שיטת הזיכרון – ההפרדה בין העיקר והטפל

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

“רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר (דברים ד’) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם דברים ד’) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו” [מסכת אבות פרק ג’ משנה ח’]
אפשר לקרוא דברי המשנה כפשוטה שיש לנו חיוב לזכור כל מה שאנו לומדים ומי שלא זוכר שלא מחמת אונס דומה הוא כמי שמתחייב בנפשו.
אך בכל זאת לשכל הישר נראה שדברי המשנה עוסקים שלב אחד קדימה מכל הנושא של לזכור הלימוד, שגם הוא זכות גדולה כמובן. כי באמת יש מקום נרחב להתבונן במשמעות זכירת הלימוד – הרי לא לכל אחד יש זיכרון יוצא דופן, ומה אם כן החומרה הגדולה במי ששוכח תלמודו? ודאי שכל אחד צריך ללמוד באופן בו יוכל לזכור את מה שלמד, והדרכים מצויות לכל אדם, אך סוף סוף מה החומרה בזה ששכחנו?
הדברים תמוהים גם אם נביט עליהם מהצד השני הכתוב בתלמוד בבלי [מסכת חגיגה דף טו עמוד א]: “שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז – אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית”.
מבואר בגמרא ששאל אחר [אלישע בן אבויה שכפר בתורה ויצא לתרבות רעה] את רבי מאיר על משמעות הפסוק “לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז”, וענה לו רבי מאיר שהפסוק מדבר על דברי התורה, שקשה לקנותם ככלי זהב וכלי פז [יקרים ואינם מצויים לכל אחד] אך קל לאבד אותם [אחר כל המאמץ שקניתי אותם] כמו כלי זכוכית שנשברים מהר ודרושים השגחה בכל עת.
ושוב הדברים טעונים ביאור: מה הקושי כל כך לקנות את דברי התורה – הרי לכאורה כל שעלינו לעשות זה לשבת וללמוד, וביותר צריך להבין מהו ה”קל לאבדם ככלי זכוכית” הרי יש הרבה אנשים שכן זוכרים את מה שלמדו אף שלא השקיעו על כך. וכן אפשר למצוא את האנשים שכן השקיעו ולמדו וחזרו אך בכל זאת שכחו, אם כן שהדבר אינו תלוי אלא בזיכרון, ומה באמת הגדולה לזכור הרי הגדולה צריכה להיות במי שלמד והזיכרון במקרה הטוב אינו אלא הוכחה שלמד, אלא ודאי כמו שהקדמנו המשנה אינה נקראת כפשוטה ואם ירצה השם אחר שנבאר המשנה נוכל לבאר גם דברי רבי מאיר בגמרא.
אביא לרגע דוגמה שתוכל לבאר לנו הדברים:
ניר הוא אדם שחצי יום עובד חצי יום לומד תורה, אמת שאם היה יכול היה לומד יום שלם אך אין ביכולתו גם ללמוד תורה וגם לפרנס משפחה, ולכן הוא עובד. בבוקר הוא עובד ובערב ובלילה הוא יושב ולומד בשקיעות מופלאה. כשהוא גומר ללמוד הוא לוקח את הגמרא מחזיר למקום ועובר לעסוק בכל מיני דברים שעוד לא עשה במרוצת היום. הוא קורא עיתון במנוחה, קצת רואה חדשות, שומע שירים, מדבר עם חברים, מתכנן יציאות, וכו’.
עלינו להתבונן בדרכו של ניר. האם ניר גומר ללמוד ואומר לעצמו “או הנה סוף סוף השלמתי את החובה שלי, עכשיו נתפנה לחיי השמחים והעליזים, לחיי הלא תנ”כיים… אלך קצת לקרוא עיתון להנאתי, אצפה בחדשות” וכו’ או שניר אומר לעצמו “או הנה סוף סוף השלמתי את החובה, עסקתי בתכלית חיי וברוך ה’ הספקתי ללמוד את כל מה שרציתי להספיק להיום, עתה כדי לצבור כוחות קצת אפנה להתעסק בטפל לחיי, לראות חדשות” וכו’.
מה ההבדל בין ב’ המחשבות בראשו של ניר? המחשבה הראשונה אומרת: חיי שבהם אני מונח באמת הם חיי הבוקר שלי שבהם אני עובד וחיי הלילה שבהם אני נהנה ועוסק בכל מה שכיף לי ומתחשק לי באמת לעשות, אך אין ברירה וגם צריך ללמוד אז אני לומד. אך המחשבה הנוספת לוקחת את חיי התורה והמצוות כחיי העיקר, אני כל תכלית חיי היא הדביקות בה’ ואני לומד ככל יכולתי, כשאני לומד אני חש כעוסק בחיי, אך צריך גם לעבוד כדי שאוכל ללמוד וכן קצת לפנות את עצמי לרצונות כדי שאשב ואלמד ביותר כח ועל ידי הטפל העיקר יהיה יותר איכותי.
המחשה הנוספת היא מחשבה של אדם ששקוע בתורה ובמטרתו בעולמו ולכן גם כשאינו לומד – דומה הוא כמו שלומד – כיון שהכל בסוף הוא כדי שיוכל ללמוד שוב. אך המחשבה הראשונה לקחה את החיים של התורה והמצוות והפכה אותם לטפלים ביחס לחייו הגשמיים ומה שהוא לומד הוא כדי להשתיק את המצפון שלו, ולכן גם מה שלומד נחשב כצורך הבטלה.
ובהגדרה הכוללת ההבדל בין ב’ המחשבות הוא הבדל אחד השקיעות, כמה אני באמת שקוע בתורה ובמצוות נמדד בכל המהלך שלי – גם כשאני לא לומד אני שקוע בתורה , אדם ששקוע בתורה לא מסוגל לשכוח את הדברים שקיבל ולמד כי הוא חי אותם.
כמו ש – להבדיל – העוסק בפוליטיקה יודע מה תפקידו של כל חבר כנסת, כמה נציגים יש לכל מפלגה, מה היה חדש אתמול ולחשבן את המחר, מה גרם לעליה של מתנגדיו בסקרים וכו’, והוא זוכר הכל כי הוא חי את זה. וכן הוא בכל מקצוע, שחקני הכדור – רגל בקיאים בכל חיי הכדור רגל ואנשי השיווק חיים את השוק.
וזה לא גדולה של זיכרון אלא פשוט יותר שימת לב למה שאני עושה, אדם ששקוע בתורה ובמצוות שם לב לכל פרט נוסף שנצבר אצלו כי אלו החיים שלו.
הם להבדיל חיים את המשחק.
אחרי שביארנו את מעלת השקיעות בתורה נוכל לחזור לדברי המשנה “כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”, כי אדם ששקוע בתורה לא מסוגל לשכוח מה שלמד – אלא שאדם זה לא היה מספיק שקוע בתורה ולכן מעלה עליו הכתוב כמו שמתחייב בנפשו.
ובאמת כדי לרכוש את המעלה של השקיעות בלימוד צריך הרבה מאמץ, וזהו באמת דברי רבי מאיר שקשה לקנות את דברי התורה ככלי זהב, כי כדי להיות שקוע בתורה צריך לרכוש את כל הכלים אותם צריך לקנות – 48 כלים. וכולם כתובים במשנה מסכת אבות פרק ו [משניות ה’ ו’]: [לא נבאר אותם כאן]
“גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין
המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו”

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך