פרשת בשלח – נסיון המן

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (טז, ד).

נסיון המן

מה פשר הנסיון שהיה במן? ואיך הנסיון קשור לכך שילקטו דבר יום ביומו?

מצינו בענין זה פירושים שונים בדברי רבותינו הראשונים. באחד הפירושים, המשותף לרשב"ם וראב"ע, נתמקד במאמר זה.

כך פירש רשב"ם: ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא דבר [יום] ביומו כדכתיב וימודו בעומר וגו' איש לפי אכלו לקטו. למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב ויענך וירעיבך וגו'. עכ"ל.

כעין זה פירש גם האבן עזרא: וטעם "אנסנו" – שיצטרך אלי בכל יום.

כלומר, העובדה שבכל יום היה להם רק כדי צורך אותו היום, "דבר יום ביומו", ולא נשאר להם "פת בסלם" שמור ליום המחרת, עובדה זו גרמה לכך שלא יכלו לשים מבטחם בפרנסה המצויה להם בביתם, אלא הוכרחו לשים יהבם רק בה' שישוב ויספק להם את לחמם מחר כשם שעשה זאת היום.

עיקר פירוש זה מפורש הוא בגמרא (יומא דף עו.) שאמרו שם שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחי, מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה, אמר להם אמשול לכם משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום, אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולם מתים ברעב, נמצאו כולם מכונים את לבם לאביהן שבשמים. ע"כ.

האיסור להותיר מהמן

אך לפי פירוש איזו אפשרות בחירה היתה להם בכל זאת לבטוח בעצמם, והרי זה היה המצב שנקבע להם, אם ירצו ואם לא, ולעומת זאת בפסוק משמע שהיתה בחירה, כמו שנאמר "הילך בתורתי אם לא".

מענה לכך מצינו במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס' ד"ויסע", פרשה ב) ששם מקור פירוש זה: ויאמר ה' דבר יום ביומו, ר' אלעזר המודעי אומר, כדי שלא ילקט אדם מהיום למחר […] שנאמר "דבר יום ביומו", מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר, כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר "מה אוכל למחר", הרי זה מחוסר אמנה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

ועוד מובא בחזקוני: "ולקטו דבר יום ביומו", ואם תאמר, עד שאתה ממטיר להם לחם דבר יום ביומו, תמטיר להם ביום אחד לכמה שנים. תשובה לדבר, "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא", אצוה להם "אל יותירו ממנו עד בוקר", מותיר – הריהו מחוסר אמנה, ומי שלא יותיר ממנו – הרי הוא שומר אמונים. שמי שברא היום ברא פרנסתו.

כלומר איסור הותרת המן למחר, היה בעצם לשם הנסיון במידת הביטחון, שאם יצטמצמו במאכל היום, כדי להותיר מקצתו למחר, הרי זה מורה שלא בטחו בה' שיספק להם מזונם גם מחר.

וכן פירש האבן עזרא (טז,יט) שזהו טעם איסור הותרת המן מיום ליום: "הטעם, שלא יותירו ממנו לאוכלו מחר, רק יבטח בשם כי מחר ירד, כי אינו מצווה עליו לאכלו כולו, רק אם נשאר לו שלא יכול לאכלו, ישליכנו מחוץ לאהלו".

העינוי שבמן

בספר דברים (ח,ב) נאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן".
ולא מובן, איזה עינוי ורעבון היה במן? הרי היה מוכן לפיתחם דבר יום ביומו, וטעמו בו כל הטעמים שבעולם.
בדברי הראשונים מצינו שפירשו עינוי זה על פי הענין שביארנו. וכך כתב הרשב"ם שם: זהו עינוי שאין פת בסלך, וחייך תלויים למרום בכל יום.

התלונה על המן

בפרשת חוקת אנו מוצאים שהעם התלונן על המן, כמו שנאמר (במדבר כא,ה): "וידבר העם באלקים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים" וגו'.

ולא מובנת תלונתם, הרי היה להם לחם מן השמים ומים מן הסלע.

רבנו בחיי פירש שתלונתם היתה על העינוי הנ"ל. וזה לשונו: כי אין לחם ואין מים, יש לתמוה, והלא המן יורד להם בכל יום ויום, גם ריבוי המים היה להם מנס הסלע שנתחדש להם עתה.

אבל זו היתה תלונתם, אמרו הנה עניננו משונה, אין לנו לחם ומים כשאר האומות, כי שאר האומות, אם היו זכאין או חייבין [כלומר בין כך ובין כך] יש להם לחם לשובע, ואין צריך לומר המים, אבל אנו עיקר הנהגותינו ומאכלנו ומשתנו בענין מחודש, כי אין לנו לחם ביום אחד לימים הרבה, כשאר האומות שנפשם שבעה בספוק המזון שרואין בין ידיהם ועמהם, ואינו עמנו כי אם דבר יום ביומו, ואפילו המים שהן הפקר לכל העולם, ואין לאדם מחיה זולתם, כבר נסתלקו ממנו כשמתה מרים שנסתלק הבאר, ומאחר שכל ענינינו נמשכין אחר העונש והשכר, הנה אנו מחודשים בהנהגה יותר משאר האומות וכו'.

וזו היא הדיבה שהוציאו במן שהיה להם לכבוד ולמעלה, כי למעלת דור המדבר שהיו כמלאכי השרת היה המן בא להם דבר יום ביומו, כדי שיהיו עיניהם תלויות תמיד אל ה', כענין שכתוב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו', והענין היה להם להרגיל נפשם במדת הבטחון והאמונה בשם ית' וכו'. עכ"ל רבנו בחיי.

כלומר העובדה שלא היה להם "פת בסלם" למחר, היה בה קושי מסוים, ועל זה היתה תלונתם. (אלא שתלונתם לא היתה מוצדקת, כי באמת קושי זה היתה בו מעלה גדולה, שהיו בני ישראל כסמוכים על שולחן המלך, מלכו של עולם, שסיפק צרכיהם כל יום מחדש, ולא היה להם צורך לצבור בר בכליהם).

העונש על תלונת המן

על תלונה זו נענש העם, כמו שנאמר שם: "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל". מה פשר עונש זה? ואיזו "מידה כנגד מידה" היתה בו?

לפי מה שביאר רבנו בחיי שתלונתם היתה על מעלה זו של המן, הגורמת היותם תלוים בה' בכל יום, נוכל להבין גם את העונש על זה, וכדלהלן.

בגמרא (יומא דף עה.) אמרו: בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו כן, קילל את הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו. [ופירש מהרש"א שגם אחר שנתקלל ואינו אוכל אלא עפר, הרי היתה לו גם טובה בכך, שמזונותיו מצויים לו בכל מקום].

ויש שפירשו בזה שהיא גופא קללת הנחש; בכך שנתרחק מה', וכבר אינו סמוך על שולחנו בספוק מזונותיו בכל יום כשאר הבריות, אלא מזונותיו מצויים לו בכל מקום ובכל שעה, כדי שלא יהא תלוי בה' תמיד.

ולפיכך יבא נחש שמזונותיו מצויים עמו תמיד, ואינו נזקק לקבלו מיד ה', ויפרע מאוכלי המן שנתלוננו על שמזונותיהם ביד ה' והריהם נזקקים לו דבר יום ביומו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך