מצוות

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

אחד מהמחלוקות הנפוצות בתלמוד היא האם אדם העושה מצווה צריך לכוון לשם אותה המצווה שעושה [ברכות יג. ראש השנה כח: וכו’].
נראה כי מהפן המוסרי ברור יותר שיש לחייב כונה במצווה, הרי הקב”ה לא צריך חלילה את הפעולה הנוצרת מקיום המצווה אלא את הכונה שבלב ואת המניע שגורם לנו לעשות את המצווה. הרבה פעמים המצוות אינם הסיבה לכך שאנו מקבלים שכר ואנו עושים את המוטל עלינו ואנו דבקים בהקב”ה, אלא הם רק סימן לכך והמצווה היא ההוכחה לרצון שלי לעבוד את ה’ ולעשות את המוטל עלי וכו’.
חז”ל כבר מלמדים אותנו עד כמה עלינו להתרחק מלעבוד את ה’ באופן של “מלומדה” – “הרגל”, כשהאדם עושה מצווה עליו לחוש כל פעם כביכול היום זה היום הראשון בו הוא מקיים את המצווה הזאת וכמה הוא נרגש מעצם קיום המצווה.

אנו מניחים את התפילין כל בוקר (מגיל 13) במשך כל החיים ובזה אנו מקיימים את ציווי התורה “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך”, התפילין אמורים להיות סמל ואות ליציאת מצרים. ביום הראשון בו אנו מניחים תפילין אנו מתרגשים מכל רגע בו מונחים עלינו התפילין – החל מהרגע שבו אנו פותחים את הנרתיק ועד הרגע בו אנו סוגרים אותו. כן ההרגשה ביום השני ואולי אף בחודש הראשון, אך לאחר זמן ההתרגשות מתחילה לרדת ואז אנו מאבדים את הטעם של קיום המצווה, מאותו הרגע המצווה הופכת להיות הרגל שהוא נטל.
מהרגשה זאת אנו מצווים להתרחק ככל האפשר. התוספות במסכת סוטה (ח.) כתבו שזה הטעם שאין עושים את המצוות חבילות חבילות (לעשות ב’ מצוות כאחת – כגון שלא אומרים ב’ קדושות על כוס אחת) מפני שכך המצוות נראות עליו כמו משא חלילה. (עיין במצפה איתן על התוספות [שם] שכתב בטעם שאין עושים מצוות חבילות חבילות שהוא כדי שיהיה ליבו פנוי לאותה המצווה והנקודה היוצאת ממחלוקתם היא האם המצווה מהתורה הוא מדרבנן.)

דומה הדבר למלך שרוצה לראות עד כמה העם אוהב אותו וחפץ לעשות כרצונו, הוא מצווה את משרתיו לקרוא לכמה אזרחים פשוטים אל הארמון. כשהם באים המלך מבקש מכל אחד מהם לעשות לו איזה טובה שדחופה לו, כל אחד מהאנשים חייב לעשות את הטובה הזאת למלך כי אם הוא לא יעשה אותה גורלו ידוע כבר, אך המלך יכול לבחון את מי שעושה כרצון המלך על ידי הצורה בה הוא עושה את הטובה.
מי שחושב לעצמו “מה כבר אני יכול לעשות – אין לי אפשרות אחרת ולכן אני עושה את בקשת המלך” סימן שהוא אינו מכיר טובה למלך על כל מה שהמלך גמל לו ולכן הוא חש ברע בעת עשיית הבקשה, אך מי שחושב על כמה שסוף סוף יש לו אפשרות להתחיל להחזיר למלך טובה על כל הטובות שהמלך עושה לו בכל עת וכמה הוא שמח על ההזדמנות הזאת ואיך שהוא בר מזל שמכל האזרחים המל ביקש דווקא ממנו לעשות לו טובה, הרי שאותו אדם הוא אוהב המלך ומכיר טובה.

כן אנו בעת קיום המצווה, וכשאנו עושים את המצווה ללא כוונה למצווה אנו עוקרים מהמצווה את כל התוכן שבה, לכן אנו צריכים לקיים את המצווה לא רק בצורה היבשה.
וכבר רבינו יונה (ברכות ב.) כתב כי כל המחלוקת בגמרא האם מצוות צריכות כוונה – היא רק אחר שכבר עשה את המצווה ורוצה לדעת האם צריך לחזור ולעשות שוב את המצווה, אך ודאי שמלכתחילה היה עליו לכוון לשם עשיית המצוה.
אמנם יש לחלק בין סוגי המצוות (אחר שכבר עשה את המצווה אך לא לכתחילה). במצוות שהמטרה בהם היא התוצאה כגון שהתורה מצווה אותנו “פרו ורבו” אין הכוונה במצווה מונעת את קיום המצווה, שהרי המטרה היא להביא ילדים לעולם ולא עצם מעשה הביאה.
אך מצוות שהעיקר בהם הוא הפעולה עצמה כגון בתקיעת השופר או נטילת הלולב הרי שצריך לכוון למצווה. ואגב שהזכרנו קודם את מצוות תפילין: במצוות תפילין כבר דנו האם היא מצווה בתוצאה או בפעולה. (הרוגאצ’ובר חילק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, בשל ראש כתב כי המצווה היא בתוצאה אך בשל יד המצווה היא בפעולה.)
על מנת להגדיר את החיסרון המצוי במצוה שהיא ללא כוונה נעלה על הכתב את המחלוקת בזה, ר’ אלחנן וסרמן בספרו “קובץ שיעורים” כתב שהמצווה ללא כוונה נחשבת כביכול נעשית מאליה ולא האדם זה שעשה אותה, באמת מכח זה הוציא ר’ אלחנן את החילוק שכתבנו קודם בין המצוות שמטרתם הפעולה למצוות שמטרתם היא התוצאה. אך יש שכתבו שודאי נחשב כמי שעשה את המצווה אך רק לא קיים את התוכן שבמצווה והחסיר את העיקר מהמעשה.

נראה נכון להעתיק כאן מדרשות ר”י אבן שועיב פרשת צו ולשבת הגדול: (הדברים גבוהים אך התוכן מובן)
“ובעבור זה שאמרנו חייב כל אדם ליזהר ולדקדק במצות, ולא די שיעשה המצות בכללה, אלא שידקדק בפרטיה כמה דאיפשר, ולא כעושה אותה מצות אנשים מלומדה ועושין אותה דרך הרגל, ומעשה אבותיהם בידיהם, ועל זה אמר ארור הגבר אשר יבטח באדם. כלומר שתולה מצותיו בידיעת אחרים ואינו חושש לדעת עניינה ולכוין לעשייתה והוא כערער בערבה והרוח באה ועוקרתו וכו’. אלא ישתדל בכל כחו לדעת עניינה וטעמה כל מה שאיפשר, ואם אינו בר הכי או אינו מוצא מי ידע טעמה, יקבע בלבו שיש בו טעם גדול ויעשה אותה לזו הכוונה, שיש לה ענין גדול תלוי במרכבה ושכרו גדול, מלבד שעושה מצות אדוניו, ותועי רוח מאומתינו חושבים כי אין בעשיית המצוה, אלא שעושה מצות השם לבד ומורה על אדנותו ואין בעשייתן ענין אחר, וסמכו על ההוא מימרא מאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא לשוחט מן הצוואר או מן העורף הא לא נתנו וכו’.

ועל מה שאמר דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הווי דאביי ורבא. ומפרש הוויי דאביי ורבא קריאת התלמוד בפירוש המצות שהיא התורה שבעל פה, ומעשה מרכבה פילוסופית וטבע, ויצא להם מזה שאין מדקדקים במצות ואפילו המצות עצמן אינן עושים בתפלה ותפילין, וזה באמת אבדון ומות. והכתוב צווח ואומר בפיך ובלבבך לעשותו. אמר בפיך, כנגד הלימוד והשינון, וכמו שכתוב ודברת בם לדבר בם בשבתך וגו’, ואמר בלבבך לכוין בהם בשעת עשייתן לשם המצוה ית’ ברצון ולא במשא, וזהו מה שאמרו אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים. ובשלש אלה תשלם העבודה. ולא אמר לזרע יעקב לתוהו בקשוני, ומי שחננו השם שכל יתבונן במושכלות הרמוזות במצות, וכמו שהתפלל דוד גל עיני ואביטה וגו’. וכמו שפי’ ויהי שירו חמשה ואלף. שהיה אומ’ על כל מקרא אלף וחמשה טעמים ולא נעלמה ממנו אלא פרה אדומה, וכמו שאמר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו’. אמר הנה אמר עשייה אמר שמירה, וזה ענין ר’ יוחנן בן זכאי שהסתכל בטעמי תורה, וזה ענין המרכבה הרמוזין בתורה הן הן מעשה מרכבה ואביי ורבא”.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך