סעודה שנמשכה למוצאי שבת או למוצאי ראש חודש

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

כבר הזכרנו כמה פעמים, שבסעודות השבת, יש להוסיף בברכת המזון “רצה והחליצנו”. וכן בסעודת פורים או בסעודות שעושים בחנוכה, אומרים “על הנסים”. ובסעודת ראש חודש או יום טוב, מוסיפים “יעלה ויבא”.

ועלינו לדון, כיצד ינהג מי שאכל בצהרי יום השבת, ונמשכה הסעודה עוד ועוד עד שיצאה השבת לגמרי, כמו שמצוי בהרבה מקומות שמאריכים בסעודה שלישית עד צאת השבת ולאחר מכן מברכים ברכת המזון ומתפללים ערבית. האם יש להזכיר בברכת המזון “רצה והחליצנו”, או שאין לעשות כן, שהרי כבר יצאה השבת.

וכן יש לדון בזה בראשי חודשים בימים טובים ובחנוכה ובפורים, אם התארכה הסעודה עד צאת ראש חודש, או עד צאת יום טוב, או עד שיצא פורים או חנוכה, האם יזכיר “יעלה ויבא” או “על הנסים” בברכת המזון או לא. וגם דבר זה הוא מצוי מאד בפורים, שבהרבה מקומות מאריכים מאד בסעודת פורים עד הלילה, שכבר אינו פורים.

ובנדון זה מצאנו מחלוקת בין רבותינו הראשונים, אבל למעשה פסק מרן השלחן ערוך (סימן קפח סעיף י), בזו הלשון: היה אוכל ויצאה שבת, מזכיר של שבת (רצה והחליצנו) בברכת המזון, כי הולכים אחרי התחלת הסעודה, והוא הדין לראש חודש, חנוכה ופורים.

ומבואר שמרן השלחן ערוך הכריע בזה שתמיד הולכים אחרי התחלת הסעודה, ומאחר והסעודה התחילה בשבת או בראש חודש או ביום טוב או בחנוכה ופורים, לכן יש להזכיר את התוספת השייכת לאותו יום גם אחרי צאתו.

אולם רבינו יוסף חיים זצוק”ל בספר בן איש חי (פרשת חקת) כתב לפסוק כדעת מרן השלחן ערוך בזה, אולם סייג את דבריו, שכל זה דוקא בשבת וביום טוב, אבל בראש חודש ובחנוכה לא יזכיר.

ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל (הליכות עולם ח”ב עמ’ פג) דן בדברי רבינו יוסף חיים, כי בספרו בן איש חי, לא ביאר מדוע לדעתו יש לחלק בין שבתות וימים טובים לבין חנוכה וראש חודש. וכתב מרן זצ”ל, שנראה שהבן איש חי סובר כדעת השל”ה (שהובא בספר יוסף אומץ יוזפא סימן תרעט), שרק שבתות וימים טובים, שיש בהם דין מיוחד של “תוספת מהחול על הקודש”, (כלומר, שאם מאריך ומוציא את השבת מאוחר, הרי קדושת השבת נשארת עד שיבדיל, מה שאין כן בימים רגילים, שאדם אינו יכול במעשיו להאריך את היום), בודאי שיאמר גם במוצאי שבת רצה והחליצנו, שהרי עדיין הוא שרוי ביום השבת. וכן הדין בימים טובים. אבל בראשי חודשים ובחנוכה, שאין בהם דין תוספת מהחול על הקודש, לא שייך לומר שיזכיר יעלה ויבוא או על הנסים לאחר שכבר הלך היום ובא הלילה.

אולם מרן זצ”ל כתב להשיג (לחלוק) על דברי הבן איש חי בזה, והביא ראיות לדבריו, והעלה שלהלכה עלינו לקבל את דברי מרן השלחן ערוך, שפסק בפירוש שאין חילוק בזה בין הימים, ולכן בין בשבת ובין ביום טוב, בין בחנוכה ופורים ובין בראשי חודשים, לעולם יש להזכיר “מעין המאורע” גם כשיצא היום, כל שהסעודה התחילה בעיצומו של היום.

(ויש להוסיף, כי גם מקור דברי הבן איש חי בזה אינו ברור, כי באמת שבשל”ה (בשער האותיות אות קו”ף) כתב בפירוש ככל דברי מרן השלחן ערוך הלכה למעשה). 

ולסיכום: כל שהתחילו בסעודה ביום, ונמשכה הסעודה ללילה, יש להזכיר בלילה את התוספת השייכת ליום שבו התחילה הסעודה. ואין חילוק בזה בין הזכרת רצה והחליצנו בשבת, או יעלה ויבוא בימים טובים וראשי חודשים, ובין הזכרת על הנסים בחנוכה ופורים.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך