‎⁨כיצד החל שיעבוד מצרים⁩

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

תכלית שיעבוד מצרים היתה על מנת לכלות את העם היהודי, זו היתה מטרתם של המצרים מלכתחילה. אלא שהם היו מתוחכמים – “הבה נתחכמה לו”. הם ידעו שהם לא יצליחו להרוג עם גדול כמו עם ישראל ביום אחד, בלי שיהיה מרד. ולכן הם חשבו כיצד להגשים את תוכנית -“הפיתרון הסופי”, באופן שטני, יסודי, ומתוחכם.
חז”ל מבארים, כי עבודת פרך היא מלשון פה – רך. כלומר, בתחילה דיברו המצרים לבני ישראל בפה רך – פיתו אותם לעבודה באופן רך ונעים.
המצרים החליטו כי הדרך הטובה להשמיד את בני ישראל היא להעבידם במלאכת הבנין. מלאכת הבנין היא מדאיבה ומכלה את הנפש, וגורמת למיעוט צאצאים. אך המצרים הבינו שהם לא יכולים להשלט על כל עם ישראל וישר להתחיל להעבידם בכפיה. ולכן אמרו לעצמם – קודם כל נברר את השמות שלהם, נברר מי מביניהם עוסק במלאכה זו, נכניס אותם אל תוך העבודה מתוך שכנוע -נבטיח להם הרבה שכר, ולאחר מכן נמנה עליהם מפקחים ונוגשים שיכריחו אותם להשאר בעבודה.
למחרת יצא כרוז שהכריז – “כל מי שיביא לבנה אחת, יקבל אדרכמא כסף (סכום מסוים) בשכרו”.
היו בישראל אנשים בעלי כח שלא היתה בידיהם מלאכה, אמרו לעצמם – נלך ונעבוד כמה ימים, עד שנרויח כסף רב, ואח”כ נוכל על בסיס המשכורת הזאת לשבת ללמוד הרבה זמן בשקט.. והחליטו ללכת לעבודה, שאלו אותם, כמה לבנים אתם יכולים לסחוב? אחד אמר לעצמו, שווה לעבוד כמו שצריך כמה ימים, ולהרויח את הכסף… אמר – אני יכול לסחוב 100 לבנים!
כשאותו היום עבר ובא הלילה הציב המלך לוח וכתב עליו – כל מי שעשה משהו, ימנה מה שעשה, ויקח שכרו. ובאו כולם וכל אחד אמר, אני עשיתי כך וכך, וכה אמר השני וכתבו הכל בפנקס ואף הוסיפו. וכאשר גמרו לדבר אמר להם – “בואו למחר, ועשו כפי שעשיתם היום, וקחו שכרכם”.
העמידו עליהם שוטרים מהם, ועל השוטרים מנו נוגשים ועל הנוגשים מפקחים על הבניה. המפקח לא הכיר רק את הנוגש המצרי בלבד, והנוגש לא הכיר אלא רק את השוטר העברי והשוטר העברי היה ממונה על כך וכך רחובות ועל כך וכך אנשים. וכשעבר הלילה הזה, באו עוד הפעם אותם האנשים הרשומים לעשות מלאכתם, ועבדו במשך כל היום, וכשעבר היום הזה באו שוב לקחת שכרם, וגרשום מלפני המלך, ובישום, ואמרו להם: “אין כאן שכר נרפים אתם נרפים אל תחסרו מעבודתכם כלום, כמו שנאמר – ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו”. אלא יעשו כפי שעשו ביום הקודם וביום שלפניו דבר יום ביומו, לא תגרעו ממנו. ועשו כן בגלל חשקם לקבל שכר ורשמום בפנקס, כל אחד ואחד, עשה כך וכך, ואף על פי שלא החסירו כלום מעבודתם לא קבלו שכר”.
ואמרו חז”ל שמשבט לוי לא בא אפילו אחד להביא לבנים ולא חשקו במה שאמר פרעה בתחלה, אלא עסקו בתורה ובמצוות. מלבד קרח שנשא לבנה אחת, והיה מחויב להביא לבנה אחת עד שיצאו ממצריים, וזה בא מתוך אהבת הבצע המופלגת שלו ומתוך תאותו לעניני העולם הזה שגרמו לו שלא הסתפק בכל מה שיש לו כמו שנאמר – “אוהב כסף לא ישבע כסף”.
צירו להם מדינה גדולה וציוו עליהם לבנותה אחר כך עזבו המצריים את המלאכה ונשארו בני ישראל והיו הם הבונים הם העושים את הלבנים והם הנושאים אותם. ועליהם ממנים נוגשים ולוחצים קשים ובכל זה היתה כונתם להחליש את כוחם ולהמעיט את צאצאיהם, שאין לך מלאכה בכל המלאכות המתישות את הגוף ומכלות את הנפש כמלאכת הבניין. אבל הקב”ה עשה שככל שהיו מענים אותם בעבודה והגבירו עמלם כן הלכו ופרו ורבו ויעצמו.
מכל זאת אנו לומדים, כי לעיתים, אדם עלול לומר לעצמו, נו, כמה ימים קצת פחות רוחניות… עת לעשות לה’ הפרו תורתך – יש לו סיסמאות.
אבל האדם לא מבין כי זו רק תחבולה של היצר הרע, היום אומר לו “עשה כך” ומחר אומר לו “עשה כך” בסוף יגרום לו לעבור על כל המצוות. יש ללמוד לקח משבט לוי, שבזכות אהבתם את לימוד התורה, שלא רצו להתבטל מלימוד התורה אפילו למספר ימים, בסופו של דבר התברר שכל האנשים שבאו לעבוד נשארו לעבוד שם עד מום, ובחוסר תנאים, ושבט לוי היו חופשיים ללמוד תורה. וקורח – שהחליט לקחת לבנה אחת, היה צריך לסחוב לבנה אחת עד סוף השיעבוד.
החפץ חיים ממשיל משל למה דומה היצר הרע ותחבולותיו – מעשה באדם פשוט שחי לו לבדו בבקתתו, יום אחד בא לעיירה אורח, ואורח זה לא היה לו היכן לישון. פה לבעל הבקתה ואמר לו “מכור לי בקתתך”. אמר לו בעל הבקתה “מצטער אדוני, זה המקום שבו אני חי, אם אני אמכור לך את הבקתה לא יהיה לי היכן לישון, מצטער, אבל אני לא יכול למכור לך את הבקתה…”
האורח, שהיה ערמומי, אמר לבעל הבקתה – “אין בעיה, אם אתה לא רוצה למכור את הבקתה – לא צריך… אני לא אתווכח איתך על זה.. אבל, יש לי מסמר..התועיל בטובך לפנות מקום בבקתתך לארח שם את המסמר שלי?”
בעל הבקתה התפלא מאד – “מדוע חשוב לך לשמור את המסמר בבקתה שלי?”
אולם האורח הציע תשלום גבוה למדי – ,אשלם לך 50 רובל, אם תנעץ את המסמר שלי בבקתה שלך…”
50 רובל הוא סכום גבוה יחסית.. ובעל הבקתה חשב – “בעצם למה לא? 50 רובל תמורת מקום למסמר.. עסקה הגונה”… הם לחצו ידיים, בעל הבקתה קיבל 50 רובל, והאורח – נעץ את המסמר שלו בקיר הבקתה.
למחרת היום האורח נכנס לבקתה. “מה אתה עושה כאן?” שאל בעל הבקתה את האורח.
“רק תולה את המעיל שלי על המסמר”.
“המסמר שלו, שיעשה בו כרצונו..” הרהר בעל הבקתה. חלק מההסכם היה שהאורח יכול להכנס לתלות את חפציו על המסמר מפעם לפעם.
באישון ליל, נפתחה דלת הבקתה, “אני רק לוקח את המעיל”…
כך אט אט, הפכה שנתו של בעל הבקתה – קטועה, והופרעה פעמים רבות בעקבות ביקוריו התכופים של האורח.
לילה אחד, ביקר האורח בבקתה ושק בידו. הוא תלה את השק על המסמר ויצא החוצה. ריח רע פשט בחלל הבקתה. מסתבר שבתוך השק שכנה לה נבלה, שהדיפה ניחוח עז של צחנה בכל הבקתה.
בעל הבקתה ניסה לסתום את חוטמו בכף ידו אולם כל זה לא עזר, הניחוח היה כה עז ורע שבעל הבקתה נאלץ לברוח, וכך – האורח הערמומי, השתלט סופית על הבקתה.
זו דרכו של היצר הרע, בתחילה אומר – זה רק מסמר, אולם אחר כך האדם נמשך לעוד עבירות ועוד עבירות, וכך נופל האדם ונלכד ברשתו ללא יכולת לצאת. האדם החכם ידע כי התורה יקרה מזהב ומפנינים ולא יבטל ממנה אפילו לזמן מועט, כשבט לוי.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך