‎⁨שיעבוד מצרים – לראות את האור בקצה המנהרה⁩

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

באחת העיירות באירופה, חיו שני קבצנים, חברים טובים, יהודי וגוי. באותה השנה, בהתקרב חג הפסח, פנה היהודי לגוי וסיפר לו שעוד מעט חג הפסח, והוא מוזמן יחד עם כל עניי העיירה לערוך את סעודת ליל הסדר אצל הגביר של העיירה. “הרבה אוכל יהיה שם, ואיזה אוכל! דגים ובשר ומגוון מטעמים, ואיזה קינוחים, רק מלדמיין אודותם – אני מזיל ריר!”
אומר הגוי ליהודי – “אולי גם אני אגיע לסעוד אצל הגביר שלכם?” אמר לו היהודי, – “חג הפסח, הוא חג של יהודים, אנו חוגגים את הניסים שאירעו לאבותינו כאשר יצאו ממצרים. אתה הרי גוי, אתה לא יכול להגיע לשם”. הגוי חשב מעט ואמר – “לא נורא, יש לי רעיון, אני אתחפש ליהודי, ואתה תעזור לי לעשות את המנהגים שהיהודים עושים, וכך אני אסתדר”.
וכך היה. הגוי גידל זקן ופאות, חבש לראשו כובע של יהודים, והתעטף בבגדים של יהודים, וכך, היה מחופש ליהודי, אפילו חברו היהודי בקושי זיהה אותו. “עכשיו נלך ונראה את המטעמים שסיפרת עליהם”. – אמר הגוי ליהודי. “לאט לך, קודם הולכים לבית הכנסת להתפלל תפילת ערבית”.
הגוי הגיע לבית הכנסת, וישב מאחורה עם כל הקבצנים. בסוף התפילה כולם ניגשו לגביר לאחל לו “א גוט יום טוב!” והגביר, ראה את הגוי, פנים חדשות בבי הכנסת. שאל אותו הגביר באידיש, איך קוראים לך? הגוי לא הבין אידיש, ראה זאת חברו היהודי והציל את המצב, אמר לגביר – “זה, רב גדול בישראל שבא מעיירה רחוקה לשהות עימנו בחוג הפסח, הוא לא מדבר מרוב ששקוע הוא בתלמודו”… אמר הגביר, יהי כן, כבוד גדול לי לארח רב כזה בביתי.. וכך באו כולם לבית הגביר והתיישבו. מזגו יין לתוך הכוסות, כדי לעשות הכוס הראשונה של ארבעה כוסות. הגוי דוחק מרפק לצלעותיו של היהודי ואומר לו – “נו, היכן כל האוכל שדיברת עליו?” אמר לו היהודי – “סבלנות! קודם כל יש קידוש, שותים כוס יין”. הגוי בלע את רוקו ואמר לעצמו – “נו, שווה לחכות כמה דקות…”
אולם, מייד לאחר הקדש, הכריז בעל הבית – “ורחץ!” וכולם נטלו ידיים. הגישו לכל המסובים את הכרפס. הגוי הביט בכרפס באיבה. -“מה זה אמור להביע?! דיברנו על בשר שמן, לא על פיסת ירק עלובה במי מלח!” רטן הגוי. אמר לו היהודי – “חביבי, התאזר נא בסבלנות, יש סדר, קודם כל, אוכלים כרפס, אחר כך הבשר…” אולם, לאכזבת הגוי, אחרי הכרפס בא יחץ. ואז מגיד. בני הבית ושאר המסובים החלו לספר ביציאת מצרים, והגוי, שלא הבין מילה, כסס את ציפורניו בציפייה לסעודה המובטחת. “חכה, – הסביר לו היהודי, – “קודם כל אנחנו קוראים את ההגדה. שווה לחכות בסבלנות, תכף יגישו סעודה, שלא טעמת מימיך!”
אולם גם כאשר נסתיימה קריאת ההגדה, עדיין לא הוגשה הסעודה המובטחת. “עכשיו אנחנו שותים כוס שניה”. הסביר היהודי לגוי. “על מה אתה מדבר? איזו כוס שניה?! אני מת מרעב!” סינן הגוי.
וגם אחרי הכוס השניה, עדיין בוששה הסעודה המיוחלת. במקום לאכול את הבשר הרך והמובטח, מצא הגוי את עצמו, כוסס מצה. “זאת הסעודה שדיברת עליה?! הלחם היבש הזה?!”
בלית ברירה נאלץ הגוי ‘לחנוק’ את עצמו עם המצה. “שעות אנחנו כבר יושבים כאן, ואין זכר לסעודה המדוברת, רק לחם קשה ודק, ויין!”
“תקשיב מה אני אומר לך, הסבלנות משתלמת! אחרי המצה הזאת יש מרור, ואו אז, בא תורה של הסעודה המובטחת, רק עוד טיפה סבלנות”.
“נו, יהי כן, נאכל את המרור הזה, העיקר שאחר כך תבוא הסעודה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן”.
בעל הבית הכריז – “מרור!” ואל השולחן הוגשו קערות מלאות בחזרת, חריפה. הגוי, רעב, נטל מן החזרת “כזית”, כפי שהורה לו היהודי, ובלע בבת אחת. בין רגע הפך פרצופו אדום כסלק. החזרת שרפה בגרונו והוא נפל והתעלף. לאחר ששפכו עליו מעט מים התעורר הגוי וראה שכל המסובים מסתכלים עליו. “זהו, איזה טיפש אני שרק עכשיו קלטתי את העניין – הרהר הגוי – “אין שום סעודה.. היהודי הביא אותי לכאן רק כדי לעשות ממני צחוק, ואני עוד חשבתי שהוא חבר שלי…” בזעם וחרון נטש הגוי את בית הגביר, מבטיח לעצמו להתנקם ביהודי. מה עשה? נטל בידו מקל ארוך שבקצהו שופד מסמר חד, וארב ליהודי מאחורי בית הגביר. “כאשר יצא היהודי, אתנפל עליו ואכהו מכות נמרצות, עד שידמם למוות!”
לאחר מספר שעות, יוצא היהודי מבית הגביר, שמח וטוב לב, ידיו מונחות על כריסו המדושנת מן הסעודה. באחת התנפל עליו הגוי ממארבו, והטיחו ארצה.
“עכשיו אני אראה לך מה זה! מה שעוללת לי יעלה לך ביוקר!”
“על מה אתה מדבר?” שאל היהודי, שלא הבין על מה המהומה.
“על מה אני מדבר?! הבטחת לי סעודה דשנה, כדי שאני אבוא איתך ותוכל להאכיל אותי את כל הזבל שמגישים שם, ולעשות ממני צחוק!”
היהודי הביט בגוי ברחמים. “איזה שוטה, כך זה אצלנו, היהודים. הסעודה לא מגיעה מייד. צריך לחכות הרבה זמן. אחר כך יש מרור. סובלים קצת. ורק אחר כך, באה הסעודה”.
בני ישראל היו במצרים 210 שנה, במצב של הסתר פנים. בדרך כלל, כאשר אדם נמצא במצב של הסתר פנים, ואין סימן לגאולה באופק, אט אט נופל הוא לזרועות היאוש, ותהיות של שכר ועונש מתחילות לנקר בראשו.
אבותינו במצרים, לא נגאלו מייד. הם סבלו סבל נורא, אולם למרות כל זאת זכרו את הבטחת יוסף – “פקוד יפקוד אלוהים אתכם,” והמשיכו להאמין. לא שינו את שמם, מלבושם ולשונם. הם ידעו. הסעודה לא מגיעה מייד. קודם כל אוכלים מרור. אחרי המרור, “שולחן עורך”. קודם כל יש גלות קשה. עם ישראל סובל. ורק בסוף, מי שהחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, בייסורים כה קשים, זוכה לראות את הגאולה.
“אנו חושבים עצמנו לחכמים ואולי גם למאמינים.” פותח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל מכתב חיזוק לבני משפחתו, ששהו בריחוק מקום, כפי שמובא בהגדה של פסח “ידיו אמונה” – נתבונן נא כיצד היינו אנו יכולים לקבל חלילה את רע הגזירות כפי שהיו במצרים רחמנא ליצלן”. כפי שאנו יודעים גזירת “כל הבן היתה בתקפה שלש שנים וכלל ישראל עבר את הגזירה ונשארו איתנים ביהדותם כמקדם, איש לא נטש בעקבותיה את יהדותו!
עמרם נפרד מאשתו כי סבר שלעת כזו אסור להעמיד צאצאים שישליכום ליאור (ועמדו כולם וגירשו נשותיהם), אך כאשר הבין שעם ישראל יסבל מכך שב ולקחה (והכל שבו ונשאו נשותיהם), וזה פלא איך יכולה אם לראות מיד בהולד בנה שעומדים וזורקים אותו ליאור או לקחו ושקעו אותם בחומה, ועוד גזירות כיוצא בכך ואת הכל קבלו בדין ובמשפט כענין שנאמר “ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים מן העבדה”. (ב, כג).
והלא טרם נתנה להם תורה, ועדין לא נעשו נסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכל הנסים הרבים שהיו לנוף והראונו אמונה מוחשית. לא היתה להם אלא מסורת מעשה בראשית מהאבות הקדושים, ועם זאת היתה אמונתם כה איתנה, שעברו את כל הצרות ולא שינו לשונם, לבושם ושמותם, איש מהם לא הפך להיות מצרי כדי להציל את עצמו מהגזירה!
כשאנו אומרים – “מרור זה שאנו אוכלים” ונזכרים במרירות השיעבוד עלינו לראות גם את גדלות עם ישראל שבתוקף הגזרות ועבודת הפרך היה איתן כל כך באמונתו וצפה לגאולה לא נפל ליאוש ולא בא בטענות לרבונו של עולם, בטוחים היו בגאולה וחזקים באמונתם ובאמונת ההשגחה.
מסיים רבי יחזקאל – “על אחת כמה וכמה אנו, שזכינו לניסים לאין שעור וחקר וזכינו לפנים בפנים דיבר ד’ עימכם” (דברים ה, ד), כמה איתנה צריכה להיות אמונתנו ואמונת ההשגחה והביטחון בגאולה!”

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך