בדיקת חמץ – תיקון עצמי

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

בתלמוד במסכת ברכות יז ע”א מובא “ר’ אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות”. רש”י מבאר מהו אותו שאור שבעיסה – יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו.

יש להבין מדוע התלמוד דימה את היצר הרע, לשאור שבעיסה, כלומר החמץ שבעיסה.

נקדים ונבאר את מקור איסור חמץ בפסח, ‘בל יראה ובל ימצא’. בתורה כתוב, (שמות יג): א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהֹוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב. ה וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה. ו שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיהוָה. ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ. ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. ט וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם. 

אנו אומרים בהגדה של פסח: “מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ, עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם” .

יש לתמוה, נו, קרתה תקלה, ‘פשלה’, והבצק של בני ישראל לא הספיק לתפוח כמו שצריך, מדוע אנו כל כך משתדלים להנציח עובדה זו, ועוד הופכים את זה לאחד הדברים המרכזיים בגאולה, עד כדי כך שהדבר הפך לאיסור חמור של כרת? 

חג הפסח, הוא חג שבו אנו מציינים וחוגגים את חרותנו, ועל כן אנו יושבים על יד שולחן ערוך בכלים נאים, בבגדים נאים, שותים את היין בהסבה, כדרך חרות. היכן המצות נכנסות לתוך העניין, מה בין בצק שלא תפח, לבין חרות?

אלא, שאין לקבל את המושג חרות כפשוטו. במשנה במסכת אבות, (פרק ו משנה ב), מבואר: “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”, אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

בעל ה’תפארת ישראל’ בפירושו על המשניות מבאר: “שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה – שרק הוא אינו משתעבד וגם אינו משועבד להגופניות, וזאת החירות, שנפשו אינה משועבדת לתאות הגופני, זהו לבד חירות האמיתית ולא כשתאותו משוחרר ונפשו משועבדת לתאוה.

כלומר, לעיתים נדמה לאדם שהוא חופשי לעשות מה שהוא רוצה, ‘כי בשרירות ליבי אלך’, והוא לא מבין שבעצם הוא עבד. עבד של התאוות שלו ושל הדחפים שלו. במקום שהוא יעשה את מה שנכון לעשות, הוא עושה את מה שהוא רוצה לעשות. אדם כזה הוא משועבד. עליו להבין, כי העולם הזה הוא עולם חולף, חיים בו 70 – 80 שנה, והולכים לקבר. העולם הזה הוא רק פרוזדור בפני הטרקלין – העולם הבא, שם הגוף הגשמי שלו יעזוב אותו, והוא ישאר עם הנשמה שלו, בעולם הנצח. אדם חכם, מה עושה? לומד תורה, נותן צדקה, עושה זיכוי הרבים, מקפיד על מצוות. אולי לגוף זה לא הכי נוח, אבל בעולם הבא, הנשמה שלו תזכה למקום של כבוד ששמור לצדיקים, ואין אפשרות לתאר את גודל ההנאה שלה. ‘טובה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל הנאות העולם הזה’. תארו לעצמכם את כל העשירים בעולם עם כל הכסף והארמונות והיאכטות והמכוניות, עם כל ההנאות שנהנו בחייהם, שעה אחת בעולם הבא עדיפה יותר מהכל.

אבל האדם מסכן, כלוא בשבי, השבי של הגוף הגשמי שלו, שגורר אותו אחרי התאוות של העולם הזה, הוא רוצה לקיים מצוות, אבל מצד שני, העולם הזה קורץ לו, על כל פיתוייו הרגעיים, הארעיים והחולפים.

בני ישראל במצרים, בשיא השיעבוד, היו בתוך מ”ט שערי טומאה. בתוך טומאת מצרים, עובדי הנילוס – המסמל את האמונה בהצלחה הרגעית, בחוסן זמני. לא רק גופם היה זקוק לגאולה. נשמתם הייתה זקוקה לגאולה. והקב”ה מוציא אותם ממצרים, כי אדם לא יכול לצאת מהתאוות בכח עצמו, הוא צריך את הקב”ה שיעזור לו. והקב”ה מוציא אותם בכח גדול ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא מראה למצרים ולעולם שיש משהו מעל הטבע, כח ששולט בטבע – רוחניות. ובני ישראל יוצאים ממצרים, אולם כאן קורה משהו מעניין. הם מנסים לקחת עימם אוכל, בצק, אולם מחמת החיפזון ביציאה, הבצק לא מספיק לתפוח ולהחמיץ. 

הם הבינו שמה שמחכה להם מחוץ למצרים יותר חשוב מבצק שתופח, ולכן לקחו עימם את המצות, סמל למאכל ארעי, שמכינים מהר. האדם צריך להסתכל על העולם הזה כדבר ארעי, ולכן עיקר העיסוק שלו לא אמור להיות בהמתנה לבצק שיתפח, אלא בבריחה ממצרים, לברוח כמה שיותר מהתאוות וההנאות הרגעיות. 

לכן היצר הרע נמשל לבצק שתפח, כי הוא אומר לאדם, בא נחכה שהבצק יתפח, ונאכל אותו כמו שצריך – אם כבר אנחנו בעולם רק 70 שנה, אז ‘אכול ושתה כי מחר תמות’. על האדם להפנים, כי עליו לברוח מהתאוות ולהיות בן חורין לעשות רצון ה’, ללא שיהוי ודיחוי. 

המצה, היא סמל החירות – סמל לחירות רוחנית, ושחרור מתאוות העולם הזה. 

בפסח, חג החירות, אנחנו משתחררים מעול תאוות העולם הזה, כדי שנהיה חופשיים לעבוד את הקב”ה. בגאולה זו ישנם ב’ מרכיבים. א’, הקב”ה גאל אותנו ממצרים כדי שנהיה לו עבדים. לבדנו לא היינו מסוגלים לברוח ממ”ט שערי טומאה של העולם הזה. ב’. אנחנו גואלים את עצמנו, לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. כאשר הקב”ה עוזר ליהודי לראות את האור ולהתקרב אליו, על היהודי לתפוס את ההזדמנות ללא שיהוי, בלי לתת לבצק להחמיץ. בבדיקת חמץ, אנו בודקים את עצמנו מהיצר הרע, מנגיעות של העולם הזה. האם יש בנו חמץ? האם אנו עדיין קצת תחת שלטון העולם הזה? בגאולת האדם מיצרו, מעורבים גם הקב”ה (‘אלמלי הקב”ה עוזרו אין יכול לו), וגם האדם בכבודו ובעצמו.

זה מה שהתפלל רבי אלכסנדרי. “גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות”. ישנם שני גורמים מעכבים.  שיעבוד מלכויות, כלומר המולכים עלינו, ואנו תחת שליטתם, כמו בשיעבוד מצרים, מזה האדם לא יכול לצאת בכוחות עצמו ועליו לבקש את עזרת הקדוש ברוך הוא. ושאור שבעיסה, היצר הרע המתחבא עמוק אי שם בלב האדם, שם האדם צריך לעשות בדיקת חמץ ‘לאור הנר’,וכמו שכתוב ‘נר ה’ נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן’, על האדם לערוך חשבון נפש ולחפש בעצמו, להתיר מעליו את כבליו האחרונים של שלטון היצר הרע, ולהתקרב יותר לקדוש ברוך הוא.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך