הקללה ביהדות

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בתורה מצינו מספר איסורים לקלל אדם מישראל, בפרשת משפטים (שמות כב כז) נאמר: ‘אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר’. [אלוהים במקרה זה פירושו דיין]. ובפרשת קדושים נאמר (ויקרא יט יד) נאמר: ‘לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ’. בגמרא (סנהדרין סו. ע”פ חידושי הר”ן שם) נלמד מכך שהפסוק מונה את האדם הנכבד ביותר בעם ישראל יחד עם החרש האומלל ביותר שאף אינו שומע את הקללה, ומכך נלמד שישנו איסור לקלל כל אדם מישראל. ועל כך מקשה הגמרא אולי רק את האנשים המשונים כלומר יוצאי דופן הנכבדים שמצווים אנו לכבדם, או האומללים שמצווים אנו לרחם עליהם ולקרבם, רק אותם אסור לקלל, אך אדם קלאסי שאינו נכבד ואינו אומלל מותר לקלל, ומשיבה הגמרא שאם כך הפסוק ‘אלוהים לא תקלל’ מיותר, שהרי הדיין הוא בכלל הנכבדים, ופסוק מיותר זה בא ללמד שהאיסור הוא לקלל כל אדם מישראל.

בתורת כהנים (קדושים יג ב) דורשים שכיון שהאיסור נאמר בחרש, האיסור אמור דוקא באדם חי, אך לא נאמר איסור על אדם מת, שהרי בחייו אדם נקרא חרש. [ראה להלן דין זה להלכה].

על איזה קללה לוקים

בשולחן ערוך (חו”מ סי’ כז סעיף א-ב) נפסק שאדם שמקלל את חברו בשם השם, כגון האומר ‘ארור אתה להשם’, או ‘השם יכה אותך’ וכדומה, בין אם הוא מזכיר את שם השם המפורש, ובין אם מזכיר כינוי של השם בכל שפה שהיא, או כינוי שאומות העולם מכנים בו את השם, הרי הוא עובר על לאו דאורייתא ולוקה. אך אם מקלל שלא בשם השם, אין לוקים על כך, אך יש איסור לקלל גם בצורה זו.

עוד כתב השולחן ערוך (שם) שאדם שאינו מקלל בפירוש אלא ברמז, כגון שאומר ‘פלוני לא יהיה ברוך להשם’, אף שעובר על איסור אינו לוקה, משום שמלקות הוא רק כשאומרו בלשון קללה מפורשת.

המברך מתברך וההיפך במקלל

ענין נוסף שמצינו הוא, שהשם הבטיח לאברהם אבינו (בראשית יב ג): ‘וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה’. בנוסף יצחק בירך את יעקב אבינו (בראשית כז כט): ‘אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ’, וכך גם בלעם בירך את עם ישראל (במדבר כד ט): ‘מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר’. וכיון שנכתבו ברכות אלו בתורה הרי הם מתקיימות. ומכך נדע שאדם שמברך יהודי ע”י הברכה מביא על עצמו ברכה, ולהיפך אדם שמקלל יהודי הרי הוא מביא על עצמו קללה. וכפי שנאמר במדרש (תנחומא בלק סי’ יב; במדבר רבה כ יט): ‘מי שהוא מארר לעצמו מארר, שכך כתיב ‘ומקללך אאור’ ואומר ‘אורריך ארור”.

המהר”ל מפראג (גור אריה בראשית כז כט) מבאר שיש הבדל עקרוני בין הברכות הללו, שבעוד אצל אברהם אבינו הרי זה הבטחה שהבורא עתיד לברך את המברכים ולקלל את המקללים, אולם כשיצחק בירך את יעקב ובלעם בירך את עם ישראל הברכה הייתה שבאופן אוטומטי כל מי שמברך אותם הוא מתברך, ואילו מי שמקלל אותם הוא מביא על עצמו קללה באותו רגע.

וכך מסופר בירושלמי (ברכות פ”ח ה”ח; סוכה פ”ג ה”י; מגילה פ”א ה”ט) שרבי ישמעאל הלך בדרך ופגש בגוי שבירכו, רבי ישמעאל השיבו לו שמילתך אמורה. בהמשך הדרך פגש שוב בגוי אחר שקיללו, והשיבו רבי ישמעאל שמילתך אמורה. תלמידיו תמהו כיצד ענה למברך ולמקלל באותה לשון, וביאר להם רבי ישמעאל שלמברך עניתי שאיני צריך להשיב לו ברכה, לפי שבכך שברכני הרי השם מברכו שנאמר ‘וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ’, ומה יוסיף ברכתי על ברכת השם, ואילו למקלל השיב שבעצם קללתך הבאת על עצמך קללה, כפי שנאמר אֹרֲרֶיךָ אָרוּר.

עוד מובא שם בשם רבי תנחומא שאם גוי בירך אותך ענה אחר ברכתו אמן, שנאמר (דברים ז) ‘בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים’.

במדרש (בראשית רבה לט יב) נאמר עוד: ‘אמר רבי ירמיה, החמיר הקב”ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב (שמואל א’ ב ל): ‘כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ’ ע”י אחרים, ובכבודו של צדיק כתיב ‘וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר”. כלומר שאדם שמקלל יהודי הרי השם בעצמו מקללו, ואילו אם הוא מבזה את השם, הרי יחול עליו קללה ע”י אחרים.

לקלל דיין ואיש ציבור

בשולחן ערוך (חו”מ סי’ כז סעיף א) נפסק שאם אדם קילל דיין בשם השם, הרי הוא לוקה פעמיים, כיון שעבר על שני איסורים, גם על האיסור של לא תקלל חרש, שהוא איסור לקלל כל יהודי, וגם על האיסור אלוהים לא תקלל שהוא איסור לקלל דיין.

וכתבו הראנ”ח (ח”א סי’ נח) וקצות החושן (סי’ כז סק”א) שאיסור זה אמור על כל ממונה על הציבור שיש איסור נוסף לקללו.

והחיד”א (ברכי יוסף חו”מ סי’ כז סק”ד) כתב שהאיסור אמור דוקא בדיין קבוע, אולם אם שנים קבעו לדון בבוררות אצל 3 אנשים [זבל”א] אין את האיסור המיוחד לקלל דיין. אולם יש להעיר כי במציאות בימינו שע”פ רוב בתי הדין אינם דנים מכח דיינים אלא בבוררות, מכל מקום במקרה ובית הדין הוא מינוי רשמי בעיר, אף שאין איסור מצד דיין, יש איסור כיון שכל מינוי רשמי על הציבור בכלל האיסור כפי שכתבו הראנ”ח וקצות החושן.

בערוך השולחן (חו”מ סי’ כז סעיף א) הוסיף כי מלבד האיסור הנוסף הקיים לקלל דיין, כאשר מבזה את הדיין שדן ע”פ דין תורה, יש כאן איסור חמור מאד משום שהוא נחשב כמי שמבזה את התורה עצמו חס ושלום. ואיסור זה קיים גם בבוררות כשנעשה ע”פ דין תורה, או כשמבזה את הפסק עצמו, וצריך זהירות גדולה בנושא.

לקלל את עצמו

בגמרא (שבועות לו.) נלמד שאסור לאדם גם לקלל את עצמו, וכך נפסק ברמ”א (חו”מ סי’ כז סעיף א). וראה להלן שבמקום שיש איסור גמור גם לא מועיל מחילה של האדם המקולל.

לקלל אדם שמת

הרמ”א (חו”מ סי’ כז סעיף ב) כתב שאם קילל מת הוא פטור. [אמנם יש חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על מתים]. וכתב התומים (סק”ד) שגם המקלל חשב שהאדם עדיין חי, וקיללו, והתברר שבשעת הקללה הוא כבר נפטר, הוא פטור ממלקות. והחיד”א (ברכי יוסף חו”מ סי’ כז סק”ט) כתב שהדין שהמקלל אדם שנידון למוות פטור, אינו רק על אדם שהתחייב מיתה בבית דין של ישראל, אלא אפילו אם הוא מוצא להורג ע”י נכרים שלא כדין, כיון שהוא כבר עומד למות אין איסור מדאורייתא על קללתו, שהרי הקללה לא יכולה להתקיים באדם שעומד למות. [ומכך נלמד שגם בחולה גוסס אין איסור].

לקלל נכרי או רשע

במדרש (תנחומא בלק סי’ א; במדבר רבה כ א) נאמר שבעוד בלעם שהוא נביא של אומות העולם ביקש לאבד אומה שלמה על לא עוול בכפה, נביאי ישראל אף כמתנבאים על פורענות לאומות העולם המצירים לישראל, הם מלאים רחמים עליהם, כפי שהתנבא ישעיהו (טז יא): ‘עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ’. וכן ירמיהו (מח לו): ‘עַל כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה, וְלִבִּי אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה’ או כפי שנאמר ליחזקאל (כז ב): ‘וְאַתָּה בֶן אָדָם שָׂא עַל צֹר קִינָה’.

ביפה תואר (שם) הקשה שהרי נאמר (משלי י ז) ‘זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב’, ומכאן למדים שניתן לקלל רשעים, ומדוע יש להצטער על פורענות של אומות אלו. ועל כך מבאר היפה תואר שכל עוד שהם בחיים עלינו להתפלל שישובו בתשובה, אולם לאחר מותם של רשעים בלא ששבו בתשובה, ניתן לקללם.

החיד”א (ברכי יוסף חו”מ סי’ כז סק”א) הביא שאין איסור לקלל עובד עבודה זרה, שהרי נאמר (משלי י ז) ‘זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב’, אולם החיד”א (כסא רחמים סוף פי”ד) כתב שע”פ הקבלה לא כדאי להוציא קללה מפיו גם על רשעים. [וראה להלן שעצם הוצאת קללה מפיו גורמת רעה למקלל. וכפי שנאמר (משלי יז כו) ‘גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב’].

בשער המשפט (סי’ כז סק”א) תמה מדוע השמיט השולחן ערוך שהאיסור לקלל נאמר דוקא באדם המתנהג ע”פ התורה, אולם אדם שאינו עושה מעשה עמך, ואינו שומר תורה ומצוות אינו נכלל באיסור. אולם בשער המשפט הרחיב שלמרות שלא נזכר בשולחן ערוך כך ההלכה שהאיסור אמור רק לקלל מי שעושה מעשה עמך.

האם המקולל יכול למחול

הרמ”א (חו”מ סי’ כז סעיף ב) כתב שעל איסור זה לא מועיל מחילה, שהרי מלבד מה שהוא ציער את המקולל, הוא עבר על לאו מדאורייתא, ועל כך אין בסמכות המקולל למחול. אף שבוודאי חייב לפייסו על מה שציערו והזיקו בקללתו. אולם בנתיבות המשפט (סק”ד) כתב שזהו רק באופנים שהמקלל לוקה על קללתו שיש לאו מדאורייתא, כגון שקיללו בשם וכדומה, אך באופן שאינו לוקה אלא שיש איסור, האיסור הוא רק משום שמצער את חברו, ואם חברו מוחל לו הוא מכפר בכך על האיסור.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך