מצוות ביקור חולים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

מקור מצות ביקור חולים
מקור חיוב מצות ביקור חולים נלמד בפרשת וירא, שהקב”ה ביקר את אברהם אבינו. וכפי שנדרש בגמרא (סוטה יד.): ‘ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה’ אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה’ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקדוש ברוך הוא ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה’ באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקדוש ברוך הוא ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים’.
כלומר החיוב של ביקור חולים נלמד מהחיוב ללכת בדרכיו של הקב”ה, וכפי שמצינו בפרשה שבשעה שאברהם אבינו היה חולה מחמת המילה הגיע הקב”ה לבקרו, כך מחויבים אנו ללכת בדרכיו של הבורא, ולבקר את החולים.


מהות המצוה
בגמרא (נדרים מ.) מבואר שמצות ביקור חולים הוא כדי שהמבקר יראה את צרכי החולה, למשל אם הוא יראה שחדרו של החולה זקוק לנקיון הוא ינקה אותו, וכן הלאה. בגמרא (שם) מסופר על אחד מתלמידיו של רבי עקיבא שחלה, ואירע שלא היה מי שהלך לבקרו, חולה זה שכב בחדר מעופש ונטה למות, והלך רבי עקיבא לבקרו וניקה את חדרו של החולה, ובעקבות כך הבריא התלמיד. [במאירי (שם ד”ה פעמים) מובא שרבי עקיבא עצמו ניקה את החדר, ויש מפרשים שכיון ששמעו שרבי עקיבא עומד להגיע לביקור ניקו את החדר לכבוד האורח, ובעקבות כך ניצל התלמיד החולה. ואכן שתי הפירושים נכונים, לעיתים ביד המבקר לסייע, ולעיתים עקב כך שיש ביקורים העוסקים בצורכי החולה מתאמצים יותר]. בעקבות מעשה זה אמרו חכמים שכל הנמנע מלבקר את החולה כאילו שופך דמים.
ובנוסף נאמר בגמרא שכאשר יראה את מצוקתו של החולה יתפלל עליו. ופסק הרמ”א (יו”ד סי’ שלה סעיף ד) שאדם שביקר את החולה ולא התפלל עליו, לא קיים את המצוה.
אמנם האגרות משה (יו”ד ח”א סי’ רכג) כותב, כי עיקר המצוה הוא הטיפול בו, ועל זה נאמר שהנמנע הוא שופך דמים, אלא שהתפילה הוא גם אחד מהחלקים הנצרכים לקיום המצוה. והוסיף שאילולי הטעם של תפילה ניתן היה לקיים מצוה זו ע”י שליחת שליח שידאג לכל צורכי החולה, אולם כיון שצריך להתפלל ולכל אחד יש מעלה בתפילתו הוא, לא ניתן לקיים את המצוה ע”י שליח.


צורת התפילה
כשנמצא בפני החולה אין צורך להזכיר את שמו, ויאמר רק ‘אל נא רפא נא לו\לה’. ובשבת יאמר ‘שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא’.

האם הוא מצוה בפני עצמה
הבה”ג (מנין עשין מ’ לו) מנה את מצות ביקור חולים כאחד מתרי”ג המצות, אך הרמב”ם (סה”מ שורש השני) סבר שאינה נמנית כמצוה בפני עצמה, אלא כחלק ממצות ‘וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה” (ויקרא יט יח). אך מכל מקום פסק הרמב”ם (הל’ אבל פי”ד ה”א) שנמנה כמצוה מדרבנן. ונראה ההכרח לכך הוא מצוה בפני עצמה עכ”פ מדרבנן שהרי נאמר בגמרא (ב”מ לג.) שמעבר למצות גמילות חסדים החיוב של מצות ביקור חולים מחייב לקיים מצוה זו אף באופן שיש בכך מעט שסכנה. ועמד בזה הרמב”ן (השגות לסה”מ שורש הראשון.)


האם חייב להפסיד זמן עבודה
השיטה מקובצת (נדרים לט: ד”ה אפילו גדול) כתב שנראה שחייב אדם לבקר חולה אף שמפסיד זמן עבודה, אולם הביא את דעת הרא”ם שאינו חייב להתבטל ממלאכתו אלא מעט, אך אינו חייב להתעכב אצל החולה כשהוא על חשבון שעות העבודה שלו.

האם רופא או אחות מקיימים את המצוה
בגמרא (נדרים לט:) מבואר שאין ליטול שכר על ביקור חולים בעמידה, ופירש התוס’ (שם ד”ה על) כיון שזהו המצוה אסור לקחת על כך שכר. והרא”ש (שם ד”ה) פירש שאם נוטל על כך שכר הרי הוא מבזה את המצוה. אולם על ישיבה ליד החולה יש מקומות שנוטלים שכר, כיון שמצד המצוה אינו חייב לשבת ולהתעכב ליד החולה. אך יש מקומות שאסרו לקחת שכר על הישיבה. וביאר הר”ן (ד”ה דאפילו) שמקומות אלו חששו שמא יקחו שכר על ביקור חולים אף בעמידה, ולכן אסרו ליטול כלל שכר על ביקור החולים.
ומבואר שעל עצם המצוה אסור ליטול שכר, אך על תוספת הטיפול מעבר לעצם המצוה מותר ליטול שכר. והמצוה מחייבת רק להכנס לראות את שלום החולה, ואם זקוק הוא לדבר מה, אך ישיבה לצידו הוא כבר מעבר לעיקר החיוב. ולכן רופא או אחות העושים מעבר לעיקר החיוב מקיימים מצוה זו, וראוי שיכוונו לשם מצוה, ולא רק לשם קבלת השכר, ובכך יהפכו את המקצוע למצוה.


כיצד מקיימים את המצוה
בשולחן ערוך (יו”ד סי’ שלה סעיף ח) כתב שאין לבקר חולה שמתבייש ממצבו, כגון חולה מעיים שנמצא במצב לא נעים. או חולה שהדיבור והמבקרים קשים לו. ובמקרה כזה המצוה היא לעמוד בחדר החיצוני, ומשם לברר אם יש דבר שניתן לסייע בו לחולה, ולהתפלל עליו. ובביקור חולים צריך חכמה רבה לדעת אימתי השהות מסייעת ועוזרת וגורמת לחולה להבריא, ואימתי השהות מכבידה על החולה, ולהסתפק ביקור קצר.


זמן הביקור
בגמרא (נדרים  מ.) נאמר שאין לבקר ב3 שעות הראשונות של היום, כיון שבשעות אלו החולה חש טוב יותר, והמבקר יחשוב שמצבו טוב ולא יתפלל עליו כראוי. וכן אין לבקר את החולה בסוף היום, כיון שבשעות אלו החולה חש גרוע יותר, ויש חשש שהמבקר יחשוב שאין לו סיכוי להחלים, ויתייאש מלהתפלל כראוי. והרמב”ם (אבל פי”ד ה”ה) הביא טעם אחר, משום שבשעות אלו החולה עושה את צרכיו, ואין לביישו. [הכסף משנה כתב שנראה שכן גרס הרמב”ם בגמרא]. וכתב הברכי יוסף (יו”ד סי’ שלה אות ב) שבימינו שיש חדר מיוחד לעשיית הצרכים לא שייך טעמו של הרמב”ם, ולכן נהגו להקפיד על כך משום שסומכים על פירוש הרמב”ם. וכתב עוד שאף לפי פירוש הגמרא שלפנינו, אם הולך כמה פעמים ביום יכול להכנס גם בשעות אלו, כיון שראה את מצבו באמצע היום, ויתפלל עליו כראוי.
הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד רבה של ירושלים (שלמת חיים יו”ד סי’ קפה) נשאל כיון שהלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (סי’ שלה סעיף ד) מדוע במרכזים הרפואיים בזמנו נקבע שעת הביקור לסוף היום. [כוונת השואל כנראה היתה בעיקר למרכז הרפואי שערי צדק שהתנהלה ע”פ הנחיותיו של הרב זוננפלד]. והשיב כיון שיותר חשוב לחולה ביקורי הרופאים ושלא יהיו מבקרים בזמני האכילה, ובסוף היום זהו הזמן הנח ביותר לרופאים, הרי זה טובת החולים, ולכן במקרה זה יש לבקר דוקא בשעות אלו. ובדומה כתב בערוך השולחן (יו”ד סי’  שלה סעיף ח) שהלכה זו אינה איסור, אלא עצה טובה שבאמצע היום הוא הזמן האידאלי לבקר את החולה, ולכן בימינו לא נהגו לדקדק בזה, כיון שאין איסור ויש מצוה בכל זמן.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך