ניתוחים קוסמטים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

מבוא

בשנים האחרונות, עם התפתחות תחום “הניתוחים הפלסטיים”, נפתח פתח בפני  אנשים ונשים רבים לייפות את עצמם על ידי ניתוחים שונים. ניתוחים אלו הם כירורגים לכל דבר הכרוכים בחיתוך העור, הבשר והוצאת דם. לדוגמה, אשה שרוצה להראות צעירה יותר, לצורך זה עליה לעבור סדרת ניתוחים בפניה . כעת נשאלת השאלה האם ניתוחים אלו מותרים או שמא יש לחשוש שהמנתח והמנותח עוברים על איסור תורה של חבלה בגופו?

דבר ברור הוא שאם הניתוח הוא לצורך רפואי או לצורך תיקון אברים (כגון אחר תאונה או פגם מלידה) הרי הוא מותר. אולם נידון דידן באיש או אשה שעושים כן ללא שום צורך רפואי אלא רק כדי לשפר את המראה החיצוני.

1. מקור איסור חבלה בעצמו

אדם החובל בעצמו אפי’ בלא הוצאת דם עובר על איסור תורה, הקדמונים נחלקו במקור הדין:

  • הגמ’ במסכת בבא קמא (צ”א:) הקשתה סתירה בין המשנה (בדף צ:) האומרת שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, לבין הברייתא (שבועות דף כז.) ששם נאמר שאדם רשאי לחבול בעצמו. ותירצה “תנאי היא”, דהיינו שדין זה תלוי במחלוקת תנאים. בהמשך הסוגיה, נשאה ונתנה הגמ’ מי הוא התנא האוסר חבלה בעצמו. והסיקה שהוא רבי אליעזר הקפר ברבי, שביאר מדוע נזיר נקרא חוטא, כאמור בפסוק “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש” (במדבר ו, יא), וכי באיזה נפש חטא הנזיר שאנו קוראים בו “חטא על הנפש”?! וביאר, שחטאו היה במה שציער עצמו מן היין, שאין לאדם להימנע מהטוב שנתן הבורא בבריאה.

לומדת מכך הגמ’: “והלא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. כלומר, המסגף עצמו ויושב בתענית נחשב חוטא, אם כן קל וחומר לאדם החובל בגופו שנחשב חוטא ועובר איסור.

נמצא שלפי הגמרא הנ”ל איסור חבלה בעצמו מקורו, מהכתוב בנזיר “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש”.

  • בתוספתא (ב”ק פ”ט,א) מבואר שמקור איסור חבלה בעצמו הוא מהפסוק (בראשית ט,ה) “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש” – מיד נפשותיכם אדרוש את החובל בעצמו, שאף שאין דינו מסור לידי אדם, שאין בית דין מענישים אותו, אולם דינו מסור לשמים.
  • מפשטות לשון הרמב”ם (פ”ה חובל ומזיק ה”א) משמע, שמקור איסור חבלה בעצמו נלמד מאותו מקור של האיסור לחבול בחברו, שנאמר (דברים כה, ג) “לא יוסיף”

2.שיטת המתירים

הרמ”ה (מובא בשיטה מקובצת ב”ק צא:) הוכיח שדעת רב חסדא היא שמותר לאדם לחבול בעצמו, וכך יש לפסוק: הגמ’ מספרת שכאשר היה הולך רב חסדא בין קוצים ודרדרים היה מרים את בגדיו כדי שלא יקרעו, אף על פי שבכך היה נסרט גופו, וטענתו בפיו “זו מעלה ארוכה וזו אינה מעלה ארוכה”. דהיינו בגדים אינם יכולים להתרפאות נמצא שהקורעם עובר על איסור “בל תשחית”. מה שאין כן בשרו, כיון שמעלה רפואה אינו עובר על איסור “בל תשחית”. הוכיח מכאן הרמ”ה שמותר לאדם לחבול בעצמו משום שלהלכה פוסקים כרב חסדא “דבתרא הוא”.

3. דעות הפוסקים

להלכה:

הטור (חו”מ סי’ ת”כ סעיף ל”א) פסק כשיטת הרמ”ה שמותר לאדם לחבול בעצמו.

הרמב”ם (פ”ה מהל’ חובל ומזיק ה”א) פסק כסתם משנה בבא קמא  שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, וכן השולחן ערוך (חושן משפט סי’ ת”כ סעיף ל”א): “החובל בעצמו אע”פ שאינו רשאי [פטור]”.

גם בשולחן ערוך הגר”ז (הל’ נזקי גוף ונפש ודיניהם ה”ד) כתב שחבלה בגופו אסורה וזה לשונו: “אסור לאדם להכות את חברו אפי’ הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא לביישו ולא לצערו בשום צער אפי’ במניעת איזה מאכל או משתה אלא אם כן עושה בדרך תשובה…” עד כאן לשונו. מתוך דבריו עולה ממילא הדין שאסור לאדם להכות את עצמו, כיון שאין לו רשות על גופו לא להכות בעצמו ולא לתת לאחר רשות להכותו .

4. חבלה ברשות

חידוש גדול חידש בספר מנחת חינוך (מצוהמ”ח) “שלא להכות אב ואם”, לדבריו, אדם יכול לתת רשות לחברו להכותו, ואין בו שום איסור. ואפי’ אב יכול לבקש מבנו שיכהו ואין בו שום איסור. ואמנם מצאנו כסברה זו גם בשו”ת הרלב”ח (בקונטרס הסמיכה ק”א ד”ה עוד אני אומר) שאם אמר לחברו הכני ופצעני ע”מ לפטור פטור לכל הדעות.  וכתב הגרי”פ פערלא שנראה שהוא מותר (ולא רק פטור) שכן משמע ברמב”ם (פ”ה מהלכות חובל ומזיק ה”א) שאינו עובר על איסור “חובל בחברו” רק דרך “נציון ובזיון”.

אולם רוב הפוסקים חלקו על שיטת המנחת חינוך ולדעתם אין לאדם “זכות” ו”בעלות” על גופו ואינו יכול להכות את עצמו, ולא לתת לאחר להכותו. בשאילתות (שאילתא ס’) כתב שאף שאב שמחל על כבודו כבודו מחול, היינו דווקא כבודו אבל על הכאתו וקללתו אינו יכול למחול. וכן כתב בשו”ת הריב”ש (סי’ תפ”ד) שאסור לחבול בחברו אף אם נותן לו רשות.

וכאמור, כך פסק בשולחן ערוך הרב (שם) שאין לאדם רשות על עצמו, וא”כ אינו יכול למחול על הכאתו.

5. חובל בחברו

איסור חבלה בחברו מפורש בתורה לגבי אדם שהתחייב בבית הדין מלקות, הדין הוא ששליח בית דין מכהו ארבעים חסר אחת. וכתוב בפסוק (דברים כ”ה, ג’) “ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלו מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך”. ומכאן למדו במסכת סנהדרין (פה.) אזהרה למכה את חברו. שהרי השליח בי”ד בתחילה מכה בהיתר, ואף על פי כן כתוב “לא יוסיף”. דהיינו שאם הכהו השליח יותר מהמגיע לו עובר בלאו, א”כ כל שכן המכה את חברו בחנם עובר בלא תעשה”.

וכך פסק הרמב”ם (בהל’ חובל ומזיק פ”ה ה”א) וזה לשונו: “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [י”ג בזיון] הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר “לא יוסיף להכותו” אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק” עכ”ל.

וזה לשון השולחן ערוך [חו”מ סי’ ת”כ סל”א]: “החובל בעצמו אע”פ שאינו רשאי [פטור], אחרים שחבלו בו חייבים” עכ”ל.

6. חבלה לצורך- ניתוח פלסטי ליופי

עד כה ביררנו את האיסור לאדם לחבול בעצמו וכל שכן בחברו שלא לצורך. עתה עלינו לחקור מה דין החובל לצורך. לדוגמה, אשה העושה ניתוח קוסמטי כדי ליפות את עצמה ולהיות יותר נאה, האם דבר זה נחשב צורך חשוב ומותר, או שכל סוגי החבלה אסורות?

וכבר ביארנו בתחילת המאמר כי צורך רפואי בוודאי מותר, כפי שכתבה התורה “ורפא ירפא”  (שמות כ”א, י”ט) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות (בבא קמא פ”ה.).

בתוספות (ב”ק דף צא: ד”ה אלא האי) הביאו את דעת ר”י שגם אדם החובל בעצמו לצורך מסוים, אעפ”כ עובר בלאו.

הפני יהושע (שם) חילק בין צורך קטן שבו אסרו חבלה, לבין צורך גדול שבו גם חובל בעצמו מותר. 

אולם ברמב”ם שהובא לעיל [פ”ב מהל’ חובל ומזיק ה”א] משמע שרק חבלה דרך “נציון ובזיון” אסורה, אולם אם חובל לצורך אין זה בדרך נציון ובזיון ומותר.

בשו”ת אגרות משה (חו”מ ח”א סי’ ק”ג, חו”מ ח”ב סי’ ס”ה-ס”ו) הקשה על דברי התוס’ שאסרו חבלה לצורך, שהרי תוס’ דיברו על איסור בל תשחית (כאמור בהגה פ”ט) ובזה כתבו שאפי’ לצורך, אסור חבלה בעצמו. אולם למסקנת הסוגיה שאיסור חובל בעצמו נלמד מנזיר כר”א הקפר ברבי, אזי כל חבלה לצורך תהא מותרת. שהרי זה ודאי שאם נמנע מלשתות יין בשביל הרווחת ממון (כגון שהתנו איתו שאם יימנע מלשתות יין יקבל כסף), דבר ברור הוא שאין בו “חטא”, שהרי סוף סוף הוא נהנה יותר ממניעת השתיה מאשר אילו היה שותה. וא”כ, כיון ששאר חבלה אנו למדים בקל וחומר מנזיר, אזי גם הנלמד, דיו שיהא כמלמד, שכל שחובל לצורך יהא מותר. עכ”פ נמצא שמתוך הסוגיה עולה שחבלה לצורך מותרת ומה הטעם שתוספות אסרוה?!

אלא ביאר ה”אגרות משה” שיש לחלק בין שני סוגי “צער הגוף”:

  • המונע את עצמו מלשתות יין עבור הרווחת ממון אין להחשיבו כלל למצטער, כיון שהנאתו מהרווח גדולה מצער מניעת השתיה. וראיה לדבר, שאם לא התגבר על יצרו ושתה יהא לו עוד יותר צער מזה שהפסיד הרווח שהיה משיג כשלא היה שותה.
  • הסוג השני הוא החובל בעצמו שהוא צער ממש ולא רק הימנעות מהנאה, ובזה ברור שיהא אסור לו לחבול בעצמו עבור רווח ממוני שהרי אין כאן השוואה בין החבלה בעצמו לבין הרווחת ממון שהרי יש כאן חבלה וצער גמור עבור קבלת שכר, וזה פשוט וברור שיש לאסור, כיון שלא התירו לעבור על איסור בשביל קבלת תמורה

7. ניתוחים קוסמטיים

עפ”י הדברים האמורים יש לדון בכל הניתוחים הקוסמטיים למיניהם, כגון אשה שרוצה לבצע ניתוח לצורך התייפות ונוי, במושכל ראשון היה מקום לאסור שהרי ניתוחים אלו הם חבלה בגופה ממש, ותוספות הרי פסקו לאסור אפי’ חבלה לצורך.

אולם כתב האגרות משה (חו”מ ח”ב סי’ ס”ו) שיש להתיר לערוך ניתוחים אלו כשסיבת הניתוח היא לצורך התייפות ונוי. ונימוקו עמו דכיון שהרמב”ם לא אסר אלא חבלה “דרך נציון” ויש גורסים “בזיון”, אזי אם חובלים בצורה שהיא לטובתה יש להתיר.

עוד הוסיף, שאפי’ אם לא נסבור כהרמב”ם שהחבלה האסורה היא רק כשהיא דרך נציון ובזיון, מ”מ יש להתיר מטעם “ואהבת לרעך כמוך”. כפי שפרש”י (סנהדרין פ”ד:) “לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהן אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו”. וחבלה כדוגמת ניתוח קוסמטי הרי היא לטובת האדם ועל זה לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם.

עוד הביא ראיה לכך מהגמ’ במס’ בכורות (מה.): שם במשנה הוזכר דין כהן שהיתה לו יתרת וחתכה, ולא הוזכר שם שום איסור בחבלה, ואם היה איסור בדבר היה צריך לומר “אע”פ שאינו רשאי”. אלא ע”כ מכיון שחיתוך זה נעשה לנוי הרי מותר הדבר, וכל שכן נערה או אשה שהייפוי הוא יותר צורך וטובה מאשר לאיש שהרי כבר אמרו חז”ל (כתובות נט:) “אין אשה אלא ליופי”, ודאי יש להחשיב ניתוח קוסמטי כטובתה, ויהא מותר לערוך ניתוח בשביל להתייפות.

אמנם, כל זה בצורך נורמטיבי, כגון אשה שרוצה להתייפות לצורך מציאת שידוך, או שיש לה מורל נמוך ולצורך שיפור בטחונה העצמי מעוניינת לערוך ניתוחים קוסמטיים, כגון ניתוחי פנים, נראה שכל המקרים הללו נחשבים ניתוחים לצורך, שבהם התיר האגרות משה.

אולם איש או אשה שרוצים לבצע ניתוח בלא צורך מתקבל על הדעת, כגון אנשים שרוצים להראות כאנשים אחרים ומעוניינים לשנות את כל מראם, זה ודאי נחשב שלא לצורך ואיסור גמור הוא לעשות חבלה שלא לצורך.

ולמעשה, דבר ברור הוא, שכל מקרה יש לדון לגופו ולשאול “שאלת חכם” ואין להקיש ממקרה אחד למשנהו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך