מי בכלל שונא אתכם

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

מדינת תל אביב או מדינת בני ברק:
הרבה מהפוליטיקה בארץ ניזונת מהיחס של הדתיים לשאר הציבור אחד לשני. אין חולק שמפלגות יכולות להגדיל את עצמם על ידי דריסה מופגנת והסתה כלפי הציבור הדתי, ומי שסובל מזה כל פעם אלו כמובן הדתיים.
יצא לי בעבר לדבר עם אנשים שאינם נמנים יחד עם ציבור שומרי התורה והמצוות על נושא היחס בין הדתיים לשאר הציבור, אחר דיון לא קצר כמעט תמיד יצא לי לקבל ב”שורה התחתונה” את אותה התשובה: מי בכלל שונא אתכם?!
מאז שקיבלתי את התשובה הזאת בפעם העשירית (בערך) החלטתי לנסות באמת לנתח את הנושא ולכתוב עליו מאמר. לכן אם ירצה ה’ במאמר הזה נדון במצב הרגיש שזכה לכינוי – מדינה בתוך מדינה. בין הדברים אנו נצטרך להבין האם יש דרך ליישב את הבעיה שנוצרה? האם בכלל יש בעיה? מי שונא את מי? ומדוע?
אין ספק כי קיים בציבור הדתי זלזול כלפי השנאה של הציבור הכללי (המסית) ואין ספק כי קיימת שנאה כלפי החרדים בציבור הכללי. אני מתנצל כבר עכשיו אם בטעות נשמע מתוך הדברים שיש טענות כלפי ציבור שלם, הבעיה בכתיבת המאמר היא שהציבור הדתי הוא ציבור יותר הומוגני ביחס לציבור הכללי שהוא יותר הטרוגני ולכן קשה להכליל את הציבור הכללי יותר מלהכליל את הציבור הדתי, אך למעשה זה לא נכון להכליל את ב’ הציבורים אלא לדבר על העיקרון בצורה עדינה ככל שאפשר. בהמשך אני אכתוב על “כפיה חילונית” אך אני לא מתכוון למושג “חילוני” שכופה אלא לכפיה של “חילוניות” – “אנטי דתיות” על הדתיים.
ישנה תופעה מוכרת שנקראת “אוטו אנטישמי” – יהודי ששונא יהודים, התופעה מיוחסת לרבים מהאנשים בשנים האחרונות. לדוגמה: נורמן פינקלשטיין מחבר ספר “תעשיית השואה” ומהמבקרים הגדולים של מדינת ישראל הואשם כאוטו אנטישמי.
אם כן כל פעם שנדון על היחס של הציבור הכללי לדתיים נוכל להתבסס על התופעה הזאת ולתלות את השנאה באוטו אנטישמיות.
הבעיה הגדולה היא שהם כביכול לא מודעים לבעיה של עצמם, כלומר, אלו שמואשמים באוטו אנטישמיות לא יסכימו עם המציאות שהם אנטישמיים שונאי יהודים, אלא יתרצו כל מקרה לגופו בכל מיני אמתלות ולא בשנאה. באמת יש פסיכולוגים והוגי דעות רבים שחולקים על המושג אוטו אנטישמי.
ומכיוון שהנושא נתון תחת מעטפת של תירוצים בחרתי פשוט לדון ישירות בשנאה ולא בנושא האוטו אנטישמיות. אם ירצה ה’ אכתוב כמה מקרים (מתוך אינספור מקרים) והם יהיו הבסיס לנושא.
בראיון שהעניק יוסי שריד (מרץ) לעיתון הארץ (13.3.06) אמר יוסי שחג הפורים ראוי בכלל לתואר “פוגרום”, יוסי הסביר את התואר שהוא בחר להעניק לפורים בכך שהחג הוא השחתה מוסרית, כיוון שמתואר במגילה שהיהודים רצחו ביום אחד 75.000 איש שמתוכם היו ילדים ונשים – אם כן שאין זה אלא רצח אכזרי של היהודים (ולכן הוא בוחר להיות אבל בחג הזה).
למעשה גם שולמית אלוני (מרץ) הצטרפה (23.3.07) לטענתו התמימה של יוסי והוסיפה לכנות את פורים ה”חג הגועלי”, שהרי אין זה אלא חגיגה על דם הילדים שהיהודים רצחו.
בית המשפט מקבל את הטענה שההפרדה נוגדת את הדמוקרטיה ולכן אין לקיים אירועי ציבור בהפרדה (למעט מצבים מיוחדים), אך מאידך אותו החוק אוסר על חיילים במדים להשתתף בהפגנות מפני ממלכתיות צה”ל, מדוע ממלכתיות צה”ל דוחה את הדמוקרטיה אך ההפרדה הדתית לא דוחה את הדמוקרטיה.
הגברת זילבר הנחתה את עיריית תל אביב לאסור התקהלות לצורך אירוע אמירת סליחות (אלול תשע”ו) כל עוד האמנים בו הם רק גברים. היועמ”ש של עיריית תל אביב שיגר לזילבר מכתב כמחאה על חופש הביטוי וכתב לה כי היחידים שיכולים לאסור את האירוע הם המשטרה. אם כן הגברת זילבר התערבה בפעולת המשטרה בנושא הדרת נשים בנוסף להתערבות בהחלטות הממשלה.
לקראת יום השואה (תשע”ו), ביקשה סטודנטית מאוניברסיטת בר אילן לשיר בטקס שלא היו מתוכננים בו קטעי שירה. אחרי שהיא סורבה היא פנתה לגברת זילבר שלאלתר שלחה איום להנהלת האוניברסיטה לשלילה של התקציב בגין הדרת נשים.
המקרה הזה והמקרה הקודם הם קטעים מתוך העתירה ששלחו “ארגון חותם”, בעתירה מופיעים עוד מקרים רבים של אכיפה היות ושמרו על כללי הדת. לצורך העתירה ביקש הארגון את תגובת זילבר. בנוגע לטקס יום השואה כתבה זילבר: “פנייתי למל”ג נעשתה כחלק משגרת עבודתי כגורם בעל ראיית רוחב משפטית בנושא הדרת נשים במרחב הציבורי וכממונה על יישום דו”ח הצוות המשרדי… כאמור, פניות מעין אלו נעשות מתוך מטרה ברורה להביא לידיעת הגופים הרגולטורים והציבוריים את הדין בכל הקשור לתופעה פסולה זו”.
באשר לאירוע הסליחות בתל אביב הגדירה זילבר את אירוע הסליחות “האירוע בו דובר אין עניינו אירוע “בעל אופי דתי מובהק” הנכלל בגדר חריג זה, אלא ב”עצרת שירה ואחדות לעם ישראל”. מטרתו המוצהרת של האירוע המדובר היא “קירוב לבבות, העברת מסר של סליחה, חמלה ואחדות בחברה הישראלית”. מטרה שנדמה שאינה מוגשמת כאשר במסגרת האירוע לא ניתן קול לאוכלוסייה המהווה מחצית מאותו עם… העובדה שהאירוע תוכנן להתקיים בעיר תל אביב, עיר שחרתה על דגלה ואף מזוהה יותר מכל עם ערכי השוויון והפלורליזם… חידדה את הצרימה הציבורית”.
נתאר לרגע מצב בו עומד שוטר עם אקדח שלוף לצד אזרחים המפגינים, ללא ספק שהיינו חושבים שהמצב הזה יכול לקרוא רק בבלארוס או בדיקטטורה אחרת, אך ודאי שלא במדינת ישראל הדמוקרטית והמתקדמת. אך הנה שזה לא המצב:
בהפגנה שנערכה על ידי בחורי ישיבות בהוראת רבניהם (15.05.16) תועד שוטר שולף נשק ומכוון אותו לעבר הבחורים. מיותר לציין מה היה נעשה במדינה אילו היה שוטר מכוון את נשקו לעבר מפגיני שמאל, אך כאן משום מה משטרת ישראל הסתפקה בתגובה יבשה. מדוע כאן כל ארגוני זכויות האדם לא ארגנו הפגנות מחאה על המעשה המביש, מדוע רק כשרוצים לסלק את המסתננים הם נזכרים לצאת להפגין?
החוק במדינה קובע כי אין להכניס לשטח הצבא אוכל שאינו כשר. בשנת 2015 ראה המפקד חייל שאוכל חזיר בשטח הצבא ולא עוד אלא שחילק גם לחבריו, המפקד קרא לחייל להפסיק את אכילת החזיר, אך החייל התחיל להתווכח עם המפקד על אכילת החזיר, בשילוב הנסיבות החייל קיבל מעצר של 11 יום.
בחוק השיפוט הצבאי (ס’ 122) המחוקק נותן עונש שיכול להגיע לשלוש שנות מעצר על סירוב לפקודה, אך משום מה כאן הצבא הוציא הודעה עם התנצלות על פקודת המאסר של 11 יום וביטל את המעצר, בנוסף מסר הודעה בה נאמר כי “צה”ל יקפיד על הכשרות אך לא יחטט בכריך של חייל”.
אמו של החייל “אוסנת לוי” המתגוררת בבוסטון לא הסתפקה בהתנצלות ומסרה כי את בנה הנוסף לא תשלח לצה”ל.
בראיון שהעניקה חברת הכנסת סופה לנדבר אחר המקרה עם החייל (3.6.15) היא מתחה ביקורת על המעצר ואחר כך תקפה את הציבור החרדי ואת המערכת, שהרי לא יתכן שחייל יבוא מאמריקה לשרת בצה”ל בהתנדבות והחרדים שלא משרתים יתלוננו על כך שהחייל אחל חזיר.
זאת כמובן אותה סופה לנדבר שכינתה את בחורי הישיבות בריונים. זאת סופה לנדבר שאמרה שהבעיה המרכזית של אשדוד היא החרדים. זאת סופה לנדבר שאמרה (2018) שהחרדים סוחטים את המדינה.
בשנת 2014 ליהיא לפיד (אשת הח”כ יאיר לפיד) שיתפה פוסט שנכתב על ידי רפי קישון (אחר כך היא מחקה את השיתוף), בו נכתב:
“החרדים שאינם הולכים לצבא ואינם מתחנכים בחינוך הממלכתי, הם כת הרסנית אנוכית שהורסת את המדינה מבפנים, כמו מחלה ממארת, זכרו כשאתם הולכים לקלפי בפעם הבאה את הבוגדנות ואת ההשתמטות שלהם בזמן מלחמה וחישבו היטב מי הוא המנהיג ואיזו מפלגה תשים לזה סוף”
בראיון שהעניק מנהל קהילתי בקרית יובל “יחיאל לוי” לגלי צה”ל, אמר יחיאל כי “המדיניות היא לחנוק את החרדים בקיום אירועים בשבת והקרנת סרטים וכשאתה חונק אותם הם הולכים” וכמובן ששום התנצלות על הדברים לא נאמרה או נכתבה.
בעקבות תיקון חוק הגיוס הקימה מפלגת יש עתיד אהל מחאה על חוסר ה”שוויון בנטל” בין לומדי התורה לציבור הלא דתי, כיון שהם מסכנים את חייהם בקרב אך החרדים לא עוזרים ומשתתפים במאבק. כאשר נשאל חבר הכנסת יואל רזבוזוב מדוע כל הכעס מופנה לציבור החרדי, הרי גם הציבור הערבי אינו שותף לגיוס לצה”ל? ענה יואל שהציבור הערבי הוא ציבור רגיש ולכן לא כועסים עליהם. (כנראה יואל שכח שכל הוא הגיוס הוא כדי להילחם בציבור הרגיש – הערבים.)
מדוע כשיש חשש קל לכפיה דתית כל ארגוני המחאות יוצאים להפגין על זכויות האדם וכדומה, אך כשיש “כפיה חילונית” כולם משתתקים. בטח תשאלו היכן מצאנו כפיה חילונית? הנה מעט מהדוגמאות מתוך אינספור דוגמאות:
יושב ראש זהות החבר כנסת (אולי לשעבר?) משה פייגלין ישב בפאנל עם יושבת ראש ארגון נשות הכותל ענת הופמן, אחד מהדיונים בפאנל היה כפיה דתית. כשקיבל משה את זכות הדיבור – טען כי ישנה כפיה חילונית שהרי נשות הכותל לא מסתפקות בשטח המיועד להם כבר (עזרת ישראל – לצד קשת רובינסון) אלא דורשות את אותו נתח שמקבלים כולם על ידי קבלת 40 מיליון ש”ח לרחבה בגודל זהה. הרי לנו כפיה! מדוע? כי זה כמו שהזבוב יכתיב לקבל אוכל כמו שמקבל הפיל… הרי כל אחד מקבל כפי חלקו – והיום בארץ יש בתי כנסת בודדים של ציבור זה ביחס לאלפי בתי הכנסת דתיים. אם כן כשנשות הכותל דורשות לקבל שטח על חשבון השטח של הדתיים זו כפיה של הדעה הפסולה הזאת על הדת!
גם כשמתחם “שרונה מרקט” בתל אביב קנס את כל בעלי העסקים שלא פתחו בשבת ב5000 ש”ח זו “כפיה חילונית”, כי כופים עלי לפתוח בשבת על ידי אי מתן תקציבים. (אחר מחאות רבות בוטל הקנס.)
או כשרצו לפרסם בגל”צ (2014) תשדיר של קיום הסליחות וגל”צ לא הסכימו להכניס את המילים “אם ירצה ה’ ” לתשדיר.
או, כשתלמידי הדתי לאומי הלומדים תואר שני בפסיכודרמה לא קיבלו את מבוקשם ללמוד בהפרדה.
או, כשאזרחים משלמים על עבודת התחבורה הציבורית, אף על פי שבתוך זה כלול חילול שבת (רכבת וכדומה).
או, כשטוענים שלהניח תפילין למי שרוצה זה כפיה דתית.
או כשסטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון הגישו תביעה על סך 100000 ש”ח, על בית דפוס בבאר שבע שלא הסכים להדפיס חומר הנוגד לדת.
או כשחייל מרסס בגז מדמיע (ללא צורך) מפגינים חרדים, הרי זו כפיה כיון שעל ידי הגז הוא לא נותן להם להשמיע את דעתם. (כפיה תוך פגיעה בדמוקרטיה.)
אור קשתי – עיתונאי במערכת “הארץ” – הפיץ רשימה של סקנדלים. מה הסקנדלים? בכבוד רב:
משרד החינוך מחייב את מחברי ספרי הלימוד לעברית לכלול טקסטים ממקורות יהודיים. (10% מכלל הטקסטים.)
בהמות טהורות וסיור בבית המקדש הם תכנים דתיים שחלחלו לעשרות ספרי לימוד ממלכתיים.
במהלך טקס אפיית מצות בבית ספר ממלכתי בגבעתיים, הגיעו פעילים של עמותה דתית שסיפרו סיפורים על רבנים ועודדו את הילדים להתנהג כמו אליהו הנביא כדי לקרב את הגאולה לעם היהודי.
קשתי העלה צילום של דף ללימוד קריאה שחולק בכיתה א’ בבית ספר ממלכתי ברעננה, הדף הציג כל אות לצד איור דתי לצידה. שומו שמים…
בסרטון שהופץ במערכת הבחירות (2019) רואים את חבר הכנסת אלכס קושניר (ישראל ביתנו) מדבר בשפה הרוסית. למען האמת לא צריך תרגום למילים שלו כדי להיזכר בנאומים הצורמים של הצורר הגרמני ימ”ש.
אלכס מדמה את החרדים לזקן שגורם נטל לכל המשפחה ואח”כ עוד דורש דרישות מוגזמות. כאילו הנשים החרדיות הם הנטל, והנטל היחידי – על קופות החולים. וכאילו קיום ההלכה – בא על חשבון משלם המיסים. לסיום, אלכס מציין כי רק ישראל ביתנו חזקה תביא לממשלה ללא אורתודוקסים ולרה”מ שלא נכנע לתכתיבים של החרדים.
בגל הראשון של התפרצות מגפת הקורונה אמרה העיתונאית רינה מצליח (חדשות 12) את הדברים הבאים:
“אני רוצה לדבר על התנהגות החרדים ברחוב. כבר שנים שהם לא מקבלים את סמכות המדינה. זה לא קרא היום בפעם הראשונה, זה קורה שנים. פקידי מס הכנסה שנכנסים לשכונות החרדיות יוצאים רק בליווי משטרתי כי הם מותקפים. לפני 20 או 25 שנה היו הפגנות המוניות של החרדים רק כי רצו לסגור את כביש בר אילן. ומה קורה כשאברך מקבל צו גיוס כשהוא יודע שממילא לא יתגייס, הפגנות המוניות. החרדים חייבים לקבל את המדינה לטוב ולרע. מערכת היחסים הזו חייבת להשתנות לא יכול להיות שהם מרגישים בלתי מחויבים לצווי המדינה”.
בהמשך היא דיברה על כך שהחרדים צריכים לעשות חושבים על “האמונה העיוורת” שלהם במרן הגר”ח קניבסקי. כמובן שכל זה נאמר בלא שיהיה איזה נציג חרדי באולפן שיוכל להגיב על הדברים. (כך שרובם של האנשים קיבלו את הדברים בתמימות).
נניח כרגע את העובדה שבסוף, הדרך בה נקט הגר”ח קניבסקי היתה הדרך שהוכיחה את עצמה ולא הפקירה את מערכת החינוך. וכמובן שלא שמענו שום התנצלות מחדשות 12 או מרינה מצליח, אך אי אפשר להתעלם מההכללה של רינה על ציבור שלם ועוד בלי יכולת להגיב.
ישנה סוגיה נוספת שבכל שנה נטחנת מחדש בפוליטיקה הישראלית, היא כמובן “העמידה בצפירה”. זמן זה של יום העצמאות והזיכרון נחרט כזמן של פאנלים ודיונים בנושא החרדים. רוב כלי התקשורת בתקופה הזאת עסוקים או בלראיין אנשים שעברו את המלחמה וכדומה, או שעסוקים בלדבר על “החוצפה” של החרדים.
הרי – לטענתם – מה כל כך קשה בלהבין ולכבד את האנשים שאיבדו ילדים ומשפחות במלחמה? מה כל כך קשה בלהבין את הצער על השואה הקשה? מדוע ללכת בצפירה כשכולם עומדים? למה לא להביע הזדהות?
אין המקום להאריך אך בקצרה ננסה לעקר את הטעות המושרשת:
רוב הציבור החרדי (שנמצא ברחוב) נעמד בשעת הצפירה. לא מפני שהוא רואה בעמידה ערך מוסף, אלא סך הכל כדי להביע הזדהות עם אלו שכן רואים בזה ערך. יש כאלו שאפילו אומרים תהלים תוך כדי העמידה לעילוי נשמת הנשמות שמתו על קידוש ה’. סוף סוף הציבור החרדי לא סבל פחות מהנאצים…
אני לא מכיר בציבור החרדי מי שסובר שהעמידה מועילה במשהו, תהילים, או לימוד משנה לעילוי נשמת הנפטרים ודאי מועילים הרבה יותר, אך בכל זאת רובו המוחלט של הציבור החרדי מכבד ועומד.
והנה, כל שנה בשעת הצפירה מסתובבים להם כלי התקשורת ועסוקים בלצלם את אלו המעט שלא עומדים, או את אלו הבחורים שאכלו על האש ביום עצוב זה. כמובן, התקשורת ששה ושמחה על מציאת ה”סקופ” של “החרדים שבוחרים לרמוס ברגל גסה את הערכים והרגשות של הזולת.
נכון, הם אולי נהגו באופן לא ראוי, אך בכל שנה בעת שהיהודים מתאבלים על חורבן הבית שנחרב מפני שנאת חינם, לא אוכלים או שותים כלום, וכן לא לובשים מנעלי עור ואומרים קינות, אני לא נזכר ב”רוב” לא דתי שנמנע מלעשות “על האש” בפארקים. אני לא נזכר ברוב לא דתי שנמנע מאכילה במסעדות ביום זה ואולי גם לאכול טריפות.
מדוע כאן פתאום נעלמה “הבעת ההזדהות”? מדוע כאן לא מכבדים את הדתיים שבחרו להתאבל על כל ההרוגים יחד עם חורבן הבית – הרי סוף סוף אנו מדינת היהודים? מדוע כשאנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא במשך כמה שבועות אני לא רואה הבעת הזדהות (אי שמיעת שירים וכדומה)? ולא רק זה אלא שמפילים באמצע את “חג העצמאות”! מדוע כשהיהודים בוחרים לשמור על הדת ולקדש את השבת באים כל מחוסרי הבעת ההזדהות ומחללים שבת בפרהסיה? מדוע כאן יכול כל אחד לשמור שבת בדרך שלו אך בצפירה כולם צריכים לכבד באותה הדרך? מדוע אסור לנו חלילה לבוז לעמידה בצפירה אך לבוז למשה רבינו ולכל גדולי האומה “בתוכנית סאטירה” – כן אפשר? (היהודים באים.) מדוע כשיש מגפת קורונה כל בתי הכנסת סגורים, אבל להפגין מול מעון רה”מ יחד עם עוד אלפי אנשים – כן אפשר?
מדברים על כך שהאישה ביהדות היא סוג ב’. אך נראה ששכחו לרגע מהיחס המחפיר אותו מקבלות הנשים בציבור הלא דתי. על האסיפה של חבר הכנסת גבאי מול כל חברי המפלגה ומול כל המצלמות, באסיפה בישר גבאי לחברת הכנסת לבני ש”אין להם צורך בה ובשיתוף הפעולה”. לבני הסמיקה ולא הוציאה הגה מהפה וכל זה מול המצלמות. לבני לא חשודה ביחס טוב עם הציבור הדתי… לא שמעתי שהתקשורת דנה במעשה המחפיר… הם כמובן כן דנו כמה יכול הפירוד להוסיף או להוריד בסקרים.
הם יכולים לצווח יומם ולילה – אבירי זכויות האדם – הם ישתקו בשעה ששוטר יתעלל בילדה חרדית בת עשר ששתתה כוס ברד והורידה את המסכה.
כל הדוגמאות במאמר (שהם כמות מזערית ביותר ביחס למה שקורה במציאות) לכאורה דוחים את הדחיה שאומרת “מי בכלל שונא אתכם” – כי הנה יש התנהגות מכוערת כלפי הציבור הדתי. אלא אני רוצה לתת פן חדש למשפט “מי בכלל שונא אתכם” למעשה הדוגמאות הנ”ל הם אלו שגורמים לי לחשוב על כיוון נוסף בכל הנושא של היחס בין הציבור הדתי לציבור הכללי.
לדעתי זה טעות לומר שיש כביכול קבוצה במדינה של דתיים שהיא מקבלת יחס לא טוב מהציבור הכללי, כי באמת יש רבים בציבור הכללי שאוהבים את הדת או שסתם הם לא מעורבים בה. אלא זה בדיוק להפך: יש מדינה של מסיתים שהם פועלים בצורה הרסנית נגד כל מי שמתנגד להם או קצת לא זורם איתם יחד. אני אסביר:
זה לא שיש מדינה של דתיים – לצורך הדוגמה נקרא לה מדינת בני ברק – בתוך כל המדינה והיא מקבלת יחס לא טוב מהציבור הכללי, אלא שיש מדינה של אנשים שאינם מתנהלים כיהודים כלל – לצורך הדוגמה נקרא לה מדינת תל אביב – והיא זאת שעומדת מאחורי כל הדוגמאות במאמר הזה.
הציבור הכללי אולי לא סובל ממנה כמו שהציבור הדתי סובל ממנה אך גם הציבור הכללי לא זוכה ממנה ליחס טוב. הם פשוט שולטים בכל המוסדות של ההשפעה – כמו התקשורת ובית המשפט – ומשם הדרך קצרה לשליטה מלאה.
המחנה המזרחי אף שהוא אינו בהכרח דתי סובל מהמדינה הזאת! לדוגמה: יש מערכות בחירות כבר כמה שנים בזה אחר זה, לרגע קטן נציג את המפה של היהודים במשחק הפוליטי: ליכוד – בערך 30 מנדטים, חרדים – בערך 16 מנדטים, הציונות הדתית – בערך 18 מנדטים – יחד עם קולות של בנט סער וסמוטריץ’ שרובם (מבנט ומסער) אינם מתנגדי דת אלא סך הכל רוצים בהחלפת נתניהו מכל סיבה שהיא. גם הקולות של יאיר לפיד אינם מורכבים רק משונאי הדת אלא גם מאנשים שפשוט מתנגדים לנתניהו, אצל ליברמן הקולות של מתנגדי הדת לכאורה הם קצת יותר אבל הם בעיקר מתנגדי נתניהו שפועלים תחת הסתה.
לסיכום: אלו שמתנגדים לדת באופן מוצהר אלו רק או בעיקר “השמאל הטהור”, הוא אינו עולה על כמה מנדטים – העבודה, מרץ, קצת מכחול לבן וקצת מיש עתיד (הציבור של ליברמן הוא ימני,). אם כן יש כאן מעט מהעם שמצליח לשלוט ולעשות רעש ולקרוע את העם עם הסתה באופן לא מוסבר.
חלילה לומר שזה הציבור הכללי ששונא את הדת, זה סך הכל “מדינת תל אביב” שהם מעט מהמדינה, אך מה לעשות שיש להם כח הרסני. השמאל שאנו מכנים אותו מדינת תל אביב – הוא אינו מתנהל כיהודי בשום דבר. אם היינו לוקחים אנשים שלא מכירים את המדינה ומכניסים אותם לצפון תל אביב – הם לא היו מזהים שזאת מדינה יהודית! השטחים האלו מרחיקים מעצמם כל סממן דת שחלילה יכול לשייך אותם ליהדות.
הם אלו שגורמים לקרע בעם והם אלו ששונאים את השונים מהם. ובאמת אני לא מתקשה מדוע הציבור הכללי מזלזל בהם חזרה – הם פשוט שוברים את השיאים של עצמם כל פעם מחדש בכל הנוגע לשנאה.
מעתה אם ישאלו האם אפשר לעצור את השנאה? התשובה פשוטה: את השנאה של הציבור הכללי אולי אפשר לעצור על ידי הסברה וההבנה רחבה של הדברים, אך את השנאה של יוצרי השנאה – של מדינת תל אביב – אין דרך לעצור הם פשוט “אוטו אנטישמיים” ואנטישמיות אי אפשר לעצור, האנטישמיות היא חוק בטבע.
בתקופה שקודם השואה היו יהודים שחשבו שההתבוללות תעצור את האנטישמיות – אך התוצאות היו ידועות לכולם. השנאה היא כח הרסני שקיים בטבע – אך אנו “הציבור הכללי” לא ניתן למעט הרדיקלי לעשות קרע בעם ולפלג בין כולנו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך