‎⁨יום הזיכרון לשואה – ניצחון בקרב, הפסד במלחמה⁩

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

לכל מלחמה, ישנם יעדים, אותם מנסה הצד הלוחם להשיג באמצעות המלחמה. יעדי המלחמה הם לאו דוקא לחסל את הצד הלוחם שכנגד, ולהביאו אל סופו או אל כניעתו המוחלטת.
כאשר הגרמנים ימ”ש, פתחו במבצע ההשמדה הנורא והאכזר – “הפיתרון הסופי”, מה היה רצונם, מה תכננו הם להשיג באמצעות קטל ברברי אכזרי ופראי זה?
אם חזונם היה לשפוך נהרות דם יהודי, אם ההנהגה הנאצית היתה מיצגת חבורה של חולי נפש סדיסטיים ופרימיטיביים אשר כל רצונם לראות כמה שיותר דם נשפך, וכמה שיותר אנשים מתים, על מנת להשביע את תאות הדם וההרס שלהם, כי אז ניתן לומר כי בהחלט באו הנאצים על סיפוקם בעקבות הריגתם הברברית והחולנית של שישה מיליון נפש, ובעינוי הקשה והמזויע של עוד יהודים רבים במחנות ההשמדה, ובזה ניתן לומר כי בא הטירוף הנאצי על מלוא סיפוקו. הם ביצעו את אשר זממו. בעקבות זאת ניתן לומר כי הנאצים השיגו את מה שרצו מהמלחמה, ואכן הם ניצחו בה.
אולם, הרי הנאצים ימח שמם, לא הסתפקו בטבח אכזרי של שישה מיליון יהודים. תכלית מלחמתם, גלויה הייתה, מוצהרת, – “יודן – ריין!” (נקי מיהודים), וסיסמתם הייתה – “עד היהודי האחרון!”, האם כעת, לאור זאת, אכן ניתן לומר כי הנאצים נצחו במלחמה? האם הצליחו לבצע את אשר זממו?
והנה, העם היהודי שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות, פורח ומשגשג בה. יהדות אירופה, אמנם נכרתה, אך מורשתה חיה וקיימת, יהדות אירופה נרצחה, אך לא הוכרעה. הנאצים ימח שמם – ניצחו בקרב, הטקטי, אולם הפסידו במלחמה, האסטרטגית.
אומרים כי אדם מת פעמיים, פעם ראשונה כאשר נוטלים את נשמתו ופעם שניה כאשר הוא נשכח מלב. תכלית ועיקר מלחמת הנאצים ביהודים הייתה, עד היהודי האחרון, כדי למחוק את מורשת היהדו בעולם, את המצפון, את הדת, את המוסריות. כל עוד ישנו יהודי אחד בעולם הנושא בגאון את דגל היהדות, הרי שהמת טרם נשכח. הרי שהזיכרון, המורשת, טרם אבדה.
הנאצים נלחמו במצפון יהודי, במוסר היהודי, התאמצו להשמידו, לגרום לעולם להשתחרר מכבליו המוסריים והמחייבים.
כפי שטען היטלר, מטרתו הייתה להעלים כל זיקה מוסרית מהאנושות, וכפי שטען – “אמנם כן! ברברים אנחנו! אף רוצים אנו להיות כך, תואר כבוד הוא לנו. אנחנו באים לחדש את נעורי העולם.” – “עומדים אנו בסופו של דור ההיגיון. הרוח שנטל גדולה לעצמו, נהפך למחלה לחיים.” – “חייב אדם לרחוש אי אמון לרוח ולמצפון, ולתת אמון באינסטינקטים שלו” – “אני משחרר את האנשים מכבלי הרוח, – – מן העינויים הנאלחים והמשפילים של חזיון שוא המכונה מצפון ומוסר”. עוד טען היטלר כי – “מצפון זה אינו אלא המצאה יהודית! הוא שהטיל מום באדם”.
הנאציות תכננה להתקיף ולחסל שלושה יעדים:
יעד א. בתי כנסיות ובתי מדרשות של היהודים.
יעד ב. היהודים האדוקים, “תלמוד – יודע”.
יעד ג. סעקירת השורשים, אשר בהם הערובה לעתידו של העם היהודי.
כעת, לאור יעדים אלו, נבדוק, מי ניצח את מי? האם הצליחו הנאצים לבצע את מזימותיהם השטניות?
אשר ליעד הראשון – בתי הכנסת: ב – 10 בנובמבר 1938 נערך המבצע הרשמי של הממשלה הגרמנית להצית ולהשחית את כל בתי הכנסת בגרמניה – “ליל הבדולח”. הפקודה היתה להרוס ולחלל כל מקום שיהודים התפללו בו.
והנה, דוקא בגרמניה המובסת, בשנים הראשונות שלאחר השואה, יזמה עירייית פרנקפורט תערוכת הנצחה אמנותית, תחת השם – “סינאגוגה” (בית כנסת).המדריך לתערוכה כולל את דברי המבוא הבאים -“נדיר, שתערוכה תציג למבקר פלא כזה של המשכיות, כפי שעושה תצוגה זו של עתיקות היהודים. פלא הרציפות מתבטא לא רק בהמשך קיומו של העם, אלא פי כמה בהתמדת קיומה של רוח העם של המסורת החיה. לא זהו הפלא שעד היום מתקיים עם יהודי – כי הפלא הוא שעוד ביום הזה נשארו היהודים נאמנים למורשתם זו, אשר מקורה יונק למן ראשיתו של הזיכרון האנושי…”
בתי הכנסת, – “סינאגוגה” – זהו סוד עוצמתו של העם היהודי. לא פלא שבתי הכנסת היוו מגנט לפוגרומים, להרס ולחורבן. אולם דווקא בזכות קיומם של בתי הכנסת הללו, רוחו של העם היהודי ממשיכה לפעם בו, ומורשתו ניצבת איתן חלף רוחות ההשמדה והטבח המנשבות סביבה.
אשר ליעד השני – השמדתם של יהודי התלמוד: במיין קאמפף כתב היטלר ימח שמו את הדברים הבאים: “כשהתהלכתי בחוצות ווינה נתקלתי במפלצת שכזאת, לבושה בקאפוטה שחורה עם פיאות ארוכות (“לוקן”)… האם זהו יהודי? ואם זהו גם גרמני?”
דרכו של המשטר הנאצי מתחילה, הייתה לנצל כל האמצעים כדי להדגים ולהמחיש את זהותו של “אויב מספר אחד”, היהודי בעל החזות המסורתית, מגודל זקן ופיאות, לבוש בגדים ארוכים – ה”תלמוד – יודע”.
בעיתון התעמולה וההסתה מספר 1 של הנאצים, “דער – שטרימער”, פירסם יוליוס שטרייכר ימח שמו ב – 1943, קריקטורה של יהודי בעל הדרת פנים, עטור זקן, המחזיק בידו האחת “תלמוד”, ובידו האחרת “שלחן ערוך”, ואל הציור מלווה הפזמון הבא – “העולם כולו הקיץ, “אל יודא” פוחד, חיית הטרף נבהלה, קופצת מן האפלה”…
“תוך כדי מהלך המשא ומתן עם אייכמן בהקשר לעסקה המוצעת, “מכוניות תמורת דם יהודי”, – כה סיפרה בעדותה במשפט אייכמן , גב’ האנזי בראנד – “הוא אייכמן, הציע להקפיא בינתיים “מאה אלף יהודים”, עד שהשליח יואל בראנד יודיע על תוצאות שליחות ההצלה.. אבל תנאי זה הוסיף, שהוא, אייכמן, אינו מוכן “להקפיא” בשום אופן יהודים מקארפאטו – רוס, משום שאלה הם “יהודים חיוביים” (“פוזיטיווע יודען” כלשונו), מבחינה רוחנית וגם ביולוגית, ואותם הוא לא יסכים להשאיר בחיים בשום מחיר.
בגיטו וילנא חיבר המשורר הפרטיזאן אברהם סוצקובר פזמון מלחמתי בלשון אידיש על אודות אותיות הקודש של “דפוס האלמנה והאחים ראם”, אשר בהם נדפס ש”ס וילנא, “לוחות העופרת מבית דפוס ראם, הגבורה היהודית באותיות גנוזה”.
הצוררים הנאצים הצליחו אומנם להחריב ולהשחית את דפוס ראם על אותיות הקודש שבו ועל לוחות העופרת של הש”ס הוילנאי, אולם דווקא לאחר השואה קם ש”ס וילנא במהדורות צילום לאינספור. בכל שנה ושנה מופיעים מהדורות חדשות בגודל שונה, ובמחיר השווה לכל נפש. התורה של וילנא המשיכה להתקיים הלאה.
הנאצים התפארו בכך שהציתו את הספריה הגדולה בבניין ישיבת חכמי לובלין. וכך דיווח ביטאון הנוער הגרמני – “היה זה לגאון עבורנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהיתה מפורסמת כהגדולה ביותר בפולין כולה. השלכנו החוצה את כל הכרכים והצתנו הכל. עשרים שעות רצופות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו. צעקותיהם כמעט שהחרישו אותנו. קראנו לתזמורת צבאית, והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים”.
והנה, לאחר השואה, נתגברה אותה תעשיה לובלינית רוחנית, כאשר פועלו של היוזם והבונה של אותה ספרייה תלמודית – רבי מאיר שפירא מלובלין – עדיין יצירת חייו פועמת בקרבנו, ומיום ליום נאחזים בשלהבתה יהודים נוספים, – “הדף היומי”. התורה מלובלין אם כן איפוא – ממשיכה להתקיים.
אשר ליעד השלישי – עקירת כל השורשים, הן במובן הביולוגי והן במובן הרוחני – מוסרי, המשכיותה של היהדות:
והנה, עד כמה שזממו הנאצים להפעיל את כל כובדה של מכונת ההשמדה כנגד הנוער והילדים – דור העתיד של העם היהודי, הם גם זממו להכרית וליבש כל מעין רוחני שנבע בעמנו.
כאשר הסתיימה המלחמה והורם מסך הברזל מעל גיא ההריגה, התגלה בארכיון הכיבוש הנאצי של “דיסקריט לובלין” מסמך סודי שהדהים והרעיש את כל המומחים לחקר השואה.
וכך נכתב באותו חוזר חשאי שנוסח בברלין ב – 25 לאוקטובר 1940:
“הריני מבקש להוציא את ההגירה (של יהודי פולין) מכלל חשבון… הגירתם של היהודים ממזרח אירופה פירושה תחייה מתמדת של היהדות, שכן מבין שורות יהודים האלה – הודות להכרתם הדתית מסורתית, באים רוב הרבנים ומורי התלמוד (“תלמוד – לעהרר”), לכן כל יהודי שומר מסורת הוא מכשיר חשוב בידיד הארגונים היהודיים בארצות הברית, בחתירתם המתמדת להחייאתו הרוחנית ולגיבושו של העם היהודי”…
אולם, אשר יגור – בא לו. כשנה בערך לאחר הוצאת צו זה – להפסיק הגירתו של “כל יהודי שומר מסורת”, התפרסם בעיתונות היהודית בארצות הברית כרוז נלהב מאת קבוצת ראשי ישיבות מפולין וליטא:
“אנו, ראשי הישיבות ורבנים שהגיעו לאחרונה מעמק הבכא מעבר לים, רואים מחובתנו, כעדי ראייה של החורבן הנורא, להביא לציבור היהודי באמריקה פריסת שלום חיה ממעשי קידוש השם, גבורה רוחנית ורוח עמידה, אשר בני התורה מוכיחים במאבק הנואש על קיום התורה והיהדות.. ארון הברית עובר על פני קוצים ואבני נגף, בינות לנחשולי דמים ולהבות…”
לפיכך, כאשר עורכים את מאזן השואה ובוחנים היטב את המזימה הנאצית לעקור כליל את רוח היהדות מן העולם, הרי מן הצדק ומן ההיגיון לאזור עוז ולהכריז: שלשלת המסורת היהודית לא נותקה, מורשתה הרוחנית של יהדות אירופה חיה וקיימת.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך