מסירות נפש יהודית בזמן השואה

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

סיפר הרב צבי מייזליש כאשר היה בכור ההשמדה במחנה הריכוז אושוויץ, פעם אחת בליל שמחת תורה הובילו הנאצים קבוצה של חמישים בחורים צעירים למקלחות של תאי הגזים, ואמרו להם שירחצו את גופם – “כדי שתהיו נקיים”. זה מה שהנאצים אמרו לכל מי שהיה בדרך לתאי הגזים, כדי שיכנסו באופן חלק ולא יעוררו מהומות.
הבחורים, שלא היו תמימים, ידעו בדיוק מה מצפה להם במקלחות, עוד מעט הם הולכים למות כמו זבובים. אבדה כל תקוותם. מצב רוחם היה נפול ביותר, והבעה עגמומית ומיואשת שכנה על פניהם.
לפתע קרא אחד מן הבחורים לחבריו: “חברים יקרים, הרי עכשיו שמחת תורה! אמנם אין בידינו ספר תורה שנוכל לרקוד עימו, אבל ריבונו של עולם נמצא עם האדם בכל מקום, הבה נרקוד עימו לפני שנרד אל בית המוקד”. תיכף התלכדו כולם יחדיו במעגל ריקודים, וזמרו את הפסוקים “אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו”, וגם “וטהר לבנו לעבדך באמת”, וכך הם שרו ורקדו בהתלהבות, שוכחים היכן הם נמצאים, מתעלים מעל ההרג והטבח, גופם מעונה ומיוסר, אך נפשם חזקה באמונה ובעבודת השם. מרוב התלהבות, החלה השירה לבקוע בכל החדרים של הבניין, והתלהבותם עברה כל גבול, עד כדי כך שלפתע נשמעו קולות השירה והזמרה בקעו החוצה מהבניין של תאי הגזים. השומרים הנאצים שעמדו בחדר החיצוני, מוכנים להפעיל את מתקן הגז, שמעו את קול הזמרה. הם נכנסו פנימה כועסים מצד אחד, ומצד שני מלאים התפעלות. הם השתוממו שנערים אלה העומדים על סף המוות מוצאים עוז וגבורה בנפשם לצאת בריקודים ושירות ותשבחות. קצפו של מפקד הס.ס האכזרי עבר על כל גדותיו בשמעו את התשובה של הנערים על שאלתו לשמחה מה זו עושה.
תשובת הנערים הייתה שהלא בין כה וכה הם הולכים להשמדה סופית בכל רגע, וזו עצמה סיבת עליזותם, והוסיפו ששמחים הם להסתלק מעולם שפל ובזוי זה, שכלבים נאציים הם המנהלים והקובעים בו את חוקיו. אם קיימת רק אפשרות להיפטר מאנשים שפלים כאלה, זאת היא השמחה והחדווה הגדולה ביותר עבורם. ועוד סיבה יש לששון זה, כי עומדים הם עוד מעט להתראות ולהתאחד עם הוריהם ןבני משפחותיהם אשר נרצחו. הקצין הנאצי הסאדיסט נתמלא כעס עצור וצעק לעומתם “אני אלמדכם עוד ואפר את מחשבתכם הזאת, ובמקום לחסל אתכם בפעם אחת באופן מהיר, אאריך את תקופת גסיסתכם ככל האפשר, ואעביר אתכם למקום מיוחד, שבו יטפלו בכם באופן מיוחד בדרך של עינויים וייסורים נוראים”.
הנערים לא שמו לב לדבריו ולצרחותיו, והמשיכו בשירתם ובריקודיהם וצחקו בפניו עד שנדמה לו שהם מלגלגים עליו ואינם פוחדים ממו כלל. ומתוך כעס גדול הפסיק את הריקודים והובילם החוצה בחזרה אל המחנה. הוא הכניס אותם לצריף סגור עד שיבואו על עונשם.
אך למחרת קרה הנס, בהשכמת הבוקר ארגנו קבוצה גדולה של כמה מאות אנשים לנסוע משם למקומות עבודה שונים בגרמניה, רוב הבחורים הצליחו להסתנן לתוך קבוצה זו ויצאו מאושוויץ בדרכם למקומות עבודה שונים במדינה. המועטים שנשארו עוד באושוויץ נתערבו בצריפים שונים כדי של יהיו ניכרים, ובדרך זו ניצלו כל החמישים ממוות.
עוד סיפר הרב מייזליש מעשה מזעזע ונורא – בערב ראש השנה תש”ה נקבצו ונלקחו 1400 נערים לבלוק מבודד וסגור. למחרת, ביום א’ דר”ה, נתפשטה השמועה בכל המחנה, שלעת ערב יקחו את הנערים להישרף בקרימטוריום ולהרבה אנשים שבמחנה היה להם בנים יחידים אשר נשארו להם לפליטה. והמה רצו כל היום בראש מבולבל סביב לבלוק הסגור, אולי ייפח איזה קרן אור להציל משם את הנער היקר להם. מספר הרב מייזליש- “והנה ניגש אלי יהודי פשוט ואמר לי: “רבי! הבן היחיד שלי נמצא שם בתוך הנערים הנידונים לשריפה, ויש בידי לפדותו. היות שידוע לנו בלי שום ספר שיתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין על פי התורה, אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק – כן אעשה”. – אומר הרב מייזליש – בשמעי השאלה הזאת, רעדה אחזתני, לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: “ידידי היקר, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה שאלה כזו עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר הלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי ישוב הדעת מרוב תלאות וצרות. והנה אם היה דרך הרשעים, להוציא מקודם הנפדה ואחר כך ליקח אחר במקומו, יש מקום לצדד קצת להתיר…” אכן הפציר בי מאד האיש הנ”ל בבכיה רבה, ואמר לי: רבי אתם מוכרחים לפסוק לי כעת ההלכה. ואני באחת מתחנן אליו הרף ממני בשאלה זו כי לא אוכל לומר לך לא דבר ולא חצי דבר. והוא ממשיך ומפציר בי, ואומר לי בזו הלשון: “רבי, האם פירוש הדבר שאינך מתיר לפדות את בני יחידי? אם לאו – אני מקבל את פסק הדין באהבה”.
ואני מתחנן ומוחה על דבריו, והוא עדיין מנסה ומפציר בי להשיבו דבר ברור, כשרואה שאני עומד בשלי, ואינני רוצה לענות לו דבר הלכה, ענה לי ברגש ובהתלהבות גדולה:
“רבי, אני עשיתי את שלי כפי שהתורה מחייבת אותי לעשות – שאלתי את הרב שאלה, ורב אחר אין כאן, אם אין כבוד הרב יכול לענות, שמותר לי לפדות את ילדי, הרי זה סימן שאיננו שלם בנפשו עם ההלכה להתיר. שכן אילו היה מותר בלי שום פקפוק – בודאי היה עונה לי שמותר – פירושו של דבר בשבילי, כי אסור עלי הדבר על פי ההלכה. הדבר מספיק בשבילי וממילא ישרף ילדי על פי התורה וההלכה, והריני מקבל זאת באהבה ובשמחה, ואיני עושה דבר לפדותו משום שכך התורה ציותה”.
אמר הרב מייזליש – לא הועילו כל דיבורי אליו, שאל ישית האחריות עלי, אך הוא הכפיל עוד הפעם דיבורים בבכיה קורעת לב, וקיים את דבריו, ולא פדה את בנו. והיה כל היום יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצו בשמחה, שזוכה להקריב את בנו יחידו לה’, כי אף שיש ביכולתו לפדותו, עם כל זאת אינו פודהו, מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חושב לפני השם יתברך כעקידת יצחק אבינו שהייתה גם כן בראש השנה”. (הרב צבי הירש מייזליש, שו”ת מקדשי השם, שער מחמדים, שיקאגו תשט”ו).
אלו רק שני סיפורים מיני דוגמאות רבות של מסירות נפש יהודית שהוכיחה עצמה בשעת מבחן, בתנאים הכי קשים ובמקומות הכי שפלים.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך