מתוך דברי מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוק"ל
השבת, פרשת כי תשא, ונקרא את פרשת העגל. ומי לא יצטער כשיקרא את הפרשה הזו? איך יתכן שקרה דבר כזה, אחרי פרשת יתרו שהיתה בו' בסיון (מתן תורה), הרי פרשת העגל היתה בי"ז בתמוז, סך הכל ארבעים יום אחרי מתן תורה, וכבר, "עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ", כבר היו מריחים את ריחו של העגל. איך יתכן דבר כזה? איך עשו אבותינו דבר כזה? וכי נשתבשה דעתם? ואף על פי שרבותינו אמרו שהערב רב הם אלה שעשו את העגל, עדיין קשה, איך בני ישראל שתקו להם?
אלא שבני ישראל אמרו כך: משה רבינו הלך, אנחנו ראינו איך שהיה מדבר עם הקדוש ברוך הוא, והוא היה לנו אמצעי בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. כעת אין לנו את משה. אם נרצה להתפלל להקדוש ברוך הוא, אנו לא יכולים, אנו לא ראויים לדבר כזה. הרי חייל טוראי פשוט, אינו יכול לדבר עם שר הבטחון או עם המלך, יש דרגות דרגות שכל אחד מדבר עם זה שמעליו. ואם כן גם אנו כלפי המלך הקדוש ברוך הוא, צריכים אמצעי שידבר עבורינו.
וידעו בני ישראל, כי על כסא הכבוד ישנם ארבעה צורות. שור, אריה, נשר ואדם. שרמוזים בפסוק "רֶכֶב אֱלֹהִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן", שנא"ן בראשי תיבות, שור, נשר, אריה ונאמן, ונאמן הוא האדם. ואם כן אמרו בני ישראל, אנו לא ראויים לדבר עם האריה, אלא נבחר לנו את הפחות שבהם, הוא השור, נעשה לנו שור והוא יהיה אמצעי בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. אולם לא היה בידם הרבה זהב, כי בתחילה אמר להם אהרן "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי", וכשבאו ישראל לנשותיהם, סירבו נשותיהם לתת בידם את תכשיטיהן, אמרו להם אתם טפשים! רק כעת קבלתם תורה ואתם רוצים לעשות עגל מסכה? לכן רק על הגברים לבדם נאמר "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן", ואלו הנזמים של הגברים היו מעטים, ולכן לא יצא להם שור, רק עגל קטן.
והיו מאכילים את העגל מן המן, היו מוותרים על האוכל שלהם ונותנים לפני העגל, והיו שוחקים, "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". לכן הקדוש ברוך הוא מאד כעס עליהם וחשב להשמידם, "לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית", משה רבינו הוא שעמד והתפלל לקדוש ברוך הוא שיסלח לעם ישראל, ומה אמר לקדוש ברוך הוא? "לָמָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה". והדבר תמוה מאד, איזו תשובה היא זו? מה אומר משה לה'? שיסלח לעמו מפני שהוציאם בכח גדול וביד חזקה? אדרבה, היא הנותנת, אם כל כך עשה הקדוש ברוך הוא עבור עם ישראל, אם כן יותר הם צריכים לעשות את רצונו, זו כפיות טובה לעשות את העגל! ואם כן מה פירוש דבריו של משה רבינו?
ונבאר את הדבר על ידי משל. משל לאיש אחד נכבד ועשיר, שלפתע פתאום אשתו לקתה בהתקף לב ונפטרה. והוא נשאר לבדו. אחרי שנה, אמר לעצמו, "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", קרא לשדכן אחד וביקש ממנו למצוא עבורו אשה טובה. אחרי כמה ימים בא לפניו השדכן ואמר, ראה, אני הייתי בתחנה מרכזית, ונכנסתי שם לאיזו מסעדה לאכול. והנה אני רואה, שאת המקום מנהלת אשה אחת. הסתכלתי בה וראיתיה שהיא אשה צנועה וחכמה, פקחית ונבונה, חשבתי בלבי שהיא מתאימה לך! אולי תלך בעצמך למסעדה ותראה אותה. הסכים העשיר והלך לאותה מסעדה, ישב לאכול וראה איך שהאשה מתנהגת בצניעות וטהרה וביראת שמים. מצאה חן בעיניו. שב אל השדכן וביקש ממנו לסדר את ענין השידוך.
הלך השדכן ודיבר עם האשה, אמר לה ראי, פלוני מעוניין לפגוש אותך לשם נשואין, מה דעתך? השיבה לו האשה, כי השידוך מוצא חן בעיניה, אולם היא בעלת חובות כבדים, מפני שהיא השקיעה הרבה במסעדה שלה, וכעת עליה לפרוע את החובות, והיא סבורה שבתוך ששה חודשים יעלה הדבר בידה. לכן היא מבקשת, שימתין לה האיש ששה חודשים, ואחר כך יוכלו להתחתן.
בא השדכן לפני העשיר, ואמר לו את כל דברי האשה, שעליו להמתין לה ששה חודשים. אמר העשיר, בסדר, נמתין ששה חודשים! אחרי יומיים, התחרט, קרא לשדכן ואמר לו, מה הבעיה? יש לה חובות? אני אשלם את כל החובות! הלך השדכן לאשה ואמר לה את דברי העשיר, אמרה האשה, בסדר, הנה פנקס החובות. הלך השדכן והציג את הפנקס בפני העשיר, ומיד הודיע העשיר, הנני מסכים מיד לאחר שנפגש ונחליט להתחתן, שאשלם את כל החובות.
עברו הימים, וכבר קבעו האיש והאשה ללכת למשרד המועצה הדתית בירושלים כדי להרשם לנשואין. קודם לכן הגיע העשיר למסעדה של האשה, אולם כדי שלא ילכו רעבים, אמרו ביניהם שאולי יאכלו משהו. ניגשה האשה והחלה מכינה עיסה כדי לטגן לביבות טעימות. והעשיר יושב וממתין, עד שכבר קצרה רוחו, כי פחד שמא משרדי המועצה הדתית יסגרו, ואז ידחו הנשואין בעוד יום. לכן אמר לאשה, עזבי, בואי נלך כבר, לא צריך לאכול! הסכימה האשה, אולם לקחה שקית אחת, ושמה בתוכה את הלביבות שעדיין לא טוגנו. שאל אותה העשיר, לשם מה את צריכה את הלביבות הללו? אמרה לו, אני רוצה! לקחה אותן איתה והלכו יחד למשרד מועצה הדתית.
כאשר הגיעו, ראו מודעה, שהיום יש שביתה במועצה, ולכן אין קבלת קהל! הכה האיש על ראשו, אוי אוי אוי! איזה מזל! אך לא שקט על שמריו, הלך למשרדו של הרב הראשי, ואמר לו, ראה אדוני הרב, אנחנו אנשים יראי שמים, וכעת אי אפשר להרשם לנשואין, ועוד, שעל פי החוק אי אפשר לקבוע את מועד הנשואין לפחות מחודש מזמן הרישום. לכן אבקשך, שתכתוב עבורי מכתב לפקיד, שירשום אותי לנשואין מיד מחר בבוקר, וירשום אותי באופן שמועד החופה יהיה בעוד שבוע ימים בלבד! הסכים הרב, וכתב מכתב עבור הפקיד. למחרת הגיע העשיר אל הפקיד, ונקבע זמן הנשואין בתוך שבוע אחד. והעשיר שמח שמחה גדולה.
אמרה האשה לעשיר, ראה, בתוך שבוע תהיה חתונה? איך אבוא עם בגדים כאלה? עלי לקנות בגדים לחתונה ולימי המשתה! אמר לה העשיר, אין בעיה! יש בתל אביב "כלבו שלום", ושם יש את כל הבגדים שתרצי, נלך יחד ואני אשלם הכל! הלכו לכלבו שלום, מצאה האשה בגדים שמצאו חן בעיניה, נכנסה לחדר המדידה ומדדה את הבגדים החדשים, ואת בגדיה הישנים הניחה על כסא. בא העשיר ולקח את הבגדים הישנים והכניסם בתוך התיק שלו, אמרה לו האשה, מדוע אתה לוקח את הבגדים? אמר לה, מה אכפת לך? הבגדים הללו אינם לפי כבודך! את צריכה בגדים יפים וחדשים ולא בלויי סחבות! הסכימה האשה.
את החתונה חגגו בשמחה ובפאר, באו הרבנים הראשיים, ועוד מכובדים, והכל עבר לחיים טובים ולשלום. אולם באמצע ימי המשתה, פרץ ריב בין העשיר לאשתו החדשה, הוא צועק מצד אחד, והיא צועקת מן הצד השני. רץ העשיר ולקח את התיק שלו, פתח והוציא ממנו את בגדיה של האשה, אמר לה, תראי! איך את מדברת אלי?! וכשהוא מחזיק את בגדיה הישנים הוסיף בצעקות, סמרטוטים לבשת! ואני עשית ממך מלכה! וככה את מדברת אלי!
רצה האשה אף היא לצד השני והחזיקה בידה את השקית עם הלביבות שלא טוגנו כראוי, אמרה לו, תראה אתה! מי רץ אחרי מי? אפילו לאכול את זה לא היה לך זמן! אני רציתי אותך או אתה רצית אותי? מה אתה צועק? מיד נרגע הבעל, הבין כי הרחיק לכת בדבריו, והשלים לתמיד עם כלתו החדשה. זהו המשל.
והנמשל, הקדוש ברוך הוא כעס על ישראל, בא לפניו משה רבינו ואמר לו, אתה אמרת "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה", ולבסוף עם ישראל לא עבדו אלא שמונים ושש שנה! והקדוש ברוך שינה את החשבון וחישב את הארבע מאות שנה באופן אחר לגמרי, ובא לפרעה ואמר לו, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי, ופרעה לא הסכים, שהרי עם ישראל צריכים להיות עבדים ארבע מאות שנה! ואתה ריבונו של עולם, נתת לפרעה מכה ועוד מכה ועוד מכה, "בכח גדול וביד חזקה", והוצאת את עמך ממצרים. כעת אמר משה לה', מי רץ אחרי מי? אתה מהרת לגאול את ישראל, ואם כן לא נכון לכעוס עליהם.
משה רבינו "רעיא מהמנא", רועה נאמן, ודבריו עשו פרי. השיב לו ה', "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".