חובת הלבבות

עורך: רבינו בחיי
0 תגובה

אמר המחבר: ברוך ה׳ אלהי ישראל. אשר לו יאות עניין האחד האמתי
הקדמון במציאותו, המתמיד טובתו,אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו,ויצר יצירות לעד על גבורתו,והחל חדשות להעיד על חכמתו,
וגודל טובו, כדכתיב “דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו” (תהלים קמה ד), וכתיב “יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוכה, כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו להודיע לבני האדם גבורותיו” וכו’ (תהלים קמה, י-יב). והגדולה שבטובות, אשר היטיב בהם הבורא לעבדיו המדברים אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם בהן גמורה והבנתם שלמה, היא החכמה, אשר היא חיי רוחם ונר שכלם, והמביאה אותם אל רצון האלהים והמצלת אותם מקצפו בעולם הזה ובעולם הבא, כאשר אמר הכתוב “כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” (משלי ב ו), ואמר אליהוא “אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם” (איוב לב ח), ודניאל אמד “יהב חכמתא לחכימין” וגומר (דניאל ב, כא). ואמר הכתוב “אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך” (ישעיהו מח יז).
והחכמה מתחלקת לשלשה חלקים: החלק הראשון חכמת היצירות שקורין לה בלשון ערב אלעל”ם אלטבע”י, והיא חכמת טבעי הגופות ומקריהן. והחלק השני היא חכמת השמוש שקורין לה בלשון ערבי אלעל”ם ריצ”י, ויש מי שקראה חכמת המוסר, והיא חכמת המניין והשעורים וחכמת הכוכבים וחכמת הניגון הנקראת מוזיק”א, והחלק השלישי קורין לה בלשון ערבי אלעל”ם אלה”י, והיא חכמת האלוהות, והוא דעת האל יתברך ודעת תורתו ושאר המושכלות, כנפש וכשכל וכאישים הרוחניים.
וכל חלקי החכמה לפי מחלוקת ענינה המה שערים, פתחם הבורא יתברך למדברים להשיג בהם התורה והעולם, אלא שמקצת החכמות הצורך אליהם יותר לעניין התורה ומקצתם הצורך אליהם יותר לתועלת העולם. ואשר הצורך אליהם יותר לעניין העולם היא החכמה התחתונה, אשר היא חכמת טבעי הגופות ומקריהן והחכמה התיכונה שהיא חכמת השימוש. ושתי החכמות האלה מורות על כל סודות העולם הזה ותועלותיו והנאותינו ממנו, ומורות על כל עניני המלאכות ומיני התחבולות הצריכות הגופות ולענייני קנייני העולם.
אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה היא החכמה העליונה והיא החכמה האלהית, ואנחנו חייבין ללמוד אותה, כדי להבין ולהגיע אל תורתנו, אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו. ואמרו רבותינו (נדרים סב.): “תניא “לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו” (דברים ל כ) שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רבי, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא”, ואמרו (נדרים סב.): “עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמן ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם.” ואמרו (עבודה זרה יט.): “”אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד” (תהלים קיב א), אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו, כדתנן: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם” (משנה אבות א, ג)”.
והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלשה: האחד מהם השכל הניצל מכל פגע, והב׳ ספר תורתו הנתונה למשה נביאו‏[1], והג׳ הקבלות שקבלנו מקדמונינו, שקבלו מן הנביאים עליהם השלום. וכבר הקדים לבארם הרב הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה במה שיש בו די.

אך חכמת התורה מתחלקת לב׳ חלקים:
האחד מהם לדעת חובות האברים והיא החכמה הנראית, והשני לדעת חובות הלבבות והם המצפונים והיא החכמה הצפונה.
חובות האברים יחלקו לב׳ חלקים: האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה, והחלק השני מצוות השמע, שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר וחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם ועילת חיוב ממה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות כל שורשיהן הן מן השכל, כאשר אבאר בעזרת ה’.
וכל המצוות הן נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה. ואין אנו צריכין לבאר את זה במצוות האברים, מפני שהם ידועות לכל, אבל אני זוכר ממצוות עשה וממצוות לא תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי, כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהם בעזרת ה’ יתברך. וממצוות עשה שבחובות הלבבות: שנאמין כי יש לעולם בורא בראו מאין ושאין כמוהו, ושנקבל עלינו יחודו ושנעבדהו בלבנו, ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיו לנו לאות עליו, ושנבטח בו ושנכנע מפניו ושנירא אותו ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו ושנכסוף לרצונו ונייחד מעשינו לשמו ושנאהב אותו ואת אוהביו כדי להתקרב אליו, ונשנא את שונאיו והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים.
אך הלאוין שבחובות הלבבות [מהם] הפך כל אלו, וגם מהם שלא נחמוד ולא נקום ולא נטור את בני עמנו, כדכתיב “לא תקום ולא תטור” (ויקרא יט יח), ומהם שלא נהרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים לעשותם, ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם ולא ישקיף עליו זולתי הבורא, כדכתיב “אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות” (ירמיהו יז י), וכתיב “נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן” (משלי כ כז).
ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני עניינים: האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חברו בענייני המצוות חבורים רבים, לעמוד מהם על חכמת העניין הנסתר, וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלשה עניינים: האחד מהם לפרש ספר התורה והנביאים וזה על שני דרכים: או לבאר פירוש המלות והעניינים, כמו שעשה רבינו סעדיה זיכרו לברכה ברוב ספרי המקרא, או לבאר ענייני הלשון והדקדוק והשמוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מלותיו, כספרי בן גאנח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם. והעניין השני לחבר ענייני המצוות על דרך קצרה, כספר רב חפץ בן יצליח זיכרו לברכה, או מה שאנו חייבים בהן בזמן הזה כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם, או חלק מחלקיהן כספרי קצת הגאונים בתשובת שאלות במצוות הגוף ופסקי דינין. והעניין השלישי ליישב ענייני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת האפיקורסים, כספר האמונות, ספר שורשי הדת וספר המקמץ והדומה להם.
וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון
וראיתי החכמה הזאת שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה (ופרקיה), [ושהיא כארץ עזובה ולא סדרוה בחבור שיקיף את כל פרקיה], ותמהתי על זה תימה גדולה. עד שאמרתי בלבי, שמא המין הזה מן המצוות, אין אנחנו חייבין בו מן התורה אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה, וכמוהו כמו התוספות שהם רשות, שאין אנחנו נתבעין בהם, ולא נענשים אם נתעלם מהם, ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר, עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו, ומצאתים שהם יסודי כל המצוות, ואם יארע בהם שום הפסד, לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים.
מן השכל, שאמרתי, כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד נראה, והשני אינו נראה. ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה: הגלויה, חובות האברים, כמו התפלה והצום והצדקה, ולמוד תורה ולַמְּדָהּ, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להם, ממה שיגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, (והוא) [כגון] שנייחד האל בלבותינו, ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו וניכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו, והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.
וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה [לנו] כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חייבין לבחור בעבודת ה’ ולחפוץ בה, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבין בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיוון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו, שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכולתם, מפני שבהם גמר העבודה. ועל כן נתחייבנו בחובות גלויינו ומצפונינו – כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך.
וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל, אמרתי בלבי, שמא העניין הזה אינו כתוב בספר תורתנו, ועל כן הניחו לחברו בספר שיורנו אותו ויראנו ענייניו. עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות כמו שנאמר “ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך” ((דברים ו, ה-ו) ואמר “לאהבה את ה’ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו” (דברים ל כ) ואמר “לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם” (דברים יא יג) ואמר “אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואותו תיראו” (דברים יג ה) ואמר “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט יח) ואמר “ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה” (דברים י יב) ואמר “ואהבתם את הגר” וגומר (דברים י, יט) והיראה והאהבה מחובות הלבבות. ואמר בלאוין שבהן “לא תחמד אשת רעך ולא תתאוה” וגומר (דברים ה, יז); “לא תקום ולא תטור” (ויקרא יט יח) “לא תשנא את אחיך בלבבך” וגומר (ויקרא יט, יז); “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” (במדבר טו לט); “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך” (דברים טו ז) ורבים כאלה. ואחר כך השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון, כמו שנאמר “כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום” וגומר “לא בשמים היא” וגומר “ולא מעבר לים היא” וגומר “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” ((דברים ל, יא-יד). ובשאר ספרי הנביאים האריכו בעניין והשיבו אותו בכמה מקומות, ואינני צריך להביאם מפני שהם רבים וידועים.
וכאשר התברר לי חיוב מצוות הלבבות מן התורה כאשר התברר מן השכל, חפשתי עליו בדברי רבותינו זיכרונם לברכה ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל. קצתו בכלל, כמו שאמרו (סנהדרין קו.): “רחמנא לבא בעי” ואמרו (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה): “לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו” וקצתו בפרט במסכת אבות, שאין צורך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה ממנו במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם, כשהיו נשאלים על ענייניהם כמו שאמרו רבותינו ז”ל ״במה הארכת ימים?”‏[2]. וראיתי מצד הכתוב עוד במכה נפש בשגגה (במדבר לה,) שאינו חייב מיתה, ומי שהוא שוגג במצוות “אשר לא תעשינה” (ויקרא ד ב), שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מד׳ מיתות בית דין או כרת, שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפין במעשה, הלב בכוונתו והגוף בתנועתו. וכן אמרו במי שעשה מצווה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים, שאינו מקבל עליה שכר. וכיוון שקוטב המעשה ועמודו בנויים על כוונת הלב ומצפונו, ראויה שתהא חכמת מצוות הלב קודמת בטבע לחכמת מצוות האברים.
וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה
אמרתי, שמא המין הזה מן המצוות, אין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום כשמיטה וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי, מצאתי שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו בלי הפסק, ושאין לנו שום טענה בהנחתו, כמו יחוד אלהינו בלבבנו ועבדו במצפונינו וליראה ולאהבה אותו ושנכסוף לעשות המצוות, שאנחנו חייבין בהן, כמו שאמר הכתוב “אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך” (תהלים קיט ה), ושנבטח בו ושנמסור נפשותינו אליו, כמו שנאמר “בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם” וגומר (תהלים סב, ט), ולהסיר השנאה והקנאה מלבבנו ושנפרוש ממותרי ענייני העולם שטורדין אותנו מעבודת ה’, כי כל זה אנו חייבין בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל עניין, בעוד שכלנו ונשמתנו בנו. והדומה לזה, עבד שצוהו רבו לעשות שתי מלאכות, האחת בביתו והשנית בשדה, כמו עבודת האדמה, ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות ידועות, אם יעברו העתים ההם או אם לא ימצא לעשות מפני דבר שימנענו, יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו. אבל המעשה שצוהו לעשות בביתו אינו מסתלק מעליו כל ימי עמדו בו ועבדו את אדוניו, כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד, וחיוב המעשה תמיד עליו כשיפנה. וכן מצוות הלב שאנו חייבין בהן, אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן, אלא אהבת העולם, ושאין אנחנו מבינים עניין בוראנו, כמו שנאמר “והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו” (ישעיהו ה יב).
ואמרתי, שמא המין הזה מן המצוות אינו מתילד למצוות רבות, ועל כן הניחו אותם ולא חברו בהם ספד מיוחד, וכאשר חקרתי על מספרם ופרקיהם, מצאתים לרוב מאד בהתילדם, עד שחשבתי, כי מה שאמר דוד עליו השלום “לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד”, אמרוֹ על מצוות הלבבות, כי מצוות האיברים יש להם מספר ידוע, כמו תרי״ג מצוות, אך מצוות הלבבות רבות מאד, עד כי אין לתולדותיהן מספר.
ואמרתי עוד, שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל, וכל בני אדם דבקים בהם, עד שלא נצטרכו לחבר בספר, ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים, ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצוות, אלא הזריזים הפרושים בהם, כפי הנזכר עליהם; אך השאר – כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם, וכל שכן רוב אנשי זמננו זה, אשר זלזלו בחכמת מצוות האיברים [ועשייתן], כל שכן במצוות הלבבות. ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה, הוא מתכוון רק לדבר שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ ושיעשה לו שם אצל הגדולים‏[3], ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול בנפשו, ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו, והניח לעיין בשורשי דתו ויסודי תורתו, אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם, ושלא יוכל לקיים מצוות אם לא ידעם ויעשם, כמו אמונת היחוד: אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה, שנאמר שאלוהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת. או אם אנחנו חייבים לחקור על עניין האחד האמת והאחד העובר, להבדיל העניין הזה אצלנו משאר ענייני האחדים הנמצאים, אם לא.
והעניין הזה, אין המאמין רשאי שלא ידענו
שהתורה הזהירה עליו, דכתיב “וידעת היום והשבות אל לבבך” וגומר (דברים ד, לט), וכן שאר מצוות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור, אשר לא תגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם, והיא החכמה הצפונה, אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות, ועליה אמר הכתוב “הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני” (תהלים נא ח). ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם איבריו, היה אומר: “הבו האור הצפון”, והיה אומר על מצות הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגרושין, והשיב את שואלו: “אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך? והנה אני נשבע, כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו”. והאריך להוכיחו ולביישו על זה. וחכם אחר אמר: “למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה”. ואמר חכם אחר: “יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו”. וזה כמו שאמר הכתוב “מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה” (משלי כ ה), רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכוח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ, והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכוחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ.
ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון, והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ודוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים, אך מי שבכוח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצוות האל ובתורתו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו. וזה הדבר דומה לעבד שצווהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו ושימנה המעות וישקלם וירצם , והיה העבד פקח בכל אשר ציוהו המלך. ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים עד אשר האמין בהם, והביאו הממון אליו ואמרו לו כי הוא שלם במנינו ובמשקלו ובמרצה, והאמין להם והתעצל לעמוד על ברור דבריהם והקל במצוות המלך. וכאשר הגיע הדבר אל המלך, צווה להביא הממון לפניו. וכאשר שאל אותו על משקלו ומנינו, לא יכול להשיב על הדבר, וחייבו המלך על אשר הקל במצוותו וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו, אפילו אם ימצא הממון כדבריהם. ואלו לא היה בקי בעניין, לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם. וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל עניין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצוות השמע, הייתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם הייתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וכקטנים, אשר הוא בידיהם דרך קבלה. אבל אם אתה איש דעת ותבונה, שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקיבלת מהחכמים בשם הנביאים משורשי הדת וקוטבי המעשים, אתה מצווה להשתמש בהם, עד שתעמוד על העניין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד. ואם תתעלם ותפשע בדבר, תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך.

וזה יתבאר משני פנים:
האחד מהם, כמה שאמר הכתוב: “כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין” וגומר “ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך” וגומר (דברים יז, ח-י). וכשאתה משתכל במה שכולל הפסוק הראשון מענייני הדינין, תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה, לא בדרך אותות השכל – הלא תראה שלא הזכיר בכללם עניין מן העניינים אשר יושגו מצד השכל, כי לא אמר “כשתסתפק בעניין היחוד איך הוא, או בשמות הבורא ובמדותיו ובשורש משורשי הדת, כעבודת המקום, ובטוח עליו, והכנע לפניו, ויחד המעשה לשמו, ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד, וענייני התשובה מן העבירות, ולירא ממנו, ולאהבה אותו, ולהתבושש מפניו, ולחשוב עם הנפש בעבור שמו והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה, שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך, ותסמוך על דברי קבלתם בלבד. אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה, אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה, שהיא כוללת כל מצוות התורה ושורשיהן ופרקיהם, ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושקול דעתך, עד שיתברר לך האמת וידחה השקר, כדכתיב “וידעת היום והשבות אל לבבך” וגומר (דברים ד, לט), וכן אומר בכל מה שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (ספרא פרשה א): “כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא”, מפני שדעת עניין היחיד כענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל, וכיוון שיתחייב בו, יתחייב בכולם.
והשני, ממה שאמר הכתוב “הלוא ידעת אם לא שמעת” וגומר (ישעיהו מ, כח). אמר “הלא ידעת”, על הידיעה שהיא בצד הראיה; ואמר “הלא שמעת”, על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר “הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם” (שם, כא), הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה. וכן אמר משה רבינו “הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם” וגומר “זכור ימות עולם בינו שנות דור ודוד שאל אביך ויגדך” וגומר (דברים לב, ו-ז). וזה ראיה על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחילה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות, ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.
אמר המחבר: וכיון שעמדתי על חיוב מצוות הלבבות
ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו, וראיתי שהונחו ולא חובר בהם ספר מיוחד. והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקוצר דעתם להבינם, כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם. והיה מחסד האלוהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון.
וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות,‏[4] ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים ולברר עניין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם. וכשהייתה באה לידם שאלה נוכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם. וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בעניין ההוא, אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים עליהם השלום, היו פוסקים אותו על הדרך ההוא. ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם, היו מעיינים בה דרך סברתם, ואם יסכימו כולם לדעת אחת, היו פוסקים, ואם היו חולקים בדין, היו פוסקים כדעת הרוב, כמו שאמרו על הסנהדרין (סנהדרין פח:): “נשאלה שאלה לפניהם. אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, עומדים למניין: רבו המטהרין, טהרו, רבו המטמאים, טמאו”, מעיקר שבידם: “יחיד ורבים הלכה כרבים” (מקומות רבים בש”ס). וחברו במסכת אבות מוסרם ויושר מדותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו.
ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם, והוא מה שאמרו (ברכות כ.): “בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתניתן טובא. ואילו רב יהודה כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא, ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא מאן דמשגח בן. אמרי ליה: קמאי היו מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם”. ואמרו (עבודה זרה יז:): “אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר “וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת” (דברי הימים ב טו ג), אלא בתורה וגמילות חסדים”.
והתברר לי, כי שורשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזוך המצפון. ואם יארע על הכוונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב “גם כי תרבו תפלה” וגומר “רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם” וגומר (ישעיהו א, טו-טז). ואומר “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל יד). ואמר “תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה” (משלי כג כו), ואמרו קדמונינו זכרונם לברכה בזה (ירושלמי ברכות פרק א הלכה ה): “אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי”, ואמר הכתוב “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” וגומר (במדבר טו, לט). ואומר “במה אקדם ה’ אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות” וגומר (מיכה ו, ו), והייתה התשובה “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך” וגומר (שם, ח). ואומר “כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה'” וגומר (ירמיהו ט, כג). ופירוש עניין התשובה הזאת, שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי, להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי. וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצוות הלבבות ומוסר הנפשות.
וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה’, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו. והוא אשר יקראהו הכתוב תמים, באמרו “תמים תהיה עם ה׳ אלוהיך” (דברים יח ג), ואמר “תמים היה בדורותיו” (בראשית ו ט), ואמר “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו” (תהלים טו ב), ואמר “אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי” (תהלים קא ב). ואמר במי שאין תוכו כברו: “ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלוהיו” (מלכים א יא ד), ואמר “ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו” וגומר (תהלים עח, לז). ומן הידוע, שכל מי שחולק קצתו על קצתו ומכזיב קצתו את קצתו בדבור או במעשה, אין מאמינים בצדקו ואין הנפשות מתיישבות על אמיתו. וכן אם יחלוק גלויינו על נסתרינו, וכוונת לבבנו על דיבורנו, ותנועת אברינו על מצפוננו, לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה, מפני שאינו מקבל ממנו עבודה מזויפת, כמו שנאמר “לא אוכל און ועצרה” (ישעיהו א יג), ואמר “כי אני ה׳ אוהב משפט שונא גזל בעולה” (ישעיהו סא ח), ואמר “וכי תגישון עור לזבוח אין רע” וגומר (מלאכי א, ח), ואמר “הנה שמוע מזבח טוב” וגומר (שמואל א טו, כב). ומפני זה תהיה מצווה אחת שקולה כמצוות רבות, כפי הלב והכוונה, ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות. ואפשר שתהיה המחשבה במצווה והכוסף לעשותה מיראת אלוהים, שוקלת מצוות רבות מזולתה, כאשר אמר ה׳ לדוד “יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי” וגומר (דברי הימים ב ו, ח). ואמר “אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו” (מלאכי ג טז), ואמרו זיכרונם לברכה בפירושו (ברכות ו.): “מאי ולחושבי שמו? אפילו חשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה”.
וכאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצוות הלבבות, החילותי להרגיל את נפשי בהם, ועמסתי עליה משא ידיעתם ועשייתם, וכל אשר נגלה אלי מהם עניין, גלה לי את הסמוך לו, והסמוך לו את הסמוך לו, עד אשר רחב העניין, והיה לי קשה לזכור אותו תמיד (מלבי) [בלבי]. ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהם, והתכת מה שקפא ברעיוני מענייניהם, עם מעוט העוזרים מאנשי דורנו עליהם, והסכמתי לכתבם על ספר ושאחברם בחבור, שיהיה כולל שורשיהם וסובב פרקיהם והרבה מתולדותיהם, כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתם ואחייבנה לעשותם. ובמה שיהיה מהם פעלי שווה עם דבורי, אודה לאל העוזר אותי עליו והמורה לי את שביליו, ובמה שיהיה מהם חולק עליו ומקצר מהגיע אליו, אאשים את נפשי ואוכיחנה ואטעון עליה ממנו, עד שיתבאר לה עוולה מצדקו, ונטותה מיושרו, ועוותה מתיקונו, וקוצר מעשיה מתמותו. וראיתי לשומו דבר קיים ומטמון צפון ונר שיאיר לבני אדם ויורה להם הדרך אשר ילכו בה, וקיוויתי שתהיה תועלת זולתי בו יותר מתועלתי, והוראת בלעדי מהשלמת חפצי. ואמרתי בלבי, שאחבר בעניין הזה ספר, שיהיה מתחלק על שורשי חובות הלבבות ומצוות המצפונים ולשומו מאסף לכל, ושיהיה מספיק בעניין, ומורה הדרך הטובה והישרה, ומנהיג במנהגי הקדמונים ומוסר החסידים, ומעיר משינת הפתיות, ומעמיק בדקדוקי החכמה הזאת, ומזכיר דעת האלהים ותורותיו, וגורם להצלת הנפש, ומזרז העושה, ומעורר המתעלם, ומיישר המקדים, ומרגיל המתאחר, ומאשר המתחילים, ומראה הדרך לנבוכים.
וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה, ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו
ושיערתי בנפשי כי כוחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו, מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג העניינים, ושאינני בקי בצחות לשון הערבי אשר בה חברתי אותו, מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו. ויראתי שאטרח בדבר שיראה בו קוצר כוחי‏[5] ושאעבר בו את המידה הנכונה, עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו.
וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו, שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה. ויראתי שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת, ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות. וידעתי, כי כמה שכלים‏[6] אבדו בעבור המורא, וכמה חסרונים גרם אותם הפחד. וזכרתי דברי האומר: “מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר”. ואמרתי, שאם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה או להורות הדרך הישרה הנכונה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים עליהם השלום אשר בחרם ה’ לשליחותו ואימצם בעזרתו. ואילו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מידות הטוב ולא יכול להשיגם, מניח מה שיזדמן לו מהן, היו כל בני אדם ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות, ושבים במרוצת תוחלת נכזבה, והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים.
והבינותי, כי הנפשות תאוותם רבה להשיג תכלית הרע, ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד, ומתעצלות להקדים אל הטובות, והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה. ואם נראה אליהן מראה תאווה שיקרא אתהן, בודות דברי שקר לנטות אליו וסומכות את טענותיו להעמיד נטייתו ולחזק אודותיו, ולחבר פרידותיו. ואם (יאור) [יאיר] להם נר האמת לקרוא אותן, בודות דברים בטלים להימנע מנטות אליו, וטוענות עליו, ומחטיאות את שביליו, וסותרות את ענייניו להפריד (טבורו) [חבורו] ולהיפרד ממנו. וכל אדם אויבו בין צלעיו, אלא אם יהיה לו עזר מאלוהיו, ומוכיח מזומן מנפשו, ושלטון גובר אשר יקשור אותה בחבל העבודה ויבלמנה ברסן הצדק ויכנה בשוט המוסר. וכאשר יחשוב לעשות טובה, אל יאחר, ואם ישיאהו לבו לדרך אחרת, יגער בו ויתגבר עליו.
על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבל טורח חבור הספר הזה, ולבאר עניינו בכל לשון שאוכל ובכל מליצה שתזדמן לי שיובן העניין מהם. ואזכור מתולדות חובות הלבבות מה שיבוא לידי, ולא אטרח להביאם כולם, כדי שלא יארך הספר, אך אזכיר מן הדברים הצריכים לכל שורש משורשיו בשער שלו מה שראוי לו. ובאלוהים האחד האמת אעזר, ועליו אבטח, וממנו אשאל ברחמיו לאמצני ולהורות אותי בו את הדרך הישרה, אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו בדבור ובמעשה בסתר ובגלוי.
וכאשר נגמרה עצתי והסכמתי לחברו, תקנתי אשיותיו והצעתי מכונותיו
ובניתי אותו על עשרה שורשים מקבצים כל חובות הלבבות. וחילקתי אותו לעשרה שערים, כל שער מהם מיוחד לשורש אחד משורשיו, כולל את גבוליו ומחלקותיו, העניינים התלויים בו והפנים המפסידים אותו. ואני אוחז בו הדרך הקרובה להעיר, להורות ולהשכיל בלשון המבואר הקרוב והנוהג, כדי שיהיה מה שאני רוצה לבארו קרוב להבין. ואניח הלשון העמוק והמילות הנכריות והמופתים ההולכים על דרך מלאכת הניצוח, שקורין אותה אנשי חכמת הדיבור בלשון ערבי אלג׳דא”ל, והמחקרים הרחוקים, אשר לא ייתכן להתיישב עליהם בספר הזה, מפני שלא הבאתי בו אלא הראיות המספיקות אשר תתיישב הדעת עליהן על משפטי החכמה האלוהית. וכמו שאמר הפילוסוף: “אין ראוי שנבקש בהשגת כל מחקר המצאה שהיא על דרך המופת, כי אין כל מחקר שכלי נמצא במופת. ולא שנבקש בחכמת השימוש הדבר המספיק, ולא בחכמת האלוהות להרגיש ולהמשיל, ולא בתחילת החכמה היצורית‏[7] מופת, ולא בראשית המופת מופת”. כי כאשר נשמר מן הדברים האלה, יקל עלינו להגיע אל בקשתנו; ואם לא נעשה כן, נטעה מדרך עניינינו ויקשה עלינו למצוא מה שהייתה כוונתנו אליו.
ומפני שהיה ספרי זה מן החכמה האלוהית, נשמרתי בו מן הראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדבר וחכמת השימוש, אלא בשער הראשון ממנו, כי אפשר שידחקנו הצורך אליהן מפני דקות מחקרנו בו. ושמתי רוב ראיותי מן הדברים המושכלים, וקרבתים בדמיונים הקרובים, אשר אין בהם ספק, וסמכתי להם מה שמצאתי כתוב בספרי הנביאים, ואחר כך סמכתי להם דברי הקבלות שקיבלנו מרבותינו זיכרונם לברכה ומן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו – מפני שקיוויתי שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם, כמו דברי הפילוסופים ומוסר הפרושים ומנהגיהם המשובחים. וכבר אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, (סנהדרין לט:): “כתוב אחד אומר “וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם” (יחזקאל יא יב) וכתוב אחד אומר “לא עשיתם” (שם ה, ז), הא כיצד? כמתוקנים שבהם לא עשיתם, כמקולקלים שבהם עשיתם”. ואמרו, (מגילה טז.): “כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם”, ואמרו בהבאת המשלים לקרב העניינים הקשים בהם (יבמות כא.): “אגמרה בסימנין ואסברה בדדמי לה”, והחכם אמר “להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם” (משלי א ו).
אמר המחבר, כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות
כיוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן,
• ושמתי שורשן העליון ויסודן הגדול יחוד האל בלב שלם.
• ואחר כך עיינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו, וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה, ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה, נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך, והוצרכנו לדעת ולהשיג מציאותו מצד בריותיו, וזה הוא שער הבחינה בברואים, שמתי הבחינה שורש שני לכלל מחובות הלבבות.
• והתבוננתי במה שראוי לאחד האמת מן האדנות ומה שחייבים בריותיו בו מעבודתו, שמתי קבלת עבודת האלוהים שורש שלישי לכלל מחובות הלבבות.
• ואחר כך נתבאר לי מה שראוי לאחד האמת מהתייחדו בהנהגת הכל, ושהתועלת והנזק אינם כי אם ממנו וברשותו לבדו התחייבנו לבטוח עליו ולהימסר אליו, שמתי הביטחון שורש רביעי לכלל מחובות הלבבות.
• ואחר כך חשבתי בעניין האחד האמת מהתייחדו בכבודו, ושאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר. הוצרכנו לחבר אל זה שנעבדהו לבדו ונייחד כל המעשים לשמו, כי איננו מקבל המעשה המשתתף בו זולתו עימו, שמתי המעשה המיוחד לשם האל שורש חמישי לכלל מחובות הלבבות.
• וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגודלו, מפני שאין כמוהו. הוצרכנו לחבר אל זה שנכנע לו כפי יכולתנו, שמתי את הכניעה שורש ששי לכלל מחובות הלבבות.
• וכאשר הבינותי מה שהוא עובר על בני אדם, שהם מתעלמים ומקצרים במה שהם חייבים בו מעבודת האל יתברך, והדרך שיכולין לתקן בה מעוותם וקיצורם היא התשובה ובקשת הכפרה, שמתי התשובה שורש שביעי לכלל מחובות הלבבות.
• וכאשר חיפשתי להשיג אמיתת מה שאנו חייבים לה’ יתברך מן החובות הנגלות והנסתרות, וידעתי, כי לא ייתכן לקיים אותן עד שנחשוב עם נפשותינו בעבורן לאל יתברך ושנדקדק עליהם, שמתי החשבון עם הנפש שורש שמיני לכלל מחובות הלבבות.
• וכאשר השיבותי אל מחשבתי בעניין האחד האמת, ראיתי כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שיכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות. ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו, יתקיים הייחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו, שמתי הפרישות שורש תשיעי לכלל מחובות הלבבות.
• ואחר כך חקרתי על מה שאנו חייבים לבורא יתברך, אשר הוא תכלית כל תאוה וקץ כל תקווה, כי ממנו התחלה ואליו התכלה. ומה שראוי לו ממנו מאהבת רצונו ויראת חרונו, אשר המה תכלית הטובה והרעה, כמו שאמר הכתוב “כי רגע באפו חיים ברצונו” וגומר ( תהלים ל, ו), שמתי אהבת האל יתברך שורש עשירי לכלל מחובות הלבבות.
וכאשר עלו בידי מדרך הסברא, חקרתי עליהם מן הכתוב אצלנו והמקובל בידינו, ומצאתי בהם במקומות רבים. ואני עתיד לבאר כל דבר מהם בשער המיוחד לו בעזרו יתברך. וקראתי לספרי זה שם מעניין כוונתי בו, והוא
ספר תורת חובות הלבבות.
וכוונתי בו להתחכם ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות, אשר יעיד השכל בבירורן ואמיתתן. ולא יכחש[ו] בהן כי אם אנשי החונף והשקר מפני שהאמת כבד עליהם, ושהם מבקשים להקל על עצמם. ולא אטרח להשיב עליהם, מפני שלא הייתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו; אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משורשי דתנו וטמון בנפשותינו מקוטבי תורתנו. וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם, תתברר אמיתתם במצפונינו ויראו מאוריהם על אברינו. וזה דומה לאחד מחכמי החוזים שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון. חקר עליו, וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורתו מן החלודה שעלתה עליו. לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ וישטפהו וייפהו, עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך ציווה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות: לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלוהים ולהידבק בו.
וכאשר תקרא, אחי, את ספרי זה ותעמוד על עניינו
קחהו אליך לזיכרון ודון על נפשך דין אמת והפוך בו וילדהו, והדבק אותו אל לבך ומצפונך. ואם תראה בו שום טעות, תקנהו, או חסרון – השלימהו, וכוון בו כוונת המעשה במה שיורה עליו וינהיג אליו, ואל תכוון לקנות השם ולהתפאר בחכמתו. ודונני לזכות במה שתשקיף עליו מטעות או משגיאה ובמה שיראה מקוצר ידי בענייניו ובמיליו, מפני שמיהרתי לחברו ולא התמהמהתי, כי יראתי שימהרני המוות וימנעני ממה שקוויתי בו. ותדע, כי הכח הבשריי קצר מהשיג והטבע האנושי חסר מהשלים, כמו שאמר הכתוב, “אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד” (תהלים סב י). וכבר הקדמתי להתוודות על קוצר כוחי במה שיש בו כופר לטעות ולשגיאה שתהיינה בו. וראוי שתדע, כי כל חובות הלבבות ומוסרי הנפשות נכנסים תחת אלה העשרה שורשים אשר חיברתי בספר הזה, צווייהם ולאויהם, כהכנסת הרבה מן המצוות תחת “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט יח) ותחת דברי הכתוב “לא עשה לרעהו רעה” (תהלים טו ג) ותחת מה שנאמר “סור מרע ועשה טוב” (תהלים לד טו)}}. הדבק אותם אל מחשבתך, והשיבם אל רעיונך תמיד, ויראו לך תולדותיהם בעזרת ה’ כשיראה מלבך שאתה חפץ בהם ונוטה אליהם, כמו שכתוב “מי זה האיש ירא ה’, יורנו בדרך יבחר, נפשו בטוב תלין, וזרעו יירש ארץ, סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם” ([[{{{2}}}]]) (שם כב, יב).
וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה, יזרז אותך לעמוד על ענייניו ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצוות משאריתן, ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה, והבינהו בקוראך אותו והשיבהו ברעיוניך, תמצא מה שאתה חפץ בעזרת ה’. והוא, שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי לבחון בהם את דעתם. הזריז מהם והנלבב שבהם בחר מחלקו הטוב שהיה בו, ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו, ועשה מחלקו שלשה מינים – טוב ובינוני ופחות. ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מעניינים שונים זה מזה, וצבעונים שאינם דומים זה לזה. וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם. והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים, וימהר להנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו. וכשהגיע הדבר אל המלך, רצה את מעשה הזריז הנלבב והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו. וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו, והשכינו עם אנשי קצפו.
וכן האלוהים יתברך נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם. והמשכיל הפקח, כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה, יחלקהו לשלושה חלקים: האחד מהם לדעת העניינים הדקים הרוחניים, אשר הם חכמת המצפון, כחובת הלבבות ומוסרי הנפשות, ויחייב את נפשו לעשותם תדיר. ואחרי כן יברור ממנו חלק שני, והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם. ואחר כך ישמש בחלק השלישי בענייני דברי הימים לדעת כתות בני אדם ותולדותם על סדר הדורות שעברו, ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים. וישמש בכל עניין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו, ויעזר על השתמשו בכל אחד מהם בחכמת השימוש ובחכמת המופת אשר בחכמת הדבר, שמהם תהיינה ההקדמות (לחכמת) [לחכמה] האלוהית.
כי מי שאינו בקי בהם, אינו מכיר סימני חכמת הבורא בבריאותיו, ולא ידע ענייני גופו כל שכן זולתו, כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר בעמדו על ספר האלוהים, הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים, ודברי הקדמונים, וימהר ליהנות בו בענייני העולם. ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאוה ולהניח דרך הפרישות, ולעשות כרצון איש ואיש, וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם, והוא כמו שאמר הכתוב “הוא ימות באין מוסר וברוב איוולתו ישגה” (משלי ה כג). בחון אחי המשל הזה, והשיבהו אל מחשבתך. והתבונן מספר תורת אלוהיך מה שהעירותיך עליו, והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה זיכרונו לברכה, שהמה מאירים השכל, ומחדדים הבינה, ומורים הפתי, ומזרזים העצל.
והאלוהים יורנו דרך עבודתו, כאשר שאל ממנו משיחו “תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח” (תהלים טז יא).

אמר המחבר: כאשר חקרנו על מה שהצורך אליו יותר מפנות דתנו ושרשיה מצאנו יחוד האלהים בלב שלם שרשה ויסודה שהוא השער הראשון משערי התורה וביחד יפרד המאמין מן בכופר והוא ראש אמתת הדת. ומי שנטה ממנו לא יתכן לא‏[1] מעשה ולא תתקיים לו אמונה.
ומפני זה היה תחילת דברי האלהים אלינו על הר סיני (שמות כ ב): “אנכי ה’ אלהיך […] לא יהיה לך אלהים אחרים” וגו’, והזהירנו אחר כן על יד נביאו באמרו (דברים ו ד): “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”. וצריך שתבין הפרק הזה של שמע ישראל עד סופו ותראה היאך נעתקו בו דבריו מענין לענין וכלל עשרה ענינים כנגד עשרת הדברות, והוא:
• שצונו להאמין בבורא יתברך, באמרו “שמע ישראל ה'”. ולא התכוון בכאן באמרו “שמע” לשמע האוזן, אך התכוון לאמונת הלב, כמו שאמר הכתוב (שמות כד ז): “נעשה ונשמע”, (דברים ו ): “ושמעת ישראל ושמרת לעשות” וגו’, וכל מה שבא על הדרך הזה בלשון שמיעה לא התכוון בו כי אם להאמין ולקבל.
• ואחרי אשר חייבנו להאמין האמתת מציאותו חייבנו להאמין שהוא אלהינו כמו שאמר “אלהינו”.
• ואחר כן חייבנו להאמין כי הוא אחד אמת, כמו שאמר “ה’ אחד”.
• ואחר שחייבנו להאמין ולקבל שלשה הענינים האלה אשר זכרנו, נעתק מהם על מה שאנחנו חייבין לחבר אליהם והוא אהבת האל בלב שלם בסתר ובגלוי בנפשנו ובמאודנו, כמו שאמר “ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך”, ואני עתיד לבאר הענין הזה בשער אהבת באל בעזר הצור.
• ואחר כן נעתק מהם להזהיר על חובות הלבבות, באמרו “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, ר”ל שתדביקם אל לבך ותאמין בהם במצפונך.
• ואחר כן נעתק מהם אל מצות האברים, שהם כוללים הידיעה והעשיה, כמו שנאמר “ושננתם לבניך ודברת בם”, שאם לא יהיה לך בן אל תשים הבן עילת קריאתך אותם.
• ואחר כן אמר “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”, שאין נמנע מן הלב ומן הלשון מה שהם חייבין בו כמו שאפשר לנמנע משאר האברים, כאשר הקדמנו מחיוב מצות הלבבות תדיר בפתיחת הספר הזה. וכל זה להזהיר על מה שהקדים במאמר “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, שתהיה רגילות לשונו בהם תמיד מביאה לידי זכרון הלב, ולא יפנה לבבו מזכור האלהים תמיד. וזה דומה למה שאמר דוד המלך ע”ה (תהלים טז ח): “שויתי ה’ לנגדי תמיד”, ואמר הכתוב (דברים ל יד): “כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”.
ואחר כן נעתק מחובות האברים אל מה שיש בו מעשה בלבד, ושמהו ג’ חלקים “וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך”, והם:
• תפלה של יד
• ותפלה של ראש
• והמזוזה
וכלם גורמים לזכור את הבורא ולאהבו בלב שלם ולכסוף לו, וכמו שאמר הכתוב בחקי זכרון אהבת האוהבים (שיר השירים ח ו): “שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך” וגומר, ואמר (שם א, יג): “צרור המור דודי לי בין שדי ילין”. ושם אותם שלשה כדי שיהיו חזקים וקיימים יותר, כאשר אמר החכם (קהלת ד יב): “והחוט המשלש לא במהרה ינתק”.
והפרק הזה כולל עשרה ענינים: חמשה מהם רוחניים וחמשה מהם גשמיים. והרוחניים תחילתם שהבורא נמצא, והשני שהוא אלהינו, והשלישי שהוא אחד, והרביעי שנאהבהו, והחמישי שנאהב אותו בלב שלם. והחמשה הגשמיים תחילתם ושננתם, והשני ודברת בם, והשלישי וקשרתם לאות וגו’ והרביעי והיו לטוטפות וגו’ והחמישי וכתבתם על מזוזות וגו’.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. ועל כן ראיתי להקדים שער היחוד על שאר שערי הספר הזה.
וצריך שאבאר עתה מענין היחוד בלב שלם עשרה ענינים: הראשון: מה גדר היחוד בלב שלם, והשני: על כמה חלקים מתחלק ענין הייחוד, והשלישי: אם נתחייב לחקור עליו בדרך העיון אם לא, והרביעי: איך דרך מחקרו ומה אנו צריכין לדעת תחלה קודם שנחקור על היחוד, והחמישי לברר ההקדמות אשר יתברר מהן כי יש לעולם בורא בראו מאין, והששי: היאך נביאם לקיים מציאות הבורא, והשביעי: להביא ראיות שהוא אחד, והשמיני לבאר עניני האחד העובר והאחד האמת, והתשיעי: שהאל יתברך אחד אמת ואין אחד אמת זולתו, והעשירי: במדות האלהיות המושכלות והכתובות, והפנים אשר יתבאר מהם לקיימם לו ולהרחיקם ממנו.

פרק א
אמר המחבר: בגדר יחוד האלהים בלב שלם, הוא שיהיו הלב והלשון שוים ביחוד הבורא יתברך, אחר אשר יבין בדרכי הראיות בירור מציאותו ואמיתות אחדותו מדרך העיון, מפני שיחוד האלהים מתחלק במדברים כפי התחלקות הכרתם והבנתם.
מהם מי שמיחד אותו בלשונו בלבד והוא שישמע בני אדם אומרים דבר והוא נמשך אחריהם מבלי דעת ענין מה שהוא אומר. ומהם מי שמיחדהו בלבו ובלשונו ויבין ענין מה שהוא אומר מדרך הקבלה שקבל מאבותיו ואיננו יודע בירור מה שקבל מהענין ההוא. ומהם מי שמיחדהו אחר שיבין מדרך הראיות אמתת הענין אך יחשבנו במחשבתו כשאר האחדים הנמצאים ויבוא להגשים הבורא ולהמשילהו בצורה ובדמות מפני שאיננו יודע אמתת יחודו וענין מציאותו. ומהם מי שמיחדהו בליבו ולשונו אחר שיבין ענין האחד האמת והאחד העובר ויביא ראיות על בירור מציאותו ואמיתות יחודו וזהו החלק השלם בענין היחוד.
על כן אמרתי בגדר היחוד השלם שהוא השוואת הלב והלשון ביחוד הבורא אחר שידע להביא ראיה עליו ולדעת אופני אמיתות אחדותו מדרך העיון.

פרק ב
אמר המחבר: אך על כמה פנים מתחלק ייחוד הבורא. אומר: מפני שפשטה מלת “ייחוד” בדברי אנשי היחוד, הרגילו בה הרבה בלשונם ובמלותם תמיד, עד אשר שבה אצלם ממלות התימה על הטוב ועל הרע, והם משתמשים בה בחרדתם לצרה גדולה להגדילה ולהפליא עניינה, ואינם מעלים על מחשבתם להבין אמיתת ענין מה שיעבירו על לשונם מן הסכלות והעצלות. והם חושבים כי ענין היחוד נגמר להם כאשר נגמרה מלתו, ולא ירגישו כי לבותם ריקים מאמיתתו ומצפוניהם נעורים מענינו, מפני שמייחדים אותו בלשונם ובמליהם, ויחשבוהו בלבבם יותר מהאחד, וידמוהו במצפונם בדמות שאר האחדים הנמצאים, ויספרו אותו במידות לא תאותנה לאחד האמת, בעבור שאינם יודעים ענין האחד האמת וענין האחד העובר, אלא הסגולה מאנשי הייחוד שהעמיקו בחכמה והבינו ענין הבורא והנברא וחוקי האחד האמת ומה שהוא מתבודד בו. ואמת אמר הפילוסוף באמרו: “לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחילת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה, אבל זולתם עובדים זולתו, מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב”.
ובעבור זה מתחלק היחוד כפי התחלקות דעות בני אדם ויתרון הכרתם על ארבעה חלקים:
• תחילתם ייחוד האל בלשון בלבד והמעלה הזאת היא המעלה אשר יגיע אליה הקטן והפתי אשר איננו יודע ענין האמונה ואין אמתתה קבוע בלבו.
• והחלק השני הוא ייחוד האל בלב ובלשון ע״י הקבלה מפני שהוא מאמין במי שקבל מהם ואיננו יודע אמתת הענין מצד שכלו ותבונתו והוא כעור הנמשך אחרי פקח ואפשר שיקבל ממקבל כמותו והוא כחברת עורים שם כל אחד מהם ידו על שכם חבירו עד שהגיעו אל הפקח אשר בראש החבורה שמנהיגם שאם יפשע הפקח הזה בהם ויתעלם מהם ולא יזהר בשמירתם או אם יכשל אחד מהם או יקרהו מקרה. יקרה לכל המקרה ההוא ויתעו מני דרך ואפשר שיפלו בבור או בגומין או שיכשלו בדבר שימנעם מלכת. וכן המיחד מצד הקבלה אין בוטחין בו שלא יבא לידי שיתוף שאם ישמע דברי המשנים וטענותם אפשר שתשתנה דעתו ויטעה ולא יכיר ומפני זה אמרו רז״ל הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס.
• והחלק השלישי מחלקי היחוד הוא יחוד הבורא בלב ובלשון אחר שיוכל להביא עליו ראיות על אמתת מציאותו כדרך העיון מבלי דעת ענין האחד האמת והאחד העובר. וזה דומה לפקח שהוא הולך בדרך והוא רוצה ללכת אל ארץ רחוקה והדרך מתחלקת לדרכים רבים מסופקים ואיננו יודע ומכיר הדרך הנכונה אל העיר אשר שם מגמתו אליה אע״פ שהוא יודע אותו הצד ואותה הפאה, והוא יגע למאד ואיננו מגיע אל חפצו מפני שאינו יודע הדרך כמו שאמר הכתוב עמל הכסילים תיגענו אשר לא ידע ללכת אל עיר.
• והחלק הרביעי הוא ייחוד האלהים בלב ובלשון אחר אשר ידע להביא הראיות עליו ולעמוד על אמתת אחדותו מדרך העיון והסברות הנכונות השכליות וזהו החלק השלם והחשוב שבהם והמעלה הזאת היא אשר הזהיר עליה הנביא באמרו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגומר.

פרק ג
אך לדעת אם אנו חייבים לחקור על הייחוד בדרך העיון אם לא, אומר: כי כל מי שיוכל לחקור על העניין הזה והדומה לו מן העניינים המושכלים בדרך הסברא השכלית, חייב לחקור עליו כפי השגתו וכוח הכרתו. וכבר הקדמתי בתחילת הספר הזה מן הדברים המראים חיוב העניין מה שיש בו די. והמתעלם מחקור הרי זה מגונה, ונחשב מן המקצרים בחכמה ובמעשה. והוא דומה לחולה שהוא בקי בחוליו ובדרך רפואתו, סמך על רופא שמרפא אותו בכמה מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו וסברתו ברפואות הרופא, לדעת אם הוא מתעסק בענייניו על דרך נכונה אם לא, והיה יכול לעמוד על זה מבלי דבר שימנעהו. וכבר חייבתנו התורה בזה. כמו שכתוב (שם) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו’.
והראיה שההשגה אל הלב הוא עיון השכל – הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה מד) ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה וגו’. ואמר דוד המלך עליו השלום (דה”א כח) ואתה שלמה בני דע את אלוהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה’ וגו’. ואמר (תהילים ק) דעו כי ה’ הוא האלוהים וגו’. ואמר (שם צא) אשגבהו כי ידע שמי. ואמר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל, המתהלל השכל וידוע אותי. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הווי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ואמרה תורה (דברים ד) ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וגו’. ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והבינה, עד שיעידו לנו הראיות והמופתים ועדי השכל על אמיתת תורתנו ואומן אמונתנו. וכבר הבטיחנו יוצרנו לגלות מסך הסכלות מעל שכלם, ושייראה כבודו הבהיר לאות לנו על אמיתת תורתנו. כאשר אמר (ישעיה ס) והלכו גוים לאורך וגו’. ואומר (שם ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל ה’ וגו’. וכבר התבאר מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה, שאנו חייבים לעיין במה שנוכל להשיג בירור בדעתנו.

פרק ד
אך איך דרך המחקר על אמיתת היחוד ומה שאנו צריכין לדעתו קודם שנחקור על היחוד? אומר, כי כל דבר שמבקשים לדעת אותו כשמסתפקים במציאותו צריך לשאול עליו תחילה אם הוא נמצא אם לא, וכשתברר אמיתת מציאותו צריך לחקור עליו מהו ואיך הוא ולמה הוא. אך הבורא יתעלה, אין אדם רשאי לשאול עליו אלא ב”אם הוא” בלבד.
וכשיתברר מציאותו בדרך העיון, נחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וכאשר יתברר לנו שהוא אחד נחקור על ענין האחד ועל כמה פנים יאמר אחד, ובזה יתקיים לנו היחוד השלם כמו שאמר הכתוב (דברים ו):”שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”. על כן אנחנו חייבים לחקור תחילה היש לעולם הזה בורא אם לא.
וכאשר יתברר כי הוא אחד נחקור על ענין האחד העובר והאחד האמת. ומה שצריך לספר בו על הבורא מענינו, ובו יושלם ענין היחוד בליבנו ויגמר מחשבותינו בעזרת ה’.

פרק ה
אך הַהַקְדָּמוֹת אשר יתברר מהן כי יש לעולם הזה בורא בראו מאין, הן שָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת. אחת מהנה, כי הדבר אינו עושה את עצמו. והשנית, כי ההתחלות יש תַּכְלִית למספרן, וכיון שֶּׁיֵּשׁ תַּכְלִית למספרן, יש להן ראשון שאין ראשון לפניו. והשלישית, כי כל מְחֻבָּר מְחֻדָּשׁ. וכאשר תִּתְקַיֵּמְנָה אלה הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת, תהיה התולדה מהן, למי שידע להשתמש בהן ולחברן, כי יש לעולם בורא בראו מאין, כמו שיתבאר ממה שאנו עתידין לבארו בעזרת השם.
והראיה על ברור אלו הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת הוא מה שאספר. והוא שנאמר, כי כל נמצא, אחר שלא היה, איננו נמלט מאחד משני דברים. אם שהמציא הוא את עצמו, או שהמציא אותו זולתו. וכל מה שנחשב עליו שהוא עשה את עצמו, לא ימלט גם כן מאחד משני דברים. אם שעשה את עצמו קֹדֶם הֲוָיָתוֹ, או אחר הֲוָיָתוֹ, ושניהם אי אפשר, כי אם נאמר שעשה את עצמו אחר הֲוָיָתוֹ, לא עשה כלום, שלא היה צריך לעשות את עצמו, מפני הקדמת הֲוָיָתוֹ למעשהו, אם כן לא עשה כלום. ואם נאמר שעשה את עצמו קֹדֶם הֲוָיָתוֹ, בעת ההיא היה אפס, והאפס לא יהיה ממנו מעשה ולא הנחה, כי האפס לא יעשה דבר. ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו בשום פנים, והתבררה ההקדמה הראשונה אשר הקדמנו.
וברור ההקדמה השנית הוא על הדרך הזה, שכל מה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ תִכִלָה יֵשׁ לוֹ תְחִלָּה, כי כבר נתברר שכל מה שאין לו תְחִלָּה, אין לו תִכִלָה, מפני שאי אפשר להגיע בדבר שאין לו תְחִלָּה אל גבול שיעמוד האדם אצלו. ומה שנמצא לו אחרית, נדע, כי היה לו ראשון אין ראשון לפניו, וּתְחִלָּה שאין לו תְחִלָּה, כי אין התחלות מִבְּלִי תַכְלִית לתחילתן. ועוד, מן הידוע, כי כל מה שֶּׁיֵּשׁ לו חלק, יש לו כֹּל, כי אין הכל כי אם כלל חלקיו, ולא יתכן להיות חלק לְמַה שאין לו תַכְלִית, כי גדר החלק אינו כי אם שִׁעוּר נפרד מִשִּׁעוּר, כי שִׁעוּר הקטן סופר את הגדול, כאשר זכר אוקלידס בתיחלת המאמר החמישי מספר הַשִּׁעוּר. ואם נעלה במחשבתנו דבר שאין לו תַכְלִית בְּפֹעַל, ונפריש ממנו קצתו, יהיה הנשאר פחות ממה שהיה קֹדֶם מִבְּלִי סָפֵק. ואם יהיה השאר מאין תַכְלִית, יהיה דבר שאין לו תַכְלִית גדול מדבר שאין לו תַכְלִית, והוא מה שאי אפשר. ואם יהיה דבר שאין לו תַכְלִית, אם נוסיף עליו החלק הַמֻפְרָשׁ ממנו, והוא יש לו תַכְלִית, יהיה הכל דבר שֶּׁיֵּשׁ לו תַכְלִית, וכבר היה בתחילת דברינו מאין תַכְלִית, ואם כן יהיה בתַכְלִית ומאין תַכְלִית, וזה הפך שאי אפשר להיות, ולא יתכן להפריש ממה שאין לו תַכְלִית חלק. וּבְכֵן: כל מה שֶּׁיֵּשׁ לו חלק, יש לו תַכְלִית מִבְּלִי סָפֵק. וכשנחלק מִמַּה שיצא אל גדר ההויה בעולם מן האישים מִימֵי נח עד ימי משה עליו השלום במחשבתנו, יהיה חלק מכל אישי העולם, והוא מגיע עד תַכְלִית, אם כן הכל הוא מגיע אל תַכְלִית מִסְפָּר. וכיון שכל העולם הזה מגיע עד תַכְלִית, צריך שיהיו תחלותיו מגיעות עד תַכְלִית מִסְפָּר, והדין נותן, שיהיה לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו, וצריך בעבור זה להגיע ההתחלות לְתַכְלִית בראשיתן, כאשר הִקְדַּמְנוּ.
וברור ההקדמה השלישית, שנאמר, כי כל מְחֻבָּר מֻרְכָּב מִבְּלִי סָפֵק מדברים יותר מאחד, והדברים ההם אשר חֻבַּר מהם הם קודמים לו הקדמה טבעית, וכן צריך שיהיה מחברו קודם לו הקדמה זמנית וטבעית. וְהַקַּדְמוֹן הוא שאין לו עִלָּה, ומה שאין לו עִלָּה אין לו תְחִלָּה, ומה שאין לו תְחִלָּה אין לו תִכִלָה, ומה שֶּׁיֵּשׁ לו תְחִלָּה, איננו קַדְמוֹן, וכל מה שאינו קַדְמוֹן, הוא מְחֻדָּשׁ, מפני שאין בין קַדְמוֹן והמחדש אמצעי שיהיה לא קַדְמוֹן ולא מְחֻדָּשׁ. אם כן כל מְחֻבָּר איננו קַדְמוֹן, ועל כל פנים הוא מְחֻדָּשׁ. וכיון שנתבררה ההקדמה השלישית אשר זכרנו, נִתְקַיְּמוּ הַשָׁלֹשׁ הַקְדָּמוֹת.

פרק ו
אך על איזה פנים נִשתמש בהקדמות אשר זכרנו בברור מציאות הבורא יתעלה, הוא, כאשר נִשְׂתַּכֵּל בעולם הזה, נִמְצָאֵהוּ מְחֻבָּר וּמֻרְכָּב, אין חלק מחלקיו מִבְּלִי חִבּוּר וְסִדּוּר, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו וְשִׂכְלֵנוּ כַּבַּיִת הבנוי, אשר זֻמַּן בו כל הצריך לו. השמים ממעל כְּתִקְרָה, והארץ מתוחה כמצע, והכוכבים מְסֻדָּרִים כנרות, וכל הגופות צבורות בו כְּמִכְמַנִּים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו. ומיני הצמחים מזֻמנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דוד עליו השלום: “תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים” (תהלים ח, ז-ט). וסדר זריחת השמש וּבואה להעמיד עתי היום והלילה, ועליתה וירידתה להמציא הקר והחם והקיץ והחֹרֶף מעניני הזמנים ותועלותיהם, ושנותם תמיד על סִדור אחד מִבְּלִי הפסק, כדכתיב” “הָאֹמֵר לַחֶרֶס וְלֹא יִזְרָח וּבְעַד כּוֹכָבִים יַחְתֹּם” (איוב ט, ז), וכתיב: “תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה” (תהלים קד, כ). וסִבוב הגלגלים אשר תנועתם מִתחלפות, והכוכבים והמזלות על הנהגה משׁׂערת ומשקל מְכֻוָּן, לא יזח ולא ישתנה. והכוָּנה בכל דבר ממנו: כונת תועלת ותקנה למדברים, כמו שאמר שלמה עליו השלום: “אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם” (קהלת ג, יא), ואמר: “לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם” (קהלת ג, א).
וכל זה חבורו והרכבתו נראים בכלו ובמקצתו. וכשנעיין בצמחים ובבעלי חיים נמצאם מחוברים מהיסודות הארבעה והם האש והרוח והמים והעפר והמה נחלקים ונפרדים, ואין בנו יכולת לחברם החבור הטבעי מפני שמקצתם משתנה אל קצתם וקצתם כנגד קצתם ואם נחבר דבר מהם הם ממהרים להשתנות ולהתחלף. אך החבור שחברה אותו התולדה הוא חבור מתוקן וקיים עד עת קץ.
וכבר חשבו קצת הפילוסופים כי הגלגלים והכוכבים והאישים העליונים הם מתולדת האש. ודומה לזה מ״ש דוד ע״ה (תהלים קד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט ובזה ראיה על המחשבה הזאת ואיננה תולדה חמישית כאשר חשב אריסט”ו.
וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם וידענו כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען מפני המחלוקת שביניהם עלו בדעתנו ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם וקושרם בלעדיהם ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם. הוא בוראם ית׳ אשר תקן קשורם ותכן חבורם.
וכאשר נחקור על היסודות הארבעה נמצאם מחוברים מחומר וצורה והמה העצם והמקרה. והחומר שלהם הוא החומר הראשון אשר הוא שרש היסודות הארבעה והחומר וההיולי שלהם. והצורה היא הצורה הראשונה הכללית אשר היא שורש כל צורה עצמית וכל צורה מקרית כחום וכקור וכלחות וכיובש והכובד והקלות והתנועה והמנוחה והדומה להם. וההרכבה והחבור נראים בכל העולם ובכל חלקיו בשרשיו ובענפיו בפשוטו ובמורכבו בעליונו ובתחתונו וצריך ממה שהקדמנו שיהיה כולו מחודש כאשר התברר לנו כי כל מחובר מחודש והדין חייב שנאמין כי העולם מחודש. וכיון שכן הוא ונמנע שיהיה הדבר עושה את עצמו. צריך שיהיה לעולם עושה שהתחילו וחדשו.
ומפני שהתברר כי ההתחלות אי אפשר שיהיו מאין תכלית לתחילתם. מן הדין שיהיה לעולם תחלה אין תחלה לפניו וראשון שאין לו ראשון. והוא אשר יצרו וחדשו מאין דבר לא בדבר ולא על דבר, יד וכמ״ש הכתוב בעניו הזה (ישעיה מד) אנכי ה׳ עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מיאתי ואמר (איוב כו) נוטה צפון על תהו תולה ארץ על בלימה והוא הבורא יתעלה אשר אותו דרשנו ולמצאו כווננו במחשבותינו ושכלנו. הוא הקדמון הראשון אשר אין ראשית לראשיתו ואין תכלית לקדמותו כמו שאמר הכתוב (ישעיה מד) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מא) אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא.
ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר בעודנו בבריאותו כמחשבה הזאת ואלו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גנה וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחבורו והרכבתו ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסכלות וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים. והוא בחכמה. תקצרנה דעות כל בשר ושכלי המדברים להשיג הויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה ואיך יוכל לומר שיהיה מבלי כונת מכוין ומחשבת חכם בעל יכולת.
ומן הידוע אצלנו כי הדברים אשר הם מבלי כוונת מכוין לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק שא״א שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מצוע קולמוס ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה היינו ממהרים להכזיבו על פניו שאיננו נמלט מכוונת מכוין, וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות בצורות רשומות בהסכמת דעתנו איך יוכל לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בענינו עד אין תכלית שיהיה מבלי כוונת מכוין וחכמת חכם ויכולת יכול.
וכל מה שהביאונו להעמיד מציאות הבורא יתעלה מצד מעשיו די למי שיבין ויודה על האמת ומספיק בתשובת אנשי הקדמות שאומרים כי העולם קדמון ודחיית דבריהם ואתה דע לך:

פרק ז
אך הראיה שהבורא יתברך הוא אחד. הוא מפני שנתברר לנו בדרך הראיות כי יש לעולם בורא. התחייבנו לחקור עליו אם הוא אחד או יותר מאחד. וצריך שנבאר אמתת אחדותו משבעה פנים:
האחד מהם מצד בחינתנו לעילות הנמצאות כי כאשר נתבונן בהן נמצא מספרן פחות מעלוליהן וכל אשר נחקור על עילות העילות ההן למעלה נמצא מספרן פחות מהן וכל אשר תעלינה יתמעט מספרן עד שיגיע אל עילה אחת והיא עילת העילות.
וביאור זה כי אישי הנמצאים אין תכלית למספרם. וכאשר נתבונן במיניהם הכוללים אותם יהיה ‎‎מספרם פחות מן האישים אשר תחתיהם. כי כל מין מן המינים כולל אישים רבים והמינים יש תכלית למספרם. וכאשר נערוך המינים אל סוגיהם הכוללים אותם יהיה מספר הסוגים פחות ממספרם כי תחת כל סוג מהסוגים מינים רבים וכל אשר יעלו יהיה מספר הסוגים פחות עד אשר יגיעו אל סוגי הסוגים. וכבר אמר הפילוסוף כי סוגי הסוגים הם עשרה והם עצם וכמה ואיך ומצטרף ואנה ומתי ומצב וקנין ופועל ונפעל, וכאשר נחקור על עילות אישי מיני עשרת הסוגים האלה נמצאם חמש. התנועה והיסודות הארבעה שהם האש והרוח והמים והעפר. וכאשר נחקור על עילות היסודות הארבעה נמצאם החומר והצורה והם שנים. וכאשר נחקור על עילתם יהיה מספרם פחות מהם והוא רצון הבורא יתברך ואין מספר פחות משנים אלא אחד א”כ הבורא יתברך אחד על כל פנים, וכן אמר דוד עליו השלום (ד”ה א כט) לך ה’ ‎‎הממלכה והמתנשא לכל לראש וגו’ ‎‎ר”ל כי הוא רם על כל רמים ועליון על כל העליונים וראש כל תחלה ועילת כל עילה ועלול:
והשני מצד סימני החכמה הנראים בכל העולם הזה עליונו ותחתונו קפאיו וצמחיו ובעלי חיים אשר בו, וכאשר נשתכל בו יורנו כי כלו מחשבת חושב אחד ומלאכת בורא אחד והוא שאנו מוצאים אותו על מחלקותיו בשרשיו ויסודותיו מתדמה בתולדותיו ושוה בחלקיו ואותות חכמת הבורא יתעלה נראות בקטני היצירות וגדוליהן מעידות כי הם לבורא א’ ‎‎חכם ואלו היה לעולם יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת בחלקי העולם ומשתנת בכלליו ובחלקיו.
ועוד כי אנחנו מוצאים אותו כי הוא צריך בקיומו ותקונו קצתו אל קצתו ואין חלק ממנו נגמר אלא בחלק אחר כצורך קשקשי השריון וחלקי המטה ואברי גוף האדם ושאר המחוברים קצתם אל קצתם בתקונם והשלמתם. הלא תראה צורך הירח והכוכבים אל אור השמש וצורך הארץ אל השמים ואל המים וצורך בעלי חיים קצתם אל קצתם כי מקצת מיניהם אוכל מקצתם כדורס מן העופות והדגים וחיות השדה וצורך האדם אל הכל ותקנת הכל באדם וצורך הארצות והפלכים והחכמות והמלאכות קצתם אל קצתם, והחכמה נראית בקטני היצירות וגדוליהם.
כי כח החכמה הנראית ביצירת הפיל לפי גודל גופו איננו יותר נפלא מכח החכמה הנראית ביצירת הנמלה לפי קטנותה. אך כל אשר תקטן היצירה יהיה כח החכמה והיכולת נראה בה יותר ותקון הבורא יותר נפלא, ונראה ממנה וזה יורה כי כולם מחשבות חושב אחד ובורא אחד מפני שהם מתדמים ושוים ונכונים להשלמת סדר העולם והעמדתו כלו בכל חלקיו ואלו היה לו יותר מבורא אחד היתה צורת החכמה מתחלפת כקצת חלקיו ולא היה צריך קצתו אל קצתו ומפני שהוא חלוק בשרשיו ויסודותיו שוה בתולדותיו ומחברותיו תראה כי מחדשו ומחברו ומנהיגו וחושבו אחד.
ואמר הפילוסוף אין במה שברא האלהים יותר נפלא ממה שברא ורצה לומר כי החכמה בקטן ובגדול מחלקי העולם מתדמה ושוה כמו שאמר דוד עליו השלום בספרו מיני עניני העולם ותכונת ישובו (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה’ ‎‎כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך ואמר (שם צב) מה גדלו מעשיך ה’ ‎‎מאד עמקו מחשבותיך:
והשלישי מפני החדוש הכולל את כל העולם כי הראיות למדו על חדושו. והוצרך בעבור זה שהיה לו מחדש מפני המנע הוית הדבר מאליו וכשאנו מוצאים הויה ויתברר לנו כי היה אחר שלא היה. נדע בעדות השכל השלם שזולתו בראו והמציא הויתו ויצר אותו.
וכיון שהתקיים כי לעולם בורא שבראו וחדשו אין ראוי להעלות על דעתנו שהוא יותר או פחות מאחד שאי אפשר למציאות העולם מבלי בורא אחד ואלו היה אפשר שיעלה בדעתנו שיתקיים העולם בפחות מבורא אחר היינו מעלים על דעתנו כן אך מפני שלא יכולנו להשכיל דבר שיוכל לעשות את זולתו פחות מאחד ידענו ידיעה שאי אפשר לדחותה כי הוא אחד כי הדברים אשר יתבררו מצד הבאת הראיה עליהם ותהיה מציאתם מציאה שא”א לדחותה אין אנו צריכין להעלות על דעתנו שהם יותר ממה שהצורך מביא אליו בהשלמת הדבר שהוא לראיה עליהם.
והדמיון כי בעת שנראה כתב שוה בחבורו וצורות המכתב אשר נכתב בו צורה אחת יעלה בדעתנו מיד כי כותב אחד כתבו וחברו כי הכתב לא יתכן בפחות מכותב אחד ואלו היה יכול להכתב בפחות מכותב אחד היינו חושבים כן ואע”פ שאפשר שיכתבנו יותר מאחד אין ראוי להעלות על דעתנו כן אלא בראיה שתעיד על ברור הדבר מהתחלף צורת המכתב במקצתו והדומה לזה, ואם היה הדבר כן אין אנו צריכין לדעתו פנים בפנים אם אי אפשר לעמוד עליו מן הצד הזה ועמדו לנו הראיות עליו ממעשהו בסדור כתיבתו במקום ראותנו אותו. וידענו ידיעה ברורה כי כותב אחד נמצא יודע מכתב ויכול לכתוב כתבו ולא השתתף בו עמו זולתו מפני סדר חבורו והשואתו מפני שמעשה שני עושים מתחלף ואיננו שוה ומסודר על ערך אחד ומשתנה בתקונו ותכונתו וכן נאמר בבורא יתעלה כי מפני שהיו אותות החכמה בבריאותיו מתדמות ושוות הוצרכנו להאמין כי בורא אחד בראם שאי אפשר למציאות המחודשים מבלעדיו ושאיננו דבר נראה בעצם ובמקרה ומפני שאיננו נראה אי אפשר למצאו ולדעתו אלא בדרכי הראיות והבחינות המורות עליו מצד בריאותיו אז תעמוד לנו אמונתנו שהוא נמצא ושהוא אחד קדמון היה ויהיה ראשון ואחרון גבור חכם חי ועמדו לנו הראיות עליו במקום עמדנו עליו וראותנו אותו יתעלה מפני שאיננו מענינים הנראים על כן הוצרכנו להעלות על דעתנו שבורא אחד בראם כי אי אפשר בלעדיו במציאות המחודשים. אך יותר מאחד אפשר בלעדיו ואין צורך אליו על כן מי שיטעון שהוא יותר מאחד לא יתקיימו דבריו אלא בראיה זולת הראיה שהבאנו ואי אפשר להעמידה מפני שהראיות שהן מדרך השכל אינן מכחישות זו את זו. אך כל הראיות מעידות על אחדותו ומרחיקות ממנו ענין הרבוי והשתוף והדמיון כאשר אמר ה’ ‎‎ית’ ‎‎(ישעיה מד) היש אלוה מבלעדי ואין צור בל ידעתי ואמר (שם) אני ראשון ואני אחרון ואמר (שם מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו ואמר (שם מה) צדיק ומושיע אין זולתי:
והרביעי שנאמר למי שהוא חושב כי הבורא יותר מאחד לא ימלט שיהיה עצם הכל עצם אחד או שלא יהיה אחד.
ואם יאמר כי העצם אחד אם כן הענין אחד והבורא איננו יותר מאחד.
ואם יאמר כי לכל אחד מהם עצם איננו מעצם אחד נצטרך עכ”פ שיהיה ביניהם הפרש מפני מחלקותם והשתנותם וכל נפרש מוגבל וכל מוגבל יש לו תכלית וכל אשר יש לו תכלית מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש.
ומי שחושב כי הבורא יותר מאחד מצריך שיהיה מחודש וכבר הקדמנו כי בורא העולם קדמון והוא עלת העלות ותחלת התחלות והוא על כל פנים אחד והוא כמ”ש הכתוב (נחמיה ט) אתה הוא ה’ ‎‎לבדך:
והחמישי מצד ענין הרבוי והאחדות והוא שאקליד”ס גדר האחדות בספרו ואמר כי האחדות היא אשר בה יאמר לכל דבר אחד ר”‎ל כי האחדות קודמת לאחד בטבעה כאשר נאמר כי החום קודם לכל דבר חם ולולא האחדות לא היה נאמר על דבר מהדברים אחד, והענין אשר אנחנו צריכין להעלות על דעתנו מן האחדות הוא יחידות גמורה ובדידות שאין עמה חבור ולא דמיון בשום ענין ולא רבוי ולא מספר בשום פנים ולא התחבר אל דבר ולא התפרד מדבר, וענין הרבוי הוא כלל אחדים ולא יתכן שיקדים הרבוי לאחדות אשר ממנה נתרבה. ואם נמצא בשכלנו או בהרגשותינו שום רבוי נדע ידיעה ברורה כי האחדות קדמתו כקדימת האחד המניני לשאר המנין. ומי שיחשוב כי הבורא יותר מאחד יש לו לומר על כל פנים כי האחד קודם לכלם מפני הקדמת האחד למנין ואחדות לרב אם כן הבורא אחד על כל פנים קדמון אין קדמון זולתו כמו שנאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה:
והששי מצד המקרים הדבקים אל כל מתרבה והוא שהרבוי והכלל מקרה נכנס על העצם והוא הכמות והוא יתברך הבורא העצם והמקרה לא תשיגנו מדה ממדותם בעצם כבודו וכאשר התברר כי הבורא התעלה מכל דמיון וערך אל דבר מבריאותיו מן השכל ומן הכתוב והיה הרבוי הנכנס על עצם המתרבה מקרה לא יאות שתשיג עצם כבוד הבורא מדה ממדות הרבוי ואם לא יסופר ברוב הוא אחד על כל פנים מפני שאין בין הרב והאחדות אמצעי א”כ אין הבורא יותר מאחד והוא אחד עכ”פ כמו שאמרה חנה (שמואל א’ ‎‎ב) אין קדוש כה’ ‎‎כי אין בלתך וגו’:
והשביעי כי הבורא אם הוא יותר מאחד יהיה כל אחד מהם יכול לברוא העולם או לא יכול אלא בעזר חברו.
ואם כל אחד מהם יכול הבורא הא’ ‎‎נוסף מפני שהאחר יכול ואיננו צריך לזולתו ואם לא ישלם הדבר כי אם בהתחברם אין לאחד מהם יכולת שלמה ולא כח גמור מפני שכל א’ ‎‎מהם נלאה ומקצר וכ”א מהם חלש וכל חלש יש תכלית לכחו ולעצמו. וכל אשר יש לו תכלית יש לו גבול וכל אשר יש לו גבול מחובר וכל מחובר מחודש וכל מחודש יש לו מחדש. אם כן החלש אי אפשר שיהיה קדמון מפני שהקדמון לא תקצר ידו מדבר ולא יצטרך לעזר זולתו.
א”כ אין הבורא יותר מאחד.
ואלו היה אפשר להיות יותר מאחד היה אפשר שתהיה ביניהם מחלוקת בבריאת הברואים ולא היתה נגמרת מהם יצירת הברואים. ובמצאנו כל העולם הזה על סדר אחד ותנועה אחת נמצאת בכל חלק מחלקיו לא נשתנה ועם הדורות נדע שיוצרו ומנהיגו אחד לא ישנה מעשהו ולא יחליף הנהגתו זולתו כמו שאמר (ישעיה מד) ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי וגו’. ואמר דוד (תהלים קיט) לעולם ה’ ‎‎דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד.
ומה שאנו רואים הנהגת הבורא השלמה בברואים כי ההנהגה לא תהיה שלמה מתמדת על ענין אחד אלא בהתיחד אחד בעצה ובהנהגה כמלך במדינה והנפש בגוף. ואמר אריסט”ו בספרו בענין היחוד אין טוב ברבות הראשים אך הראש האחד ואמר שלמה (משלי כח) בפשע ארץ רבים שריה וגו’.
ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין ומספיק בתשובה על הנחת הרבוי בו בהעמידנו האחדות לבורא העולם תדחה טענת כל מי שיאמר שהוא יותר מאחד ואתה דע לך:

פרק ח
אך באור אופני האחד האמתי והאחד העובר, הוא שהאחד שם נגזר מן האחדות והוא נאמר על שני ענינים:
האחד מהם מקרי והוא העובר והשני עצמי קיים והוא האמתי והאחד המקרי גם כן הוא על שני ענינים:
האחד מהם נראה בו הרבוי והכלל והקבוץ כסוג האחד אשר הוא כולל מינים רבים וכמין האחד הכולל אישים רבים וכאיש הא’ ‎‎המחובר מחלקים רבים וכצבא האחד הכולל אנשים רבים, וכאמרנו כור אחד והין א’ ‎‎ורובע א’ ‎‎וליטרא אחת וכל א’ ‎‎מהם כולל דברים רבים יאמר על כ”א מהם א’. וכל א’ ‎‎ממה שהזכרנו נקרא אחד על דרך העברה והוא מפני שהדברים ההם אשר יקבץ אותם השם ההוא שוים בענין א’ ‎‎ונקרא רב מפני שכולל דברים רבים וכאשר יתפרדו הדברים ההם ויתבודדו יאמר על כל אחד מהם אחד והאחד בכמו הענינים האלה אשר זכרנו מקרה והוא אחד מצד ורב מצד.
והענין השני מאחד המקרי הוא האחד הנאמר על האיש הא’ ‎‎לא מתרבה ולא כולל דברים רבים כנראה ממנו אך הוא רב בעצמו מצד חבורו מחומר וצורה ועצם ומקרה, והוא מקבל ההויה וההפסד והחלוק והחבור והפרידה והשנוי והחלוף והשתוף.
אם כן הרבוי ישיג הדבר הנאמר עליו אחד מכל מה שספרנו מפני שהם כנגד האחדות. כי האחד הנאמר על הדבר אשר ישיגנו בעצמו ענין מעניני הרבוי והשנוי הוא מקרה מבלי ספק והוא אחד על דרך העברה לא ע”ד האמת. שים לבך להבין:
אך האחד האמת יאמר גם כן על שני פנים. האחד מהם במחשבה והשני בפעל.
והמחשבה הוא האחד המניני אשר הוא שרש כל מנין ותחלתו וטעם האחד המניני שהוא אות וסימן לתחלה שאין תחלה לפניה כי כל תחלה אמתית תקרא אחד כמו שנאמר (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד במקום יום ראשון הוציאו בלשון אחד מפני שהאחד שם לתחלה שאין לפניה תחלה וכשהוא שונה יקרא שני וכשהוא משלש יקרא שלישי וכן עד עשרה ואחר כן ישוב אל האחד ואחר כן ישוב אל מאה ואל אלף אין תכלית למנין. וע”כ היה גדר המנין כלל מורכב מן האחרים והטעם שקראתיו מחשבי מפני שהמנין אינו נכנס תחת החושים הגשמיים אבל יושג במחשבה. אך המנוי הוא מורגש בחושים הגשמיים החמשה או במקצתם.
והענין השני אשר הוא אחד אמתי נמצא בפעל. הוא ענין אשר לא יתרבה ולא ישתנה ולא יתחלף ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה. ולא יעתק ולא ינוע ולא ידמה אל דבר ולא ידמה אליו דבר ולא ישתתף עם דבר. כי הוא עכ”פ אחד אמת והוא שרש לכל מתרבה כאשר עבר מדברינו. כי האחדות עילת הרבוי, ואין לאחד האמתי תחלה ולא תכלית. כי כל מה שיש לו תחלה ותכלה מן הדין שתכנס ההויה וההפסד עליו וכל מה שתכנס ההויה וההפסד עליו משתנה והשני כנגד האחדות א”כ יהיה יותר מאחד כי הוא קודם ההתחלה לזולתו אחריה וזה מחייב לו הרבוי, וכן הדמות במתדמה מקרה וכל אשר ישיגנו מקרה מתרבה והאחד האמת לא ישיגהו שום מקרה בעצם כבודו בשום פנים.
ואם יאמר אומר שהאחדות באחד האמת מקרה, נאמר כי ענין האחדות באחד האמת הוא הרחקת הרבוי והרב ממנו וכאשר נספר האחד לא נספרהו כי אם בענין אפיסת הרבוי והרב. והאחד האמת לא יסופר במדה שמחייבת לעצם כבודו רבוי ולא שנוי ולא חלוף בשום פנים. ובזה נשלמו כל דברינו באחד העובר והאחד האמת ואתה דע לך:
פרק ט
אך הראיה שהבורא יתברך אחד אמת אין אחד אמת זולתו נאמר כי מפני שכל מחובר לא תגמר הויתו אלא בהשתתף חלקיו אשר חובר מהם והוא התאחד קצתם עם קצתם ועיקר השיתוף האחדות.
וכן לא יתכן מציאות המחובר אלא בהתחלק חלקיו אשר מהם חובר כי החבור לא יהיה כי אם מדברים שהם יותר מאחד ועיקר המחלוקת הרב וכיון שהיה סימן החבור וההרכבה והסדור נמצא בעוה”ז בכלליו בפרטיו וחלקיו ושרשיו וענפיו צריך שימצא בכלם ענין השתוף והמחלוקת ועיקרם האחדות והרב.
ומפני שהאחדות קודמת לרב בטבע כקדימת האחד לשאר המנין מן הדין שתהיה עילת כל מתרבה בלתי מתרבה בראש ההתחלות מפני הקדמת ענין האחדות לכל מתרבה, וכיון שהיו העילות מגיעות בתחלתן ונמנע שיפעל הפועל בעצמו לא היה אפשר שתהיה עילת האחדות והרב כמותן רב ואחדות, וכיון שאין עילת ההויות הרב בלבד ולא רב ואחדות מן הדין שיהיה עילת ההויה אחד אמת.
וכבר הקדמנו בדברינו כי העילות כל אשר תעלינה למעלה תתמעטנה בתחלתן עד אשר תהיינה מגיעות אל שרש המנין והוא אחד האמת והוא הבורא יתברך.
ומן הידוע עוד כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה אי אפשר שלא ימצא בדבר אחר עצמי אמתי ואין לו העתקה ממנו כי אם בהפסדו כחום במים החמים שהוא מקרה במים והוא באש עצמי קיים, ומן הידוע עוד כי כל מה שימצא בשום דבר מקרה אין הדבר ההוא אשר יקרה בו המקרה מקבל אותו המקרה אלא מן הדבר אשר הוא בו עצמי כמו שאנחנו רואים בחום המים שהוא מקרה בהם נאצל עליהם מן האש שחומה עצמי בה. וכאשר אנחנו רואים מלחות הדברים הלחים במקרה שנאצל עליהם מן המים שהלחות בהם עצמית וכן שאר כל ההויות כאשר נסתכל בענייניהם.
ועל ההקשה הזאת ננהיג דברינו בענין האחדות כי כיון שהיתה בכל אחד מהברואים מקרית כאשר הקדמנו מן הדין הוא שתהיה בעילת הברואים עצמית קיימת אמתות וממנה קבלו כל ההויות ענין האחדות בדרך המקרה כאשר בארנו וכאשר חקרנו על ענין האחדות האמתית בברואים לא מצאנוה לאחד מהם קיימת אמתית ואם יאמר [על כל אחד מן הסוגים והמינים והאישים והעצמים והמקרים והגרמים העליונים והגופים הרוחניים וכל מנין ומנוי וכל אשר לו תכלה וגבול] אחד ומיחסים אליו ענין האחדות לא יאמר לו אחד אלא על דרך העברה מפני שהוא כולל דברים שנקראו אחד מדרך הדמותם והתחברותם בענין אחד והוא רב מעצמו מפני שמקבל הרבוי והשנוי והחלוק והמחלוקת והחבור והפרידה והתוספת והחסרון והתנועה והמנוחה והדמיון והצורה ושאר המקרים המיוחדים והכוללים לכל אחד מהברואים והאחדות האמתית איננה נמצאת ולא נאמרת באמת על דבר מן היצירות. ומפני שהיה האחד נמצא בברואים בדרך המקרה והורה האות והמופת כי הבורא אחד.
ידענו דעת ברורה כי האחדות אשר אמרנו על כל אחד מהברואים על דרך העברה נאצלת מענין האחד האמת והאחדות האמתית היא הנאמרת על בורא הכל יתעלה והוא האחד האמת ואין אחד אמת זולתו כמו שהקדמנו. וכל חקי האחד האמת אשר זכרנו לא יאותו כי אם לו לבדו וכן כל עניני הרבוי והמקרים והשנוים והתנועות והדמיונים וכל מה שלא יאות לאחד האמת רחוקים ממנו יתברך כמ”ש דוד ע”ה (תהלים מ) רבות עשית אתה ה’ ‎‎אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך וגו’ ‎‎ואמר הכתוב (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו ונאמר (תהלים פו) אין כמוך באלהים ה’ ‎‎ואין כמעשיך ונאמר (ירמיה י) מאין כמוך ה’ ‎‎גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו’.
וכבר התבאר והתברר כי בורא העולם יתברך אחד אמת ושאין אחד אמת זולתו כי כל מה שיפול עליו שם אחד זולת הבורא אם הוא אחד מצד אחד הוא רב מצד אחר כאשר זכרנו אך הבורא א’ ‎‎מכל פנים כמו שבארנו ובמה שהבאנו בענין הזה די למבין:
פרק י
אך באור המדות האלהיות המושכלות והכתובות המסופר בהן הבורא יתברך הכוונות בהם רבות מאד כפי רוב הברואים והטובות הכוללות אותן, והן מתחלקות לשני חלקים עצמיות ופעליות.
וטעם אמרנו עצמיות שהן מדות קיימות לאל יתעלה קודם הברואים ואחריהם, תאותנה לו לעצם כבודו, והן שלש מדות והן:
• שהוא נמצא.
• ושהוא אחד.
• ושהוא קדמון אין לו ראשית.
והטעם שאנו מספרים אותו באלה המדות להורות על ענינו ואמתת מציאותו ולהעיר על כבודו ולהבין המדברים כי יש להם בורא שחייבין בעבודתו.
והוצרכנו לספר אותו ב”’נמצא”’ מפני שהראיות הורו על מציאותו בעדות סימני מעשיו בעולם כמו שנאמר (ישעיה מ) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ ‎‎כח איש לא נעדר, ע”כ נתחייבנו לספר אותו בנמצא מפני שהתקיים בשכלנו כי הנעדר לא יהיה ממנו פעל ולא שום מעשה. וכיון שהתבררו מעשיו ובריאותיו התברר בדעתנו מציאותו.
אך מה שאנו מספרים אותו בו מן ה”’קדמות”’ מפני שהראיות הורו כי לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין תחלה לפניה והתברר כי ההתחלות א”א שתהיינה מאין תכלית מנין בתחלתן והדין נותן על כל פנים שהבורא יתעלה ראשון אין ראשון לפניו וזהו ענין הקדמות כמו שאמר (תהלים צ) ומעולם עד עולם אתה אל ונאמר (ישעיה מג) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה.
אך מה שנספר עליו שהוא ”’אחד”’ כבר בארנו זה באר היטב בראיות ידועות והתקיים בעדיות ברורות כי העניין האחדות האמתי דבק אל עצם כבודו וענין האחד ריחוק הרבוי מעצם כבודו והמנע השנוי והחלוף והמקרה וההויה וההפסד והחבור והפרידה והדמיון והשתוף מאמתת עצם כבודו ושאר גדרי הרב.
וצריך שתבין מן המדות האלה שהן לא תחייבנה לעצם כבוד הבורא שנוי וחלוף אך ענינם להרחיק זולתם ממנו יתעלה. והעולה על דעתנו ושכלנו מענינם כי בורא העולם יתעלה לא מתרבה ולא נעדר ולא מחודש.
וכן צריך שתדע כי כל אחת מאלו המדות השלש אשר זכרנו מחייבת שאריתם כאשר נתבונן בעניניהם:
ובאור זה כי האחד האמת כשהוא דבק וקיים בשום דבר צריך על כל פנים שיהיה נמצא קדמון מפני שהתברר כי הנעדר לא יסופר בא’ ‎‎ולא ברוב. וכשיאות לשום דבר ענין האחד האמת ויתקיים לו, דין הוא שיאות לו שם המציאות וענינה. וכן ענין הקדמות דבק לו מפני שאחד האמת לא יתהווה ולא יפסד ולא ישתנה ולא יתחלף א”כ הוא קדמון כיון שאין לו תחלה. ומי שהתקיים לו ענין האחדות האמתית כבר התקיים (ס”א התברר) לו ענין המציאות והקדמות.
וכן נאמר כי מדת המציאות התמידית כשהיא נאותה לדבר תאות לו עמה מדת הא’ ‎‎האמת ומדת הקדמות. אך מה שראוי לו ממדת האחד מפני שהנמצא תדיר לא יתכן שיהיה נמצא אחד אפס ולא ישתנה מענין המציאה אל אפס מציאה ולא מאפס מציאה אל מציאה. ומה שהוא במדה הזאת איננו רב מפני שהרב לא ימצא מציאה תדירה מפני הקדמת האחד לו וכל הנמצא תדיר איננו רב א”כ הוא אחד. וכן ראויה לו עוד מדת הקדמות כי הנמצא תדיר אין לו תחלה ולא תכלה א”כ ענין הקדמות דבק לו עכ”פ.
וכן נאמר כי מדת הקדמות מחייבת למי שהיא ראויה לו מדת האחד האמת ומדת המציאות התדירה. ומה שראוי לו ממדת האחד האמת מפני שהנמצא תדיר הוא שאין לו תחלה ומה שאין לו תחלה איננו מתרבה שכל מתרבה יש לו תחלה והוא האחד א”כ אין המתרבה קדמון והקדמון לא יתכן שיהיה אלא אחד והתחייבה מדת הא’ ‎‎בחיוב מדת הקדמות, וכן צריך שתתחייב מדת המציאות בהתחייב מדת הקדמות כי האפס לא יסופר לא בקדמון ולא בחדש.
וכבר התבאר כי המדות האלה השלש ענינם אחד והנראה מהן אחד ושאינן מחייבות שנוי לעצם כבוד הבורא יתעלה ולא הכנסת המקרים עליו ולא הרבוי על ענינו מפני שהענין אשר נבין מהם הוא:
שהבורא יתעלה איננו נעדר ולא חדש ולא מתרבה
ואילו היינו יכולין להליץ על ענינו במלה א’ ‎‎הכוללת אלו המדות בבת אחת. כמו שכולל אותם השכל כדי שיעלו אלו השלשה ענינים בדעתנו בה כאשר הם עולים בשלש אשר זכרנו היינו מליצים בה עליו. וכיון שלא מצאנו במה שאנו מדברים בו מן הלשונות מלה שתורה על אמתת ענין הבורא ית’ ‎‎הוצאנו הענין ביותר ממלה אחת.
והרבוי הנמצא במדות הבורא יתעלה איננו מצד עצם כבודו רק מצד קוצר כח מליצת המספר מהשיג ענינו במלה אחת שתורה עליו. וצריך שתבין מענין הבורא שאין כמוהו דבר וכל אשר תספר אותו בו מן המדות צריך שתבין מהם ריחוק שכנגדם ממנו. כאשר אמר אריסט”ו השוללות במדות הבורא ית’ ‎‎אמתיות מן המחייבות. מפני שכל מה שמחייבין לעצם כבודו מן המדות איננו נמלט ממדות העצם או ממדות המקרה ובורא העצם והמקרה לא תשיגהו מדה ממדותם בעצם כבודו וכל המרוחקות ממנו מן המדות הן אמיתות בלי ספק והנה נאותות לו כי הוא נעלה מכל מדה ותאר ומרומם מכל דמות ודמיון וע”כ אתה צריך שתבין מן המדות האלה השלש אשר זכרנו הרחקת שכנגדם מעל הבורא יתברך.
אך המידות האלוהיות הפעליות הן המידות אשר יסופר בהן הבורא יתברך מצד פעולותיו. ואפשר שישתתף בסיפורם עם קצת ברואיו. והותרנו לספר אותו בהם מפני הדחק המצריך אותנו להודיענו ולעמוד על מציאותו, כדי שנקבל עבודתו. וכבר מצאנו שמשתמשים במין הזה ממידות הבורא בספר התורה ובספרי הנביאים הרבה מאוד, ובתשבחות הנביאים החסידים.
והם על שני דרכים: הדרך האחד – מידות שהן מורות על דמות וצורה גשמית. כמו שאמר הכתוב (בראשית א) ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו. (שם ט) כי בצלם אלוהים עשה את האדם. (במדבר ט) על פי ה’; (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים; (במדבר יא) באזני ה’; (שמות כד) ותחת רגליו; (ישעיה נא) זרוע ה’; (תהילים כד) אשר לא נשא לשווא נפשי; (בראשית ו) בעיני ה’; (שם ח) ויאמר ה’ אל לבו. והדומה לזה מן האברים הגופיים.
והשני – מידות שהן מורות על תנועות ומעשים גשמיים כמו שנאמר – (בראשית ח) וירח ה’, וירא, וינחם, ויתעצב אל לבו. (שם יא) וירד ה’; (שם ח) ויזכור אלוהים; (במדבר יא) וישמע ה’; (תהילים עח) ויקץ כישן ה’; ורבים כאלה ממעשי המדברים.
אלא שקדמונינו, זיכרונם לברכה, בפרשם כתבי הקודש, תרגמו לנו המין הזה מן המידות, ודקדקו בו כפי יכלתם להבינם דרך כבוד, וייחסו הכל אל כבוד הבורא יתברך. כאשר תרגמו: (בראשית כח) והנה ה’ ניצב עליו – “והא יקרא דה’ מעתד עלוהי”; (שם ו) וירא ה’ – “וגלי קדם ה'”; (שם יא) וירד ה’ – “ואתגלי יקרא דה'”; (שם לה) ויעל מעליו אלוהים – “ואסתלק מעלוהי יקרא דה'” – הוציאו את הכל דרך כבוד, והרחיקו אותם מהבורא יתברך, כדי שלא ישיגהו שום הגשמה ולא שום מקרה.
וכבר האריך בביאור העניין הזה הגאון הגדול רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בספר האמונות, ובפירוש סדר בראשית, ובפירוש סדר וארא, ובספר יצירה מה שיש בו די ושלא נצטרך עמו לפרשם ולבארם בספר הזה.
ואשר נסכים עליו כולנו, כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית’ ולספר אותו במידות הברואים, כדי לשער עניין שיקיים מציאות הבורא יתברך בנפשות. והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במילות גשמיות, שהם קרובות לשכלם ולהבנתם. ואלו היו מספרים אותו בעניין שראוי לו מן המילות הרוחניות והעניינים הרוחניים, לא היינו מבינים לא המילות ולא העניין, ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע. כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע.
על כן היה צריך שתהיינה המילות והעניינים כפי כוח בינת השומע, כדי שייפול העניין על לבו על דרך הגשמות והמובן מן המילות הגשמיות בתחילה, ואחר כך נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו שכל זה על דרך הקירבה ומליצת הספר, ושהעניין האמיתי הוא יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות עניינו.
והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המילות וגשמותם מעל העניין ויעלהו במחשבתו ממדרגה אל מדרגה, עד שיגיע מאמיתת העניין הנדרש אל מה שיש בכוח יכולתו והשגתו.
והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית’ על דרך הנראה ממליצת הספר. וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלוהיו, והוא משתדל לעשות לכבודו, יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומיעוט הבנתו, מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכולתו והשגתו בשכלו והבנתו וכוחו וממונו. אלא שהכסיל, כשאפשר לו ללמוד החכמה ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קיצר ועמד מללמוד. ואילו היה נוהג הספר, כשמתרגם העניין הזה, המנהג הראוי באמיתו, אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד, היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה מפני קוצר שכלם וחלישות הכרתם בעניינים הרוחניים.
כי הדבר שיובן ממנו עניין גשמי לא יזיק המשכיל, מפני שהוא מכיר בו, ומועיל הכסיל כדי להתיישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו. וזה דומה לאדם שבא אל אחד מאוהביו מן העשירים והיה חייב בארוחתו, והיו לו בהמות שחייב לתת להם מספוא, ושלח אליו הרבה מן השעורים לבהמותיו, ושלח מן המאכל הראוי לו מעט כפי הצורך והמספיק למזונו בלבד. וכן הרחיבה לשון הקודש וכל ספרי הנביאים ודברי החסידים במידות הבורא ית’ במליצות הגשמיות אשר זכרנו, כפי הבנת ההמון, ובלשון שמדברים בו בני אדם איש אל רעהו. ועל כן אמרו רבותנו זיכרונם לברכה בדומה לעניין הזה: “דברה תורה כלשון בני אדם”. ורמזו הספרים במעט מן העניינים הרוחניים, אשר יבינום אנשי השכל והלבבות, להיות הכל שווים בדעת מציאות הבורא יתעלה, ואם תתחלק אמיתת עצם כבודו בדעתם. וכן נאמר בכל עניין דק שיש בספר תורת האלוהים, כמו גמול העולם הבא ועונשו.
וכן נאמר בביאור החכמה הצפונה, אשר כווננו לבארה בספר הזה. כי התורה קיצרה בביאור עניינה, מפני שסמכה בו על השכל, ורמזה ממנה ברמזים להעיר עליה, כבר זכרנום בתחילת הספר הזה, להתעורר אליה כל מי שיוכל לחקור עליה, ולדרוש אותה כדי שיגיע אליה ויבינה. כמו שכתב (משלי כח) ומבקשי ה’ יבינו כל.
וכבר הזהירנו הנביא שנישמר מחשוב שיש לה’ צורה או דמיון. כמו שכתב: (דברים ד) ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. ואמר (שם) ותמונה אינכם רואים זולתי קול. רצונו לומר: היזהרו במחשבותיכם ורעיוניכם, שלא תמשילו לבורא יתעלה תבנית, ולא תדמוהו בדמות ולא דמיון, מפני שלא נפלו עיניכם על דמות ולא על צורה בעת שדיבר עמכם. ואמר (ישעיה מ) ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכו לו. ואמר (שם) ואל מי תדמיוני ואשווה, יאמר קדוש. ונאמר (תהילים פט) כי מי בשחק יערוך לה’, ידמה לה’ בבני אלים. ואמר (שם פו) אין כמוך באלוהים ה’, ואין כמעשיך. והרבה כזה.
ומפני שנמנע לדמותו בשכל ולהמשילו ברעיון, מצאנו בספר הזה שהוא מיחס רוב שבחיו ותהילותיו אל שם הבורא. כמו שכתב: (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך. (דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא. (תהילים צט) יודו שמך גדול ונורא. ואמר (מלאכי ב) ומפני שמי נחת הוא. (שם ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו’. (תהילים סח) שירו לאלוהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו. וכל זה לגדל ולרומם עצם כבודו ית’, מפני שאין מתברר במחשבתנו מעניינו אחר מציאותו זולתי שמו הגדול בלבד. אבל עצם כבודו ואמיתת עניינו אין לו דמות ותמונה במחשבתנו.
ועל כן שנה במקומות רבים בספר התורה שמו, וכן בספרי הנביאים, כי לא נבין ממנו בלתי שמו ומציאותו. וכבר צרפו שם כבודו אל השמים ואל הארץ ואל הרוחות. כמו שאמר אברהם (בראשית כד) ואשביעך בה’ אלוהי השמים ואלוהי הארץ. ואמר יונה (בסימן א) את ה’ אלוהי השמים אני ירא. ואמר משה רבנו עליו השלום (במדבר כז) יפקוד ה’ אלוהי הרוחות לכל בשר. ואמר הכתוב (ירמיה לב) אני ה’ אלוהי כל בשר.
והעילה בזה, כי הוא נודע אלינו מן הצד אשר ממנו ידענוהו והשכלנו עניינו, ומציאותו נודע אלינו הרבה מצד אבותינו. כמו שכתב (שמות ג) ה’ אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעלם. והעילה בזה, שנודע אלינו מן הצד שעמדנו עליו, והוא קבלת אבותינו, אשר ירשנו מהם דרכיו. כמו שכתב (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט. ואפשר שנודע אליהם בעבור התייחדם בעבודתו בדורם, מפני שהיו אנשי דורם עובדים לאלוהים אחרים. וכן נאמר בהיקראו (שמות ג) אלוהי העברים. (בראשית לג) אלוהי ישראל. כמו שאמר הכתוב (ירמיה י) לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא. ואמר דוד (תהילים פז) ה’ מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי. ואלו היינו יכולים להשיג אמיתת עניינו, לא היה נודע אלינו בזולתה. וכיון שנמנעה משכלנו השגת אמיתת עניינו, סיפר עצם כבודו שהוא אלוהי מבחר יצוריו, מדברים ושאינם מדברים.
ועל כן אמר למשה רבנו עליו השלום, בעת ששאלו (שמות ג) “ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם”, – “ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם”. וכיון שידע שהשם הזה לא יבין העם ממנו אמיתת עניינו, הוסיף ביאור ואמר: “כה תאמר אל בני ישראל, ה’ אלוהי אבותיכם אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכם, זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר”. והיה רצונו בזה: אם לא יבין העם המילות האלו ועניינם בדרך שכלם, אמור להם שאני הוא הידוע אצלם מצד הקבלה שקבלו מאבותם, מפני שלא שם הבורא דרך לדעתו זולתי אלה השני דרכים: האחד – מה שהשכל מראה מדרך אותות פעולותיו הנראות בבריאותיו, והשני – מצד הקבלה מן האבות. כמו שאמר הכתוב (איוב טו) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם.
[מקורות הדעת ודעת האלוהים] ומפני שהייתה השגתנו לכל נמצא על אחד משלושה צדדים: האחד מהם – הרגשותינו הגשמיים כראות וכשמע וכטעם וכריח וכמשוש.
והשני – בדרך שכלנו והוא שער הראיה על הדבר הנמצא מסימניו ומעשיו, עד שתתקיים לנו אמיתת מציאותו ועניינו ממנו, בקיום השגתנו בהרגשותינו, והוא הנקרא בספר “דעת ומוסר השכל”.
והשלישי – ההגדה האמיתית והקבלה הנאמנת. ומפני שנמנעת השגת הבורא מצד הרגשותינו, לא יכולנו להשיגו אלא מצד ההגדה האמיתית ומצד הראיה עליו מאותות מעשיו בלבד. וכיון שעמדו לנו הראיות מצד אותות פעולותיו בברואים, ורבו מספרם, רבו סיפורי מידותיו יתעלה בעבורם, וסיפרוהו הנביאים והחסידים בסיפורים שאין דומים זה לזה. אמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. ואמר עוד (שם י) הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא וגו’. ואמר (שם) עושה משפט יתום ואלמנה וגו’. ואמר הוא יתעלה בספור מידותיו (שמות לד) ה’ ה’ אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים וגו’.
וכל אלה המידות, הראיה עליהם מסימני מעשיו בבריאותיו, והחכמה והיכולת הנראות במעשיו. ואם נחקור על העניין הזה בשכלנו והכרתנו, נלאה מהשיג הקטן שבקטנים מחלקי מידותיו ושבחיו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים מ) רבות עשית אתה ה’ אלוהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו’. ואמר (שם קו) מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהילתו. ואמר (נחמיה ט) ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה. וכבר אמרו ז”ל (ברכות לג,ב): ההוא שלוחא דצבורא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר האל הגדול הגיבור והנורא העזוז החזק והאמיץ. אמר ליה: סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך? ומה “האל הגדול הגיבור והנורא”, אי לאו דמשה אמרינהו, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה, לא הוה אמרינן להו. ואת שבחתיה כולי האי?! משל למלך שהיה לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף. והלא גנאי הוא לו! ואמר (תהילים סה) לך דומיה תהילה אלוהים בציון. ואמרו קדמונינו זיכרונם לברכה (ירושלמי ברכות ט,יב),: סמא דכולא משתוקא. משל למרגניתא דלית בה טימי (=חסרון). כל כמה דאת משבח לה, את מגנה לה. על כן אתה צריך להטריח נפשך עד שתדע את בוראך יתעלה מצד סימני מעשיו, ולא מצד עצם כבודו. כי הוא קרוב מכל קרוב מצד פעולותיו, ורחוק מכל רחוק מצד דמות עצם כבודו והמשלו [=האפשרות להמשילו]. כי לא נוכל למצאו במחשבתנו מן הצד הזה, כמו שהקדמנו.
וכשתגיע להוציאו ממחשבותיך והרגשותיך, כאילו איננו נמצא, ומצאת אותו מצד סימני פעולותיו כאילו אינו נפרד ממך, זאת היא תכלית ידיעתו אשר הזהיר הנביא עליה. באומרו (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוהים וגו’.
ואמר אחד מן החכמים: היודע את הבורא דעת יתירה, הוא נבהל בעניינו יותר. ואמר אחד: החכם שבבני אדם בדעת הבורא, הוא יותר סכל באמיתת עצם כבודו. ומי שאינו יודע אותו – הוא סבור שיודע עצם כבודו. ונשאל קצת החכמים על הבורא מהו. ואמר: אלוה אחד. אמר לו השואל: ואיך הוא? אמר לו: מלך גדול. אמר לו: ואנה הוא? אמר לו: בצפייה. אמר לו השואל: לא שאלתיך על זה. אמר לו: שאלתני במילות האלה, שמורות על המידות הראויות לנברא, ולא על בורא. אך המידות שצריך להבין מבוראנו יתעלה מה שאמרתי לך, מפני שאי אפשר לנו זולת זה. ונאמר על קצת מן החכמים שהיה אומר בתפילתו: אלוהי אנה אמצאך אך אנה לא אמצאך נסתרת ולא תראה והכל ממך מלא. דומה למה שאמר יתברך (ירמיה כג) את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה’.
ותכלית דעתך אותו, שתודה ותאמין שאתה בתכלית הסכלות באמיתת עצם כבודו. וכשתדמה לו צורה במחשבתך, או המשל ברעיונך, השתדל לחקור על עניינו, אז תתברר לך מציאותו ותדחה ממחשבתך דמותו, עד שלא תמצאהו אלא בדרך הראיות בלבד. והדמיון בזה – על דרך הקירוב – מצאנו אמיתת הנפש, מבלי שנשיג ממנה צורה ולא דמות ולא מראה ולא ריח, אף על פי שפעולותיה נראות ומעשיה ניכרים בנו. וכן השכל, שפעולותיו וסימניו ניכרים ונראים, לא נשיג ממנו דמות ולא צורה, ולא נמשילהו ברעיוננו. כל שכן יוצר הכל אשר אין כמוהו ית’.
ואמר הפילוסוף: אם הדברים יגעים בעניין הנפש, קל וחומר בעניין הבורא יתעלה. וכיון שהגענו עד הנה מדברינו אין צורך לבאר העניין הזה יותר, מפני שאנו חייבים לרהות ולירא ולהיזהר ממנו. כמו שאמר קצת החכמים (בן סירא ג כא) במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשת התבונן, ואין לך עסק בנסתרות. ואמרו רז”ל, כל מי שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו כאלו לא בא לעולם. ואמרו ב”היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע” (איוב לו) – אם בא אדם לספר גבורתו של מקום – מתבלע מן העולם. ואמר הכתוב (ש”א ו) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה’. ואמר (משלי כה) כבוד אלוהים הסתר דבר, רוצה לומר להסתיר סודו מבני אדם שאינם חכמים. ואמר (תהילים כה) סוד ה’ ליראיו.
וממה שצריך שתדע, ויתבאר אצלך מעניין החושים הגשמיים אשר זכרנו, והחושים הנפשיים אשר הם הזיכרון והמחשבה והרעיון והזמם וההכרה, שכולם מגיעים עד עניין אחד, והוא השכל הנותן להם כוח להשגת העניינים.
ולכל חוש מהם עניין מיוחד להשיג מוחשו, לא ישיג בזולתו: כמראים והצורות, אשר לא נשיגם כי אם בחוש הראות בלבד, וכקולות והניגונים, אשר לא נשיגם כי אם בחוש השמע בלבד. וכן הריח ומיני המורחים בחוש האף, וכן מיני המטעמים בחוש הטעם בלבד, והחום והקור, והרבה מענייני האיכות, בחוש המשוש.
ולכל חוש מהם כוח להשיג מוחשו עד גבול ידוע מגיע אצלו, ואחר יעמוד בתכלית הגבול ההוא. כ-ראות, שהוא משיג הדבר הנראה מקרוב, וכל אשר ירחק ממנו תיחלש השגתו אותו, עד שתעמוד ולא ישיגהו. וכן חוש השמע, וכן שאר החושים. ואי אפשר להשיג מוחש מבלעדי חושו המוכן לו. ומי שיטרח להשיגו בזולתו, לא יגיע אל חפצו, כמו מי שיטרח להשיג הניגון בחוש ראותו, והמראים בחוש שמעו, והטעמים בחוש מישושו – לא יוכל למוצאם ולהשיגם, ואם הם נמצאים. מפני שמבקשם בבלעדי האברים אשר בהם יושגו.
וכן נאמר בחושים הנפשיים אשר זכרנו, שיש לכל חוש מהם כוח מיוחד להשיג מוחש מיוחד, לא יושג בזולתו, והגבול אשר יגיע החוש אליו יעמוד אצלו, כמו שזכרנו בחושים הגשמיים.
וכן נאמר בשכל, שהוא משיג הדברים המושכלים בעצמו ובדרך הראיות. מה שהוא קרוב אליו ישיגהו באמיתת עצמו, ומה שהוא רחוק ונעלם ממנו – ישיגהו בדרך הראיות המורות עליו.
וכיון שהבורא ית’ נעלם מכל נעלם, ורחוק מכל רחוק מצד עצם כבודו אצלנו, לא ישיג השכל זולתי עניין מציאותו בלבד. ואם ישתדל להשיג אמיתת עצם כבודו, או לדמותו, תהיה מציאותו נעדרת ממנו אחר הימצאו, מפני שהשתדל בדבר שאיננו ביכולתו. כמו שסיפרנו מהעדר המוחש הגשמי, כשמבקשים אותו בבלתי החוש המוכן לו.
ועל כן אנחנו צריכין לבקש מציאות הבורא יתברך מצד סימני מעשיו בברואים, ויהיו לנו לראיות עליו. וכשתתקיים לנו מציאותו מן הדרך הזה, אנחנו צריכים שנעמוד, ולא נבקש במחשבותינו לדמותו, ולא ברעיונינו לשים לו תבנית ולהמשילו ולהשיג הווית עצם כבודו. ואם נעשה כן, ואנו חושבים להקריבו אל בינתנו, אז תיעדר ממנו מציאותו. כי כל המתדמה במחשבותינו הוא עניין זולתו. ואמר הכתוב (משלי כה) דבש מצאת אכול דיך פן תשבענו והקאותו:
וראיתי לקרב לך העניין הזה בשני דמיונים קרובים: האחד מהם יורך כי כל חוש משיג מוחשו, ואחר יעמוד ויתחיל חוש אחר סמוך לו, ואחר יעמוד גם הוא, וכן שאר החושים. וכשיעמדו – יתחיל השכל להשיג מה שיש בכוחו להשיג. וכל זה בעניין אחד בעצמו. והוא שתחשוב באבן מושלכת מרחוק, עשתה צליל והכתה אדם אחד, השיג בחוש ראותו מראה האבן ודמותה, והשיג בחוש שמעו צליל אבן, והשיג בחוש מישושו קרירותה וקשויה. ואחר עמדו החושים הגשמיים ולא השיגו מעניין האבן יותר מזה. ואחר כך השיג השכל כי יש לאבן משליך השליכה, מפני שהתברר כי האבן לא נדה ממקומה מאליה. כי מה שדרכו שיושג בחושים הגשמיים, יימנע מהשכל להשיגו בבלעדיהם. כל שכן שיימנע מהחושים הגשמיים מה שדרכו שיושג בשכל בלבד. וכיון שנמנע משכלנו להשיג הווית עצם כבוד הבורא יתברך, איך יהיה לנו רשות להמשילו או להגבילו ולדמותו לשום דבר ממושגי חושינו הגשמיים? וזה דבר נמנע.
והדמיון השני יורך כי העניינים הרוחניים, כאשר נעמוד על בירור מציאותם, אין מן הזריזות לדקדק בהם ולחקור על גופם, כי זה מפסיד את שכלנו. וזה כמי שטרח להשיג השמש מצד אורה וניצוצה וזריחתה ורוחק האופל ממנו, יעמוד על מציאותה ונהנה ממנה ומשתמש לאורה, ומגיע אל העניין המבוקש ממנה. ומי שיטרח למוצאה מצד עיגולה, וכיוון בעיניו להביט אל עין השמש, תכהינה עיניו, ויעדר אורם, ולא ייהנה מהשמש. וכן יקרנו כשנשיג מציאות הבורא יתעלה מצד אותותיו וחכמתו בהם, ויכולתו בכל ברואיו, נשכיל ונבין עניינו, אז יאור שכלנו בידיעתו ונשיג כל מה שיש בכוח שכלנו להשיג. כמו שכתב (ישעיה מח) אני ה’ אלוהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.
ואם נטריח שכלנו להשיג עניין עצם כבודו, ולדמותו ולהמשילו במחשבותינו, נפקד [=נאבד] שכלנו והכרתנו, ולא נשיג בהם שום דבר מן הידוע לנו, כמו שיינזקו עינינו בהביטנו אל עין השמש. וצריכים אנו להיזהר בעניין הזה, ולזוכרו בחוקרנו על עניין מציאות הבורא יתברך. וכן אנו צריכים שניזהר במידותיו אשר סיפר בהם עצם כבודו, ואשר סיפרוהו בהם נביאיו, שלא לחשוב אותם כנראה מהמילות, ומה שיורה עליהם פירושם הגשמי. אך צריך שנדע ידיעה ברורה, כי הם על דרך העברות ומליצות, כפי כוח הכרתנו ויכולת תבונתנו ושכלנו, מפני דוחק צרכנו לדעתו ולרוממו. והוא יתברך גדול ומרומם מכל זה עד אין תכלית. וכמו שאמר הכתוב (נחמיה ט) ומרומם על כל ברכה ותהילה. ואמר אחד מן הפילוסופים: מי שקצר שכלו להבין עניין הפשיטות [=ההפשטות], החזיק בשמות אשר דברו בהם הספרים הנתונים מאת הבורא, ולא ידע כי המליצה בספרי התורות לא תהיה אלא כפי בינת מי שניתנו להם, לא כפי מה שמליץ בה המדבר אליהם. אך הם כמו השריקה לבהמה בעת שתות המים, שמביאתה לשתות יותר ממה שהיה עושה הדיבור הצח והנכון. וכאשר תעמוד על המעלה הזאת מן הייחוד בשכלך ותבונתך, יחד נפשך לבורא יתעלה, והשתדל להשיג מציאותו מצד חכמתו וגבורתו וחנותו ורחמנותו ורוב השגחתו על ברואיו, והתרצה אליו בעשות רצונו, אז תהיה ממבקשי ה’ ואז תשיג ממנו העזר והאומץ להבינו ולדעת אמיתת עניינו. כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים כה) סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם. ואני עתיד לבאר לך דמיונות בשער השני מן הספר הזה, כשתתנהג בהם ותלך בנתיביהם יקל עליך הדבר בעזרת האל יתעלה.
אך מפסידות הייחוד בלב שלם הרבה מהם לשתף הבורא, והוא על כמה פנים: מהם בעלי השניות ובעלי השילוש. ומהם עבודת הצורות והשמש והירח והמזלות והאש והצמחים והחיות. ומהם הגשמת הבורא עם ידיעת הכוונה שכוון בה הספר. ומהם השיתוף הנעלם, והוא החונף בענייני הדת לבני אדם, והוא על כמה עניינים אני עתיד לבאר אותם בשער החמישי מן הספר הזה בעזרת השם. ומהם הנטייה אל תאוות הגופות המגונות, כי הוא שיתוף נעלם, מפני שמשתף האדם עם עבודת אלוהיו עבודת תאוותו. והכתוב אומר (שם פא) לא יהיה בך אל זר, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע.
ושמא הכסיל הפתי כשיקרא הספר הזה, ויעמוד על מה שזכרנו בשער הזה – יאמר בלבו, היעלם עניין הייחוד ממי שלמד דף אחד מן התורה, עד שיעיר אותנו המחבר הזה עליו ויורנו אותו?! אומר בתשובתו: כמו שצווה החכם (משלי כז) ענה כסיל כאולתו וגו’, כי האומר זה הכרתו חלושה להבין כלל העניינים המגיעים על מינים נחלקים. כי העניין הכולל, אם מגיע על מינים נחלקים, קיבולם מתחלק ברב ובמעט ובחזק ובחלש.
והדומה לזה תועלת אור השמש שכוללת כל בני האדם. ומצאנו אותה מתחלקת לשלושה חלקים: האחד מהם – למי שעיניהם מאירות וניצלות מכל חולי, שהם נהנים מן השמש ומשתמשים לאורה, ומגיעים לכל הנאתם ממנה.
והחלק השני – העיוורים אשר נעדר אור עיניהם לגמרי אין השמש מועילה אותם ולא מזקת אותם, אבל תועלתם ממנה תהיה על ידי אמצעים.
והחלק השלישי – בני אדם שנחלשו עיניהם מהשתמש בהם כנגד השמש, והשמש מזקת אותם אם לא יסתירום מאורה. שאם ימהרו לרפא עיניהם בכחלים וברטיות ובתיקון מאכלם, עם שמירת עיניהם מהשתמש בהם לאור השמש, אפשר שיגיעו אל הבריאות ויהנו בשמש שהייתה מזקת אליהם. ואם יתעכבו לרפא עיניהם, יגיעו אל כת העיוורים במהרה, ויעדר מאור עינם לגמרי.
ועל הדמיון הזה יתחלק עניין הייחוד הנכתב בספר התורה לקהילת המדברים, אחר שכלל אותם, ככלול אור השמש לכל בעלי העיניים כאשר זכרנו.
ומתחלקת הבנתם לשלושה חלקים: האחד מהם – אנשי השכל הצלול והתבונות הזכות. והחלק השני – בני אדם ששכלם חלש מהבין מה שיש בספר התורה לגמרי. והחלק השלישי – בני אדם שקצר שכלם מהשיג כמו הכת הראשונה אך יש בהם כוח להכיר העניינים הקרובים הקלים.
והכת הראשונה שהם אנשי השכל השלם הנמלט מכל פגע, כשהם משימים אל לבם להבין מה שהגיע אליהם בספר התורה בעניין הייחוד, יבינו אותם ויכנס עניינו בלבם בכוח הבנתם וזכות שכלם, ואלה הם שאינם צריכים אל הספר הזה, אלא להזכירם דבר שהתעלמו ממנו.
אך הכת השניה אינה יודעת ספר תורת אלוהים, כל שכן הייחוד אשר בו, והם שומעים את שמעו ואינם מבינים עניינו – אין להם תועלת ולא נזק בספרי זה כלל.
והכת השלישית שמבינים הייחוד אשר בספר תורת אלוהים קצת הבנה, ואין בכוח הכרתם להבין עניינו ולעמוד על אמיתותו. אם יורם אותו מורה, ויבינם עניינו על דרך המופתים האמיתיים הוראות השכליות, יתברר להם עניינו ויתגלה להם סודו, ויגיעו לכת הראשונה. ואם יתעלמו מחקור, ויתרשלו מעיין במה שיחזק הכרתם וילטוש שכלם, ירדו אל מדרגת הפתאים.
וספרי זה מועיל לכת הזאת תועלת גדולה וכוללת, מפני שיכולים לחקור, ויהי להם הספר הזה ככחלים המועילים לבעלי העיניים החלושות, שמקוים הארוכה ברפאם אותם.
וכבר המשיל הספר האדם הכסיל בעיוור, והחכמה באור, והסכלות בחושך. אמר (קהלת ב,יד): החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך. ואמר (ישעיה מב) החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. והמשיל החכמה והמוסר בעץ החיים, ככתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה וגו’. ואמר (שם ו) כי חיים הם למוצאיהם.
ואלוהים יורנו דרך ידיעתו, ויישרנו לעבודתו, ויפיק לנו רצונו ברחמיו ובחמלתו, אמן.
נשלם שער הייחוד בעזרת האל האחד הקדמון.

בביאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלוהים עליהם, ויחלק לפתיחה ושישה פרקים.
הפתיחה בביאור היות הבחינה בברואים מביאה להכרת הבורא. ויבאר שלושה מונעים מהכרת טובות האל וגודל מעלתן ויאמר כי בעניין הבחינה ראוי להתבונן בששה עניינים. והם ענייני ששת פרקי השער:
פרק א’ – מהות הבחינה ואמתתה. פרק ב’ – אם אנחנו חייבין לבחון בבריאה אם לא. פרק ג’ – איך אופני הבחינה בברואים. פרק ד’ – כמה מיני סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחון מהם. פרק ה’ – איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם. פרק ו’ – במפסידי הבחינה והדברים התלויים בה.

תוכן עניינים
• 1 פתיחה
• 2 פרק א
• 3 פרק ב
• 4 פרק ג
• 5 פרק ד
• 6 פרק ה
• 7 פרק ו

פתיחה
אמר המחבר, מפני שהקדמנו בשער הראשון אופני יחוד האלוהים בלב שלם, והיתה הבחינה בחכמה הנראית בבריאות הבורא יתעלה הדרך הקרובה ביותר אל בירור מציאותו, והנתיב הסלול לדעת אמתתו, התחייבנו להדביקו אליו כדי לסמוך כל שער אל מה שהוא דומה לו מן השערים, ולהביא אחר כל עניין מה שיאות לו מן העניינים אשר בהם נתחייב בעבודת האל יתעלה, אשר בראנו לה, כמו שאמר החכם: “והאלהים עשה שייראו מלפניו” (קהלת ג, יד).
ונאמר תחילה, כי טובות האל יתעלה על ברואיו, ואם הן כוללות את כלם, כמו שאמר הכתוב “טוב ה׳ לכל” (תהלים קמה, ט), רובם כעיוורים מהכירם ומהבין גודל מעלותם, ואינם משכילים עניינם, מפני שלשה דברים:
• אחד מהם רוב התעסקם בעניין העולם ותענוגיו והרבותם נכסים והתאוותם מה שלא יגיעו אליו ממנו ומה שנבצר מהם מתענוגיו, והתעלמם מהביט אל טובות הבורא עליהם, מפני שלבם תלוי בעוצם מה שהם מקוים מִמְּלֹאת תאותם והשלמת משאלותם, כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה, מבקשים מה שהוא למעלה ממנו, ודורשים מה שאחריה, ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות, ותקטנה אצלם המתנות הגדולות, עד שהם חושבים כל טובה שיש לזולתם כאילו נשללה מהם, ומה שהגיע אליהם ממנה – רעות מוצאות אותם, ולא יבינו אל פעולות ה׳ המטיב בהם אליהם, כמו-שאמר-הכתוב “רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו” (תהלים י, ד).
• והשני צאתם אל העולם-הזה, והם נמשלים כבהמות סכלות וכעַיִר, כמ״ש הכתוב “ועיר פרא אדם יולד” (איוב יא, יב), והתגדלם בטובות האלוהים העודפות, והתגלגלם בהם, עד ששבו אצלם רגילות וידועות, כאילו הם עצמיות להם בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כל ימיהם. וכאשר ישכילו ותתחזק הכרתם, יסכלו טובות הבורא עליהם, ואינם משימים על לבם חיוב ההודאה עליה, מפני שאינם יודעים מעלת הטובה והמטיב בה אליהם. ומשלם בזה לתינוק, שמצאו איש אחד מאנשי החסד במדבר. וחמל עליו ויאספהו אל ביתו ויגדלהו, ויאכילהו, וילבישהו, ויתנדב עליו בכל הטוב לו, עד שהשכיל והבין אופני דרכי טובתו. ואחר כן שמע האיש ההוא על אסיר שנפל ביד שונאו, והגיעהו אל תכלית הצער, והרעב, והעירום ימים רבים, ונכמרו רחמיו על צערו, ופייס לשונאו, עד שהתירו ומחל לו את דמיו, ויאספהו האיש אל ביתו, והיטיב לו במקצת הטוב אשר היטיב בו לתינוק, והיה האסיר מכיר בטובת האיש עליו, ומודה עליה יותר מן התינוק שגדל בה, מפני שיצא מעניין העוני והצער אל עניין הטובה והשלוה בעת שהכרתו בה גמורה, על כן הכיר טובת האיש החסיד וחסדו מאד. והתינוק לא הבין מעלת הטובה עליו, אע״פ שהתחזקה הכרתו והתישב בדעתו, מפני שהיה רגיל בה מימי נערותו. ואין איש מאנשי השכל מסתפק, שחסדו וטובו על התינוק כוללים ונראים יותר, ושהוא חייב בהתמדת ההודאה והשבח עליהם יותר. וזה דומה למה שאמר הכתוב “ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים” (הושע יא, ג).
• והשלישי, מפני מה שמוצא אותם בעולם ממיני הפגעים, ומה שמגיע אליהם מענייני ההפסד בגופם ובממונם, ולא הבינו סיבות אופני טובתם בהם, ותועלות הנסיון והמוסר להם, כדברי הכתוב “אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו” (תהלים צד, יב). ושכחו, כי הם וכל אשר להם טובות שהטיב להם הבורא, נדבה וחסד, וגזר בהם בצדק, כפי מה שחייבה חכמתו, וקצו בהראות צדקו בהם, ולא שבחוהו בהגלות חסדו עליהם, והביאה אותם סכלותם לכפור בטובה ובמטיב בה להם. ואפשר שתביא הסכלות רבים מהם להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריאות אשר בראם לתקנתם.
ומה נדמו בזה אל אנשים עוורים, הובאו אל בית מוכן להם בכל תועלותיהם, והושם כל דבר בו על מכונתו הטובה, והותקן על התקון הנאה והנאות לתועלותם, וכוונת תקנותם, וזומן להם בו עם כל זה כחלים מועילים ורופא חכם לרפאם בהם, כדי שייטיב ראותם. והם התעלמו מעסוק ברפואת עיניהם, ולא שמעו אל הרופא אשר היה מתעסק ברפואתם, והיו הולכים בבית בעניין רע מעוורונם. וכל אשר הלכו בבית, נכשלו בדברים המוכנים לתועלתם. ונפלו על פניהם. והיה מהם מי שנפצע ומי שנשבר, ורב צערם ונכפלה רעתם, והיו מתרעמים על בעל הבית והבונה אותו, וגנו את מעשהו, והיה בעיניהם כמקצר וכמנהיג רע. וחשבו, כי לא כוון בהם כוונת טובה וחסד, כי-אם כוונת הצער והנזק, וגרם להם זה לכפור בטובת בעל הבית וחסדו, כמו שאמר החכם: “וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא” (קהלת י, ג). וכיון שהוא כן, התחייבו אנשי החכמה והמדע להעיר מי שלא הבין טובות הבורא, ולהורות בני אדם לדעת יתרונם בדרך שכלם. כי כמה טובות מנע בעליהם ליהנות מהם וערבב שמחתו בהם חסרון הכרתו אותם וידיעתו מעלותם. וכשמעירים את בעלי הטובות להכיר אופני יתרונם ומגלים להם מה שנעלם מדעתם מהם, יגדל שבחם ותרבה הודאתם למטיב להם, וישיגו בזה אל התעגוג וההנאה בהם בעולם-הזה ולשכר טוב לעולם-הבא.
וכבר אמר החכם בעניין הזה : “דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות” (קהלת יב, יא), דימה החכם דברי החכמים לדרבונות בעניין ההערה, ודימה אותם למסמרות נטועים בעלי אסופות, (אסיפה וחיבור) בעבור קיום ענייניהם בלבבות וקיום אופני החכמה בהם (בנפשות). וכבר פירשו בבעלי אסופות: בעלי החבורים, בהסתרת “דברי”, אשר בתחילת הפסוק, והטעם וכמסמרות קבועים דברי בעלי אסופות, כי הספרים המחוברים במיני החכמה קיימים עומדים, אין תועלתם נפסקת, ועל כן דימה אותם למסמרות נטועים.
וצריך שנבאר עתה מעניין הבחינה ששה עניינים:
• הראשון מהם מהות הבחינה ואמיתתה.
• והשני אם אנחנו חייבין לבחון בברואים אם לא.
• והשלישי, איך אופני הבחינה בברואים.
• והרביעי, כמה מיני סימני החכמה בברואים, אשר נוכל לבחון מהם.
• והחמישי, איזה מהם קרוב אלינו ואנחנו חייבין לבחון בו יותר משאריתם.
• והשישי במפסידי הבחינה והדברים התלוים בה.

פרק א
אמד המחבר: אך מהות הבחינה היא התבונן בסימני חכמת הבורא בברואים ושערם בנפש כפי כח הכרת המבחין. כי החכמה, ואם סימניה נחלקים בברואים, היא ביסודה ועיקרה אחת, כשמש אשר היא אחת בעיקרה ובעצמה, ומתחלקות מראות ניצוציה בשמשות הנעשות מן הזכוכית הלבן והשחור והאדום והירוק, ומשתנה אורה כפי השתנות צבעי הזכוכית, וכמים שמשקין מהם הפרדס שפרחיו שונים זה מזה במראה, שהם נראים עליהם במראיהם. על כן התבונן בבריאות הבורא מקטנם ועד גדולם, והתיישב בנעלם ממך מהם תמצאם כאשר ספרתי לך בעזרת השם. ומפני שהם מתחלקים בברואים, התחייבנו להתבונן ולחשוב בהם, עד שיתיישב עניינה בנפשותינו וינוח ברעיוננו. ואילו היה סימניה על דרך אחת בברואים כולם, לא היה עניינה מסתפקת על אחד מהם, והיה המשכיל והכסיל שווה בהכרתם.
והעילה בזה, שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר, מורה שמעשהו אינו לרצונו, אך הוא עושה בטבעו שהוטבע עליו בלבד, ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא, ואין לו יכולת לשנות ממנו, כאש אשר כוחה השריפה בלבד, וכמים אשר הם מקררים בטבעם בלבד. ואשר הוא עושה בחפצו, יראו ממנו מעשים משתנים בעתים משונים. ומפני שהבורא יתברך חפץ במעשהו ואיננו מוכרח ולא צריך ולא מוטבע, עשה הדברים משתנים זה מזה, כפי שמחייבת חכמתו בכל עת, כדי שיורה השתנותם על אחדותו ועל חפצו בפעלו, כמו שכתוב “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ” (תהלים קלה, ו). והאלוהים יודע, אם בעבורה לא היו כל הבריות בדמות אחת ותמונה אחת. והדין נותן בעבור זה השתנות סימני החכמה בברואים – וחכמתו יתברך נעלה מהשיג. אך זכרנו אחד מהרבה פנים, שלא הגענו אליהם, ולו יתעלה החכמה המגעת, ואין אלוה מבלעדו.

פרק ב
אך אם אנו חייבין לבחון בברואים אם לא, נאמר, כי הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך, אנו חייבין בה מן המושכל, מן הכתוב ומן הקבלה.
מן המושכל, כי השכל מעיד שיתרון המדבר על שאינו מדבר הוא רק ביתרון הכרתו והבנתו וקיבולו דעת סודי החכמה המקויימים בכל העולם, כמו שאמר הכתוב “מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו” (איוב לה, יא). וכשהאדם חושב ומתבונן בסודי החכמה ובוחן סימניה, יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו. ואם יתעלם מהם, לא יהיה דומה לבהמה, אך יותר גרוע ממנה, כמו שאמר הכתוב “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע” (ישעיהו א, ג) וגומר.
ומן הכתוב, מה שאמר “שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה” (תהלים קלה, ו), ואמר “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה” (תהלים ח, ד), ואמר הכתוב “הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם” (ישעיהו מ, כא) וגומר, ואמר “החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות” (ישעיהו מב, יח), ואמר “טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי ייתן אל לבו” (קהלת ז, ב), ואמר “החכם עיניו בראשו והכסיל בחשך הולך” (קהלת ב, יד), ואמר “ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו” (משלי ד, יח).
ומן המקובל, מה שאמרו זיכרונם לברכה, “כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב, עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב) “והיה כנור, נבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פעל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו”” (שבת עה.). ואמרו, “מניין שחייב אדם לחשב בתקופות ומזלות שנאמר “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון” (דברים ד, ו) וגומר. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות” (שם). ואמרו, “הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה” (משנה אבות ב א)). ואמרו, “אלמלא נתנה תורה לישראל, למדנו צניעות מחתול ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול וגזל מנמלה” (ערובין ק:). וכבר התבאר חיוב הבחינה בברואים והבאת הראיות מסימני החכמה, ואתה דע לך.

פרק ג
אך איך אופני הבחינה בברואים. נאמר, כי הבחינה בברואים היא העיון בפינות העולם ותולדותיהם המחוברות מהם, ובתכונת חלקי כל מורכב, ואופני תועלתו וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו, ודמותו, ותקנתו ועילתו התמימה (המשלימה) אשר לה נברא. והכרת רוחניות העולם הזה וגשמותו, ועלוליו ומעולליו, ומדברו ודוממו, ונחו ונעו, וקפאיו וצמחיו, ועליונו ותחתונו, שהבורא יתעלה הרכיבו הרכבה נכונה, וסדרו סדור מתוקן, וחלק אותו חלק מבואר, ושמהו רומז אליו ומורה עליו, כאשר תורה המלאכה על עושהּ והבית על בונהו. וראוי שתדע, כי כל העולם מחובר מגשמיות ורוחניות, נמזגו ונתערבו, עד ששב קצתם מעמיד את קצתם, כנפש וכגוף בחיים.
וסימני החכמה בכל זה על שלושה עניינים:
• האחד מהם סימנים מבוארים וגלויים, אינם נעלמים מן הכסילים, כל שכן מן המשכילים, כתנועת גלגל השמש ממעל לארץ, ביום להאיר פאת הישוב, וייהנו בה הברואים, כמו שאמר הכתוב “תזרח השמש יאספון” (תהלים קד, כב) וגומר. “יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה עשית” (תהלים קד, כג-כד) וגומר.
• והשנית סימנים נעלמים מן הברואים, אשר לא ידע קשרם כי אם המשכיל המבין יושרם. כמוות הכולל כל בשר, ובו תקנת העולם, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, “”וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” (בראשית א, לא) והנה טוב מאד זה המוות” (בראשית רבה ט), ואמר החכם, “ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה” (קהלת ד, ב).
• והשלישי סימני החכמה שהם נראים מצד אחד ונעלמים מצד אחד, ולא יכירם מי שבינתו מעוטה, אלא לאחר שהתיישב בהם וידקדק עליהם, כהשתנות ענייני השנה בארבע תקופותיהם והדומה לזה. והחכם המבין יברור לו מן העולם דעת רוחניותו ודקותו, וישימם כסולם להבאת הראיות על בורא הכל יתברך, וידבק בעבודתו כפי גדלו ורוממותו בלבו, וכפי הכרתו סימני טובותיו וחנותו על כל מעשיו, ואת אשר חננו מרוב הטובות, ואת אשר נשאו מבלי מעשה שקדם לו, ולא מידה יתירה התחיל בה, התחייב לו בעבורם הגמול הטוב מאת האלוהים. ואחר כך יברור לו מגשמי העולם, מה שיש בו הנאת גופו ותיקון עניינו בעולם, כפי הצורך והסיפוק בלבד, ויעזוב שאר מותרי העולם ומשכיותיו המטרידים את הלבבות מן האלוהים, וישתדל לעשות לאחרית, ולאשר הוא הולך אליו לאחר מותו, ויחשוב העולם וקניינו צֵידה, מגעת ליום מועדו ולאחריתו, וייקח ממנו מה שילך עמו בנסיעתו בלבד. והסכל בדרכי העולם ובסימני החכמה בו. יחשבהו בית עולמים ומכון שבתו, ומשתדל בו בכל יכולתו, וישים כל לבבו אליו וכל עמלו, והוא סובר כי הוא רץ לתקנת נפשו, ואיננו שוער כי עמלו ומותר קיבוצו יהיה לזולתו בחייו ואחרי מותו, והתעלם מעניין אחריתו.
ומה נדמו בזה לשני אחים, ירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשניים, ולא היה להם דבר זולתה. והיה האחד מהם דעתן וזריז והשני הפכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד, ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר לעבוד באדמת אחרים, כדי שיחיה משכר עמלו יום יום. וכשהיה נפטר מן העבודה לערב, היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות, וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח לעשות בשל אחרים בעת ההיא ועושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו, ולא סר לעשות כן עד שנגמרה עבודת אדמתו כהוגן. ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה, קבצם ואספם, והתפרנס מהם בשנה השנית. והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהייתה תבואתה מספקת לפרנסתו והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל, כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בעניין מזונותיו, עזבה לגמרי, והיה משתכר לבני אדם בעבודת האדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום. וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד, היה משים אותו יום מנוחה ובטלה ושעשוע, ולא היה חושב בעניין אדמתו. והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו, היה הולך בהם אל המרחץ. ונשארה אדמתו שממה, לא הצמיחה דבר, ותעל כולה קמשונים, ונהרס גדרה, ונשא השטפון את אילניה, כמו שאמר החכם “על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה.
והמשכיל, כאשר יעיין במשל הזה, יתבונן ממנו ענייני אחריתו, אשר היא ביתו באמת, ויעשה לה בכל יכלתו. וכשהוא עושה לעולמו, יעשה לו כמי שעושה בשל אחרים, כדי הצורך והסיפוק בלבד. והכסיל עושה בשני הדברים בהפך: משתדל בענייני עולמו ומתעלם מענייני אחריתו, כמו שאמר החכם בבחינתו בכסיל “ואחזה אנוכי אשית לבי ראיתי לקחתי מוסר” (משלי כד, לב).

פרק ד
אך כמה סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחן בהם, נאמר, כי פינות החכמה המקוימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע:
• אחת מהנה, סימן החכמה הנראה בשורשי העולם ויסודותיו; בראותנו עמידת הארץ באמצע, והמים סמוכים לה למעלה ממנה, והאוויר סמוך להם, והאש למעלה מכולם על משקל ושיעור לא ישתנה ממנו דבר, כל אחד מהם שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו. והים עומד והמים אסורים בתוכו, לא יעברו את גבולו, ואם יהמו גליו ויסתערו רוחותיו, כמו שאמר “ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים” (איוב לח, י). ואומר “עד פה תבוא ולא תוסיף ופא ישית בגאון גליך” (איוב לח, יא). ואמר בעמידת השמים והארץ: “לעולם ה׳ דברך נצב בשמים לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך” (תהלים קיט, פט-צא). וכמו שזכר דוד עליו השלום מהעניין הזה במזמור ברכי נפשי את ה’ (תהלים קד).
• והפינה השנית, סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן – אשר בו השלמת סדרי העולם ויופיו וזיונו ותמימותו, ואליו רמז דוד עליו השלום באמרו “ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ” (תהלים ח, ב).
• והשלישית, סימן החכמה הנראה בהרכבת האדם וחיבור גופו וכוחות נפשו, ואור השכל שייחד אותו בו הבורא, ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים. והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשורשיו ויסודותיו. ואליו רמז איוב באמרו “הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי” (איוב י, י-יב).
• והרביעית, סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם: מהם המעופף, והשוחה, והזוחל, וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם ומידותם ושמושם והנאתם ותועלתם בעולם, כמו שנזכר במענה שהוכיח בו הבורא את איוב (כדי להעיר אותו) “מי יכין לעורב צידו” (איוב לח, מא) וגומר. ושאר מה שסיפר בו ממיני החיות המדבריות והימיות.
• והחמישית, סימן החכמה הנראה בצמחים, ובמוצאים המוכנים לתקנת האדם, ואופני תועלותיו בהם על התחלקות טבעיהם ומזגיהם וכוחותם. וכבר הזכירו הקדמונים בספריהם מן העניין כפי השגתם, וכמו שאמר “וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר” (מלכים א ה, יג) וגומר.
• והשישית, סימן החכמה הנראה בחכמות ובמלאכות ובפעולות, אשר הכינם הבורא יתברך לאדם להשלמת תקנתו, וסיבות טרף חוקו, ושאר תועלותיו הכוללות והמתבודדות. ועל זה רמז הכתוב באמרו “מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה” (איוב לח, לו). ואמר: “כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה” (משלי ב, ו).
• והשביעית, סימן החכמה הנראה בקביעות התורה והחוקים לעבוד בהם הבורא יתעלה, להגיע בהם השוקד עליהם להנאות העולם הזה מיד, ולגמול העולם הבא באחרית, כמו שאמר הכתוב “שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם” (ישעיהו נה, ב). ואמר “הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם” (ישעיהו נה, ג) וגומר. ותלויים בזה ענייני המנהגים, אשר בהם סדר הנהגת שאר האומות ותועלותם, והם עומדים להם במקום התורה בענייני העולם בלבד. וכבר נאמר, כי מדרגת הטבע מן התורה כמדרגת העבד מאדוניו, כי כוחות הטבע הם נוהגים בהנהגת העולם, כפי מה שיאות לתורה, כמו שאמר “ועבדתם את ה׳ אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך” (שמות כג, כה). ואמר “ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך” (שמות טו, כו). ורבים כאלה. ויש מי שסובר במאמר החכם “חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה” (משלי ט, א). שכיוון אל אלה השבע פינות אשר זכרנו.

פרק ה
אך איזה מין קרוב אלינו ואנו חייבין לבחון בו יותר, נאמר, כי הבחינה בכל אחד מהם, ואם הצורך אליו גדול ואנו חייבין לבחון בו, הקרוב אלינו יותר והגלוי לנו הוא סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן והוא הסיבה הקרובה להוויית העולם הגדול הזה. וחייבין אנו לעיין בהתחלת האדם ומולדתו וחבור חלקיו והרכבת אבריו ותועלתו בכל אחד מהם, והצורך המביא לעשותו על הצלם אשר הוא בו. ואחר כך נעיין בתועלותיו ובכל מידה ממידותיו וכוחות נפשו ואור שכלו, והדברים העצמיים והמקריים אשר בו ותאוותיו ותכלית עניינו. ובעמדנו על מה שזכרנו מן האדם, יתבאר לנו מסוד העולם הזה הרבה, מפני שהוא דומה אליו. וכבר אמרו קצת החכמים שהפילוסופיה היא ידיעת האדם את עצמו, רצה לומר ידיעת מה שזכרנו מעניין האדם, כדי שיכיר הבורא יתעלה מסימן החכמה בו, כמה שכתוב “ומבשרי אחזה אלוה”. וכיוון שהוא כן, ראוי לנו להזכיר מכל מה שזכרנו מענייני האדם מעט מזער מכל עניין, להעיר המתעלם על מה שהוא חייב לזכרו תמיד, ויביאהו לחקור על מה שלא זכרתי. ואז יכנע לבורא על רוב חסדו וטובו עליו ותתגדל הודאתו לו, כמו שאמר דוד עליו השלום “אודך כי על נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד, לא נכחד עצמי ממך אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יוצרו ולא אחד בהם”. (תהלים קלט, יד).
ותחלת מה שראוי לך, שתעלה במחשבתך אל תחילת האדם ואל ראשית הוויתו, ואז תראה כי חסד האלהים עליו המציאו אחר אפסו, והוא צאתו מתכונת היסודות אל תכונת הצומח, ואחר כך יעתק מתכונת הצומח אל תכונת המזון, וממנו יעתק אל תכונת הזרע והדם, וממנו יעתק אל תכונת החיים. ואחר כן יעתק ממנה אל תכונת האדם, והוא החי המדבר המת, והוא הולך בשינויים וגלגולים וסיבות מתחלפות ומיצועים מתדמים מחוברים במחשבה נכונה וחבור מתוקן. וכאשר תתבונן בזה ותראה סימן הטובה והחכמה והיכולת בכללו, השתכל וחשב בשרשי חבורו הנראים, רוצה לומר נפשו וגופו. תראה גוף האדם מורכב ביסודות חלוקים וטבעים שאינם דומים, חיברם הבורא יתעלה בגבורתו וקשרם בחכמתו, והתחבר מהם גוף עומד מתאחד במראיתו, מתחלק בטבעיו. וחבר אליו עצם רוחני אווירי [גרסה אחרת- אורי], דומה לרוחניות האישים העליונים, וזה העצם הוא נפשו אשר קשרה בו באמצעיים ראויים לשתי הקצוות, והם רוח החיים והחום הטבעי, והדם, והגידים, והעצבים והעורקים. ושם להם סבות לשמרם ולהגן עליהם מהפגעים, והם הבשר והעצמות והמיתרים והעור והשער והצפרנים, וכלם מגינים ומכסים להגן עליהם מהפגעים.
ואחר כן חשוב בחנות הבורא יתעלה בהנהגתו את האדם, אשר שם לו בטן אמו למצע בתחלת עניינו כדי שיהיה במקום שמור ומבצר נצור, מקום שלא תשיגהו יד ולא יגיע אליו לא חום ולא קור עם המגן החזק והמחסה הנבצר ועם המזון המזומן. והוא הולך וגדל עד שיחזק על התנועה והתנודה עם הגעתו אל מזונו מבלי יגיעה וטורח, הוכן לו במקום אשר לא יוכל אדם להגיעו אליו בשום פנים. וכל אשר יגדל גופו, ירבה מזונו עד עת קצוב. ואחד כן יצא מבטן אמו אל דרך צר מבלי תחבולה שיתחכם בה לצאתו, ולא דבר שיעשה לסייע לו בו, אלא ביכולת החכם הרחום וחנון המרחם על בריותיו, כמו שאמר לאיוב בקצת בעלי חיים בלתי מדברים “הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור, תספור ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה”.
ואחר כך יוצא הולד אל העולם הזה, והוא חלש בחושיו זולתי חוש המשוש והטעם. ויזמין לו הבורא יתעלה מזונו משדי אמו. ויהפך הדם, אשר היה מזונו במעי אמו, לחלב בשדיה, ניגר, ערב ומתוק, כמעין הנובע בעת הצורך אליו. ואיננו רב שיכבד על אמו משאו ויגר מבלי מוץ, ולא מעט שייגע הילד בהוציאו ומצצו מן השד. ומחנותו בזה, ששם נקב השד כפי מחט, לא רחב שיגר החלב מבלי מיץ או שיחנק בו הילד בעת מצצו את השד, ולא צר הרבה שיטרח בהוצאתו במיץ. אחר כן יחזק גופו לראות המראים ולשמוע הקולות, ויתנהו האלהים לחן ולחסד ולרחמים בלב יולדיו, כדי שלא יכבד עליהם גידולו, וירגישו עליו יותר מעצמם במאכל ובמשתה, ויקל בעיניהם כל טורחו ועמל גדולו מרחיצה וחתול וכיוצא בהם, ולנהלו לאט ולדחות מעליו כל נזק על כורחו.
ואחר כך יעתק מעניין הילדות אל הנערות, ולא יקוצו בו אבותיו, ולא יתקצפו לרוב צרכיו ומיעוט הכרתו מה שהם סובלים מטורחו וסיפוקו, ומשאו, אך תגדל הדאגה לו בלבם, עד שיגיע לימי הבחרות, וכבר למד לדבר על סדר ודרוג ויחזקו כוחות חושיו וכוחות נפשו ויקבל החכמה והדעת, ויכיר קצת המוחשים מקצתם בחושיו הגשמיים, וקצת המושכלים מקצתם בחושיו הרוחניים, כמו שאמר החכם “כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה”. ומרוב הטובה על האדם, שאיננו משכיל ולא מכיר הטוב והרע בעת ילדותו, שאם היו שכלו והכרתו שלמים בעת גדולו, ויכיר יתרון בני אדם עליו בהנהיגם עצמם ומהירות תנועתם ונקיותם, ויראה עצמו בהיפך כל זה, היה מת מן הדאגה והיגון. ומן התימה בעניין בכייתו, כי הילד יש לו תועלת בה, כפי מה שאמרו חכמי הרופאים, כי במוחי הילדים ליחה, כשהיא נשארת על עניינה, מחדשת עליהם חידושים רעים, והבכי מתיך הליחה ההיא ממוחיהם וינצלו מרעת מאורעיה. ומרוב חנות הבורא יתעלה על האדם, שהוא מחליף. את שיניו זו אחר זו, שלא ימנע ממנו אוכל כל ימי צמיחת מה שנפל מהם. ואחר כן יעברו עליו חולאים ומקרים מכאיבים, כדי שיכיר העולם, ולא יעלם ממנו עניינו, שיבטח בו וימשלו בו תאוותיו, ויהיה כבהמות לא ישכיל ולא יבין, כמו שאמר “אל תהיו כסוס כפרד אין הבין”.
ואחר כן ישיב אל לבו ויסתכל בתועלת אברי גופו ואופני תקנתו בכל אחד מהם: הידים לקחת ולתת, והרגלים ללכת, והעינים לראות, והאוזניים לשמוע, והאף להריח, והלשון לדבר, והפה לאכול, והשנים ללעוס, והאצטומכא לבשל, והכבד לזקק המזון, והסמפונות להוציא המותרות, והכיסים לסבלם, והלב משכן החום הטבעי ומבוע החיים, והמוח משכן הכחות הרוחניים ומבוע ההרגש ושורש העצבים, והרחם לקיים הזרע, וכן שאר אברי הגוף, ואשר יעלם ממנו מתועלותם יותר ממה שנראה לנו. וכמו כן תראינה פעולות הטבע בתוך הגוף למתבונן בהם, בהגיע המזון אליו בחלקו אותו על כל חלק מחלקי הגוף. ויראה מסימני החכמה מה שיזרז אותו להודות לבוראו ולשבחו עליהם, כמו שאמר דוד עליו השלום “כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך”, והוא שהמאכל הולך אל הבטן בתעלה מוכנת על קו ישר, אין בה עיקום ולא עוות, והוא הושט, אחר כך טוחן אותו הבטן יותר מן הטחינה שטחנו אותו השיניים בתחלה, ואחר כך ישלחנו אל הכבד בגידים דקים, נוגעים ביניהם, הושמו כמסננת למזון, שלא יגיע ממנו שום דבר עב אל הכבד, ויהפכהו לדם ויחלקהו על הגוף, וישלחהו אל כל חלקיו בתעלות מוכנות לזה, כתעלות המוכנות למים. וישלח מה שנשאר מן הפסולת אל תעלות הוכנו להם: מה שהוא מן המרה האדומה, הולך אל כיס המרה, ומה שהוא מן המרה השחורה, הולך אל הטחול, ומה שהוא מן הליחה והרוטב, הולך אל הריאה, ומה שהוא מתמצית הדם, ילך אל השלפוחית. התבונן, אחי, בחכמת הבורא בהרכבת גופך, ושומו אלה האברים בו במקומותם לסבול הפסולות בהם, שלא תתפשטנה בגוף ותחלינה אותו. ואחר כך התבונן בתכונת כלי הקול ומוצאי הדבור: הקנה נבוב להוצאת הקול, והלשון והשפתיים והשיניים לחיתוך האותיות והטעמים. ובאלה האיברים תועלות אחרות; האוויר הולך אל הריאה בקנה, והלשון לטעום בו המטעמים, ויש בו עם זה עזר להעביר המאכל והמשתה, והשיניים ללעוס המאכל, והשפתיים לעכב המשתה, כדי שיהא הניצוק ממנו בשיעור ובכוונה. וכן בשאר האברים תועלות מקצתם ידועות ומקצתם אינם ידועות לנו.
ואחר כך התבונן, אחי, בכוחות הארבעה, שהמה בגוף ומעשיהם בו: הכוח המושך, הוא המקבל המאכל והמגיעו אל האצטומכא. והכוח המחזיק, הוא המעכב המאכל בו עד שיעשה בו הטבע מעשהו. והכוח המבשל, הוא המבשל אותו, מוציא הזך שבו ומשלח אותו אל הגוף. והכוח הדוחה, הוא הדוחה הפסולת הנותרת אחר שיקח הכוח המבשל צרכו מן המזון. ראה היאך הופקדו אלה הכוחות על הגוף לשמש אותו במה שיש בו תקנת. והוא כחצר המלך שיש בו עבדים ונציבים פקידים על ביתו; אחד מהם עומד לצורכי העבדים ולהביאם אל גזבר המלך, ופקיד שני לקבל מה שיביא הראשון ולאצר אותו בבית עד שיוכן ויתוקן, ופקיד שלישי להכין מה שנאצר ולתקנו ולזמנו ולחלקו על העבדים, ופקיד רביעי לכבד מה שיש בבית מן הזבל והלכלוך ולהוציאם ממנו.
אחר כך חשוב בכוחות הנפש ומקומותם מתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבושת והשכל והדבור. תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזיכרון לבד היאך יהיה עניינו, וכמה הפסד יבא לו בכל ענייניו כשאיננו זוכר מה שיש לו ומה שיש עליו, ומה שלקח ומה שנתן, ומה שראה ומה ששמע ומה שאמר ומה שנאמר לו. ולא יזכור מי שהיטיב לו ומי שהרע לו ומי שהועילו ומי שהזיקו, ועוד שאיננו יודע הדרך אם דרך בה פעמים רבות.
ולא יזכור חכמה אם יהגה בה כל ימיו, ולא יועילנו ניסיון ולא ישקול דבר במה שעבר ועל מה שעתיד להיות במה שיהיה, אך הוא קרוב להתפשט מן האנושיות, ומתועלת השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר האדם מבלי עצב, ולא היה טורדו ממנו שום דבר משמחת עולם, ולא היה נהנה במה שמשמח אותו, כשהוא זוכר פגעי העולם, ולא היה מקווה מנוחה ממקוה, ולא התעלם ממלוך, הלא תראה איך הושם באדם הזכרון והשכחה, והמה מתחלפים ושונים זה מזה, והושם לו בכל אחד מהם מינים מן התועלות.
ואחר כך חשוב במדת הבושת אשר ייחד בה האדם, מה גדלה מעלתה ורבה תועלתה ותקנתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי, ולא מקיימים דבר, ולא ממלאים משאל, ולא גומלים חסד ומתרחקים מן הרע בשום דבר, עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים בעבור הבושת. כי רוב מבני אדם לא היו מכבדים את אבותם לולא הבושת, כל שכן זולתם, ולא היו משיבין אבידה ולא נמנעין מעבירה, כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו, אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבושת מעליו, כמו שאמר הכתוב “גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו (ירמיהו ו). ואומר : “ולא יודע עול בשת” (צפניה ג). ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם, בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה, ויותר ממה שזכרנו, ולא הוטבע על הבושת מבוראו המשקיף עליו תמיד, כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו, ויחלש חיוב תגמולו עליה. אבל אנחנו חייבין להתבושש מן הבורא מדרך הבחינה, ובידיעת מה שאנו חייבין מעבודתו, ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב “בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל” (יחזקאל לו). אך רב טוב האלהים עלינו, בשכל ובהכרה, אשר בהם ייחדנו משאר בעלי חיים, אין תועלתם לנו נעלמת ממנה בהנהגת גופנו והסדרת תנועותינו, מבלעדי מי שפקדם ממנו, לפגע שאירע את מוחו. אך המדות אשר נגיע אליהן בשכל רבות מאד. מהם, שבו נדע שיש לנו בורא חכם, קיים, אחד, קדמון, יכול, לא יכילהו זמן ולא מקום, נעלה ממדות הברואים והתרומם ממחשבות הנמצאים, רחום וחנון, ומטיב, לא ידמה אל דבר ולא יתדמה אליו דבר. וגם מהם, שאנחנו מבינים בו החכמה, והיכולת, והרחמים, המקוימים בעולם, וחיוב עבודתו לאשר יאות לו, ובעבור טובתו הכוללת והמיוחדת. ובשכל יאמן אצלנו ספר תורת האלהים הנאמנה, הנתונה למשה נביאו עליו השלום. ולפי שכל האדם והכרתו הוא בא לידי חשבון, ומדקדק עליו בוראו יתעלה. ומי שפקד שכלו, מסתלקות מעליו המעלות האנושיות כלן, והמצוות והגמול והעונש. וממעלות השכל, שבו ישיג האדם כל מושגיו המוחשים והמושכלים, ובו יראה מה שנעלם מחושיו הגשמיים, מן הנראות כנסיעת הצל ומעשה הטפה האחת מן המים בצור החלמיש, ובו יבדיל בין האמת והשקר ובין היתר והחסר, והטוב והרע, והמשובח והמגונה, ובין הראוי והאפשר והנמנע. ובו יעביד שאר מיני חיים בתועלותיו והנאותיו, ויכיר מקומות הכוכבים ויעמד על מרחקיהם ותנועות גלגליהם, ויבין הערכים וההקשות שבחכמת השיעור, וצורות המופת אשר בחכמת הדבור, ושאר החכמות והמלאכות שיארך זכרם. וכן שאר כל מדות האדם, כאשר תבחנם, תמצאם בתכלית התקנה והתועלת לו, כאשר זכרנו בשכל. ואחר כך חשוב במה שהיטיב בו האלהים לאדם בדבור והסדרת הדברים, אשר יליץ בהן על מה שיש בנפשו ובמצפונו, ויבין בהן ענייני זולתו. והלשון קולמוס הלב ושליח המצפון, ולולא הדבור לא היה לאדם צוות בחבירו, והיה כבהמה. ובדבור יראה היתרון בין בני אדם, ובו תהיה ברית כרותה ביניהם ובין האלהים ועבדיו, ובדיבור ישוב האדם ממעוותיו ויבקש כפרת עונותיו, והוא הראיה הכי חזקה על חשיבות האדם וגריעותו. וכבר נאמר, כי האדם – הלב והלשון. ובו השלמת גדר האדם ר״ל הדבור, כי גדר האדם חי, מדבר, מת. ובו נבדל מן הבהמות. ואחר כך חשוב במעלות אותיות המכתב והכתיבה, אשר בהמה מחוברים מעשי העוברים הנמצאים וענייניהם לבאים אחריהם, ומגיעים דבריהם אל מי שאינו נמצא עמהם, ויודעים דברי הרחוקים מהם וענייני קרוביהם אשר בארץ אחרת, שאפשר שבהגיעם אליהם חיי רוחם והצלתם מרעתם ושחיתותם. ובו תתקיימנה החכמות בספרים, ויתחברו העניינים המפוזרים בלבבות, ובו כותבין מה שיש ביניהם מענייני משא ומתן, וסחורה והלואה, וקנין, ונשואין, וגרושין, ושחרור עבדים, והעניין רב מהשלים. ומהשלמת הטובה על האדם, שהוכן לו כף ואצבעות לתקן בהן הרושם, והמכתב, והרקמה, וקדיחת האש, ושאר המעשים והמלאכות הדקות, מבלעדי שאר מיני החיים, מפני שאינם צריכין להם. ואומר, כי אין אבר שזכרתי תועלותיו, שאין סימני החכמה נראים בהרכבתו ותכונתו וחיבורו למי שמתבונן בהם, ועדותם חזקה וראייתם גלויה על חמלת הבורא עלינו. וכבר ביאר גלינוס בספר תועלות האברים באר היטב, ואילו היינו מכוונים לבאר את זה באבר אחד לבדו, היינו יוצאים בדברים מגבול מטרתנו. ובמה שהבאנו די להעיר מי שיורהו הבורא דרך הצלתו בעז”ה. אך הבחינה בשאר מיני החיים והנהגתם ומחייתם, איננה נעלמת ממי שמסתכל בהן ומתבונן סימני החכמה מהם, ועל כן שונים אותם הספרים, בזכרם פליאות הבורא יתעלה, כמו שאמר לאיוב “מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו”. ואמר “נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו”. והרבה כאלה. וכן כשהוא מעיין במרוצת הגלגלים החלוקים בתנועות משתנות, והמאורים החלוקים לסדר עניין הכל, בהם יראה מסימני היכולת והחכמה, מה שלא תכילהו מחשבת אדם, וילאה לספרם בלשון, כמו שאמר דוד עליו השלום “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. ושאר המזמור, ואמר : “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה”. ומן המופלא במה שנופלת עליו עין האדם מבריאות הבורא יתעלה הגדולות – השמים, כי בכל-מקום שהוא עומד מן הארץ, יראה חצי הגלגל הסובב את הארץ, וכשמסתכל בו האדם על דרך הבחינה, יראה, כי הבורא אותו בחפצו, אין תכלית ליכלתו וחכמתו וגדלו, כי כאשר אנחנו רואים ממעשה בני האדם הקדמונים מאומה, נתמה על יכלתם לעשות כמוהו, ויורנו על חזקת גופם ויקרת נפשם לעשותם מבצר חזק לעצמם. וכאשר יגדל בעינינו זה המעט המזער, והמעשה הנבזה הזה, שאינו מוסיף על מעשינו אלא מעט, כמה אנו חייבין שתגדל תמיהתנו על בורא שמים וארץ וכל אשר בהם מבלי יגיעה וטורח, ולא ליאות ועמל מאין דבר ולא על דבר, אלא ברצונו וחפצו, כמו שאמר : “בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם”. ומן הטובות על האדם, כי כל אשר תסתכל בסימני החכמה בברואים, תמצאם, עם מה שהם מעידים בו לבורא מן האלהות ומן האחדות, אינם נמלטים להיות בם לאדם אופני תועלת וכוונת תקנה, אלא שקצתם גלוים וקצתם נעלמים. ומהם האור והחושך, כי תועלות האור נגלות ונראות אינם נעלמות, אך החושך תועלותיו נעלמות, מפני שבני אדם משתוממים בו, ונפסקים מעשיהם ותנועותם בבואו, ולולא חשכת הלילה, היו גופי רוב בעלי חיים כלים בהתמדת יגיעתם ועמלם ואורך תנועתם. ובלילה יבדל קצת הזמן מקצתו, ובו יודעו הזמנים שאינם ידועים. ואורך ימי החיים וקצרותם. ואילו היה העניין הולך תמיד על צורה אחת, לא היתה מצוה תלויה בזמן, כשבתות וכמועדים, וכצומות, ולא היה בין בני אדם מועד לעת קצוב, ולא היו יודעין רוב הידיעות התלויות בזמן, ולא היה נגמר בישול המאכל בבטן אחד מבעלי חיים כראוי. ומפני שהיה האדם צריך לאור בלילה לעשות בו קצת מעשיו, ולהיות בו צוות לחולה, העמיד לו הבורא במקומו מאור האש להשתמש בו בלילה בכל עת שירצה ויכבהו בכל עת שירצה. ומן התימה, שיהיה מראה השמים מן המראים המחזקים את אור העינים, שהוא נוטה אל השחור, ומכוחו המיוחד לו שהוא מקבץ אור העינים ומחזקו. ואם היה מראהו לבן, היה מזיק לעיני בעלי החיים ומחלישם, וכן שאר החכמה בשאר הבריות.
ומרב טוב האלהים על האדם, ששם מוראו על שאר החיים המזיקים, כמו שנאמר “ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ” וגומר. כדי שיהיה התינוק בטוח מן החתול והעכבר והדומה לו. וכשהאדם מת איננו בטוח מהן. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה “תינוק בן יומו חי אינו צריך לשמרו מן העכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשמרו מן העכברים. שנאמר “ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית” וגומר. וממה שראוי לך להבין מכל הבריות העליונים והתחתונים מקטנם ועד גדולם, העניין הנעלם אשר בו סדר הכל והשלמתו, ואיננו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר, ואין חוש מהחושים הגשמיים משיג אותה, אך השכל משיג אותה באמצעות הנע אשר ישיגוהו החושים. ולולי התנועה, לא היתה נגמרת הוויית שום דבר מן הנמצאות ולא הפסדם. ואמר אחד מן הפילוסופים: רוח הטבעים עם התנועה. וכשתבין סוד התנועה ותשכיל עניין אמתתה ורוחניותה, ותדע, כי היא מפלאי החכמה האלהית, ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו, אז יתברר לך, כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה, והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהם, והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה, תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע, וזכור הקשר אשר קשרך הבורא בו, והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו ותמסר לדינו ורצה בגזרותיו, תגיע אל רצונו ותהיה אחריתך לטוב, כמו שאמר הכתוב : “והבוטח בה׳ חסד יסובבנו”. וממה שראוי לך לבחון בו מענייני העולם, שתסתכל תמיד באחרית הדברים, שהם מתקשים עלינו ומזדמנים לנו ותראה בהם פליאה גדולה, כי הרבה דברים באים על כרחנו, ונשבח אחריתם, ובהיפך. וכבר נאמר, כי חבורה אחת מעוברי דרכים לנה אצל כותל אחד, ובא כלב והשתין על אחד מהם, וניעור וקם לרחץ עצמו מן השתן, וכשהרחיק מחבריו, נפל הכותל עליהם ומתו, ונצול הוא, והרבה פעמים יקרה כזה והפכו. ומן הגדול שבדברים, שראוי לך לבחון בהם. כלילת מתנות האלהים לבעלי חיים וצמח האדמה, כגשמים בעת הצורך אליהם וירידתם בעתם. כמו שאמר הכתוב “היש בהבלי הגוים מגשימים ואם השמים יתנו רביבים הלא אתה הוא ה’ אלהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה”, ואמר “ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ אלהינו הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו”. ותמצא הכתוב מגדיל עניינם מאד, באמרו “עושה גדולות ואין חקר נפלאות עד אין מספר הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע”. ומן התימה בסיבת המזונות מן הזרעים, כי גרגיר אחד מוציא אלף ויותר, כשינצל מן הפגעים. וכבר נאמר, כי ימצא בגרגיר אחד של חטה שלש מאות שבלים, ובכל שבולת יותר מעשרים גרגרים, ונמצאו אילנות גדולים אשר יהיה שרשם גרגיר אחד, וגידולם אחד (מאד) על ההקשה אשר זכרתי מן הכפל. ישתבח החכם החונן המסבב להויות הדברים הגדולים מן הקטנה והחלושה שבסבות. כאשר אמר הכתוב : “ולו נתכנו עלילות”. אך הטרפים המיוחדים לאישי מיני החיים רבו מספר, והחכם, כאשר יתבונן בהם ויבין סבותם. יכיר חכמת מחשבת הבורא יתעלה בהם, ועליהם אמר דוד : “כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו תתן להם ילקטון תפתח ידך ישבעון טוב”. ואמר : “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון”. ואני עתיד לבאר עניין זה יותר בשער הבטחון בעזרת השם.
והגדולה שבטובות שהיטיב בהם הבורא לאדם. והראיה החזקה עליו, התורה הנתונה למשה נביאו עליו השלום, והראות האותות על ידו, ושנות המנהגים והטבעים, והראות המופתים הנוראים, כדי להאמין בבורא יתברך ובנביא, כמו שאמר “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים וייראו העם את ה, ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו”, ואמר : “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלהים אין עוד מלבדו”. ואמר : “מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש”. ואם יבקש אדם בזמן הזה לראות מה שהוא דומה לעניינים ההם. יביט בעין האמת עומדנו בין האומות מעת הגלות, וסדור עניינינו ביניהם, עם מה שאנו בלתי מסכימים עמהם בסתר ובגלוי, והם יודעים בזה. ויראה, כי ענייננו אפשר שיהיה קרוב מענייניהם במזונות ובטרפים, ואפשר שיהיה טוב מענייניהם בעתי המלחמות והתגרות. ותראה הבינונים והכפריים שבהם טורחים יותר מן הבינוניים שבנו והדלים אשר בקרבנו. כמו שהבטיחנו יוצרנו יתברך “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים” וגומר. ואמר עזרא “כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו”. ונאמר “לולי ה׳ שהיה לנו יאמר נא ישראל” וגומר “בקום עלינו אדם” ושאר המזמור. ואני עתיד להרחיב בשער קבלת עבודת האלהים בזכרון רב טוב האלהים עלינו בתורתו אשר נתן לנו, מה שיש בו די בעז״ה. וממה שראוי לתת אל לבך ולבחון בו הסכמת בני אדם והתחברות לבותם עם רוב התחלקות מידותם, למנות עליהם איש מהם, ומקבלים עבודתו ושומעים בקולו במה שהוא מצוה ומזהיר אותם. ויראים אותו, והוא שומר אותם וחומל עליהם, ודן בצדק ביניהם ומנהיגם על מה שיש בו תקנת כלם, כדי שלא יתקלקלו ענייניהם ולא יוכל האויב להם. ואלו היה כל אחד מבני אדם חושש לעצמו ולדחות מעליו, לא היו מסכימים על בנין מגדל ולא חומה, והיו ענייניהם מופקדים, ועם כל זה שהמושל בהם שומר חקי התורות ומנהיגם במשפטים צדיקים ובדרכים טובים וישרים, והוא משרת לתורה ושומר מנהג הצדק, ובהם תכון ממשלתו ותתמיד ממלכתו, כמו שאמר “חסד ואמת יצרו מלך” וגומר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה : “הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”. ומה שצריך לך לבחון בו ולהבין סימני החכמה העליונה והיד הטובה ממנו, הוא הסכמת בני אדם על המקח ועל הממכר בזהב ובכסף, והשתדלם להרבות מהם בחמלת הבורא עליהם. שיהיה בהם תיקון עניינם, ואם לא יעשה להם חפץ בנפשם, כי כל מי שימצאהו רעב או צמא מחסרון המזון והמים, לא יועילהו רובם ולא ימלא מחסורו. וכן אם ימצאהו באחד מאבריו כאב, לא ירפא בזהב ובכסף. והרבה משתמשים בשאר המוצאים במיני הרפואות, ומעט שמשתמשים בזהב ובכסף. ומפלאי סימני החכמה בהם שהם הרבה אצל קצת בני האדם, מצד שאינם ריקים מהם, והם מעט אצל רובם. ואלו היה הרבה אצל כלם, לא היו מגיעים בהם אל חפץ, ומהם מעט מצד והרבה מצד, וכן הם יקרים מצד ונמבזים מצד, מפני שאין תועלת בעצמם, וזה מן המחשבה המעולה אשר בחכמה העליונה, ואחר כך עיין בדברים, אשר בהם קיום הגופות והשארם על עניינם וגבולם עד עת קצם, תמצאם ברב ובמעט, כפי רוב הצורך אליהם. וכל אשר יהיה הצורך אליו גדול, יהיה מזומן ונמצא, וכל מה שאפשר לעמוד בלעדו ולהתעכב זולתו, תהי מציאותו יותר קשה והזדמנותו מעוטה. והדמיון בזה האויר הנשאף, מפני שאי אפשר לעמד בלעדיו שעה אחת בשום פנים, המציאו הבורא יתברך בעולם והזמינו הזמנה, שאינה נמנעת משום אדם באיזה מקום שיהיה ובכל עת וזמן. ומפני שהצורך גם כן למים, אלא שהם יכולים לעמוד בלעדיהם יותר ממה שיכולים לעמוד בלתי האויר, שלחם הבורא על פני כל הארץ, וקבצם במקום מיוחד שהולכים בעלי חיים אליו, איננו נמנע מהם אלא שאינם בכל מקום כאוויר. ומביאים אותם בדמים לקצת בני אדם, מה שאין כן באויר, והם מזומנים לקצת החיים יותר מקצתם, והאויר שוה במציאותו והשגתו לכלם תמיד על עניין אחד. ומפני שהצורך גם כן אל המאכל, אלא שאפשר לעמוד בזולתו ולמצוא תמורתו יותר ממה שאפשר באוויר ובמים הרבה, היתה השגתו יותר קשה ומציאותו יותר יקרה מן המים, אלא שהוא עם כל זה נמצא הרבה ואיננו נמנע כלל מבני אדם. וכן אודות המלבושים מן העורות והצמר והצמחים, יש להם תמורה יותר מן המאכל והשגתם יותר מעוטה, אלא לאחר זמן מפני שיוכל האדם לעמוד זולתם ולהסתפק מהם במעט, בזמן ארוך יותר ממה שיוכל במזון. אבל האבנים היקרות, והזהב, והכסף, ושאר מיני המוצאים, מפני שהיה הצורך אליהם בעצמם מעט ותועלתם יותר רחוקה, אלא מצד ההסכמה עליהם, לא נמצא מהם אצל המון ב״א מה שנמצא מן המאכל אצל אחד מהם. וזה בעבור העילה אשר זכרנו, שיוכל האדם לעמוד זולתם. ישתבח הבורא החכם החומל והמרחם על עבדיו, אשר עינו עליהם לטובה בכל מה שיש בו תקנתם, אין אלוה מבלעדיו, כמו שאמר : “אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו” וגו’ ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה וגומר. ואמר דוד עליו השלום “טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו”.

פרק ו
אך מפסידי הבחינה והדברים התלוים בה, אומר כי כל הדברים הפסידים את היחוד אשר הקדמנו זכרם בשער הראשון, כולם מפסידים הבחינה, והשלשה פנים אשר הקדמנו זכרם בתחלת השער הזה, גם הם מפסידיה. ומהם הגאות בטובות הבורא, שיחשוב הכסיל הפתי, כי הוא ראוי להם וליותר מהם, ואיננו בוחן בטובות האלהים ולא יחייב את נפשו לשבח עליהם ולהודות לבורא, ובכמותו אמר החכם : “תועבת ה׳ כל גבה לב”.
אך הדברים התלוים בבחינה, מהם שיבין האדם טובות האלהים עליו, ושיקבל עבודתו בעבורם, ומהם שישיב אל לבו תמיד סימני חכמת הבורא, ולא יעמוד מחשוב בהם ומחקור עליהם בכל אשר יגיע אליו מן המוחשים והמושכלים, ואיננו פוסק מראות סימן חדש בכל יום, כמו שאמר דוד עליו השלום : “יום ליום יביע אומר”. ומה שראוי לך לדעתו בעת קריאתך מה שהעירותיך עליו בשער הזה, כי הוא מעט מהרבה ממה שתגיע אליו בבינתך מסודי החכמה, שיגלו לך בבר לבבך וזכות נפשך. וכאשר תגיע מזה עד התכלית אשר ביכלתך, ראוי לך לדעת, כי כל מה שעמדת עליו מחכמת הבורא ויכלתו בעוה”ז, איננו נחשב למאומה לנגד יכלתו וחכמתו, כי אין נראה אלא מה שהצורך אליו בעבור האדם בלבד לא כפי הגעת יכלתו, כי אין לה קץ. וראוי שיהיה בלבך מיראתו וגודל יכלתו כפיהו, לא כפי מה שתבין ממנו בלבד, אך דמה עצמך בעולם, אל ילד הנולד בבור מאסר המלך, וחמל עליו המלך, וצוה לו בכל הטוב לו וכל הצריך לתקנתו, עד שגדל והשכיל, ואיננו יודע מאומה חוץ מן הבור ומה שיש בו. והיה שליח המלך בא אליו תדיר, בכל מה שצריך לו מנר ומאכל ומשתה וכסות, והודיעו כי הוא עבד המלך, וכי הבור וכל אשר בו, וכל אשר יביא אליו מן המזון של מלך הוא, וחייבו להודות לו ולשבחו, ואמר: אני משבח בעל הבור הזה, אשר לקחני לעבד לו ויחדני בכל טובותיו ושם עינו ולבו עלי. אמר לו השליח: אל תאמר כן פן תחטא, כי אין הבור הזה לבדו ממשלת המלך, כי ברחבי ארצותיו מכפלי הבור הזה, מה שלא יסופר מרוב, וכן אין אתה לבדך עבדו, כי עבדיו רבו מספר, וכן מה שהגיע אליך מטובותיו וחסדיו, אינם נחשבים למאומה לנגד טובותיו על זולתך, וכן השגחתו עליך איננה נחשבת לנגד השגחתו על זולתך. ואמר הנער: אינני יודע מה שזכרת, אך הבינותי מדבר המלך, כפי מה שראיתי טובתו וממשלתו בלבד. א”ל השליח: אמור: אני משבח המלך העליון, אשר אין קץ למלכותו ולא תכלית לטובתו וחסדו, ואני כלא חשוב בין רובי חייליו, וענייני איננו כלום לפי גודל יכלתו. והבין הנער מעניין המלך מה שלא היה מבין, וגדלה מעלתו בנפשו, ונכנסה אימתו בלבו, ותגדל בעיניו טובתו, ומה שהגיע אליו ממנו, מפני גודל מעלתו ומעוט חשיבות הנער במלכותו, ויגדלו מתנותיו אצלו.
ואתה אחי שים לבך אל הדמיון הזה כשתסתכל בגלגל הסובב את הארץ, כי אין אנו מבינים מה שיש בבקעה קטנה מן הארץ כל שכן בכולה, וכל שכן מה שיש אחורי הגלגל. התבונן אחי, המשל הזה ובחון אותו והבן מעניין הבורא יתברך כפיהו, ויגדל בעיניך מה שחננך מטובו וחסדו, אשר שם עליך עינו לטובה בכלל בריותיו, והבט אל ספרו ומצוותיו וחקיו בעין הגדולה, והעבר על מחשבתך רוב המורא והגדולה אשר תמצא בלבך, לכל מי שתמצא ידו מן הטוב יותר ממך, ממי שהוא יותר ממך מבני אדם, כי כפי יתרון מעלתו על מעלתך ומיעוט צרכו אליך, תהיה גדולת טובתו אצלך. וכן תהיה למצוותיו ואזהרותיו מעלה בלבך כפי זה, והשתדלך וטרחך בענייניו. בין והתבונן, תמצא בעזרת השם. והאלהים ישימנו מאנשי עבודתו המכירים ענייני טובתו ברחמיו וחסדיו אמן.
נשלם שער השני. אל ה’ אקרא ויענני.

בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלהים יתברך,
ויחלק לפתיחה ועשרה פרקים.
הפתיחה בביאור היות השכל מחייב בקבלת עבודת האלהים וזה. מקל וחומר מחיוב ההודאה בין בני אדם מן המקבל אל המיטיב ויאמר כי בעניין קבלת עבודת האל ראוי להתבונן בעשרה ענינים והם ענייני עשרת פרקי השער:
פרק א’ – ההערה על העבודה וחלקיה. פרק ב’ – בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה. פרק ג’ – בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה. פרק ד’ – בצורת ההערה התורייה וחלקיה ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת ענייניו. פרק ה’ – בצורת ההערה השכלית ולהורות עליה על דרך השאלה והתשובה. פרק ו’ – במיני חיוב העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם. פרק ז’ – בבאור הפחות מה שחייב בו מי שמיטיבים מן החובות אליו בטובה למטיב בה. פרק ח’ – במחלוקת החכמים בהכרח ובצדק והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה. פרק ט’ – בספור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה. פרק י’ – בספור דרך השמוש בכל מידה ממידותינו במקומה.

תוכן עניינים
• 1 פתיחה
• 2 פרק א
• 3 פרק ב
• 4 פרק ג
• 5 פרק ד
• 6 פרק ה
• 7 פרק ו
• 8 פרק ז
• 9 פרק ח
• 10 פרק ט
• 11 פרק י

פתיחה
בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלוקים יתברך. אמר המחבר, מפני שביארנו במה שעבר חיוב יחוד האלוקים בלב שלם, ואופני בחינת טובותיו על האדם, התחייבנו לזכור אחר כך מה שהאדם חייב לנהוג בו כשיתברר אצלו, והוא קיבול עבודת האלוקים, כפי אשר יחייבהו השכל למטיב על מי שהיטיב לו. וראוי להקדים בפתיחת השער הזה, ביאור אופני הטובות וחיובי ההודאה עליהם מבני אדם קצתם לקצתם. ונעלה מזה אל מה שאנו חייבין בו לבורא יתעלה מן השבח וההודאה על רוב חסדו וגודל טובו עלינו. ונאמר, כי מן הידוע אצלינו, כי כל מיטיב אלינו, אנו חייבין להודות לו כפי כונתו להועיל לנו, ואם יקצר במעשהו לדבר שיקרהו וימנעהו מהיטיב אלינו, הודאתו חובה עלינו, כיון שנתברר לנו כי דעתו עלינו לטוב, וכי כוונתו להועיל לנו. ואם תגיע לנו שום טובה על ידי מי שלא כוון בה אלינו, יסתלקו מעלינו חיובי ההודאה לו, ואין אנו חייבין בה.
וכאשר נתבונן בטובות בני אדם קצתם אל קצתם, אינן יוצאות מאחד מחמשה פנים:
• האחד – טובת האב על הבן.
• והשני – טובת האדון על עבדו.
• והשלישי – טובת העשיר על הרש כדי לקבל שכר שמים.
• והרביעי – טובת בני אדם קצתם לקצתם לקנות השם והכבוד ולגמול העולם.
• והחמישי – טובת החזק על החלש בעבור חמלתו עליו ושהוא כואב על עניינו.
וצריך שנעיין עתה בכוונת כל אשר סיפרנו, אם אינה תלויה בדבר כי-אם לתועלת מי שמטיבין אליהם אם לא.
ותחילתם טובת האב על בנו, מן הידוע כי הוא מכוין לתועלת עצמו בו, כי הבן נתח מהאב עם עוצם תקותו בו, והלא תראה כי הוא מרגיש עליו יותר מגופו במאכלו ובמשתהו ובכסותו, ולדחות כל נזק מעליו, ונקל בעיניו סבל הטורח והיגיעה בעד מנוחתו, עם מה שהוטבעו עליו האבות מן הרחמים והחמלה על בניהם, ועם כל זה חייבה התורה והשכל על הבן העבודה והכבוד והיראה, כמ”ש הכתוב איש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט). שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א). ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו (מלאכי א).
ואם האב מוכרח בזה בדרך הטבע והטובה לאל, והוא שליח בה בלבד, אבל טובת האדון על עבדו, ידוע כי הוא מכוין לתקן ממונו בממונו עם צרכו לעבודתו, והוא אינו מכוין בזה כי-אם תועלת עצמו, ועם כל זה כבר חייבו הבורא יתברך בעבודתו והודאתו, כמ”ש בן יכבד אב ועבד אדוניו.
אבל טובת העשיר על הרש לקבל שכר שמים, הוא כסוחר שהוא קונה הנאה גדולה קיימת, יגיע אליה אחר זמן, בטובה קטנה ואבודה ונבזית, יתננה מיד. ולא נתכוון אלא לפאר נפשו באחריתו בטובה שהפקידה האלקים בידו, לתתה למי שיהיה ראוי לה. ומן הידוע כי ראוי להודות אותו ולשבחו, אע”פ שהיתה כוונתו לפאר את נפשו באחריתו, ועם כל-זה נתחייבה לו ההודאה, כמ”ש איוב “ברכת אובד עלי תבא” (איוב כט). ועוד אמר “אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם” (איוב לא כ).
אבל טובת בני אדם קצתם אל קצתם בעבור אהבת השבח והכבוד וגמול העולם, הוא כמי שאוצר דבר אצל חבירו או מפקיד אצלו ממון מפני יראתו שיצטרך לאחר זמן, אף על פי שכוונתו לתועלת עצמו בהטיבו לזולתו כמו שאמרנו, חייב לו השבח וההודאה עליה, כמו שאמר החכם “רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן” (משלי יט). ואמר “מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו” (משלי יח).
אך טובת החומל על העני הכואב לו, הוא מכוון בה לדחות צער מלע עצמו אשר מצאוהו מעגמת נפשו וכאבו למי שחמל עליו. והוא כמי שמרפא כאב שמצאהו בטובת ה’ עליו, ואיננו נשאר מבלתי שבח, כמו שאמר איוב “אם אראה אובד מבלי לבוש, ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם” (איוב לא).
וכבר נראה ממה שהקדמנו כי כוונת כל מטיב לזולתו מבני-אדם הוא לתועלת עצמו תחלה, ולקנות קישוט נאה לעולם-הזה או לעולם-הבא, או לדחות צער מעל נפשו או לתקנת ממונו, ואין כל זה מונע משבחם והודאתם מיראה ומאהבה אותם, ומהשיב להם גמולם, אע”פ שהטובה ההיא שאולה בידם והם מוכרחים להטיב בה וכאשר זכרנו, וטובתם אינה תמידית ולא נדיבותם נמשכת וחסידותם מעורבת עם כוונת תועלת נפשם, אן לדחות ההיזק ממנה, אם-כן כמה האדם חייב מן העבודה והשבח וההודאה לבורא הטובה, והמטיב בה אשר אין תכלית לטובתו, אך היא מתמדת ונמשכת מבלתי כוונת תועלת ולא דחיית נזק, רק נדבה וחסד ממנו על כל המדברים.
וממה שראוי לעמוד עליו, כי כל מטיב לזולתו מבני אדם מכל המינים אשר זכרנו, אין לו יתרון על מי שמטיב לו, אלא במקרה מן המקרים אבל באנושותם ועצמם נמשלים וקרובים זה לזה בעצם ובדמות ובחיבורם בצלמם וטבעיהם וברוב מקריהם, ועכ”ז חייב מי שמטיבים לו מן העבודה למטיב מה שספרנו. ואם היינו חושבים כי מי אשר מטיבין לו בתכלית החיסרון והגריעות, ובהרכבתו וחיבורו ודמותו, היה חייב בעבודה יותר, וכן כאשר נחשוב כי המטיב בטובה, טוב ושלם מכל נמצא, ומי שמטיבין לו גרוע מכל נמצא וחלוש מכל נברא, השכל מחייב בתוספת העבודה למטיב עד אין תכלית.
וכאשר נבחון על ההקשה הזאת, דבר הבורא יתברך ובני אדם בשכלנו נמצא הבורא יתברך נעלה ונישא ומרומם על כל נמצא וכל מושג בהרגשה ובשכל כפי אשר התבאר בשער הראשון מן הספר הזה, וכן נמצא האדם בהקשתו אצל שאר מיני החיים שאינם מדברים חסר וחלש מכולם, ויראה לך זה בג’ עניינים:
• אחד מהם – בענין גידולו ועוללותו, כי נמצא שאר מיני החיים חזקים ממנו, ויכולים לסבול הצער יותר ולנשא את עצמם, ואינם מטריחים אבותם בגידולם כאדם.
• והענין השני – כשנעיין במה שיש תוך גוף האדם מן הלכלוכים והטינופים, ומה שנראה עליו מחוץ ממה שהוא קרוב מהם, כשהוא נמנע הרחיצה והנקיות ימים רבים, וכן כאשר ימות, כי זוהמתו יותר כבדה מכל זוהמת כל נבלות שאר בעלי-חיים, וצואתו יותר מסרחת מצואת שאר בעלי-חיים, וכן שאר טינופיו.
• והענין השלישי – מה שהוא נראה מחולשת תחבולותיו כשיחסר כח הדיבור אשר נתן לו הבורא יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, למאורע שאירע במוחו, כי בעת ההיא יהיה נעוה ונתעה משאר בעלי-חיים. ואפשר שישחית עצמו בשחיתות ובתמותות, ונמצא רוב בעלי-חיים שיש להם מן ההכרה בדרכי טובתם והתחבולה בהשגת מזונותם, מה שמקצרים רבים מן המשכילים שבבני אדם מכמותה, כל-שכן מי שיפקד שכלו מהם.
וכאשר נעמוד במחשבותינו על גדולת הבורא יתעלה ועוצם יכלתו וחכמתו ועשרו, ונסתכל בחלישות האדם וחסרונו, ושאינו מגיע אל השלמות ורוב צרכו ורישו לדבר שימלא מחסורו, ונבחון רוב טובות הבורא יתברך וחסדו עליו, ושבראהו כמו שבראהו מן החסרון בעצמו, והוא רש וצריך אל מה שיש בו תקנתו, ולא יגיע אליו כי אם ביגיעת נפשו, וזה מחמלת הבורא עליו כדי שיכיר את עצמו ויבחן בכל עניניו וידבק בעבודת האל, על כל פנים, ויקבל על זה גמול העולם-הבא אשר לו נברא, כמו שהקדמנו מן הדברים בשער השני מן הספר הזה, כמה האדם חייב לו ית׳ מן העבודה והיראה והשבח וההודאה והתמדת התהלה עם בירור חיוב כל אשר הקדמנו מן שבח בני-אדם והודאתם קצתם לקצתם. ואם יש איש סכל שחולק בחיוב כל זה לבורא יתברך על האדם כשהוא מבחין ומתבונן בענין הזה, ומודה באמת על עצמו, הלא יעור הישן ויקץ המתעלם, ויבחין הכסיל וישכיל המשכיל בירור חיוב קבלת עבודת האלקים עם בירור הראיות ופירסום העדים ואמיתת המופתים. וכמ״ש הנביא ע״ה למי שהתעלם מעיין בקבלת עבודת האלקים ית׳ “הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים לב).
אם-כן כבר נתברר חיוב קבלת עבודת האלקים על בני אדם מצד התמדת טובותיו עליו. וצריך שנבאר מענין השער הזה עשרה ענינים:
• אחד מהם – ההערה על העבודה וחלקיה.
• והשני – בצורך המביא אל כל חלק מחלקיה.
• והשלישי – בגדר העבודה וחלקיה ומעלותיה.
• והרביעי – בצורת ההערה התוריה וחלקיה, ומעלות אנשים בידיעת ספר התורה והבנת עניניו.
• והחמישי – בצורת ההערה השכלית, ולהורות עליה על דרך השאלה והתשובה.
• והששי – במיני חיובי העבודה כפי מיני הטובות ומחלקותיהם.
• והשביעי – בביאור הפחות מה שחייב בו מי שמטיבין לו בטובה מן הטובות למטיב בה.
• והשמיני – במחלוקת החכמים בהכרח ובצדק והדעת הקרובה אל האמת מן הדעות בזה.
• והתשיעי – בסיפור סוד יצירת המין האנושי בעולם הזה בדרך קצרה.
• והעשירי – בסיפור דרך השימוש בכל מדה ממדותינו במקומה.

פרק א
אמר המחבר, אך הצורך אל ההערה על עבודת ה’ וחלקיה, הוא מפני שהאדם חייב בעבודת ה’ יתברך, מדרך השכל וההכרה, ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל ויכיר ס ה שהוא חייב עליהם מן העבודה זמן ארוך. היתה הערת האדם על מה שחייב בו מן המעשים ואמונת הלבבות אשר בהם תשלם לו העבודה לאל ית׳ חובה, כדי שלא ישאר בלי דת עד שיגמור שכלו וההערה על שני ענינים, אחד מהם תקוע בשכל, נטוע בהכרת האדם, נוצר עליו בשרש בריאתו ותולדתו, והשני קנוי בדרך השמע, והיא התורה אשר יגיענה הנביא אל בני אדם, להורותם דרך העבודה אשר הם חייבין בו לבורא יתברך.

פרק ב
אך הצורך המביא אל כל חלק מחלקי ההערה, הוא מפני שההערה התקועה בשכל נחלשת מג׳ פנים, התחייבנו לחזקה בהערה התוריה.
• והאחד מהג׳ פנים הוא – מפני שנברא האדם מדברים שונים זה מזה, וטבעים מתגברים זה על זה, ומעצמים זה הפך זה, והם נפשו – וגופו. ונטע הבורא יתברך בנפשו מדות וכוחות יכסוף בהם לדברים, כאשר יתנהג בם האדם יגדל בהם גופו ויתחזק על ישוב העולם הזה, וישאר המין האנושי על עניינו, ואם יפסדו אישיו, והמדה הזאת היא התאוה להנאות הגופיות, והיא כוללת כל מיני החי הגדל. והרכיב הבורא יתעלה בנפש האדם עוד מדות וכוחות יכסוף בהם, כאשר ישתמש בהם למאוס בעמידתו בעולם הזה ויחפוץ להיפרד ממנו, והיא החכמה (ס״א ההכרה) השלמה. ומפני שהיו ההנאות הגופיות קודמות אל נפש האדם מנעוריו, וצוותו בהם מתחילת ענינו חזק וגדול ונחוץ בם יותר, הגבירה מדת התאוה על שאר מדותיו, עד שגברה על השכל שנוצר עליו האדם, וטחה מראות עינו, ואבדו סימני חמודותיו, והוצרך האדם בעבור זה לדברים שהם חוץ לו, לעמוד בהם כנגד מידתו המגונה, והיא התאוה להנאות הבהמיות, ולהחיות בהם סימני מדתו המשובחת – והוא השכל. והדברים ההם ענייני התורה אשר הורה בהם האל ברואיו דרך עבודתו על ידי שלוחיו ונביאיו ע”ה.
• והשני – שהשכל הוא עצם רוחני נגזר מן העולם העליון הרוחני, והוא נכרי בעולם הגופים העבים, והתאוה אשר באדם מחוברת מכוחות הטבע ומזג היסודות, והיא בעולם יסודה, ומעון שרשה מושכים אליה המאכלים כח ומחזקים אותה ההנאות הגופיות. והשכל מפני שהוא נכרי, אין לו מחזק ולא חבר והכל כנגדו, ומן הדין היה שיחלש ונצטרך לדבר שידחה בו מעליו גובר התאוה ושיחזקהו עליה, והיתה התורה רפואה לחולה כזה מחליי הנפשות ומדוי המדות. ועל כן תמצא התורה מזהרת מהרבה מאכלים ולבושים ובעילות וקנינים ומעשים שהם מחזקים כח התאוה. וכן הוא מצווה במה שהוא עומד כנגדה מהדברים שהם הפכה, והם התפילה והצום והצדקות וגמילות חסדים, ולהחיות בהם סימני השכל, ולהועיל האדם בם בעולם הזה ובעולם הבא, כמ”ש דוד : “נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי” (תהלים קיט). ואמר : “כי נר מצווה ותורה אור” (משלי ו). ונאמר : “וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב).
• והשלישי – כי התאוה משתמשים בה תדיר במזון הגוף, ולא תרפה מהעבודה לילה ויום, והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאוה. ומן הידוע שהכלים שמשתמשים בהם תמיד על דרך הטבע מוסיף תיקונם ומתחזקים מעשיהם. וכאשר ימעט שמושם יפסדו ויחלשו מעשיהם, והדין נותן שתחזק התאוה מפני שמשתמשים בה תדיר ויחלש השכל מפני מעוט השמוש בו, והנהגתו על מה שהוטבע עליו, והצריך הדוחק למציאות ענין שאין משתמשים באמיתתו מאברי האדם ותאותיו הבהמיות מאומה. אבל משתמשים בה בשכל הניצל מגובר התאוה עליו, היא התורה אשר בהשתמש השכל בה, יחזיק ויזך ויזהיר, וידחה מעל האדם הסכלות הגוברת על נפשו, המונעת אותו מראות הדברים על אמיתתם, ומהניחם על מכוניהם, כמ״ש : ״תורת ה’ תמימה משיבת נפש עדות ה’ נאמנה מחכימת פתי. פקודי ה׳ ישרים משמחי לב מצות ה’ ברה מאירת עינים״ (תהלים יט).
והתחייבה מאשר זכרנו הערת האדם בדרך התורה, הכוללת המצות השכליות והשמעיות, לעלות בהם אל העבודה אשר האדם חייב בה מדרך הראיה השכלית, אשר היא תכלית הענין המכוון בו בבריאת המין האנושי בעולם הזה.

פרק ג
אך גדר העבודה וביאור חלקיה ומעלות כל חלק מחלקיה – הוא, שגדר העבודה, כניעת מי שמטיבין לו למטיב בטובה, שיגמלהו על טובתו כפי יכולתו.
והכניעה נחלקת לשני חלקים: האחד כניעת רהות ויחול בהכרח וחזקה. והשני כניעת חובה ודין לגדל ולרומם למי שנכנעים לו.
אך החלק הראשון הוא הכניעה לאל שתהיה מצד ההערה הקנויה אשר זכרנו, שחיובה מדרך הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא.
אבל החלק השני הוא הכניעה אשר תהיה מצד ההערה התקועה בשכל, והנוצרת בטבע האדם בהיקשר נפשו עם גופו.
ושתי הכניעות משובחות, מביאות אל דרך ההצלה בעולם המנוחה. אלא שאחת מהנה גורמת לחברתה, ומעלה שעולים ממנה אליה, והיא הערת התורה.
והכניעה שתהיה מחמת הערת השכל ודרך הראיה, קרובה אל האלוהים ורצויה יותר לשבעה פנים:
אחד מהם שהעבודה שתהיה מהערת התורה, אפשר שיהיה האדם מכווין בה לשם שמים, ואפשר שתהיה כוונתו לחנופה ולשבח בני אדם וכבודם בעבורה. כי שורשה מוסד על התוחלת והרהות. אך העבודה שהיא מצד הערת השכל, לא תהיה כי אם מיוחדת לשם שמים, לא יתערב בה שום חונף ולא זיוף מצד שיתפאר בה, כי אינה מיוסדת על תוחלת ועל הרהות, אך היא מצד החכמה והידיעה במה שהנברא חייב לבורא מן העבודה.
והשני כי העבודה שהיא מהערת התורה, לא תהיה אלא אחר הייחול בגמול והרהות בעונש. ואשר תהיה מהערת השכל, לא תהיה כי אם לנדיבות הנפש ורצונה להשתדל בכל יכולתה בעבודת אלוהים לשמו, אחר ידיעה והבנה כי הנפש לא תתנדב במה שיש לה, אלא אחר שיתברר לה שהתמורה עודפת עליו, והוא רצות האל אותה.
והשלישי כי העבודה שהיא מן התורה בלבד, יהיה הנראה ממנה על האיברים מן המעשים הטובים, יותר ממה שהוא צפון בלב מעבודת האלוהים. והעבודה שתהיה מן השכל, הצפון בלב כפליים ממה שנראה ממנה על האברים, והם חובות הלבבות.
והרביעי כי העבודה שהיא מן התורה, כמבוא אל העבודה אשר היא מן השכל, והיא כגרגיר הזרוע, והתורה לה כעבודה לאדמה, וחרישתה ונקיותה. והעזר שהוא מן האלוהים כמטר המשקה אותה. ומה שהיא ממציאה ומצמחת במה שיתקיים בלבבות מעבודת האלוהים לשמו לא לייחול ולא לרהות. כמו שהזהירו חכמנו זיכרונם לברכה עליו: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו’, ויהי מורא שמים עליכם.
והחמישי כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי”ג מצוות. אך מצוות השכל כמעט שאין להם תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלוהים ועוצם יכולתו ומלכותו, יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום מתחנן אל האלוהים להעיר אותו עליהן, ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו. כמו שכתוב (תהילים קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, הורני ה’ דרך חקיך וגו’ הדריכני בנתיב מצוותיך וגו’, הט לבי אל עדותך וגו’. ואומר (שם) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאוד. רצונו לומר: כל מה שאנו חייבים מעבודתך אל התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו. וכבר נאמר על קצת הפרושים שהיו כל ימיהם בתשובה מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלוהים בכל יום, וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בעבר. כמו שכתב דוד עליו השלום (שם יט) יום ליום יביע אמר וגו’. ואומר (שם קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.
והשישי כי העבודה שהיא מן התורה היא ביכולת האדם, כשהוא מכווין בה ומזדמן אליה, איננה נמנעת ממבקשה. אך העבודה שהיא מן השכל, לא תיגמר לאדם אלא בכוח גדול ועזר מאת האלוהים יתברך, כי יכולת האדם קצרה מהשיגה. ועל כן אתה רואה דוד עליו השלום משיב תמיד התחנה לאל לעזרו עליה באשרי תמימי דרך.
והשביעי כי העבודה שהיא מן התורה בלבד, אין האדם בטוח בעצמו שלא ייכשל בה, כי כוח התאווה אורב לה ומצפה העתות שהוא מתעלם ממנה. אבל העבודה שהיא מהערת השכל, בטוח הוא מהכשל בה ומחטוא, כי הנפש אינה נמשכת אליה אלא לאחר המית תאוות הגופות והגברת השכל עליה ושימושו בה כחפצו ורצונו. ועל כן היא עבודה מובטחת מהכשל בה, ובעלה שמור מן החטא. כמו שאמר הכתוב (משלי יב) לא יאונה לצדיק כל און.
אך מעלות התורה צריך שאבאר מהם מה שיזדמן לי. ואומר, כי העניינים המצריכים להערת התורה גם כן הם שבעה:
אחד מהם כי האדם מחובר מנפש וגוף. ובמידותיו מה שיביאהו להתמסר להנאות ולשקוע בתאוות הבהמיות, ולנתק קשר השכל מעליו. ויש בו מידות שיביאוהו למאוס בעולם ולהניח ישובו מפני התהפכות ענייניו בו והתמדת הפגעים והיגונות עליו, ולנטות אל עולם השכל העליון. ושתי העצות אינם משובחות. מפני שהאחת מביאה להפסדת סדר העולם, והשנית מביאה להפסדת עניני האדם בעולם הזה ובבא. ומחמלת הבורא יתעלה ועוצם טובתו על האדם, שחננו מה שיתקן בו ענייניו ויכונו בו דרכיו בשני העולמים בסדר אמצעי בין השכל והתאווה, והיא התורה הנאמנה, השומרת הצדק הגלוי והנסתר, שנותנת לאדם חלק מתאוותיו בעולם הזה, ושומרת לו גמולו באחריתו. כמו שאמר הכתוב (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים וגו’. כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו’ להיות בה’ מבטחך הודעתיך וגו’. הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך:
והשני כי הערת השכל איננה גוררת חיובי מעשה עבודת האלוהים מתפילה וצום וצדקה ומעשר וגמילות חסדים, ואין אדם מגיע בה לידיעת גבולי העונשין אשר יתחייב בהן המקצר בעבודה. והוצרך למעמד וגבול בכל זה בדרך התורה והוראת הנבואה, כדי שיסודר לנו העניין המכוון ממנו בהתקבצם, והיא עבודת ה’ יתעלה. כמו שכתוב (קהלת ג) והאלוהים עשה שייראו מלפניו:
והשלישי כי ההערה השכלית איננה כוללת כל המצווים, מפני קוצר מחשבת קצתם ויתרון הכרת קצתם על קצתם. והערה התוריה כוללת כל מי שהגיע לתנאי הציווי על דרך שווה, ואם הם חלוקים בהבנתם אותה. כמו שהקדמנו בסוף השער הראשון מן הספר הזה. ויש שיהיה האדם מקצר בקצת ענייניו ומוסיף בקצתם, ומתחלפת הערת השכל בו בהתחלף הכרתו. וההערה התוריה אינה מתחלפת בעצמה, אבל תורתה צורה אחת לנער ולבחור, ולישיש ולזקן, ולמשכיל ולכסיל. ומתחלף המעשה שיהיה מחמתה בכל אשר זכרנו. כמו שכתב הספר בכלילת ההערה התוריה לכל העם (דברים לא) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו’. ואמר שם: תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם.
הרביעי כי מן הידוע כי עבודות בני אדם חייבים בהן כפי מעלות הטובות עליהם, ובכל דור ודור מתחדשות סיבות לעם זולתי עם אחר, מביאות לייחדם בטובה מאת ה’ יתעלה. וצריך בעבורה שיתייחדו גם הם בתוספת עבודת הבורא מבלעדי שאר העמים. ואין דרך לדעת זה מצד השכל לבדו, כאשר בחר בנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים ובקיעת ים סוף ומה שסמוך להם מן הטובות, אשר אין צורך לזוכרם בעבור שהן ידועות ומפורסמות. וייחדנו הבורא ית’ משאר האומות הקדמונים בעבודה, חייבנו בה להודות לו, ויעד אותנו על קבלתה בגמול בעולם הזה ובבא, מה שלא יסופר מרוב חסד וטובה ממנו ית’. וכל זה לא יתברר כי אם בתורה. כמו שאמר הכתוב (שמות יט) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי וגו’, ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש וגו’.
והחמישי כי ההערה התוריה היא הקדמה ומבוא אל הערת השכל וראיה עליו, בעבור צורך האדם בנערותו אל חינוך והנהגה, ולמנוע תאוותיו, עד שיחזק ויכוון שכלו. וכן הנשים וקלי הדעת מן האנשים אינם נמשכים אחר הנהגת השכל, מפני חלישות איסורו בהם וקישורו אותם, הצריך הדוחק להנהגה בינונית שיסבלוה, ולא יבצר מהם לעמוד בה. ועל כן נוסדו התורות על קטבי הייחול והרהות. ומי שאינו מקצר בחיובי התורה, יהיה במדרגת החסידים הזכים, ויהיה ראוי לגמול העולם הזה והבא. ומי שעולה ממנה אל העבודה שהוא מדרך הערת השכל, יגיע אל מדרגת הנביאים ובחירי עליון החסידים, ויהי גמולו בעולם הזה השמחה במתיקות עבודת ה’. כמו שכתב הנביא (ירמיה טו) נמצאו דבריך ואוכלם, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי, כי נקרא שמך עלי ה’ אלוהי צבאות. ואמר (תהילים סד) ישמח צדיק בה’ וחסה בו, ויתהללו כל ישרי לב. ואמר (שם צז) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וגמולו לעולם הבא, להגיע אל האור העליון אשר לא נוכל לספרו ולא לדמותו. כמו שכתוב (זכריה ג) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור, וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואמר (תהילים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ואמר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו.
והשישי כי התורה כללה עניינים לא יוכל השכל לבאר אופני חיובם, והם המצוות השמעיות וכללים משורשי השכליות. וזה היה בעבור שהיה העם שניתנה להם התורה בעת ההיא בעניין גובר התאוות הבהמיות עליהם, ונחלשו מדעתם והכרתם מהבין הרבה מן השכליות. ונהגה בהם התורה בזה מנהג אחד, ושבו השכליות והשמעיות אצלם שווים בהערה עליהם. ומי ששכלו והכרתו חזקים, יתעורר אליהם ויקבלם על עצמו לשני הפנים. ומי שנחלש שכלו מדרך חיובם, יקבלם מצד התורה בלבד, וינהג בהם מנהג השמעיות. והייתה בזאת תקנת הכל. כמו שכתוב (משלי ג) דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום:
והשביעי כי התורה נגיע אליה במציעות אדם שיראו על ידו אותות ומופתים כל בני אדם שווים בהם מצד הרגשותם, לא יוכלו לדחותם, ויתברר להם מה שהוא בא בו משם הבורא במופתים מורגשים ושכליים. וזאת תוספת על מה שהוטבעו עליו בשורש הבריאה והיצירה מן ההערה השכלית. ומי שיבחן טובות האלוהים עליו אשר ישתווה בהן עם כל בני אדם, יאמין בחיוב קבלת עבודת האלוהים בכל מיני השכליות. וכשיבחן טובות הבורא עליו, אשר ייחד בהן עמו משאר העמים, יאמין בחיובו במצוות השמעיות מבלעדי שאר האומות. וכן כאשר יבחן טובות האלוהים עליו, אשר ייחד בהן שבטו מבלעדי שבטי שאר עמו, ככהונה ולוויה, יאמין בחיובו במצוות אשר ייחד בהן האלוהים שבטו. ועל כן תמצא תורת כהונה ארבעה ועשרים, כנגד ארבעה ועשרים טובות שהטיב בהם הבורא לכוהנים, והם ארבעה ועשרים מתנות כהונה.
ועל ההקשה הזאת, כל מי שייחד האלוהים אותו בטובה מבלעדי שאר בני אדם, צריך שיחייב את עצמו עבודה שיתייחד בה מבלעדיהם, עם השתדלו בעבודה הכוללת אותו עימהם, כפי יכולתו והשגתו להודות לה’ יתברך, על מה שייחדו בו מן הטוב. ויהיה גורם התמדתה ולהוסיף לו עליה, ולגמול על עבודתו בבא, ולא יהיה כמי שנאמר בו (הושע ב) וכסף הרביתי להם, וזהב עשו לבעל.
ומי שמקצר בעבודה על מה שיוחד בו מן הטובה, יגרום לו לקצר במה שיוחדה בו משפחתו, ואחר כך במה שיוחד בו עמו, ויניח את התורה. וכיון שאינו מקבל את התורה, אינו מקבל חיובי השכליות. וכשאינו מקבל מה שמחייבו השכל, עם הימצאו לו והתעורר עליו, יצא לו מתכונת החי המדבר, ויהיו הבהמות מבינות דרך תקנתם יותר ממנו. כמו שכתוב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. ויהיה דרכו כדרך מי שנאמר עליו (תהילים לז) כי רשעים יאבדו, ואויבי ה’ כיקר כרים, כלו בעשן כלו.

פרק ד
וראוי לנו לבאר צורת ההערה התוריה וחלקי התורה ומעלות אנשי החכמה ותכונתם ואמונתם בה, וקבלתם אותה.
ואומר: כי ההערה התוריה היא חזון מאת האלוהים, על ידי איש מבני אדם, במה שהוא טוב בעיניו מהם מעבודתו, לגומלם על קבלתם גמול בעולם הזה ובעולם הבא, חסד ונדבה וטובה.
והתורה חולקת מעשי בני אדם לשלושה חלקים: צווי ואזהרה ומותר. והצווי מתחלק לשני חלקים: אחד מהם מצוות הלבבות, והם הדברים אשר ייתכנו באמונת הלב, כייחוד האל, והיות הלב שלם עמו ובטוח עליו, והמסר אליו, ורצות בגזרתו, והאמן בנביאיו ובתורתו, וירוא אותו, ושמור מצוותיו, ובמחשבה בפליאותיו, והבחינה בטובותיו, והרבה כזה ממה שיארך סיפורם. והשני מצוות הלבבות והאברים יחדיו, כייחוד הלשון עם הלב, וקריאת ספר התורה ולימודו, והתפילה והצום והצדקה, והשביתה מן המעשים בשבתות ובמועדים, ועשות סוכה ולולב וציצית והדומה לזה.
והאזהרה מתחלקת גם כן לשני חלקים: אחד מהם חובות הלבבות, והשני חובת האברים. והאזהרה שבחובות הלבבות כשיתוף עם הבורא בסתר ובחונף, ואהבת עשות מה שהזהיר האל מלעשותו, והגאווה והגובה והגאון, ובזות בני אדם, ולעוג לנביאים ולדברים הבאים מהאלוהים על לשונם, ומאוס בטוב ואנשיו, ומצוא קורת רוח במדעים, והקנאה והחמדה ואהבת הרע לבני אדם, והתקצף על גזרת הבורא והרבה כזה.
אך חובות האברים והמוזהר מהם, השיתוף עם הבורא בגלוי, ושבועת שקר, והכזב, והרכילות, ואכילת האסור, והבעילות האסורות ושפיכת דמים והרבה כזה.
והמותר מתחלק לשלושה חלקים: די הסיפוק ריבוי והקצור. ודי הסיפוק הוא מה שאי אפשר לאדם לעמוד בלעדיו, כמו המזון במאכל ובמשתה, והמלבוש והמכסה. והדיבור, מה שהוא צריך אליו בסדר ענייניו ופעולותיו וסחורותיו, והשתמשו בכל מיני תנועותיו, ושייקח מהם כדי הסיפוק והנכונה אשר בהם יכוון עניינו. כמו שאמר הכתוב (תהילים קיב) טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט.
והחלק השני שהוא הריבוי, והוא עבור גבול די הסיפוק אל התוספות אשר אין צורך בהם לאדם כמו הריבוי מן המאכל והמשתה. וכבר הזהיר ממנו החכם באומרו (משלי כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. וכן שיפליג להתקשט במלבושים ומרחיב במשכנים ללא דוחק, ומותרי הדברים אשר איננו בוטח שלא ייכשל בהם. כמו שכתב החכם (שם י) ברוב דברים לא יחדל פשע. ורוב הבעילות, ובו אמר: (שם כט) ורועה זונות יאבד הון. ואמר (שם לא) אל תתן לנשים חילך. ואמר במלך (דברים יז) ולא ירבה לו נשים. והשתדלות ברוב הקניין וקבוץ הממון, ובה נאמר (משלי כג) אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל. ואמר במלך (דברים יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. וכל מה שזכרנו בתקנת הגופות והנאותם, מגונה באחרונה, מפני שמביא האדם על מה שהזהיר הבורא ממנו ואסר אותו.
והחלק השלישי מן המותר הוא הקיצור. והוא שלא יגיע האדם אל גדר די הסיפוק במאכל ובמשתה ובמלבוש ובדיבור ובעסק בצרכי המזון והדומה לזה. וזה יחלק לשני חלקים: שיהיה חסידות או לעניין העולם. ומה שיש ממנו לחסידות ולהתקרב בו אל ה’ על דרך הפרישות הוא משובח, ויש עליו גמול. כמו שכתב החכם (קהלת ז) לב חכמים בבית אבל ולב כסילים בבית שמחה. ומה שיש ממנו לעניין העולם והוא להותיר ממנו או לשבח אותו שהוא פורש מן המותר, ומסתפק מן העולם בפחות ממזונו, זה מגונה, מפני שהוא יוצא מנתיב הבחינה, והוא חומס את גופו. וזה מפני רוב אהבתו בעולם. ואמרו קצת החכמים: מי שפורש מן העולם לאהבת העולם, כמי שמכבה האש בתבן. אבל הדיבור והשינה – הקיצור בהם משובח. הדיבור, מפני שהשתיקה אחריתה יותר טובה. כמו שכתב החכם (שם ה) אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים, כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים. אבל השינה – כמו שאמר במשלי: מעט שנות מעט תנומות, מעט חבוק ידים לשכב.
וכבר התבאר במה שזכרנו, שכל מעשי האדם אינם יוצאים – מציווי, ואזהרה, ודי הסיפוק. כי כל מה שיוצא מגדר די הסיפוק, או אל התוספת או אל החסרון – איננו נמלט מהשיג [=מלהכלל] בציווי אם יהיה לשם שמים, או באזהרה אם לא יהיה לשם שמים.
וכאשר נחקור על די הסיפוק להגיע מן העולם אל המזון, נמצאנו מצווה בו. כמו שכתב בראשית היצירה, (בראשית א) ויברך אתם אלוהים ויאמר להם אלוהים, פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה. ואמר אחר כך (שם) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, אשר על פני כל הארץ. אם כן די הסיפוק במזון נכנס בשער הציווי.
וכיון שהוא כן, כבר התברר כי כל מעשי בני אדם אינם יוצאים מן הציווי והאזהרה. וביאור זה, כי כל העושה מעשה, אם הוא מן הצווים הוא מעשה טוב, ואם יניח מעשותו והוא יכול לעמוד בחובתו – הוא מקצר. וכן מי שעושה דבר מן האזהרות הוא חוטא, ואם יניח מעשותו הוא צדיק, כשיניחנו בעבור יראת ה’. כמו שאמר הכתוב (תהילים קט) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו. ואם יעשה מן המעשים המותרים על דרך שווה ונכונה – הוא צדיק. כאשר אמר (שם קיב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. ואם יהיה מרבה ועובר די הסיפוק – הוא מקצר, מפני שהוא מביא למה שהזהיר ממנו האלוהים. ואם יקצר מדי הסיפוק עם יכולתו עליו, ותהיה כוונתו לייסר נפשו בעבודת ה’ ולמשול בתאוותיו כדי להתקרב אל האלוהים או לפרוש מן העולם ולנטות אל העולם הבא – הוא צדיק, ומעשהו טוב. ואם אינו לשם שמים – הוא מקצר ומעשהו מגונה.
והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע. והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשותם במשקל הזה, ויבחן אותם במחשבתו הטובה, וכוח הכרתו יבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו. כמה שאמר דוד עליו השלום (שם קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך. והראיה על בירור מה שזכרנו מהמעשים הטובים והרעים, מה שאמר החכם (קהלת יב) כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. והנה הכניס המעשים כולם תחת טוב ורע. והוא מה שזכרנו מעניין המשובח והמגונה.
וכבר התבאר כי מעשי בני אדם יחלקו לשני חלקי התורה, רצה לומר הצווים והאזהרות לבד, ומפני היות התורה מילות ועניינים, נחלקו בני אדם בחכמת התורה על עשר מעלות.
תחילתם אנשים למדו החומש והמקרא, והספיק להם בגרסת הפסוק מבלי הבנת עניין, ואינם יודעים פירוש המילות ושימוש הלשון, והם בתכונת חמור נושא ספרים.
והשנית אנשים ביקשו לברר קריאתם ולשמור התנועות, ושמו רוב השתדלותם בידיעת מקומות הניקוד, והם בעלי הניקוד והמסורת.
והשלישית אנשים ראו חסרון מי שקדם זכרם, והשתדלו לדעת עילת הניקוד והטעמים, וחברו אליהם דעת שימוש הלשון ודקדוקו, ודעת השמות והפעלים, ותיבות הטעם והסמוך והנפרד, וסיפור העבר בלשון עתיד, והציווי בלשון המקור השלם, והחסר והנח והכפול והנראה והנסתר והדומה לזה.
והרביעית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בפירוש המילות המסופקות בספרי הקודש והנראה מן הפשט, וחקרו עם זה על ידיעת העובר והאמיתי בלשון העברית, והשמות הדומים ושאינם דומים, והנגזרים ושאינם נגזרים, והזרים, וכן בתארים ובפעלים והדומה להם.
והחמישית אנשים שהוסיפו על מה שהקדמנו זכרם בדעת ענייני ספרי הקודש ולהבין שורשיו ולחקור על העובר והאמיתי מענייניו, כגשמות הנזכרת בו, והם המפרשים ספרי אלוהים כנראה ממנו, ואין סומכים על הקבלה.
והשישית אנשים סמכו על קבלת הקדמונים שהיא המשנה, והגיעו לקצת חיובי התורות והמצוות והדינים מבלי עיון בתלמוד.
והשביעית אנשים שהוסיפו על כל מה שזכרנו בעיון התלמוד, והשתדלו בגרסתו וקריאת הלכותיו, מבלי פירוק קושיותיו ופתח סתומותיו.
והשמינית אנשים לא הספיק להם מחכמת התורה מה שהספיק למי שקדם זכרו, עד שהטריחו את עצמם להבין דברי אנשי התלמוד והתיר ספקותיו ולפתוח סתומותיו לקנות בזה השם והתפארת. והם מתעלמים מחובות הלבבות ואינם מתעוררים למפסידי המעשים, וכלו ימיהם בידיעת העניינים הנכרים מתולדות הדינים, והזר הקשה מפסקי הדינים. וזכרו מחלוקת בעלי התלמוד בחידושים הנופלים בדינים, והתעלמו מעיין במה שאין להם רשות להתעלם ממנו מענייני נפשותם אשר הם חייבים לחקור עליו מאמיתת אותות הנביא עליו השלום, והקבלה ותנאיה, אשר בהם תתברר, ומה שחייבנו בו הבורא מהבאת הראיות עליו בשכלנו, ולעבדו בלב שלם, והרבה כזה ממה שאני עתיד לבארו, מאשר יושג בדרך השכל השער הזה.
והתשיעית אנשים שהגיעו נפשותם לדעת חובות הלבבות והאברים ומפסידי המעשה, והבינו פשט דברי הקודש ובמצפוני עניינו, ועמדו על אמיתת הקבלה מן הכתוב והמושכל, וסידרו הדינים, וחילקו חובת המעשים כפי הראוי לענייני כל זמן, והתחלקות דיני כל מקום, אחר שהבינו שורשי ספר התורה ונזהרו בם, והזהירו עליהם עם הפקת האמת בסתר ובגלוי, ונטות עם האמת באשר הוא נוטה. והם בעלי הגמרא והגאונים הנוהגים מנהגיהם אחריהם.
והעשירית אנשים שירשו חכמת התורה מהנביאים בכל פירושיה ותולדות שורשיה, והן אנשי כנסת הגדולה, ומי שקבל מהם מן התנאים, והן בעלי המשניות והברייתות כמו שנזכר במסכת אבות. משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ואנשי כנסת הגדולה לשמעון הצדיק, ושמעון הצדיק לאנטיגנוס, ואנטיגנוס ליוסי בן יועזר, וליוסי בן יוחנן איש ירושלים, והם מסרוה ליהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, והם מסרוה ליהודה בן טבאי ולשמעון בן שטח, והם מסרה לשמעיה ואבטליון, ומהם לשמאי והלל, ומהם לרבן יוחנן בן זכאי, ורבן יוחנן בן זכאי לר’ אליעזר ור’ יהושע ורבן גמליאל ור’ אלעזר בן ערך ור’ יוסי הכהן ור’ שמעון בן נתנאל, ומהם לר’ עקיבא ור’ אלעזר בן עזריה ור’ טרפון ור’ שמעון בן גמליאל, ומהם לר’ מאיר ור’ יהודה ור’ יוסי ור’ שמעון ורבי יהודה הנשיא. והוא רבנו הקדוש, אשר קיבץ עניני המשנה וסידרם וחלקם לפרקים, וחיברם, והוא עיקר כל הקבלה שסומכים עליו בתורתנו.
אך דעות אנשי התורה באמונתם וקבלת עבודת ה’ יתברך, הם על עשר מדרגות:
תחילתם אנשים נשא אותם הסכלות, גם גובר התאוות עליהם למאוס בתורה, וחשבו אותה כמנהגים שמנהיגים בהם הכסילים, מפני גובר התאווה על שכלם ועובי טבעם. ואינם נכנסים תחת עול התורה, ולא נמשכים בעבותות השכל, מפני שהם חפצים בהפקר. ובכמותם אמר החכם (משלי יח) לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות לבו.
והמדרגה השנית, אנשים לא יכלו לדחות האותות ולהכחיש המופתים אשר נראו על ידי הנביאים מפני פרסומם, אלא שנסתפקו באמיתת התורה, ואמרו דברים קרובים לדעת מי שהקדמנו זכרם, שהאלוהים רצה להורות את בריותיו דרך שיתקן בו עניינם בעולם הזה, והעיר הנביא להנהיגם במה שצריך להם מן החוקים, ונתן לו אותות ומופתים לשמוע דבריו ולקבל חוקיו. ואינם מאמינים בגמול ועונש. ואני רואה לבאר מה שיש עליהם מן התשובות בקצרה, על דרך המניעות וההסכמה.
על דרך המניעות, כי הבורא נעלה ומרומם לשנות מנהג למי שמכזב עליו, ויאמר בשמו מה שלא אמרו. ואם הוא מישר אותם בכזבו על אלוהים, כי אין החזון הנראה אל הנביא יותר נפלא וקשה משנות המנהג לו.
ועל דרך ההסכמה, אילו היה מתברר בראיה ברורה שהוא כן, היה מן הדין להימשך אחריו, כי אין הבורא יתברך משנה מנהג ולא מראה מופת על ידי מי שאינו יודע הדרך הטובה והישרה. ומי שבחרהו הבורא יתעלה להורות לנו הדרך הטובה והישרה, ולהנהיגנו אחרי שנראה האותות על ידו, ראוי הוא שנסמוך עליו בהרכבתנו והנהגתנו. ואנו חייבים בזה למלך או לשלטון, כמו שאמר (שם כד) ירא את ה’ בני ומלך וגו’. וכל שכן מי שנראה מופת על ידו. ועל שני הפנים הם חייבים בקבלת התורה. ובכמותם אמר החכם (שם ח) הבינו פתאים ערמה וכסילים הבינו לב:
והמדרגה השלישית, אנשים שנתבררה אצלם אמיתת התורה, וחשבו כי הוא מחסד האלוהים לישר בה בריותיו בעולם הזה ולהנהיג אותם בלבד, לא לגמול בעולם הבא ולא לעונש.
והטעם בזה, מה שהושב פעמים בספרי הנביאים מן הגמול והעונש בעולם הזה ולא בעולם הבא. וכבר האריך רבנו סעדיה זיכרונו לברכה בפרשת אם בחקותי, מה שיתברר בו ביטול דעות האנשים האלה.
ובספרי הנביאים סימנים חזקים מענייני השכר והעונש בעולם הבא. מהם מה שאמר (קהלת יב) כי את כל מעשה האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע. ומהם מה שכתב (מלאכי ג) ועסותם רשעים, כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם וגו’. ואמר (שם) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. ואמר (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר. ואמר (תהילים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. ואמר (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואמר (ישעיה סד) עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו. ואמר (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ומהם מה שכתוב (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך כבוד ה’ יאספך. והרבה כאלה מה שיארך זכרם.
והמדרגה הרביעית, האנשים התקיים בנפשותם בירור התורה, ואמיתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שנפשותם הטו אותם אל אהבת העולם ותאוותיו, ולקחו מעשה העבודה למצודות יצודו בהם העולם, וקבלו התורה בגילוים ולא במצפונם, ובלשונם ולא בלבבם. ובכמותם נאמר (ירמיה ט) בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו. ונאמר (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רחק ממני.
והמדרגה החמישית, אנשים יתברר להם כל מה שהקדמנו מעניין התורה ואמיתת הגמול והעונש בעולם הבא, אלא שהטו אותם נפשותם לאהבת העולם, וקבלו התורה וכיוונו בקבלתה להגיע לגמול האלוהים ולשבח בני אדם, וכבודם בעולם הזה עליה, והוא שער משערי החונף והוא השיתוף הנסתר.
והמדרגה השישית, אנשים כיוונו במעשיהם גמול הבורא בעולם הזה בלבד, מאהבתם אותו ובחרם בנעימותיו, ואינם מבינים גמול העולם הבא ונעימותיו.
והמדרגה השביעית, אנשים התברר להם כל מה שהקדמנו זכרו, אלא שהייתה כוונתם בעבודתם לאלוהים תוחלת הגמול בעולם הזה ובעולם הבא, ולא ידעו אופני עבודת ה’ לשמו לגדלו ולכבדו ולרוממו למה שיאות לו בלבד. ועליהם אמרו רז”ל: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.
והמדרגה השמינית, אנשים התברר להם בנפשותם כל מה שקדם זכרו, אלא שהם מקבלים עבודת ה’ מיראתם את עונשו בעולם הזה ובבא. וכבר בארנו גנות שתי הדעות האלה במה שקדם לנו:
והמדרגה התשיעית, אנשים האמינו בתורה ובגמול ובעונש עליה בשני העולמים, וכוונו בעבודת השם לשמו ולמה שיאות לו, אלא שלא נשמרו ממפסידי העבודות, ונכנס ההפסד עליהן ולא הכירו מאין. דומה למה שנאמר (קהלת י) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט. ואמר (שם ט) וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואמר קצת החסידים לתלמידיו: אילו לא היה לכם עונות, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העונות. אמרו לו: מה הוא גדול מן העונות? אמר: הגבהות והגאווה. כמו שאמר הכתוב (משלי טז) תועבת ה’ כל גבה לב.
והמדרגה העשירית, אנשים התבררה אצלם אמיתת התורה וכל מה שהם חייבים מן הגמול והעונש עליה בשני העולמים, ונתעוררו מהתעלמותם, וראה לבם מה שחייבים בו לבורא לגודל טובו וחסדו עליהם, ולא שמו לבם אל הגמול והעונש, אך מיהרו אל עבודת האלוהים לשמו לגדל ולרומם בכוסף ובלבב שלם, בעבור ידיעתם אותו והכרתם את עניינו.
וזאת המעלה הרמה שבמדרגת אנשי התורה, וזאת מעלת הנביאים והחסידים אשר נמסרו אל האלוהים, וכרתו עמו ברית וסחרו עמו והסכימו עליו, ונתנו לו נפשותם ובניהם וקניינם, ועמדו באמונתם במה שקבלו על נפשותם. ועליהם אמר הכתוב (תהילים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח.
וזאת צורת ההערה התוריה ומדרגות אנשי החכמה בספר התורה, ותכונות ומעלות המאמינים בה. ואפשר שיימצא במדרגות אנשי התבונות בתורה זולתי מה שסיפרנו, אך זכרנו הנמצא עליו רוב המון האומה. ובזכרנו אותו תועלתו מוכיח למבקש הדרך הישרה. והוא כאשר תמצא בו מעלה שהוא קרוב אליה, ידע מה שסמוכה לה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה, ויתבאר לו מה בינו ובין התכונה העליונה מן התכונות, וישתדל לעלות אליה מדרגה אחר מדרגה, ויהיה יותר קל עליו.

פרק ה
וראוי לנו עתה לבאר אופני ההערה השכלית על דרך השאלה והתשובה עד סוף השער, בעבור מה שיש בזה מן הביאור והגילוי למחקרנו.
ונאמר, כי ההערה השכלית הוא הזכרת האלוהים את האדם באמצעות שכלו לדעת אותו ולהכיר סימני חכמתו. והיה זה מאת האלוהים למי ששם התורה אור לנתיבתו, כשהוא מגיע אל תכלית שכלו ובירור הכרתו, ויהי נכסף להגיע לרצון האל ולעלות במעלות החסידים, ופינה לבבו מדאגות עולם הזה וטרדותיו.
אך הדברים אשר יגיע בהם האדם לעניין ההערה השכלית, שיתברר אצלו מה שנטע הבורא בשכל המדברים, כשבח האמת וגנות הכזב, ובחור בצדק וסור מעול, וגמול בעלי הטובה בטוב והודותם וגמול אנשי הרעה ברע וגנותם, ולהשלים עם בני האדם ולהטיב עליהם, ולשקול הטובות בשבח, והצדקות בגמול, והרעות בעונש, ויתרון גמול על גמול ועונש על עונש, והמחילה לפושעים בשובם באמת.
וכאשר תתבררנה אלה הידיעות בנפש האדם בדרך שכלו והכרתו, יהיה שכלו שלם והכרתו חזקה. ואם יזכירהו האלוהים דרך טובתו, יעורר רעיוני נפשו ומחשבתו להבין טובותיו עליו, ויחזק הכרתו בהם. וכאשר ישתדל לספרם ולעמוד אליהם בשכלו, ולא ישיג את זה בעבור כלילתם ורובם והתמדתם ומשיכתם, יתבע את נפשו במה שהתברר חיובו בשכלו מגמול בעלי הטובות בטוב, ובחור בצדק, ויבחר לגמול האלוהים יתעלה על רוב טובותיו אצלו.
וכאשר יראה בעין לבבו שאין לו יכולת לזה, עם שאין הבורא צריך לו, יתחייב להיכנע ולהיות שפל ונקל אצל עצמו, ואחר כך יתבע את שכלו במעשים אשר בהם יתכן לגשת ולהתקרב אל האלוהים, כדי שיהיו תמורת גמולו ויעירהו שכלו על הדרך הישרה בזה.
ויאמר לנפש: האם התברר אצלך והתקיים בדעתך, שאת חבולה בטובות בוראך וקנויה ברוב חסדיו ועוצם חנותיו?
ותאמר כן.
אמר לה השכל: האם דעתך לפרוע קצת מה שאת חייבת לבורא.
אמרה הנפש: כן.
אמר לה השכל: והיאך יתכן לך זה עם רפיון כוספך אליו? ואיננו סובל מרירות הרפואה אלא מי שהוא נכסף לבריאות. אבל מי שאינו נכסף לבריאות, לא יסבול קושי הרפואה.
אמרה הנפש: כוספי חזק וצערי גדול, לפרוע ממה שתשיג ידי ממה שיש לאלוהי עלי, ואתה זרז אותי עוד.
אמר לה השכל: אם תאמרי אמת באשר ספרת, אפשר שתצליח בך הרפואה. ואם איננו אמת וכאשר אמרת למה תפתי נפשך, כי החולה כשהוא מכזב לרופא איננו מונה כי אם עצמו, ומפסיד הרופא טרחו ויכפיל על החולה חוליו.
אמרה הנפש: והיאך יהיה ממני הכוסף לו או הרפיון בו.
אמר לה השכל: אם יהיה כוספך לו אחר ידיעה ברורה בעוצם מה שאת חייבת לאלוהים מן הגמול, ומיעוט מה שיש ביכולתך ממנו, וכי בהתרפותך בו מפלתך ובהשתדלותך בו הצלתך וחיותך, כוספך אמת וחפצך נחוץ. ואם לא – הוא שקר.
אמרה הנפש: לא פסק חפצי מהיות רפה, וכוספי כוזב, מעת העירו אותי דברי הימים הקדמונים שחלפו, עד אשר נתבאר לי בדרך החכמה אמיתת מה שזכרתו, ונתברר אצלי מדרך הערת התורה תחילה, ואחר כך בדרך הראיה השכלית, עד ששב כוספי אמת וחפצי ברור.
אמר לה השכל: אם מה שזכרת אמת, התאפקי על צער הרפואה וסבלי מרירות הסם ורוע טעמו, אחר אשר תמנעי מן המאכל הרע שהיית רגילה בו.
אמרה הנפש: ומה הוא המאכל הרע אשר הייתי רגילה בו ונוהגת?
אמר לה השכל: היא המידה המגונה שגברה עליך מראשיתך, וכוחותיה המחזיקים אותה מתחילת גידולך.
אמרה הנפש: ואיזו מידה היא המידה הזאת, ומה הם הכוחות המחזיקים אותה?
אמר השכל: המידות המגונות שבך רבות, אבל שורשם ועיקרם שתים מידות: אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות מן המאכל והמשתה והמשגל ושאר צרכי גופך, והמידה הזאת קנית אותה מן שכנך הרע, והוא גופך. והמידה השנית אהבת השררה והגדולה והגאות והגבהות והקנאה, היא מביאה אותך למעט בשילום הגמול לבעל הטובה אצלך. והמידה הזאת היא קנויה לך משכניך אשר התגדלת ביניהם, והם אחיך וקרוביך.
אמרה הנפש: ומה הן הכוחות שאני צריכה למנעם ממני?
אמר השכל: כוחות המידה הראשונה הן מותרי המאכל והמשתה והלבוש והתנומה והמנוחה והשלוה והדומה להן. אבל כוחות המידה השנית, הם מותרי הדיבור ורוב חברת בני האדם והתנאות להם, ואהבת המהלל והכבוד מהן, והקנאה בהם בקניינים העולמיים, והכריחם באשר בידם, ובזות אותם וזכור גנותם והדומה לזה. ואם מה שזכרת מכוספך ורוב חפצך לפרוע טובות האלוהים עליך אמת, הרחיקי מעליך מה שזכרתי לך מן הכוחות והמידות בכל יכולתך, ואחר כך אעלה אותך אל שער אחד מן הרפואה.
אמרה הנפש: זה יקשה עלי להיפרד ממנו מפני אורך רגילותי בו. לכן הורני באיזה פנים יקל עלי בחסדך.
אמר השכל: הלא ידעת כי המשכיל יקל בעיניו לכרות נתח אחד מנתחיו, ולפקוד אבר אחד מאבריו כשיארע לו בו חולי, ומפחד מהתפשטו בשאר אבריו, כשהוא מבין מה שיש בין שני העניינים ומכיר מה שיש בין שתי הרעות. וכן את, אם תרצי שתקל בעיניך פרידת מה שפרידתו קשה, שימי אל לבך, השתמשי בבינתך בשיקול מה שיש בין הטובה, אשר תגיע אליך בהיפרדך ממנו, והרעה, אשר תמצא אותך בהתמידך חברתו. ואז ייקל בעיניך פרידת מה שיקשה עליך ממידותיך המגונות.
אמרה הנפש: ומה היא הטובה שתגיע אלי בפרידתו, והרעה אשר תמצא אותי בהתמדתו?
אמר השכל: הטובה – שלוות נפשך ומנוחתה ממאפל קדרות העולם, שהנאותיו מעורבות בעצבים ותאוותיו נפסקות, ויביאך להכיר באחרית חזקת הכרתך בבית מרגועך, ושתשתדל לו ותחוש עליו, והשער הזה משערי הטובות אשר הצלתך וחיותך בהם. אך הרעה שיבת דאגתך והכפלת יגונך והתמדת אבלך בהעדר משאלותיך בעולם הזה, אשר אם תגיעי אליהם תגיעי אל ההבל, אשר אין לו קיום ולא התמדה, כי הוא הולך אל זולתך בלי ספק. ולא יישאר בידך העולם הזה, ולא תגיעי אל הבא, כל שכן שלא תגיעי בו אל משאלותיך עם אורך השתדלותך בהם.
אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת, ואני מקווה שיקל בעיני בעבורו פרידת מה שהיה עלי קשה קודם לכן. אך הוסיף לי שער שני מאופני הרפואה, יורני מה שחפצתי בעבודת האלוהים.
אמר השכל: ממשלת הדבר וכללו של עניין הוא, שתקבלי עליך ממי שלמעלה ממך מה שאת רוצה שיקבל ממך עליו מי שהוא למטה ממך, עם השתוות הערכים. ומה שהוא טוב בעיניך ממנו וירע לך ממעשהו, קבלי ממי שלמעלה ממך כמוהו.
אמרה הנפש: הוסיפה לי פירוש וביאור.
אמר השכל: העלי על דעתך טובות האלוהים עליך במה שכולל עם זולתך, ומה שאת מיוחדת בו, ואחר כך העלי על מחשבתך שאת הטיבות בכמותם לעבדך מקנת כספך. והפנים אשר ייטבו בעיניך ממנו, קבלי אותם עליך מבוראך. ומה שהוא בעיניך רע ממנו, ירע בעיניך גם כן ממך לבוראך.
אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת לי בכלל, אך עשה עמי חסד ובאר אותו לי בפרט.
אמר השכל: העניינים שהם טובים מאחד מעבדי העולם, שיתנהג בם לפני אדוניו כשיגמלהו מן הטוב קצת מה שגמלך בוראך – מהם שיכבדהו לבדו בדיבור ובמעשה, ושיהיה נאמן ומשתדל בענייניו בגלוי ובסתר, ושיירא אותו ויפחד ממנו כל זמן שהוא עומד לפניו, כמו שכתב קצת החסידים: אל תמרה את אדוניך והוא רואה אותך. ומהם שיושפל וייכנע לאדוניו בנראה ממעשיו ובסתר מצפונו, ושינהג בשפלות לפניו במלבושו ובמידותיו, ויכבדהו וירוממהו בלשונו ובלבבו, ושישבח ויודה אותו ביומו ולילו, ושיזכור טובותיו בסתר ובגלוי, ויספר מהלליו ושבחיו כפי שראוי לו, וירוץ לעבודתו בשמחה ובטוב לבב, מאהבתו שימצא חן בעיניו, ויתקרב אל רצונו ויתחנן לו תמיד לרצות אותו ולכפר לו, ויאהבהו ויפחד שיהיה מקצר במה שצווהו, וישמור מצוותיו, ויתרחק ממה שהזהירו ממנו, וישים אל לבו מה שחלף לו מן העונות, וירבו בעיניו טובותיו ויגדלו, ויבז מעשהו בצד מה שהוא חייב בו, וימעט אצלו טרחו לנגד מה שראוי לו, ויודה בקטנות מעלתו בעיניו אצל גדולת אדוניו בנפשו, וירבה להשתחוות לו ולכרוע לו כריעה וכניעה ושפלות, ושיבטח בו בכל צרכיו, ושירצה בכל עניין שיעתיקנו אליו, ואם ישביעהו יודה וישבח, ואם ירעיבהו ירצה ויסבול, ולא יחשדנו בדינו ולא יעוולנו בגזרתו, ויהיה די לו במה שחננו ויצדיקנו בייסרו אותו.
וממה שהוא טוב ממנו עוד, להראות סימני העבודה והמקנה עליו בכל תנועת אבריו ובמידותיו: לא ייהגה – כי אם בזכרו, ולא יביט – כי אם אל דרכיו, ולא ישמע – כי אם אל דבריו, ולא יאכל – אלא מה שהטריפו, ולא יחשוב – אלא בגדולתו, ולא ישיש – אלא ברצותו אותו, ולא ישמח – כי אם בעבודתו, ולא יבקש – כי אם רצונו, ולא ירוץ – כי אם בשליחותו, ולא יעמוד – כי אם מהמרותו, ולא ישב – כי אם בביתו, ולא יקום – כי אם באמונתו, ולא יקרא – כי אם ספרו, ולא ילבש – כי אם כסות יראתו, ולא יישן – כי אם על יצועי אהבתו, ולא יתדמה לו – כי אם תמונתו, ולא יעור – אלא במתיקות זכרו, ולא ימצא קורת רוח – כי אם עמו, ולא יברח – כי אם מהמרותו, ולא יאבל – כי אם בעת כעסו, ולא יפחד – כי אם מתוכחתו, ולא יקווה – כי אם חסדו, ולא יכעס – כי אם במה שמחייב רצונו, ולא ירצה – אלא במי שעושה רצונו, ולא ייקח – כי אם ברשותו, ולא ייתן – אלא למי שצווה אותו לתת לו. וכן בכל תנועותיו לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף, אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם.
אך העניינים שהם רעים מן העבד, הם הפך כל הטובים בעיני אדוניו ממנו, ובהפכם יוכרו הדברים. וכבר הכינותי וקיבצתי לך מהם כלל שיש בו די יורה אותך על שאריתם ועל הפכם. וכיון שהטוב מעבדי העולם בעיני אדוניהם כמו שסיפרנו, וכבר ידעת קטנות מעלת טובתם עליהם, כמה את חייבת לאלוהים יתברך מכפלי מה שזכרנו, כשתשלמי לו מה שיש לו עליך מרוב הטובות.

פרק ו
אמרה הנפש: כבר הבינותי מה שזכרת ובמה שפרשת די. אך באר לי על כל פנים כמה אני חייבת בתוספת העבודה לאלוהים יתברך.
אמר השכל: כי תוספת העבודה על אנשיה מתחלקת מדרך הכלל והפרט בטובה עליהם. והטובה על המדברים על ארבעה עניינים.
הראשון, טובת הבורא הכוללת כל האדם והוא המציאם אחר שלא היה דבר נמצא, והחיותם והטובה להם בכל אשר הקדמנו זכרו בשער השני מן הספר הזה. ועל כן הם חייבים לבורא יתברך עבודה כוללת, והם כל התורות השכליות אשר נהג בהם אדם וחנוך ונח ובניו ואיוב וחבריו עד ימות משה רבנו עליו השלום. ומי שדבק בהם כולם לעבודת האלוהים ייטיב לו האלוהים בטובה מיוחדת משאר בני אדם, ויתן לו עבודה יתירה בעולם הזה והגמול הגדול בעולם הבא. כמו אברהם שאמר לו האלוהים (בראשית טו) אל תירא אברם אנכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד. ומי שימרה האלוהים בטובותיו, ייפול ממדרגת המדברים ומעלותם אל שפל מדרגת החי שאינו מדבר, ויהיה דינו כדין הבהמות בעולם. כמו שכתוב (תהילים לז) ואויבי ה’ כיקר כרים וגו’. ודינו בעולם הבא הרע שאין למעלה ממנה. כמו שכתוב (ישעיה לג) רוחכם אש תאכלכם.
והעניין השני, טובות הבורא על עם מן העמים, ואומה מן האומות כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים, והביאם אל ארץ כנען. וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והיא התורות השמעיות, אחר שהזהיר והעיר על התורה השכליות. ומי שקבלה לכבוד האלוהים ייחדהו האל בטובה, וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו. כמו שמצאנו שבט לוי, כשאמר משה (שמות לב) מי לה’ אלי ויאספו אליו כל בני לוי, הוסיף להם האל טובה יתירה ובחר מהם לשרת כבודו אהרן ובניו, וצווה אותם בתורות יתרות משאר האומה, וייעד אותם בגמול הגדול לעולם הבא. ומי שימרה הבורא יתעלה מהם, ייפול משתי המעלות, וייענש בשני העולמים. כמו שאמר החכם (קהלת ח) וטוב לא יחיה לרשע ולא יאריך ימים.
והעניין השלישי, טובות האלוהים על משפחה ממשפחות האומה, ככהונה ולוויה וזרע המלכות בבית דוד, וחייבם על זה עבודות יתירות. ועבודת הכהונה והלוויה ידועות ומבוארות בספר תורת האלוהים. אך תורת בית דוד, כמו שכתוב (ירמיה כא) בית דוד כה אמר ה’ דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק. ומי שהשלימם לאהבת רצון האלוהים, ייחדהו האל בטוב בעולם הזה ובגמול הגדול לעולם הבא, ויהיה נדיב נבחר או מורה צדק. כמו שאמר הכתוב על פינחס (תהילים קו) ויעמוד פינחס ויפלל, ותיעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם. ואמר (יחזקאל מד) והכוהנים הלווים בני צדוק, אשר שמרו את משמרת מקדשי וגו’. ומי שהמרה האלוהים מהם, נפל מכל המעלות העליונות בעולם הזה, ויגיע לו צער גדול בעולם הבא, כמו שידעת מדבר קרח ועדתו.
והעניין הרביעי, טובת האלוהים על איש מאישי בני אדם, נתייחד בה משאר משפחתו ועמו ושאר המדברים, כנביא מובחר או נגיד מצווה להנהיג אומה, או חכם העיר אלוהים את רוחו בחכמה ותבונה ועצה והדומה לזה. ועל כל טובה מהם יתחייב בעבודה יתרה לאלוהים. ומי שהשלימה, מתמידות לו כל הטובות הכוללות והמיוחדות בעולם, ויוסיף לו האלוהים כוח עליהם ודעת בהם. כמו שנאמר (תהילים קלב) נשבע ה’ לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עד ישבו לכסא לך. והגמול לעולם הבא. כמו שנאמר (שם כז) לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים. ומי שימרה האלוהים בטובה אשר ייחדהו בה, ייפול מכל המעלות היתרות, וידקדק עליו הבורא בחשבון יותר בעולם הזה. כמו שכתוב (ויקרא י) הוא אשר דבר ה’ לאמור בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן. ואמר (עמוס ג) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם. ויהיה עוד עונשו בעולם הבא יותר קשה. כמו שנאמר (ישעיה ל) כי ערוך מאתמול תפתה גם היא למלך הוכן והעמיק הרחיב וגו’.
ועל אלה ארבעה העניינים חייבים בני האדם בעבודת האלוהים, וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה.
ומן הראיה על זה, כי התבואות חייבות במעשר. שנאמר (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ומי שנתן לו האלוהים מאה כור של תבואה, חייב ממנה עשרה כורים לאלוהים. ומי שנתן לו האלוהים עשרה כורים, חייב לאלוהים מהם כור אחד. ואם יוציא אחד תשעה וחצי, והשני אחד, יהיה הראשון ענוש, והשני מקבל שכר. וכן אומר במי שלא היה לו בן, בטלה ממנו חובת המילה ולימוד התורה. ומי שהוא פיסח, בטלה ממנו חובת החג. ומי שהוא חולה, בטלו ממנו מן המצוות מה שאינו יכול לעשותן.
ועל ההקשה הזאת יתחייב מי שייחדהו הבורא יתעלה לטובה, בתוספת עבודה עליה. ועל כן היו החסידים הראשונים, כשהייתה באה להם טובה מטובות העולם, מתפחדים לה משני פנים: אחד מהם שלא יקצרו מהשלמת העבודה עליה וההודאה בעבורה, ותשוב להם לרעה. כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לב) קטנתי מכל החסדים. והשני שלא תהיה גמול הבורא על עבודתם, ויגרע מגמולם לעולם הבא, כמו שפירשו הקדמונים בעניין (דברים י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. ודי לך בזה.
אמרה הנפש: כבר הבינותי מה שזכרת, ואינני מוצאה את עצמי יכולה לשלם חובות הבורא על טובותיו הכוללות המדברים, כל שכן מה שייחד אותי בו מהם. ואם חפצי ורצוני לשלם מה שאני חייבת עליהם, מיד קודמת למחשבתי בהשלימו תוחלת טובה עתידה ממנו. וכן בהודותי לאל כשאודנו במלותיי על גודל טובו עלי, ומחשבתי וכוונתי בהודאה לבקש על התמדת הטובה ולהוסיף עליה, לא כוונת הנואש מתוספת הטובה והתמדתה. וכשאני על הדרך הזה בעבודתי והודאתי לאלוהים ממעוט הכוונה הברורה לחובת טובתו, איך אגיע לשלם שאר עבודתו על טובותיו המיוחדות, ואני צריכה שתורני מה שאני חייבת בו עליהם מעבודת האלוהים על המיעוט שאהיה ראויה להתמדתם.
אמר השכל: מה שהתרעמת ממעוט כוונתך בעבודתך והודאתך לאלוהיך, וכי דברי פיך דברי מודה, וכוונתך בהם כוונת מבקש, ולבך להוסיף על הטובה ולשאול התמדתה, הוא מפני שלוש מידות. המידה האחת – רוב אהבתך את נפשך וחפצך למשוך הנעימות אליה, ולא תפסעי פסיעה לעבודת האל ולא לזולתה, אלא שכוונתך בה להתענג בהנאות. וכבר הקדמתי לך בתחילת רפואותי שתשתדלי בכל יכולתך להרחיק המידה הזאת ממך, ובזה אקווה לך הטוב.
והמידה השנית – מפני שאינך מבינה חסד הבורא עליך, ויעלה במחשבתך שאינך מגעת אל הטובה אלא בבקשתך עליה. וכבר הטיב לך במה שתדעי ובמה שאינך יודעת, ואם לא תשכילי בבקשתך מי עשה לך כל זאת בתחילה, אם היית מרחקת ממך המחשבה הזאת, הייתה עבודתך בכוונה שלמה, והודאתך לו במצפונך, ומה שתקווי ממנו אז יהיה ראוי ומחויב לך יותר.
והמידה השלישית – שאינך מכרת את עצמך ולא עניין הנהגתך, ואת רואה אותך ראויה לגדולה שבכל הטובות, ואינך פוסקת מלבקש אותם. וכל אשר תגיע מהם על דבר מחשבתך עולה למה שלמעלה ממנו, ואינך רואה הבורא יתברך ראוי לגדולה שבעבודות ממך. ושתהיה ממך עבודה, תחשבה חסר ממך עליו, עם ידיעתך מחסורך אליו, ושאינו צריך לך. ואילו היית מגלה הסכלות הזה מאליך, ותעייני בעין פקוחה, והיית יודעת כי הבורא אשר בראך חושב עליך ויודע בטוב לך ובמה שאינו טוב יותר ממך, היית רוצה במה שיגיעך מהם ותגדל הודאתך לו עליהם בלב שלם, ולא היית תולה תקוותך במה שיטרידך מהכרת מה שהגיע אליך מהם, ופרוע חובות האלוהים עליהם. ומה שאתה ראוי לו אי אפשר שלא תגיעי אליו כשיתחייב לך בעבודתך, לא שתקווי אותו בתלות דעתך בו.

פרק ז
ומה ששאלת על המעוטה שבעבודות האלוהים שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה, ותתחייב לו בזה התמדת טובתו עליו, הם עשרה עניינים: מהם שלא ישימנה סיבה להמרותו. ומהם שיזכיר טובות האלוהים בלשונו תמיד, וירבה להודות לו ולשבחו בלבו עליה ובנראה מדבריו. ומהם שלא תהיה נמבזה ומעוטה בעיניו. ומהם שלא יתלה בזולתו אם תהיה על ידי אמצעי, שיודה האמצעי ויתעלם מהודות הבורא עליה. ומהם שלא יתפאר בה, ויעלה על דעתו כי בכוחו לקחה ובחכמתו או במה שהוא ראוי לה. ומהם שלא יעלה במחשבתו שיתמידה בהשתדלותו בה, ושתאבד ממנו אם יתעלם ממנה. ומהם שלא יבזה מי שחסר הטובה ההיא, ויראה את עצמו טוב ממנו לפני האלוהים. ושמא האלוהים מנסה אותו בה להראות מה שנסתר בו מרוע המצפון, ותשיאנו הטובה ויהיה כל חסר טוב ממנו לפני האלוהים. ומהם שיהיה לבו שלם עם האלוהים בכוונתו ובהיכנעו, ואם לא יוסיף במעשהו על מה שהיה בתחילה ולא הוסיף בהודאה ובשבח יתמיד על מה שהיה בו, וישתדל לכוון את לבו במעשהו לאלוהים. ואל תהיה הטובה גורמת לקצר ממעשהו הראשון ולטרוד אותו מהוסיף בכוונתו לאלוהים. ומהם להיות עינו תמיד על מי שהוא למטה ממנו ברוב הטובות, לא על מי שהוא למעלה ממנו. כן ראוי לו להיות עינו תמיד על מי שהוא מרבה בעבודת האלוהים יותר ממנו, כדי שישתדל לעלות אל מעלתו, ואל יביט למי שהוא ממעט בה יותר ממנו, ויתגאה במעשהו ויתעלם ממנו. ומהם שלא ישיאהו אורך סתר הבורא יתעלה עליו ואורך אפיו לו, כדי שיהיה בטוח מקצפו וימרה אותו. כי כל מה שהגיעו דברים אלינו מן הקדמונים שעברו, וראינו מן הנמצאים עמנו שהטיב להם האלוהים במיני הטובות, ונטו מעבודת האלוהים אל המרותו, לא נכשלו אלא במה שספרתי לך. וזה גלוי ומפורסם בספרי הנביאים עליהם השלום בכל דור ודור, והם כל מפסידי השער השלישי הזה אשר כוונתו בו ביאור חיוב קבלת עבודת האלוהים.
ומי שלא יכול להוסיף בעבודת האלוהים ברבות טובותיו, ויוכל לקבל מה שזכרתי לשם שמים, יהיה ראוי להתמדת הטובה לו המיוחדת לו. ואם יסירנה ממנו, יהיה לאחד משני הדברים: או למחות בזה עון שקדם לו, או לשלם לו בעולם הבא תמורתה מה שהוא גדול ויקר ממנו ועודף עליה הרבה:

פרק ח
אמרה הנפש: התעסקת ברפואתי והעלית ארוכתי, והוכחתני והגדלת והשקפת ביאורך על רפואתי, וגלית חשכת האיוולת מעלי. אלא שנשאר עלי עדיין ממפסידי עבודת האלוהים עניין אחד, אם תרפאני ממדוהו ותסיר ממני דאגתו – אנצל מן הגדול שבמדווים, ואהיה קרובה לרפואה מכל נגעי.
אמר השכל: ומה הוא עניין שהוא אצלך כאשר זכרת?
אמרה הנפש: מה שמצאתי בספרים מעניין ההכרח והגזרה והממשלה והחפץ, שהכל לאלוהים בכל מה שברא, מקופא וצומח וחי ומדבר. כמו שנאמר (תהילים קלה) כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ. ואמר (שמואל א ב) ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל, ה’ מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם. ואמר (איכה ג) מי זה אמר ותהי ה’ לא צוה. מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. ואמר (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע. ואמר (תהילים קכז) אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ה’ לא ישמר עיר שוא שקד שומר. ואמר (שם) שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת, אוכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שנא.
והרבה ממה שדומה לזה, מה שיורה כולו כי האדם ושאר החיים הכינם הבורא לזיון העולם הזה, אם יניעם ינועו ברשותו וכוחו ויכולתו, ואם יניחם ינוחו ממעשיהם. כמו שנאמר (איוב לא) והוא ישקיט ומי ירשיע. ואמר (תהילים קד) תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגועון, ואל עפרם ישובון.
וכל דברי הראשונים בכל ספר, מודים מכל העניין הזה מבלי מחלוקת בו.
ונמצא בספר התורה מה שחולק עליו, מה שמורה כי המעשים הנראים מן האדם נתונים ברשותו, והוא בוחר בהם בחפצו, והם הווים ברצונו ובחירתו, ועל כן התחייב בגמול ובעונש על העבודה ועל העבירה.
והוא מה שאמר הכתוב: (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע. ואמר (שם) ובחרת בחיים. ואמר (מלאכי א) מידם הייתה זאת. ואמר (איוב לא) כי פעל אדם ישלם לו. ואמר (משלי יט) אולת אדם תסלף דרכו.
וכל מה שיש בספרנו מתורה ומצווה ומוסר מורה על בירור העניין הזה, וכן מה שיש בו מגמול העבודה ועונש העבירה, הכל מורה כי מעשי האדם מונחים אליו, וכי כבוד האלוהים נקי מטובתו ורעתו וצדקותיו ומעוותיו. והעניין אצלי קשה, והפיק בין שני העניינים קשה מאוד. ואם יש רפואה למדווה הזה, ירפאני האל ממנו על ידך.
אמר השכל: אין במה שזכרת מקושי ההפקה בין שני אלו העניינים הנמצאים בספרים, גדול ממה שימצא ממנו בפועל בדרך הבחינה. והוא מה שאנחנו רואים ממעשי האדם שיהיו כפי דעתו וחפצו בקצת העתים, ויהיו שלא כרצונו וכוונתו בקצתם. והם יורוך כי יש לבורא יתעלה ממשלת עליו, ושהוא תחת מאסרו יתיר לו מה שיחפוץ, וימנעהו ממה שאינו חפץ. ויראה לך ממנו גם זה בתנועת לשונו ושמעו וראותו. ואני רואה אחר כך, שהגמול והעונש עוברים עליו כפי מעשהו ותנועותיו לעבודת האלוהים ולהמרותו.
וכבר ארכו מחלוקת החכמים באופני ההפקה בין ההכרח והצדק. מהם מי שאמר כי כל המעשים האנושיים הולכים כחפץ האדם בהם ויכולתו וכוחו, מסר אלוהים בידו ענייניהם, והשליטו בהם, וכי כבוד האלוהים נקי מהם. ועל כן התחייב אליהם הגמול והעונש.
ומהם מי שמשיב המעשים האנושיים וזולתם אל הבורא יתברך, ואומר כי כל תנועה המתחדשת בעולם ממדבר ודומם, היא ברשות הבורא ית’ וגזרתו ודינו ותחת מאסרו, אין נמלט ממנו כשערה, לא פחות ממנה ולא למעלה הימנה. וכאשר הקשו עליהם בדרך הגמול והעונש, אמרו עניין הגמול והעונש, אין אנו יודעים צורתו ולא מהלכי דיניו, והאלוהים צדיק ולא יעוול, ונאמן במה שיעד מן הגמול והעונש ולא יעבור. נחלשו דעותינו מהשיג כוח הוויות חכמתו, וצדקו יותר גלוי, וחסדו נראה יותר ממה שנחשדהו בדיניו, אין אלוה מבלעדיו.
ומהם מי שראה להאמין בשתי הדעות ההכרח והצדק, ואמר כי המעמיק בהם אינו ניצול מחטא ומכשול על איזה דרך שיסבור אותם. ואמרו: הנכון שנעשה מעשה מי שיאמין כי המעשים מונחים לאדם ייגמל וייענש עליהם, ונשתדל בכל אשר יועילנו אצל הבורא בשני העולמים, ונבטח באלוהים בטחון מי שהתברר אצלו, כי ממשלת כל המעשים והתנועות והתועלת והנזק בגזרת ה’ ורשותו ובמאמרו. וכי לאל ית’ הטענה הנצחת על האדם, ואין טענה לאדם אל האלוהים יתברך.
והדעת הזאת קרובה אל דרך ההצלה מכל אשר קדם זכרו, כי מן האמת והנכונה שנודה בסיכלות בדבר הזה מחכמת הבורא יתברך, מפני חלישות דעתנו וממיעוט הכרתנו. ובסכלותנו בו פנים מאופני הטובה, ולזה נעלם ממנו. ואילו הייתה לנו בעומדנו על הסוד הזה תקנה, היה הבורא מגלה אותה לנו. והדמיון הקרוב בזה, מה שאנו רואים מעניין חלש הראות, שאין לו תועלת באור השמש, עד שישים מסך דק בינו ובין עיניו. וכל אשר יהיה החולי בעיניו יותר גדול, תהיה תקנתו במסך יותר עבה. וכל אשר יקל החולי מעיניו, יהיה המסך הדק יותר ראוי לו. ועוד, כי אנו רואים ברוב המלאכות הגופניות פעולות, אילו לא היינו רואים אותם בעינינו, והיה דברם מגיע אלינו, ממהרים להכזיב המגיד בו עליהם. כמו האסטרולבייו, שהוא מאזני החוזים [=משקפת אסטרונטמית], שאילו לא השגנוהו בראותנו, ויגיד לנו מגיד צורתו ודמותו, ומה שיושג בו מתנועת הגלגלים ומקומות הכוכבים וכוון השעות של כל עת ועת מעתי השנה, וידיעת מרחקי הדברים החלוקים, והרבה מן הדברים שאינם ידועים – לא נתבררה במחשבתנו ולא עלתה ברעיוננו צורתו. וכן מה שהוא יותר קרוב אלינו מן הכלים שמשתמשים בהם המון בני אדם: הפלס. כי לולא השגת חוש ראותנו אותו, לא היה מתקיים בנפשותינו שישקול שקל הצדק במאזנים, שאחד מחלקיהם יותר ארוך מן השני, מן התימה שישקול בו שקלים רבים נחלקים בחסר וביתר באבן אחת. ומה שמשתמשים בו בני אדם יותר: תנועת האבן העליון מאבני הרחיים, בסיבוב שווה באמצעים חלשים מניעים אותם המים. וכשאנו משליכים אבן קטנה בשטף המים הניגרים, לא היה מתעכב עד שהיה מגיע לתחתיהם, וברחיים ממשקל האבן כפלים רבים, וכוח האמצעים שינועו הרחיים בעבורם פחות מכוח השטף הרבה. ואלו הגיד לנו מגיד ולא היינו רואים הדבר בעינינו, היינו ממהרים להכחיש ולהשיב על דבריו. וזה מפני מעוט ידיעתנו בסודי היצירה, וחלישות הכרתנו בשורשי הנמצאים ותולדותיהם וטבעיהם וכחותם המתבודדים. ומי שהוא בסכלות אשר סיפרנו בדבר שהוא בין ידיו תדיר, אין מן התימה שלא ידע מהלכי הגוזר והצדק ממשפטי הבורא יתעלה, אשר הם נעלמים ונעלים ממה שזכרנו עד אין קץ. ובכמותו אמר דוד עליו השלום (תהילים קלא) ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו’. ואמר אחר זה מה שדומה לו מהמסר אל האלוהים, במאמרו אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי.

פרק ט
אמרה הנפש: כבר ניחמתני במה שיאשתני מהשיג סוד הדבר הזה לדקותו ועומק עניינו. אך גלה לי סוד ענייני והכוונה בהעמדתי בעולם הזה, וקרב לי צורת ההכרח והצדק בכל יכולתך מן הדרך הקצרה, ולא יהיה ענייני כעניין מי שלא הבין אופני טובתו מן הממונים כאשר הגיעני. והוא שבקצת איי הודו, מדינה אחת הסכימו יושביה למנות עליהם איש נוכרי בכל שנה. וכאשר תשלם לו השנה, יוציאוהו מביניהם, ויחזור על העניין אשר היה עליו קודם שיתמנה עליהם. והיה במתמנים עליהם איש אחד סכל, לא ידע סודם בו, וקבץ ממונות ובנה ארמונות וחיזקם, ולא הוציא ממדינתם דבר. והשתדל להביא כל אשר היה לו חוץ למדינה, ממון ואישה ובנים אליה. וכאשר נשלמה לו השנה, הוציאוהו אנשי המדינה ההיא נעור וריק מן הכל, והפרידו בינו ובין כל מה שבנה וקנה תחלה וסוף, ולא מצא בצאתו מאומה מכל מה שהיה לו בעיר וחוצה לה. והיה מתחרט ומתאבל על טרחו והשתדלותו במה שבנה וקבץ והיה לזולתו. ואחר כך הסכימה דעתם למנות עליהם איש נכרי נלבב ונבון. וכאשר נתמנה עליהם, בחר מהם איש אחד והטיב אליו, ושאל אותו על מנהגי העם ודתיהם עם מי שנתמנה עליהם קודם, וגילה לו סודם ודעתם בו. וכאשר ידע הדבר, לא נתעסק במאומה ממה שנתעסק בו הראשון אשר זכרנו, אך השתדל וטרח להוציא כל דבר יקר שהיה במדינה ההיא למדינה אחרת, ושם כל מכמניו ומחמדיו בזולתה, ולא בטח ננר ליבם, בגדולתם ובכבודם. והיה בין האבל והשמחה כל ימי עומדו במדינה, מתאבל במהירות יציאתו מאתם, ועל שמעט בעיניו מה שמוציא מן החמודות. כי אם היה עומד, היה מוציא יותר. והיה שמח בצאתו מהרה ממנה להתיישב במקום אשר שם שם חמודותיו, וישתמש בהם באופני תועלותיו ומיני הנאותיו בלב שלם ונפש בטוחה והתמדת עניין. וכששלמה שנתו לא דאג על צאתו מאתם, אך מיהר לדבר בשמחת לב ובסבר פנים, משבח מעשהו והשתדלותו, והלך לטובה רבה וכבוד גדול בשמחה מתמדת, ושמח בשני העניינים, והגיע אל תאוותו בשני המקומות. ואני יראה, שיקרני מקרה הכסיל, אשר יגע בשני העניינים והפסיד בשני המקומות. וכיון שחנני האל אותך, הורני והראני עניני ומה שעמידת עליו מסוד דברי ואופני תקנתו.
אמר השכל: כבר סיפרת במשל שהבאת צורת עומדך בעולם, וכי עניינך בו כעניין המלכים אשר זכרת. וכבר התברר אצלך גירותך ומהירות יציאתך, ואת צריכה שתעשי מה שעשה הנלבב הנבון, שיהיה עניינך כעניינו. ואם תטי ממנו אין לך תועלת בדברי ולא הנאה במליצתי.
אמרה הנפש: לולי חפצי בדבר, לא הייתי חוקרת על מה שנעלם ממני מענייני.
אמר השכל: אבל סוד דברך, שהבורא בראך מלא-דבר, בכלל מה שברא מן הגרמים הרוחניים. ורצה לנשאך ולהרים מעלתך עד מעלת סגולתו ובחיריו ובריו מן הקרובים אל אור כבודו לטוב לך ולחסד עמך, ולא היית ראויה לזה אלא אחר שלושה דברים: אחד מהם הסר מסך האיוולת מעליך והאיר לך בדעתו. והשני נסותך ובחנך אם תבחרי בעבודתו או בהמרותו. והשלישי מוסרך בעולם הזה בסבלך עול עבודתו בו, להעלותך אל מעלת העליונים והסובלים, שנאמר בהם (תהילים קיג) ברכו ה’ מלאכיו גבורי כוח עושי דברו.
ולא יתכן לך זה, ואת על עניינך הראשון.
ומחכמת הבורא יתעלה ברא לך העולם הזה בכל אשר בו, מקופא וצומח וחי, על סדר מתוקן והנהגה נכונה והכל מתוקן לתועלתך.
ובחר לך מסגולת יסודותיו היכל מתוקן דומה לעולם בשורשיו ותולדותיו ותכונתו, ופתח לך בו חמישה שערים אל העולם, והפקיד עליהם חמישה שוערים מנאמניו. והשערים הם כלי החושים, העיניים והאוזניים והאף והלשון והידיים. והשוערים הם החושים החמישה המשתמשים בהם, והם חוש הראות וחוש השמע והריח והטעם והמישוש, אשר בהם תגיעי אל כל תועלותיך בעולם הזה. והכין לך בתוך ההיכל ארבע מעלות לארבעה נגידים להנהיגו, והם המוח והלב והכבד והביצים. ותיקן בתוכו עוד ארבעה אוצרות לארבע פקידים, רצה לומר הכוח המושך והכוח המחזיק והכוח המעכל והכוח הדוחה. ואוצרותם ומשכנותם הם שתי מרירות, השחורה והאדומה. והליחה הלבנה והדם לתקנת ההיכל.
ופיזר העבדים מבית ומבחוץ לעבדו ולשמרו. הפנימי המעיים והגידים והמיתרים והעצבים והעורקים. והחיצונים הידיים והרגלים והלשון והרחם והשיניים והציפורנים והדומה להם. והכין לך אחר כן קשרים ומיצועים בין הרוחני ובין הגשמי. ומהם הדם הנובע והחום הטבעי והרוח החיוני. ואחר כך חברך אל ההיכל חיבור מתוקן, וקשרך אליו קשר מסודר ביכולתו וחכמתו יתברך, כדי שישלימו לך השלושה דברים אשר זכרתי לך. והכין לך לצורכך שני יועצים והפקיד עליהם שני סופרים ונתן לך מן העבדים והשמשים כצרכייך בעולם הזה.
והשני יועצים – האחד מהם הוא השכל המורה אותך מה שיש ברצון האל, והיועץ השני תאוותך אשר תשיאך ותסיתך במה שתקציף ה’ אלוהים בוראך בו.
והשני סופרים אחד מהם כותב במעשיך הטובים בסתר ובגלוי ובמצפון ובנראה, על ידי המשתמשים בו מכל מי שקדם זכרו, מן השוערים והנגידים ופקידים והעבדים והיועצים והמשרתים והשמשים. והסופר השני הוא כותב המעשים הרעים על הדרך הנזכר במעשים הטובים.
והמשרתים והשמשים הם המידות הנפשיות, כשמחה והדאגה והששון והיגון והזיכרון והשכחה והחכמה והסכלות והגבורה והמורך והנדיבות והכילות והצדק והרשע והבושת והעזות והתקווה והיראה והאהבה והשנאה וההנאה והצער והגאווה והענווה והשררה והשפלות, והרבה כאלו ממה שאת משתמשת בהם במצפונך.
והבורא יתברך צווה השוערים והנגידים והפקידים והעבדים והיועצים והמשרתים והשמשים לשמוע לך ולעמוד למצוותך עד קץ ידוע, אלא בעניינים מיוחדים בארם להם בעת התחברותם אליך, והם עניין ההכרח ומקום הגזרה.
והתיר לך להשתמש בכולם בתקנת גופך ובכל מה שהשליטך לעשותו בעולם הזה על פנים ידועים ובעניינים מיוחדים, והם כל המצוות השכליות והשמעיות והמותרות.
ואמר לך: כל אשר שמתיו בידך והשלטתיך להשתמש בו בעולם הזה, אל ישיאך, כי לא יוסיף לך בעצמך מאומה, ולא יגרע. ולא תגיע אליך ממנו הנאה ולא צער, אך הם דברים מתחדשים על גופך מבית או מחוץ, אין דבר מהם לצורכך. והם ממך כשליה מן הולד וכקליפת הביצה מן האפרוח.
ואם תביני ותשכילי כוונתי בך וטובתי עליך, ותבחרי בעבודתי ותרחקי מהמרותי בהנהגת כל מה שהשלטתיך בו, אעלך אל הגדולה שבמעלות בחירי וסגולתי, ואקרבך אל רחמי, ואלבישך זיו כבודי. ואם תבחרי בהמרותי, אענישך עונש גדול, ואענך עינוי ארוך. ואם תסכלי אופני השימוש בהם באחד מן הדברים אשר חייבתיך בם בעבודתי, מפני טרדתך בגופך ועסקך אשר נסיתיך בהם, הנה ייחדתי לך יועץ חכם נאמן, כשתשאלי עצתו יורה אותך, ואם תתעלמי יעירך, והוא השכל. התייעצי עמו בכל דבריך, כי הוא יצווך להשתמש בכל העומדים לפניך באופני עבודתו, ותשובנה המידות המגונות משובחות. כאשר יעשה הרופא החכם, שמשתמש בסמים שדרכם להזיק בתועלת הגופות, כסמים הממיתים וזולתם. ואם תהיי על הדעת הזאת, ותגבירי שכלך ותשמעי לעצתו, יכתוב סופר המעשים הטובים כל תנועותיך המותרות בכלל מעשיך הטובים, ותהיינה נוספות עליהם, ויהיו כל שמשיך עוזרים לך בעבודתי.
ואם תמרי את עצתו, ותטי לדעת היועץ השני שהוא כנגדו בכל ענייניו, ותשתמשי בהם כאשר ייעצך, תשובנה מידותיך המשובחות מגונות, כרופא הכסיל אשר ימית בסמים המועילים מפני סכלותו באופני שימושם.
ויכתוב סופר הרעות כל תנועותיך המותרות בכלל רעותיך, ותהיינה נוספות עליהם, ותמצאי עוזריך ושמשיך ומשרתיך, וכל מי שתפגעי בו, מסכימים על רצונך ומפיקים חפצך, ותוסיפי בהם שמחה וששון. וכל זה צדק מבוראך על בחרך המרותו מעבודתו, או עבודתו מהמרותו במצפונך ובכוונתך בסתרך. כי הנגלה והנסתר ממך שווים אצלו והוא יגמלך על מה שהשקיף עליו ממך מכל זה.
ואם נעלם מבני אדם, הלא תראה כי הדיין הוא דן כפי מה שנתקיים אצלו, אם בעדים או בחושיו. ואם היה מתקיים אצלו מה שיש במצפונים, היה דן עליו. הבורא יתברך, שידיעתו בכל שווה, מן הדין הוא שישפוט כפי ידיעתו. כמו שאמר הכתוב (דברים כט) הנסתרות לה’ אלוהינו וגו’.
וכשירצה הבורא להעיר אותך ולהוכיחך, יצווה אחד מן המשרתים להסתלק מעבודתך, ויחלה האבר ההוא מגופך, או שניים או כולם, ויחלה וידוה עד עת ידוע. ואם תקיצי ותשובי אליו – יצווהו לשוב לעבודתך, וירפא גופך וישוב לעניינו הראשון. כמו שאמר הכתוב (תהילים קז) אוילים מדרך פשעם וגו’ כל אכל תתעב נפשם וגו’ ויזעקו אל ה’ וגו’ ישלח דברו וירפאם וגו’.
וכאשר ישלמו ימי ניסיונך בעולם הזה, יצווה הבורא יתעלה כל מי שזכרנו מן השערים והשוערים והעבדים והמשרתים לשוב מעליך, וינתקו הקשרים והמיצועים אשר בינך ובין גופך, ותשובי אל עניינך הראשון, וישאר גופך אין תנועה לו ולא הרגשה. וישוב גם הוא לעניינו הראשון. כמו שאמר החכם (קהלת יב) וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
ויראו לך פנקסי מעשיך ומחשבותיך וחפציך ומה שבחרת וטרדת נפשך בו בעולמך, ויהיה הגמול כפיהו. וכבר הזהירך על זה והתרה בך על ידי שלוחי ונביאיו ותורתו הנאמנה. כמו שאמר החכם (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים,כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו’ הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

פרק י
אמרה הנפש: כבר הבינותי מאמרך והקשבתי לכל מה שזכרת, אני מתחננת אל כבודך שתבאר לי המקומות אשר אשתמש בהם במשובח ובמגונה במידותיי, אשר בהשתמשי בהם שם ישבחוני עליהם ויודו שימושי בהם.
אמר השכל: מידותיך רבות. אזכיר לך מהם מה שנזדמן לי בקצרה.
והוא שבמידותיך שתי מידות- הם השמחה והאבל. והם זה כנגד זה. ואופני השימוש בשמחה, כשתבטחי בהנאה קיימת תמיד, ולא תתערב בה תוגה ולא יארע לך פגע, התירי המידה הזאת. אבל מקום השימוש באבל, כי יפגשך דבר מצער, קיים תמיד, ואין בך יכולת לדחותו ולא פנים להתפרד ממנו, התירי גם כן מידת האבל והשתמשי בה.
ובכלל מידותיך שתי מידות – והם המורא והתקווה. ומקום המורא שתהיה בעניין שמביא אל העניין שיצטרך, ולא תהיה לו אחריתו טובה, ואין בך כוח ויכולת לדחותו מעליך. אך מקום התקווה שתשתדלי בהקדמות המביאות הטובה אליך, ומחייבות לך הנעימות מבלי מונע שימנע מהם, ולא דבר שיבדיל בינך וביניהם, כעשות המצוות שצווה האל לעשותו מפני טוב אחריתו.
ובכלל מידותיך שתי מידות – הגבורה והמורך ומקום השימוש בגבורה, בפגוע באויבי ה’ להילחם בם, וסבול כל עצב וכל ניסיון ברצון הבורא יתעלה ורצון חסידיו. כמו שאמר (תהילים מד) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ואמר (שם קמא) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני. אך מקום המורך בפגוע באוהבי ה’ שלא להלחם בם ובאנשי עבודתו, ושתתאחרי מעמוד כנגד מוכיחך במה שיש בו טובתך. כמו שכתוב (מלכים ב כב) יען רך לבבך ותיכנע מפני ה’.
ובכלל מידותיך שתי מידות – הבושת והעזות ומקום הבושת בהמרות המטיב לך בטובתו על פניו ובין ידיו, ובהוכיחו אותך בעדיו הטובים והרעים, ופגיעת נביאיו. כמו שכתוב (יחזקאל מג) בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם וגו’. ואמר (עזרא ט) אלוהי בושתי ונכלמתי וגו’. ומקום מידת העזות, בפגיעות הרשעים ואנשי העבירות והחולקים על האמת, ולצוות בחסד ולהזהיר מן הגנות ולהוביש החוטאים ולהוכיח הקטנים והגדולים. כמו שכתוב (ישעיה נ) שמתי פני כחלמיש וגו’.
וכן שתי מידות – הכעס והרצון ומקום הכעס בנטות מדרך האמת ומדין הצדק, והגברת השקר על האמת ואנשיו, ומקום הרצון בהפיל כל הדברים על אופניהם, ובהניחם על מכוניהם ובלכת בדרכי האמת בהם.
וכן שתי מידות – הרחמים והאכזריות מקום הרחמים על הדלים והעניים והחולים והפורשים מן העולם, ומי שאינו מכיר אופני טובותיו, ומי שאינו יודע להנהיג עצמו, והאסור ביד אויבו, ומי שפקד טובה רבה, והמתחרט על עונותיו, והבוכה על מה שעבר מחטאיו מיראתו את עונש האלוהים. ומקום האכזריות בהיפרע מן הרשעים, והנקם מן המשחיתים בארץ. כמו שאמר הכתוב (דברים יט) לא תחוס עינך עליו וגו’.
וכן שתי מידות – הגאווה והענווה מקום הגאווה והגובה, כשתפגעי בכופרים באלוהים ובנוטים מעליו, אל תשפילי ואל תיכנעי להם, שלא תראי כמצדקת אותם ונוטה אחר דעתם המשחיתות. אך התירי מידת הגאווה והגובה, המורה על הפך דעתם ומעוט רצונך בהם, כאשר ידעת מעניין מרדכי והמן. ומקום השימוש בענווה, בפגיעתך אדם חסיד ונבר וירא אלוהים וחכם בתורתו ומתעסק בעבודתו, ומי שיש לו עליך טובה וחסד, את חייבת לגומלו עליה. כל שכן מי שגדלו ועצמו טובותיו מגמולך עליהם. וכן שתיקחי הדין לאלוהים מעצמך. כמו שנאמר (ויקרא כו) או אז יכנע לבבם הערל וכו’.
וכן שתי מידות – האהבה והשנאה מקום האהבה למי שמסכים עמך על עבודת האלוהים, ועל מי שישמחך באחרית עניינך. ומקום השנאה למי שעובר על רצון האלוהים ועומד כנגד אנשי האמת, והביאך אל מה שמקציף בוראך. כמו שאמר (משלי כח) עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם.
וכן שתי מידות – הנדיבות והכילות ומקום הנדיבות, לשום כל דבר במקומו, ולתת לכל בעל מידה חמודה מן הממון והחכמה כפי מה שראוי לו. כמו שאמר (שם ג) אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידך לעשות. ואמר (שם ה) יפוצו מעינותיך חוצה. ומקום הכילות על האכזרים והפתאים, ומי שאינם מכירים את עצמם, ולא ערך הטובה עליהם. כמו שכתוב (שם ט) יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. ואמרו זיכרונם לברכה כל העושה טוב למי שאינו מכירו. כאלו זורק אבן למרקוליס.
וכן שתי מידות – העצלה והחריצות מקום השתמשו בעצלה בתאוות הבהמיות אשר הנאותיהם חולפות מן האדם, וישאר עליו חרפתם בעולם הזה ועונשם לעולם הבא. ומקום החריצות בהנאות הרוחניות, ובמעשיהם שמתכוונים בהם להגיע אל רצון האלוהים יתברך. כמו שאמר דוד עליו השלום (תהילים קיט) חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך.
ומה שזכרתי בשער הזה די לבוחר בדרך הישרה ומבקש האמת לעצמו, וחפץ בחכמה למענה. והאל יפק אותנו אל דרכי עבודתו ברחמיו אמן.

השער הרביעי: שער הבטחון
בבטחון על האלהים יתברך לבדו
אמר המחבר:
מפני שקדם מאמרנו בחיוב קבלת עבודת האלוהים,
ראיתי להביא אחריו מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלהים יתברך,
והוא: הבטחון עליו בכל דבריו – בעבור מה שיש בו מן התועליות הגדולות בענין התורה ובענין העולם.

תוכן עניינים
• 1 הבטחון – מנוחת הנפש
• 2 אין לבטוח בחכמתו האישית
• 3 אין לבטוח בעושר האישי
• 4 יתרון הבטחון כמגביר העצמאות האישית
• 5 הבטחון מפנה לעיסוק במשמעותי והחשוב באמת
• 6 עשרה יתרונות הבוטח בה’ אפילו על האלכימאי
• 7 הבוטח בה’ משתמש נכונה בממונו
• 8 כסף אינו מזיק לבוטח בה’
• 9 יתרונות הבטחון כמביא לשלוה רוחנית ולמנוחה גופנית
◦ 9.1 מנוחה מתאוות
◦ 9.2 הפסקת הנדודים
◦ 9.3 המנעות מעבודות מפרכות
◦ 9.4 מניעת צער מהפסדים כלכליים ועסקיים
◦ 9.5 שמחה מכל דבר
• 10 שבעה דברים בביטחון
• 11 פרק א – מה הוא הביטחון
• 12 פרק ב – בסיבות הביטחון על הברואים
• 13 פרק ג – בביאור ההקדמות אשר בעבורם יתחייב והביטחון באלוהים וחיוב העסק בסיבות
◦ 13.1 הקדמה א. תכונות הנהגתו של הקב”ה
▪ 13.1.1 שבע אמונות הכרחיות לגבי הקב”ה
◦ 13.2 הקדמה ב. השקפת ה’ (השגחה)
◦ 13.3 הקדמה ג. הבטחון אך ורק בקב”ה ולא באחרים
◦ 13.4 הקדמה ד. נחישות והשתדלות
◦ 13.5 הקדמה ה. תיקון עולם
▪ 13.5.1 הצורך בפרנסה ובעבודה קשה
◦ 13.6 הקדמה ו. רשע ורע לו
▪ 13.6.1 רשע ורע לו – תשובה בעניין
◦ 13.7 הקדמה ז. אל יתאמץ האדם מדי
• 14 פרק ד- בביאור הדברים אשר בהם יהיה הביטחון וחיוב שבחו וגנותו בהם
• 15 פרק ה- בהפרש שיש בין עסק הבוטח באלוהים בסבות הטרף, ובין עסק מי שאינו בוטח באלוהים בה
• 16 פרק ו- בביאור אופני חיוב גנות דעת האומרים באריכות התאוות בעולם, ומייחלים נפשותם בקבלת עבודת האלוהים כשיגיעו לחפצם בו, והם בעלי המשכונות
• 17 פרק ז- במפסידי הביטחון באלוהים, וכל מה שצריך לדבר בעניין הביטחון ולקצר בחלקיו
• 18 הערות שוליים
הבטחון – מנוחת הנפש
ותועלותיו בו בתורתו:
מהם מנוחת נפשו וביטחונו על אלוהיו יתברך: כמו שהעבד חייב לבטוח על אדוניו, מפני שאם איננו בוטח באלוהים בוטח בזולתו.ומי שבוטח בזולת ה’, מסיר האלוהים השגחתו מעליו ומניח אותו ביד מי שבטח עליו.
ויהיה כמי שנאמר בו (ירמיהו ב, יג) כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים וגו’.
ואמר (תהלים קו, כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.
ואמר הכתוב (ירמיהו יז, ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו.
ואמר (תהלים מ, ה) אשרי הגבר אשר שם ה’ מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב.
ואמר (ירמיהו שם, ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה’ יסור לבו.
אין לבטוח בחכמתו האישית
ואם יבטח על חכמתו ותחבולותיו וכוח גופו והשתדלותו, יעזבהו ה’ לנפשו, ייגע לריק וייחלש כוחו ותקצר תחבולתו מהשיג חפצו.
כמו שאמר הכתוב (איוב ה, יג) לוכד חכמים בערמם.
ואמר (קהלת ט, יא) שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המרוץ, ולא לגבורים המלחמה וגו’.
ואמר (תהלים לד, יא) כפירים רשו ורעבו ודורשי ה’ לא יחסרו כל טוב.
אין לבטוח בעושר האישי
ואם יבטח ברוב עשרו, יוסר ממנו ויישאר לזולתו.
כמו שאמר הכתוב (איוב כז, יט) עשיר ישכב ולא יאסף, עיניו פקח ואיננו.
ואמר (משלי כג, ד) אל תיגע להעשיר, מבינתך חדל.
ואמר (שם, ה) התעיף עיניך בו ואיננו וגו’.
ואמר (ירמיהו יז, יא) בחצי ימיו יעזבנו וגו’.
או תמנע ממנו הנאתו בו –
כאשר אמר החכם (קהלת ו, ב) ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו וגו’.
ויהיה אצלו פיקדון ששומר אותו מן הפגעים עד שישוב למי שהוא ראוי לו.
כמו שכתוב (שם ב, כו) ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלוהים.
ואמר (איוב כז, יז) יכין וצדיק ילבש וכסף נקי יחלוק.
ואפשר שיהיה הממון סיבת רעתו ואבדן נפשו.
כמו שכתוב (קהלת ה, יב) יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, עשר שמור לבעליו לרעתו.
יתרון הבטחון כמגביר העצמאות האישית
ומהם, שהבוטח באלוהים יביאנו הבטחתו עליו שלא יעבוד זולתו, ושלא יקווה לאיש, ולא ייחל לבני אדם, ולא יעבדם להתרצות אליהם, ולא יחניף להם, ולא יסכים עימהם בבלתי עבודת האלוהים, ולא יפחידהו עניינם, ולא יירא ממחלוקותם. אבל יתפשט מבגדי טובותם וטורח הודאתם וחובת תגמולם.
ואם יוכיח אותם, לא יזהר בכבודם, ואם יכלימם, לא יבוש מהם, ולא ייפה להם השקר.
כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ, ז) וה’ אלוהים יעזר לי, על כן לא נכלמתי – על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש.
ואמר (יחזקאל ב, ו) אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא.
ואמר (שם) מדבריהם אל תירא ומפניהם אל תחת.
ואמר (ירמיהו א, ח) אל תירא מפניהם.
ואמר (שם, יז) אל תחת מפניהם.
ואמר (יחזקאל ג, ט) כשמיר חזק מצור נתתי מצחך וגו’.
הבטחון מפנה לעיסוק במשמעותי והחשוב באמת
ומהם, שהבוטח באלוהים יביאהו ביטחונו לפנות את לבו מענייני העולם, ולייחד לבבו לענייני העבודה, ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לענייני עולמו – לבעל האלכימיה, והוא היודע להפוך הכסף לזהב, והנחושת והבדיל לכסף על ידי חכמה ומעשה.
עשרה יתרונות הבוטח בה’ אפילו על האלכימאי
ואם הוא חזק בבטחונו באלוהים יש לו עליו יתרון בעשרה דברים:
א תחילתם שבעל האלכימיה צריך לדברים מיוחדים למלאכה לא יגמר לו דבר זולתם, ולא ימצאם בכל עת ובכל מקום.והבוטח באלוהים טרפו מובטח לו מכל סיבה מסיבות העולם.
כמו שאמר הכתוב (דברים ח, ג) למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו’.
כי הסיבות אינן נבצרות ממנו בכל עת ובכל מקום,
כאשר ידעת מדבר אליהו עם העורבים ועם האישה האלמנה, ועוגת רצפים וצפחת המים, ודבר עובדיהו עם הנביאים, שאמר (מלכים א יח, יג) ואחביא מנביאי ה’ מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים.
ואמר (תהלים לד, יא) כפירים רשו ורעבו ודורשי ה’ לא יחסרו כל טוב.
ואמר (שם, י) יראו את ה’ קדושיו כי אין מחסור ליראיו.
ב והשני כי בעל האלכימיה צריך למעשים ולמלאכות לא ישלם לו חפצו זולתם, ואפשר שימיתוהו ריחם ועשנם, עם התמדת העבודה ואורך היגיעה בהם לילה ויומם.והבוטח באל בבטחה מהפגעים, ולבו בטוח ממצוא הרעות, וכל אשר יבואנו מאת האלוהים יהיה לו לששון ולשמחה, וטרפו בא אליו במנוחה והשקט ושלוה.
כמו שכתוב (תהלים כג, ב) בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני.
ג והשלישי: כי בעל האלכימיה אינו מאמין על סודו זולתו מיראתו על נפשו.והבוטח באלוהים איננו ירא משום אדם בביטחונו, אבל הוא מתפאר בו.
כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נו, יב) באלוהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי.
ד והרביעי: כי בעל האלכימיה אינו נמלט מהזמין מהזהב והכסף הרבה לעת צרכו, או שלא יזמין מהם כלום אלא כפי שיספיק לזמן מועט. ואם יזמין ממנו הרבה, יהיה כל ימיו מפחד על נפשו שלא יאבד ממנו במיני סיבות האבדה, ולא ישקוט לבו ולא תנוח נפשו מפחדו עליו מהמלך והעם. ואם לא יזמין מהם אלא למלאות מחסורו זמן מועט, אפשר שיבצר ממנו המעשה בעת הצורך הגדול אליו מפני המנע סיבות מסיבותיו ממנו.והבוטח באלוהים ביטחונו חזק באלוהיו שיטריף אותו כרצונו בעת שירצה ובמקום שירצה. כאשר יטריף העובר ברחם אמו, והאפרוח בתוך הביצה, אשר אין בה מקום מפולש להיכנס אליו ממנו דבר מחוצה, והעוף באוויר, והדגים במים, והנמלה והתולעת עם חלישותם. ויבצר הטרף מהארי עם תוקפו בקצת הימים.
כמו שכתוב (תהלים לד, יא) כפירים רשו ורעבו וגו’.
ואמר (משלי י, ג) לא ירעיב ה’ נפש צדיק וגו’.
ואמר (תהלים לז, כה) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.
ה והחמישי: שבעל האלכימיה תחת יראה ופחד על מלאכתו מן המלך ועד הקטן שבעם. והבוטח באלוהים ירצוהו המלכים ונכבדי בני אדם, אף החיות והאבנים מבקשים רצונו.
כמו שנאמר במזמור יושב בסתר עליון (תהלים) …עד אחריתו.
ואמר (איוב) בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע, ברעב פדך ממות… עד סוף העניין.
ו והשישי: שבעל האלכימיה אינו בטוח מהחוליים והמדווים שמערבבין עליו שמחתו בעושרו ואינם מניחים אותו ליהנות ממה שיש לו, ולא להתענג במה שהשיגה ידו. והבוטח בה’ בטוח מן המדווים והחוליים אלא על דרך הכפרה או על דרך התמורה.
כמה שכתוב (ישעיהו) ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשול יכשלו.
ואמר וקוי ה’ יחליפו כוח וגו’.
ואמר (תהלים) כי זרועות רשעים תשברנה וגו’.
ז והשביעי: שבעל האלכימיה אפשר שלא יגיע אל מזונו במה שיש אצלו מן הזהב והכסף, מפני שלא יהיה האוכל נמצא בעירו בקצת העתים.
כמה שכתוב (יחזקאל) כספם בחוצות ישליכו.
ואמר (צפניה) גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם.
והבוטח בה’ לא יבצר ממנו מזונו בכל עת ובכל מקום עד סוף ימיו.
כמו שכתוב (איוב) ברעב פדך ממות וגו’.
ואמר (תהלים) ה’ רועי לא אחסר וגו’.
ואמר (תהלים) לא יבשו בעת רעה, ובימי רעבון – ישבעו.
ח והשמיני: שבבעל האלכימיה איננו מתעכב בשום מקום, מיראתו שמא יתגלה סודו. והבוטח באלוהים בביטחה בארצו ובמנוחת נפש במקומו.
כמו שכתוב (שם) בטח בה’ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה.
ואמר (שם) צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה.
ט והתשיעי: שבעל האלכימיה לא תלוונו האלכימיה שלו באחריתו, ולא ישיג בה בעולם הזה זולת מזונו והביטחון מן הריש והצורך לבני אדם. והבוטח בה’ ילוונו גמול ביטחונו בעולם הזה ולעולם הבא.
כמו שכתוב (תהלים) והבטח בה’ חסד יסובבנו.
ואמר (תהלים, לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו’.
י והעשירי: שבעל האלכימיה, אם ייוודע עניינו, תהיה סיבת מותו, מפני שמה שהוא משתדל וטורח בו הפך הנהגת העולם, ומנהיג הכל ישליט עליו מי שימיתהו כשאינו יודע להעלים את סודו. והבוטח בה’, כאשר יודע ביטחונו, יגדל בעיני הבריות ויכבדוהו בני אדם, ויתברכו בקרבתו ובראייתו, ויהיה גורם לתקנת עירו ולדחות הפגעים מעל אנשי מקומו.
כמו שכתוב (משלי) וצדיק יסוד עולם וכעניין לוט בצוער.
הבוטח בה’ משתמש נכונה בממונו
ומתועלת הביטחון בה’ בעניין התורה: כי הבוטח בה’, אם הוא בעל ממון, ימהר להוציא חובות האלוהים וחובות בני אדם מממונו בנפש חפצה ורוח נדיבה, ואם איננו בעל ממון, יראה כי חסרון הממון טובה מטובות המקום עליו, מפני שנסתלקו מעליו החובות שהוא חייב בהם לאלוהים ולבני אדם בעבורו, ומיעוט טרדת לבו בשמירתו והנהגתו.
כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה אומר: ‘המקום יצילני מפזור הנפש’.
אמרו לו: מה הוא פזור הנפש? אמר: שיהיה לי ממון בראש כל נהר ובראש כל קריה.
והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: (מסכת אבות ב ז) מרבה נכסים מרבה דאגה.
ואמרו: איזהו עשיר השמח בחלקו.
כסף אינו מזיק לבוטח בה’
ומהם, כי הבוטח בה’ לא ימנעהו רוב הממון מבטוח בה’, מפני שאינו סומך על הממון, והוא בעיניו כפיקדון צווה להשתמש בו על פנים מיוחדים ובעניינים מיוחדים לזמן קצוב. ואם יתמיד קיימו אצלו

  • לא יבעט בעבורו,
  • ולא יזכור טובתו למי שצווה לתת לו ממנו,
  • ולא יבקש עליו גמול הודאה ושבח.
    אבל הוא מודה לבוראו יתברך אשר שמהו סיבה לטובתו.
    ואם יאבד הממון ממנו, לא ידאג ולא יאבל לחסרונו, אך הוא מודה לאלוהיו בקחתו פיקדונו מאתו, כאשר הודה בנתינתו לו, וישמח בחלקו. ואיננו מבקש היזק זולתו ולא יחמוד אדם בממונו.
    כמו שאמר החכם (משלי, יג) צדיק אוכל לשובע נפשו:
    יתרונות הבטחון כמביא לשלוה רוחנית ולמנוחה גופנית
    אך תועלת הבטחון בעולם:
    מנוחה מתאוות
    מהם מנוחת הלב מן הדאגות העולמיות והשלוה מנדנוד הנפש וצערה לחסרון תאוותיה הגופיות והוא בהשקט ובבטחה ובשלווה בעולם הזה.
    כמו שכתוב (ירמיה יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו.
    ואמר (שם) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו וגו’
    הפסקת הנדודים
    ומהם, מנוחת הנפש מלכת בדרכים הרחוקים, אשר היא מכלה הגופות וממהרת השלמת ימי החיים. כמו שכתוב (תהלים קב) עינה בדרך כחי קצר ימי. ונאמר על אחד מן הפרושים כי הלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף בתחילת פרישותו. ופגע אדם אחד מעובדי כוכבים בעיר אשר הלך אליה. אמר לו הפרוש: כמה אתם בתכלית העיוורון ומיעוט ההבנה בעבודתכם לכוכבים. אמר לו האמגושי: ומה אתה עובד? אמר ליה הפרוש: אני עובד הבורא היכול, המכלכל האחד, המטריף אשר אין כמוהו. אמר לו האמגושי: פועלך סותר את דבריך. אמר ליה הפרוש: והיאך? אמר לו: אילו היה מה שאמרת אמת היה מטריפך בעירך כמו שהטריפך הנה ולא היית טורח לבא אל ארץ רחוקה כזאת. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו אחר כך.
    המנעות מעבודות מפרכות
    ומהם, מנוחת הנפש והגוף מן המעשים הקשים והמלאכות המייגעות את הגופות, ועזוב עבודת המלכים וחוקיהם וחמס אנשיהם.
והבוטח בה’ הוא תובע מסיבות הטרף מה שיש בו יותר מנוחה לגופו, ושם טוב לו, ופנאי ללבו, ומה שהוא מפיק יותר לחובות תורתו עם יותר אמונתו. כי הסיבה לא הוסיף לו בחוקו ולא תחסרהו ממנו מאומה אלא בגזרת האלוהים ית’.
    כמו שאמר (תהלים) כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אלוהים שופט, זה ישפיל וזה ירים.
    ואמר (תהלים כג) בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני.
    מניעת צער מהפסדים כלכליים ועסקיים
    ומהם, מיעוט צער נפשו במסחר אם יתעכב אצלו, או פרקמטיה, או אם לא יוכל לגבות חובו, או אם יפגעהו חולי בגופו – מפני שהוא יודע כי הבורא יתברך מתקן עניינו יותר ממנו, ובוחר לו טוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו.
    כמו שאמר (שם סב) אך לאלוהים דומי נפשי כי ממנו תקותי.
    שמחה מכל דבר
    ומהם, שמחתו בכל עניין שיעתיק אליו, ואם יהיה כנגד טבעו, מפני ביטחונו באלוהים שלא יעשה לו אלא הטוב לו בכל עניין, כאשר תעשה האם החומלת לבנה ברחיצתו וחיתולו וקשירתו והתרתו על כורחו.
    כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים) אם לא שויתי ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי.
    שבעה דברים בביטחון
    וכיון שביארתי מתועלות הביטחון באלוהים והנאותיו בתורה ובעולם מה שנזדמן לי, אבאר עתה מעניין הביטחון שבעה דברים.
    • אחד מהם, מה הוא הביטחון.
    • והשני, בסיבות הביטחון על הברואים.
    • והשלישי, בביאור ההקדמות אשר בעבורם יתחייב הביטחון באלוהים וחיוב העסק בסיבות.
    • והרביעי, בביאור הדברים אשר בהם יהיה הביטחון וחיוב שבחו וגנותו בהם.
    • והחמישי, בהפרש שיש בין עסק הבוטח באלוהים בסבות הטרף, ובין עסק מי שאינו בוטח באלוהים בהם.
    • והשישי, בביאור אופני חיוב גנות דעת האומרים באריכות התאוות בעולם, ומייחלים נפשותם בקבלת עבודת האלוהים כשיגיעו לחפצם בו, והם בעלי המשכונות.
    • והשביעי, במפסידי הביטחון באלוהים, וכל מה שצריך לדבר בעניין הביטחון ולקצר בחלקיו.
    פרק א – מה הוא הביטחון
    אך מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו, כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו. 
אבל העיקר אשר בעבור יהיה הביטחון מן הבוטח, ואם יפקד ולא ימצא הביטחון, הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקיים מה שאמר, ויעשה מה שערב, ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו – שיעשהו נדבה וחסד.
    פרק ב – בסיבות הביטחון על הברואים
    אך הסיבות אשר בהן ייתכן הביטחון מהבוטח על הברואים הן שבע.

    א אחת מהן, הרחמים והחמלה, כי האדם כשהוא יודע בחברו שהוא מרחם וחומל עליו, יבטח בו ותנוח נפשו עליו כל מה שיטריחהו מענייניו.
    ב והשנית שיהיה יודע בו עם אהבתו שאיננו מתעלם ממנו ולא מתעצל בחפצו, אבל הוא יודע בו שהוא משתדל ומסכים לעשותו. כי אם לא יתברר לו ממנו כל זה, לא יהיה ביטחונו עליו שלם, מפני שהוא יודע התעלמותו ורפיונו בחפצו. וכאשר יתקבצו לבוטח ממי שבטח בו שתי מידות אלה: גודל רחמיו עליו ורוב השגחתו על ענייניו – יבטח בו מבלי ספק.
    ג והשלישית שיהיה חזק לא ינוצח באשר הוא חפץ, ולא ימנעהו מונע מעשות בקשת הבוטח. כי אם יהיה חלש – לא ישלם הביטחון עליו, אף על פי שנתברר שהוא מרחם ומשגיח, מפני המנע דברים ממנו ברוב העניינים.
    וכאשר יתקבצו בו שלוש המידות האלה, יהיה הביטחון עליו יותר ראוי.
    ד והרביעית שיהיה יודע באופני תועלת הבוטח עליו, ולא יעלם ממנו מה שהוא טוב לו בנסתר ובנראה, ומה שייטב בו עניינו.
    כי אם לא ידע כל זה, לא תנוח נפש הבוטח עליו. וכאשר יתקבצו לו בו דעתו בתועלותיו ויכולתו בהם, ורוב השגחתו עליהם, וחמלתו עליו – יחזק ביטחונו בו מבלי ספק.
    ה והחמישית שיהיה מתייחד בהנהגת הבוטח עליו מתחילת הוויתו וגידולו וינקותו ונערותו ובחרותו וישישותו וזקנתו עד תכלית עניינו.
    וכשיתברר כל זה ממנו לבוטח, יתחייב שתנוח נפשו עליו, וישען עליו, בעבור מה שקדם לו עליו מן הטובות העודפות והתועליות המתמידות. ויהיה זה מחייב חזקת ביטחונו בו.
    ו והשישית שיהיה עניין הבוטח מסור בידו, ולא יוכל אדם להזיקו ולהועילו, ולא להטיב אליו ולא לדחות נזק מעליו זולתו, כעבד האסור אשר הוא בבית הבור ברשות אדוניו.
    וכשיהיה הבוטח ברשות מי שבטח עליו על העניין הזה – יהיה יותר ראוי לבטוח עליו.
    ז והשביעית שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו, ולמי שאינו ראוי לו, ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך לא ייכרת ולא יפסק.
    ומי שנקבצו בו כל המידות האלה עם כל מה שהזכרנו קודם לזה, נשלמו תנאי הביטחון בו, והתחייב היודע ממנו לבטוח בו ושתנוח נפשו עליו בגילויו ובנסתרו, בלבו ובאבריו, ולהימסר אליו ולרצות בגזרותיו, ולדון אותו לטוב בכל דיניו ומפעליו.
    וכאשר נחקור על אלה השבעה תנאים לא נמצאם כלל בברואים, ונמצאם כולם בבורא יתעלה. א שהוא מרחם על בריותיו –
    כמו שכתוב (תהלים) רחום וחנון ה’ וגו’.
    ואמר (סוף יונה) ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה…? וגו’.
    ב ושאינו מתעלם –
    כמו שכתוב (תהלים) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
    ג ושהוא חכם ולא ינוצח –
    כמו שכתוב (איוב) חכם לבב ואמיץ כוח! מי הקשה אליו – וישלם?
    ואמר {{קטן|[[דברי הימים א כט|דברי הימים (תפילת דוד)}} לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו’.
    וכתיב (צפניה) ה’ אלוהיך בקרבך גבור יושיע.
    ה ושהוא מתייחד בהנהגת האדם מתחילת עניינו והתחלת גדולתו –
    כמו שכתוב (האזינו) הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך.
    ואמר (תהלים) עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי.
    ואמר (איוב) הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני… ושאר העניין.
    ו ושתועלתו והזיקו אינם ברשות אדם כי אם ביד הבורא יתעלה לבדו –
    כמו שכתוב (איכה) מי זה אמר ותהי, ה’ לא צוה. מפי עליון לא תצא הרעות והטוב.
    ואמר (ישעיהו) יבש חציר, נבל ציץ, ודבר אלהינו יקום לעולם!
    ואמר אכן חציר העם.
    וכבר התברר העניין הזה במאמר השלישי מן הספר הזה במה שיש בו די.
    ז ושנדיבתו כוללת וחסדו סובב –
    כמו שכתוב (תהלים קמה) טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו.
    ואמר (שם קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו.
    ואמר (שם קמה) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
    והשכל גוזר בהיקבץ אלה השבעה עניינים בבורא יתעלה מבלתי הנבראים, לכן הבאתי אלו הפסוקים מן הכתוב לזיכרון בלבד. 
וכאשר יתברר זה לאדם, ויתחזק הכרתו באמיתת חסד הבורא: יבטח בו וימסר אליו, ויניח הנהגתו עליו, ולא יחשדהו בדינו, ולא יתקצף על בחירתו לו. 
כמו שאמר דוד עליו השלום {{קטן|תהלים קיז|מזמורי הלל]]) כוס ישועות אשא ובשם ה’ אקרא. ואמר צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא:
    פרק ג – בביאור ההקדמות אשר בעבורם יתחייב והביטחון באלוהים וחיוב העסק בסיבות
    אך ההקדמות אשר בבירורן ואמיתתן ישלם לאדם הביטחון באלוהים הן חמש.
    הקדמה א. תכונות הנהגתו של הקב”ה
    א אחת מהן, שיאמין ויתברר אצלו התקבצות השבעה עניינים באלוהים, אשר בהתקבצם במי שבוטחים, יתכן לבוטח לבטוח עליו. וכבר זכרתים והעירותי עליהן במה שנזדמן לי מן הכתוב. והם:
    שבע אמונות הכרחיות לגבי הקב”ה
    א הראשון, שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיו מזולתו עליו כולם הם מרחמי האל וחמלתו.
    כמו שאמר הכתוב (ראה) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.
    בוהשני, כי הבורא יתעלה לא ייעלמו ממנו אופני תועלת האדם. והדין נותן זה, מפני שהוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו, ובפגעים המשיגים אותו, ובאופני מחלתו וארוכתו יותר מעושהו.
    ואם יהיה זה נמצא בעושים מבני אדם, אשר לא יחדשו במעשיהם זולתי צורה מקרית, אך השורש והצורה עצמית אין להם בהם שום תחבולה ולא יכולת לחדשם; ואשר חידש שורש האדם וצורתו ותכונתו וסדר חיבורו הוא החכם היודע בענייני תועלותיו ונזקיו והטוב לו בעולמו ואחריתו בלי ספק.
    כמו שכתוב (ישעיהו) אני ה’ אלוהיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך.
    ואמר (משלי ג) כי את אשר יאהב ה’ יוכיח וגו’.
    ג והשלישי, כי הבורא יתברך חזק מכל חזק ודברו נגזר מכל דבר ואין משיב את דינו.
    כמו שכתוב (תהלים} כל אשר חפץ ה’ עשה.
    ואמר (ישעיהו) כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו’.
    ד והרביעי, כי הוא משגיח על הנהגת בני אדם כולם, לא יניחם ולא יתעלם מהם, ולא ייסתר ממנו דבר מהם מקטנם ועד גדולם, ולא ישכיחהו דבר את דבר.
    כמו שכתוב (ישעיהו מ, כז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל? נסתרה דרכי מה’! ומאלוהי – משפטי יעבור!! הלוא ידעת אם לא שמעת? אלוהי עולם ה’! בורא קצות הארץ! לא ייעף ולא ייגע! אין חקר לתבונתו!!
    ה והחמישי, שאין ביד אחד מהברואים להועיל את נפשו ולא להזיקה ולא לזולתו כי אם ברשות הבורא יתברך.
    כי העבד, כשיהיה לו יותר מאדון אחד, כל אחד מהם יכול להועילו, לא יתכן לו לבטוח על אחד מהם, מפני שמקווה התועלת מכל אחד מהם. ואם יהיה אחד מהם יכול על תועלתו יותר משאריתם, יהיה חוזק ביטחונו בו כפי יכולתו, אף על פי שהוא בוטח בשאריתם. ואם לא יוכל להועילו ולהזיקו כי אם אחד מהם בלבד, על כורחו יבטח עליו לבדו, מפני שאינו מקוה תועלת מזולתו.

    וכן כשירגיש האדם שלא יועילנו ולא יזיקנו אחד מהנבראים אלא ברשות הבורא ית’, ישוב לבו מיראתם ותקותם ויבטח על הבורא לבדו.
    כמו שכתוב (תהלים) אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה.
    ו והשישי, שידע רוב טוב האלוהים על האדם, ומה שהתחיל אותו בו מרוב החסד והטובה, מבלי שיהיה ראוי אצלו לכך, ולא לצורך שיהיה אליו, אך נדבה וטובה וחסד, כאשר בארנו בשער הבחינה מן הספר הזה.
    וכמו שאמר דוד עליו השלום (שם מ) רבות עשית אתה ה’ אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר.
    ז והשביעי, שיתברר אצלו כי יש לכל ההוויות שבעולם הזה מעצם ומקרה גבול ידוע ולא יוסיף ולא יגרע על מה שגזר הבורא ית’ בכמותו ואיכותו וזמנו ומקומו, אין מרבה למה שגזר במיעוטו, ולא ממעט ממה שגזר ברבותו, ולא מאחר למה שגזר להקדימו, ולא מקדים למה שגזר לאחרו.
    ומה שיהיה מן הדברים בהפך מזה, הוא הנגזר אשר קדם בתחילת הידיעה. 
אלא שלכל הגזרות הקודמות בידיעת הבורא סיבות, ולסיבות סיבות. ומי שאינו מבין ענייני העולם, יחשוב כי הסיבה המתחדשת מחייב שינוי העניינים והתהפכותם מעניין אל עניין. והסיבה חלושה ונקלה מהיותה ממנה שנוי או חלוף בעצמם. כאשר נראה הגרגיר האחד מן החיטה מצמיח שלוש מאות שבלים, ובכל שיבולת שלושים גרגרים, ויהיה הגרגיר האחד סיבה לעשרת אלפים או קרוב להם. היעלם כי כוח הגרגיר חלוש מעשות כמות זה? 
וכן שאר הגרגרים הנזרעים והנטועים. וכן נאמר בהיות האדם ושאר החיים מטיפת הזרע. וכמו כן היות הדג הגדול מביצת הדג עם קטנותה. 
וטרדת הנפש להקדים מה שאיחר הבורא יתעלה, ולאחר מה שהקדים, ולהרבות מה שהמעיט, ולהמעיט מה שהרבה בקנייני העולם, מבלי סבב אל קיום מצוות עבודתו וקיבול תורתו חלישות ההכרה באמיתת ידיעתו וסכלות מהבין טובות הנהגתו. 

    וכבר רמז החכם אל העניין הזה באומרו (קהלת ג) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.
    ואחר כך זכר מהם כ”ח עניינים – והוא מה שאמר: עת ללדת ועת למות וגו’ עד אמרו: עת מלחמה ועת שלום.
    ואמר (קהלת) כי עת ופגע יקרה את כולם.
    ואמר (בפרשיה הקודמת) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.
    והליכות דיני הבורא יתעלה יותר נעלמות ועמוקות ועליונות מהגיע אל ידיעת חלקיהם, כל שכן כללם.
    וכבר אמר הכתוב (ישעיהו) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם:
    הקדמה ב. השקפת ה’ (השגחה)
    והקדמה השנית שידע ויתברר אצלו כי הבורא יתברך משקיף עליו ואין נעלם ממנו נגלה ונסתרו וצפונו ונראהו, ואם ביטחונו באלוהיו בלב שלם אם לא.
    כאשר אמר הכתוב (תהלים צד) ה’ יודע מחשבות אדם כי המה הבל.
    ואמר (משלי כד) הלא תוכן לבות הוא יבין.
    ואמר (מ”א ח) כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם.
    וכשיתברר זה לבוטח, אין ראוי לו לטעון שהוא בוטח באלוהים יתעלה בדיבורו מבלי שיבטח עליו בלבו ובמצפונו, ויהיה במעלת מי שנאמר עליהם (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני.
    הקדמה ג. הבטחון אך ורק בקב”ה ולא באחרים
    והקדמה השלישית, שייחד אלוהיו בביטחונו בו במה שהוא חייב לבטוח בו, ואל ישתף זולתו עמו, ויבטח עליו או על אחד מהברואים, ויפסיד ביטחונו באלוהיו בהשתתף זולתו עמו. וכבר ידעת מה שנאמר באסא עם חסידותו עת שסמך על הרופאים:
    דכתיב (ד”ה ב טז) ובחליו לא דרש את ה’ כי אם ברופאים. ונענש על זה.
    ואמר הכתוב (ירמיה יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה’ והיה ה’ מבטחו.
    ומן הידוע כי מי שימנה מבני אדם שני ממונים או יותר לעשות דבר, מינויו מופסד. כל שכן מי שבטח על האלוהים וזולתו, שייסתר ביטחונו, ויהיה זה הסיבה החזקה להימנע ממנו מה שבטח עליו בו.
    כמו שכתוב (שם) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה’ יסור לבו:
    הקדמה ד. נחישות והשתדלות
    והקדמה הרביעית שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקיים מה שחייבו בו הבורא מעבודתו, ולעשות מצוותיו, ולהיזהר מאשר הזהירו ממנו כפי מה שהוא מבקש, כדי שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו. כמו שאמרו רבותנו זיכרונם לברכה:
    עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.
    בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.
    ואמר הכתוב (תהלים לז) בטח בה’ ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה.
    ואמר (איכה ג) טוב ה’ לקוויו לנפש תדרשנו.
    אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו, כמה הוא סכל וכמה דעתו חלושה והכרתו! כי הוא רואה כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר, כשהוא מצווה אותו להתעסק בצורך מצרכיו או מזהיר אותו מדבר, ויעבור על מצוותיו ויגיע לממונה עוברו על מצוותו – כי יהיה הסיבה החזקה להימנע ממנו להיעשות מה שבטח עליו בו. כל שכן מי שעבר על חוקי האלוהים ומצוותיו אשר יעד, והועיד עליהם שתהיה תוחלת הבוטח עליו נכזבה כשימרהו, ולא יהיה ראוי להיקרא בשם בוטח באלוהים.
    אך הוא כמו שאמר הכתוב (איוב כז) כי מה תקוות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו, הצעקתו ישמע אל.
    ואמר (ירמיה ז) הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר.
    ואמר (שם) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו.
    ואמר (שם) המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו:
    הקדמה ה. תיקון עולם
    והקדמה החמישית שיתבאר אצלו כי השלמת הדברים המתחדשים בעולם הזה לאחר היצירה הוא בשני דברים: אחד מהם גזרות הבורא יתעלה וחפצו ביציאתם אל גבול ההויה. 
והשני סבות ומיצועים, מהם קרובים ומהם רחוקים, ומהם נגלים ומהם נסתרים, וכולם רצים להשלים מה שנגזר הוויתו והראותו בעזר האלוהים להם על זה.
ודמיון הסיבות הקרובות כהוצאת המים ממעמקי הארץ – בגלגל, בכלים המעלים את המים מן הבאר.
וסיבתו הרחוקה – האדם שהוא קושר הבהמה אל הגלגל ומניעתו להעלות המים מתחתיות הבאר על פני הארץ.
אך הסיבות אשר בין האדם והכלים מצועים בין שני הדברים, והם הבהמה והעיגולים שמניע קצתם את קצתם, והחבל.
ואם יקרה פגע לאחת מן הסיבות הנזכרות, לא ייגמר העניין המכוון בהם.
וכן שאר המעשים היוצאים אל גבול ההוויה לא יתקבצו מן האדם וזולתו כי אם בגזרת האלוהים והזמנתו והסיבות אשר בהם הגמרם. 

    כמו שכתוב (שמואל א ב) ולו נתכנו עלילות.
    ואמר (ירמיה לב) גדול העצה ורב העלילה.
    ואמר (מלכים א יב) כי היתה סיבה מעם ה’.
    ואם תהיינה הסיבות נעדרות בכלל, לא תיגמר יציאת דבר מן הפעולות הטבעיות אל גדר ההוויה. וכאשר נסתכל בצורך האדם לסבב ולהתגלגל ולגמור ענייניו, נמצאהו בראות העין, כי הצריך אל המזון, כשיושם לפניו המאכל כראוי לו, אם לא יתגלגל לאוכלו בהגבהתו אל פיו ולעסו – לא ישבר רעבונו. וכן הצמא בצורכו אל המים. וכל שכן אם יימנע המאכל ממנו עד שיתגלגל לתקנו בטחינה ולישה ואפיה והדומה לה, ויותר גלגול מזה וקשה, אם יצטרך לקנותו ולתקנו, ויותר מזה עוד, אם לא יזדמנו לו הדמים שיקנה אותו בהם, ויצטרך לגלגול ולסבוב גדול ממה שזכרנו קודם: שישתכר בדמים או שימכור מה שהוא צריך לו מחפצים וקניינים וכיוצא בהם.
    הצורך בפרנסה ובעבודה קשה
    והעילה אשר בעבורה חייב הבורא את האדם לחזר ולסבב על סיבות הטרף, ושאר מה שהוא צריך אליו, לשני פנים:
    אחד מהם, מפני שחייבה החכמה בחינת הנפש בעבודת האלוהים ובהמרותו, בחן אותה במה שמראה זו ממנה, והוא הצורך והחיסרון אל מה שהוא חוץ לה ממאכל ומשתה ומלבוש ומעון ומשגל, וציווה אותם לחזר עליהם להביאם בסיבות המוכנות להם, על פנים מיוחדים ועתים ידועים.
    ומה שגזר הבורא שייגמר לאדם מהם, ייגמר וישלם בהשלמת הזדמנות הסיבות. 
ואשר לא גזר לו להיגמר בהם, לא ייגמר, וימנעו ממנו הסיבות. 
ונתבררו ממנו העבודה והעבירה בכוונה ובבחירה לאחת מהנה מבלתי האחרת. ויתחייב אחר זה הגמול והעונש, ואפילו לא גמר בהם המעשה. 

    והשני, כי אילו לא הוצרך האדם לטרוח ולחזר ולסבב להבאת טרפו, היה בועט ורודף אחר העבירות, ולא היה משגיח על מה שהוא חייב בו על טובת האלוהים עליו.
    כמו שכתוב (ישעיה ה) והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ואת פועל ה’ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו.
    ואמר (דברים לב) וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו.
    ואמרו זיכרונם לברכה: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון.
    וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. וכל שכן מי שאין לו חלק באחת מהן, ולא שם לבו על אחת מהן.
    והיה מחמלת הבורא יתעלה על האדם, שהטרידו בענייני עולמו ואחריתו להתעסק כל ימי חייו בזה, ולא יבקש מה שאינו צריך לו ולא יוכל להשיגו בשכלו, כמו ענייני ההתחלה והתכלה.
    כמו שאמר החכם (קהלת ג) גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף.
    ואם הוא מגביר עבודת האלוהים, ובוחר ביראתו, ובוטח בו בענייני תורתו ועולמו, וסר מן הדברים המגונים, וכוסף למידות הטובות – לא יבעט במנוחה, ולא יטה אל השלוה, לא ישיאהו היצר, ולא יפת בכשפי העולם. 
יסתלק מעליו טורח הגלגול והסיבוב בהבאת טרפו, מפני הסתלקות שני הפנים הנזכרים מעליו: הבחינה והבעיטה בטובה. ויבואהו טרפו בלי טורח ובלי יגיעה כפי ספוקו ומזונו. כמו שכתוב (משלי) לא ירעיב ה’ נפש צדיק.
    הקדמה ו. רשע ורע לו
    ואם יאמר האומר: הנה אנחנו רואים מקצת צדיקים לא יזדמן להם טרפם אלא אחרי העמל והיגיעה, ורבים מאנשי העבירות בשלוה וחייהם בטוב ובנעימים – נאמר כי כבר קדמו הנביאים והחסידים לחקור על זה העניין.
    מהם מי שאמר (ירמיה יב) מדוע דרך רשעים צלחה.
    ואמר האחר (חבקוק א) למה תראני און ועמל תביט ושוד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא. ואמר (שם) כי רשע מכתיר את הצדיק.
    ואמר (שם) תחריש בבלע רשע צדיק ממנו.
    ואמר אחר (תהלים עג) הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל.
    ואמר (שם) אך ריק זכיתי לבבי וארחץ בנקיון כפי ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים.
    ואמר אחר על פי אנשי דורו (מלאכי ג) גם בחנו אלוהים וימלטו והרבה כזה.
    אך הניח הנביא התשובה בביאור עילת זה. 
מפני שעילת כל אחד מן הצדיקים הנבחנים, וכל אחד מן הרשעים שהם בטובה בעולם הזה זולת עילת האחר, לכן העיר על זה :באומרו: (נצבים) הנסתרות לה’ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו.
    ואמר החכם בדומה לזה (קהלת) אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה וגו’.
    ואמר הכתוב (דברים לב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.
    רשע ורע לו – תשובה בעניין
    ועם כל זה ראיתי לבאר בעניין הזה מה שיהיה בו מעט הספקה.
ואומר כי הפנים אשר בעבורם ימנע מהצדיק הזמנות טרפו עד שיטרח עליו ויבחן בו: 
אפשר שיהיה עוון שקדם לו התחייב להיפרע ממנו עליו,
    כמו שכתוב (משלי יא) הן צדיק בארץ ישולם.
    ויש שיהיה על דרך התמורה בעולם הבא,
    כמו שכתוב (דברים ה) להיטבך באחריתך.
    ויש שיהיה להראות סבלו והסברתו הטובה בעבודת הבורא ית’, כדי שילמדו בני אדם ממנו,
    כמו שידעת מעניין איוב.
    ויש שיהיה לרשע אנשי דורו, ויבחנהו הבורא יתעלה בעוני ובריש ובחלאים, להראות חסידותו ועבודתו לאלוהים מבלעדיהם.
    כמו שכתוב (ישעיה נג) אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם.
    ויש שיהיה מפני שאיננו מקנא לאלוהים לקחת הדין מאנשי דורו,
    כמו שידעת מענין עלי ובניו, שאמר בהם הכתוב (שמואל א ב) והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו וגו’.
    אבל טובות האל יתברך על הרשע – יש שתהיה בעבור טובה שקדמה לו, יגמלהו האלוהים עליה בעולם הזה.
    כמו שאמר (דברים ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו,
    ותרגמו בו הראשונים ומשלם לשנאוהי זכוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון.
    ויש שתהיה על דרך הפיקדון אצלו, עד שיתן לו האל יתברך בן צדיק יהיה ראוי לה.
    כמו שכתוב (איוב יז) יכין וצדיק ילבש.
    ואמר (קהלת ב) ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלוהים.
    ואפשר שתהיה הסיבה הגדולה שבסיבות מותו ורעתו,
    כמו שכתוב (שם ה) עושר שמור לבעליו לרעתו.
    ואפשר שתהיה להאריך הבורא יתעלה לו עד שישוב ויהיה ראוי לה,
    כמו שידעת מעניין מנשה.
    ויש שתהיה לחסד שקדם אביו, והיה ראוי להטיב לבבנו בעבורו.
    כמו שנאמר ליהוא בן נמשי (מלכים ב י) בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל.
    ואמר (משלי כ) מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו.
    ואמר (תהלים לז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.
    ויש שתהיה לנסות אנשי התרמית והמצפונים הרעים, כשהם רואים זה ממהרים לסור מעבודת הבורא, וחשים להתרצות אל אנשי הרשע וללמוד ממעשיהם. ויתברר הנבר לאלוהים, ויראה הנאמן בעבודתו בסבלו עת ששולטים בו ומביישים אותו, ויקבל שכר מהבורא יתעלה על זה,
    כמו שידעת מעניין אליהו עם איזבל, וירמיהו עם מלכי דורו.
    הקדמה ז. אל יתאמץ האדם מדי
    וכיון שהתברר חיוב הגלגול על הסיבות על בני אדם, נבאר עתה כי אין כל אדם חייב לחזר על כל סיבה מסיבות הטרף, כי הסיבות רבות.
    מהן נקלות, שטרחם מעט, כסחורה בחנות או מלאכת יד שטרחה מעט, כתפירה וכאיחוי והספרות [=כתיבה] ואצור המסחרים ושכיר האריסים והפועלים והשמשים בעבודת האדמה. 
ומהן סיבות יש בהן יגיעה וטורח, כעיבוד העורות והוצאת הברזל והנחושת מן מוצאיהם, וזיקוק הכסף בעופרת, ונשוא המשאות הכבדות, ולכת בדרכים רחוקים תמיד, ועבודת האדמה וחרישתה וכיוצא בהם.
    ומי שהוא מבני אדם חזק בגופו וחלש בהכרתו, ראוי לו מהם מה שיש בו מן היגיעה כפי שיכול לסבול. 
ומי שהוא חלש בגופו והכרתו חזקה, אל יבקש מסיבות הטרף מה שמייגע גופו, אך ייטה אל מה שיהיה קל על גופו ויוכל להתמיד עליו.
    ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה. כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחיבה. 
וכן בשאר החיים: כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים, ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף, ובטבע האיל צידת הנחשים. וכן יש מן העופות שיצודו הדגים לבד, וכן בטבע מין ומין ממיני החיים נטייה ותאווה אל מין ממיני הצמחים והחיים, הוטבע עליו להיות סיבה למזונו, ותכונת גופו ואבריו ראויים לדבר ההוא, כפה הארוך והשוק הארוך לעוף שהוא צד את הדגים, וכשן והציפורן החזק לארי, והקרניים לשור ולאיל. 
ואשר תוכן מזונו מן הצמח – לא נתן לו כלי הציד והטרף.
    ועל הדמיון הזה תמצא מידות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טרחה, יחזר עליה ישים אותה סיבה להבאת מזונו, ויסבול מותקה ומרירותה, ואל יקוץ כשיימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלוהים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו. ויכווין בטרדת לבו וגופו בסיבה מן הסיבות והסבוב עליה, לעמוד במצוות הבורא שצווה האדם להתעסק בסיבות העולם בעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה.
    כמו שכתוב (בראשית ב) ויקח ה’ אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לבדה ולשמרה.
    ולהשתמש בשאר בעלי חיים בתועלותיו ומזונותיו ובניין המדינות והכנת המזונות, ולהשתמש בנשים ולבעול אותן להרבות הזרע. ויהיה נשכר על כוונתו בהם לאלוהים בלבו ובמצפונו, בין שייגמר לו חפצו ובין שלא ייגמר לו חפצו.
    כמו שכתוב (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.
    ואמרו רבותנו זיכרונם לברכה: וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
    ויהיה ביטחונו באלוהים שלם, ולא יזיקנו הסיבוב על הסיבות להבאת טרפו בהם מאומה כשהוא מכווין בהם בלבו ובמצפונו לשם שמים.
    ואל יחשוב כי טרפו מועמד על סיבה ידועה, ושאם תימנע הסיבה ההיא ממנו לא יבוא בסיבה אחרת. אבל יבטח על האלוהים בטרפו, וידע כי הסיבות כולן אצל הבורא שוות, יטריפהו במה שירצה מהן ובעת שירצה מאיזה עניין שירצה.
    כמו שאמר הכתוב (שמואל א יד, ו) כי אין לה’ מעצור להושיע ברב או במעט.
    ואמר (דברים ח) כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.
    ואמר (זכריה ד) לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה’ צבאות:
    פרק ד- בביאור הדברים אשר בהם יהיה הביטחון וחיוב שבחו וגנותו בהם
    אבל הדברים שחיב המאמין לבטח בהם על הבורא יתעלה כוללים אותם שני מינים. אחד מהם דברי העולם הזה והשני דברי העולם הבא. ודברי העולם הזה יחלקו לשני חלקים. אחד מהם עניני העולם לתועלות העולם הזה השני עניני העולם לתועלות העולם הבא. ועניני העולם לתועלות העולם הזה יחלקו לשלשה חלקים: אחד מהם תועלות גופו בלבד והשני תועלות טרפו וסבות הונו ומיני קניניו והשלישי תועלות בני ביתו ואשתו וקרוביו ואוהביו ואויביו ומי שהוא למעלה ממנו ולמטה ממנו מכתות בני אדם. ועניני העולם לתועלות העולם הבא יחלקו לשני חלקים: אחד מהם חובות הלבבות והאברים שהוא מתיחד בהם לבדו ואין מעשהו יוצא בהם להנאת זולתו ולא להזקו והחלק השני חובות האברים אשר לא יוכל לעשותם אלא בהשתתפות זולתו עמו בפעל ובהפעל כצדקה וגמילות חסדים ולמוד החכמה ולצוות בטוב ולהזהיר מן הרע. ועניני העולם הבא יחלקו לשני חלקים. אחד מהם הגמול הראוי והשני שהוא מחסד הבורא יתעלה על החסידים והנביאים לעולם הבא. והנה כל הדברים שבוטחים בהם על הבורא יתברך שבעה חלקים. אחד מהם עניני גוף האדם בלבד והשני עניני הונו וסבות טרפו והשלישי עניני אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו ואויביו והרביעי חובות הלבבות והאברים שהוא מתיחד בתועלותן והזקתן והחמישי חובות האברים שתועלתן והזקתן מתעברות אל זולתו והששי גמול העולם הבא אשר יהיה כפי המעשה בעולם הזה והשביעי גמול העולם הבא אשר יהיה מהבורא יתברך על דרך החסד על סגלתו ואוהביו כמו שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. וכיון שפרשתי ההקדמות אשר בעבורן יתכן הבטחון מן הבוטח באלהים יתעלה יש עלי לסמך להן פרוש אפני ישר הבטחון בכל אחד מהשבעה דברים אשר בהם יבטח כל בוטח על אלהים ועל זולתו אחד אחד. ואמר בפרוש החלק הראשון מהם והוא בעניני גוף האדם בלבד והם חייו ומותו וטרף מזונו למחיתו ומלבושו ודירתו ובריאותו וחליו ומדותיו. ואפני הישר בבטחון על אלהים בכל ענין מהם שישליך את נפשו בהם להליכות הגזר אשר גזר לו הבורא מהם ותבטח נפשו באלהים יתברך וידע כי לא יגמר לו מהם אלא מה שקדם בדעת הבורא שהוא הנכון לעניניו בעולם הזה ובעולם הבא ויותר טוב לאחריתו ושהנהגת הבורא לו בכלם שוה אין לשום בריה בהם עצה ולא הנהגה אלא ברשותו וגזרתו ודינו. וכמו שאין ביד הברואים חייו ומותו וחליו ובריאותו כן אין בידם טרף מזונו וספוקו ולבושו ושאר עניני גופו. ועם ברור אמונתו כי ענינו מסור אל גזרות הבורא יתעלה ושבחירת הבורא לו היא הבחירה הטובה הוא חייב להתגלגל לסבות תועלותיו ולבחר הטוב כנראה לו מן הענין והאלהים יעשה מה שקדמה בו גזרתו. והדומה לזה כי אדם אף על פי שקצו ומדת ימיו קשורים בגזרת הבורא יתברך יש על האדם להתגלגל לסבות החיים במאכל ובמשתה ומלבוש ובמעון כפי צרכו ולא יניח את זה על האלהים שיאמר אם קדם בגזרת הבורא שאחיה ישאיר נפשי בגופי מבלי מזון כל ימי חיי ולא אטרח בבקשת הטרף ועמלו. וכן אין ראוי לאדם להכנס בסכנות בבטחונו על גזרת הבורא וישתה סמי המות או שיסכן בעצמו להלחם עם הארי והחיות הרעות ללא דחק או שישליך עצמו בים או באש והדומה לזה ממה שאין האדם בטוח בהן ויסכן בנפשו. וכבר הזהירנו הכתוב מזה במה שאמר (דברים ו טז) לא תנסו את ה׳ אלהיכם וגו׳ כי איננו נמלט בזה מאחד משני דברים. או שימות ויהיה הוא הממית את עצמו והוא נתבע על זה כאלו המית זולתו מבני אדם אף על פי שמותו על הדרך ההוא בגזרת האלהים וברשותו. וכבר הזהירנו שלא להמית שום אדם בשום גלגול באמרו (שמות כ יג) לא תרצח וכל אשר יהיה המומת קרוב אל הממית יהיה הענש יותר ראוי כמו שכתוב (עמוס א יא) על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו וגו’. וכן מי שהמית את עצמו יהיה ענשו גדול בלי ספק מפני שמשלו בזה כעבד שצוהו אדוניו לשמר מקום לזמן ידוע והזהירו שלא יפרד ממנו עד שיבא שליח אדוניו אליו. וכון שראה שבושש השליח לבא נפרד מן המקום קדם בואו וקצף עליו אדוניו והענישו ענש גדול. וכן הממית את עצמו יוצא מעבודת האלהים אל המרותו בהכנסו בסכנת המות. ועל כן אתה מוצא שמואל עליו השלום אומר (שמואל א טז ב) איך אלך ושמע שאול והרגני ולא נחשב לו לחסרון בבטחונו על האלהים אך היתה התשובה מאלהים לו במה שמורה כי זריזותו בזה משבחת ואמר לו (שמואל א טז ב) עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה׳ באתי ושאר הענין. ואילו היה זה קצור בבטחונו היתה התשובה אליו (דברים לב לט) אני אמית ואחיה וגו׳ או הדומה לו כמו שאמר למשה עליו השלום עת שאמר לו (שמות ד י)כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד יא) מי שם פה לאדם וגו’. ואם שמואל עם תם צדקתו לא הקל להכנס בסבה קטנה מסבות הסכנה אף על פי שהיה נכנס בה במצות הבורא יתברך כשאמר (שמואל א טז א) מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כל שכן שיהיה זה מגנה מזולתו מבלתי מצות הבורא יתעלה. או שינצל בעזרת הבורא יתברך לו ויאבדו זכיותיו ויפסיד שכרו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בזה הענין (גמרא שבת לב א) לעולם אל יעמד אדם במקום סכנה ויאמר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו ואמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית לב יא) קטנתי מכל החסדים וגו׳ ואמר המתרגם בפרושו זעירין זכוותי מכל חסדין ומכל טבוון. וכמו שאמרנו בחיים ובמות כן נאמר בחיוב תביעת סבות הבריאות והמזון והמלבוש והדירה והמדות הטובות ולהרחיק שכנגדן עם ברור אמונתו כי הסבות אין מועילות אותו בזה כלום אלא בגזרת הבורא יתברך כאשר יש לבעל האדמה לחרש אותה ולנקותה מן הקוצים ולזרעה ולהשקותה אם יזדמנו לו מים ויבטח על הבורא יתברך להפרותה ולשמרה מן הפגעים ותרבה תבואתה ויברך אותה הבורא ואין ראוי לו להניח האדמה מבלי עבודה וזריעה בבטחונו על גזרת הבורא שתצמיח האדמה בלתי זרע שקדם לו. וכן בעלי המלאכה והסחורה והשכירות מצוין לחזר על הטרף בהם עם הבטחון באלהים כי הטרף בידו ורשותו ושהוא ערב בו לאדם ומשלימו לו באיזו סבה שירצה ואל יחשב כי הסבה תועילהו או תזיקהו מאומה. ואם יבוא לו טרפו על פנים מאפני הסבות אשר התעסק בהן ראוי לו שלא יבטח על הסבה ההיא וישמח בה ויוסיף להחזיק בה ויטה לבו אליה כי יחלש בטחונו באלהיו. אך אין ראוי לו לחשב כי תועילנו יותר ממה שקדם בדעת הבורא ואל ישמח בהדבקו בה וסבובו עליה אך יודה הבורא אשר הטריפו אחר יגעתו ולא שם עמלו וטרחו לריק כמו שכתוב (תהלים קכח ב)יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמר אחד מן החסידים אני תמה ממי שנותן לחברו מה שגזר לו אצלו הבורא ואחר כך יזכיר לו טובתו עליו בו ויבקש להודות אותו עליו. ויותר אני תמה ממי שקבל טרפו על ידי אחר מכרח לתתו לו ויכנע לו ויפיסהו וישבחהו. ואם לא יבואהו הטרף על הפנים אשר סבב עליהם אפשר שטרף יומו כבר קדם אצלו והוא ברשותו או שבא לו על פנים אחרים. ועל איזה פנים שיהיה ראוי לו להתעסק בסבות ואל ירפה מחזר עליהן כשהם ראויות למדותיו ולגופו ולאמונתו ולעולמו כאשר קדמתי ויבטח עם זה על אלהיו שלא יעזבהו ולא ירפהו ולא יתעלם ממנו כמו שנאמר (נחום א ז)טוב ה׳ למעוז ביום צרה וגו’. וכן נאמר בענין הבריאות והחלי כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות אשר מטבען זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו כמו שצוה הבורא יתעלה (שמות כא יט) ורפא ירפא מבלי שיבטח על סבות הבריאות והחלי שהן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא. וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסבה ובלתי סבה כמו שנאמר (תהלים קז כ) ישלח דברו וירפאם וגו’ ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה כמו שידעת מענין אלישע במים הרעים שרפא הזקם במלח כמו שכתוב (מלכים ב ב יט) והמים רעים והארץ משכלת, שריפא היזקם במלח, וכן (שמות טו כה) ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים, ואמרו הקדמונים (במדרש תנחומא שם) שהיה עץ של הרדופני וכמוהו(ישעיה לח כא) ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי וכבר ידעת מה שהיה מענין אסא כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלהים בחליו מהמוסר והתוכחה לו ואמר הכתוב (איוב ה יח) כי הוא יכאיב ויחבש וגו’. ופרוש החלק השני והוא עניני קניני האדם וסבות טרפו ואפני עסקיו במסחר ומלאכה והליכות הדרכים ומנוי ושכירות ופקידות ועבודת המלכים וגזברות וקבלנות ואמנה וספרות ומיני העבודות והליכות המדברות והימים והדומה לזה ממה שמתעסקין בו לקבץ ממון ולהרבות מותרי המחיה אפני ישר הבטחון בהם על האלהים שיתעסק במה שזימן לו הבורא מהם לצרך ספוקו ומזונו ולהגיע אל מה שיש בו די מן העולם. ואם יגזר לו הבורא בתוספת על זה תבואהו מבלי טרח ויגיעה כאשר יבטח על האלהים בה ולא ירבה לחזר על הסבות ולא יסמך עליהן בלבו. ואם לא יגזרו לו יותר מן המזון אם היו משתדלים כל אשר בשמים ובארץ להוסיף עליו לא היו יכולים בשום פנים ולא בשום סבה. וכאשר יבטח באלהים ימצא מנוחת לבו ושלות נפשו כי לא יעברנו חקו אל זולתו ולא יקדים ולא יאחר מעתו הנגזר לו בו. ויש שמנהיג הבורא טרפי רבים מבני אדם על יד איש אחד מהם להבחין בזה עבודתו לאלהים מהמרותו וישים את זה מן הסבות החזקות שבסבות הנסיון וההסתה לו כמלך שהוא מטריף חילו ועבדיו וכן השרים ורואי המלך והסגנים אשר סביבותיהם כתות מעבדיהם ושמשיהם ופקידיהם ונשים וקרובים ומשתדלים בעבורם לחזר על סבת קבוץ הממון מפנים טובים ורעים. והסכל מהם יטעה בשלשה פנים. אחד מהם בקבצו הממון כי הוא לוקח מה שגזר לו הבורא לקחתו על פנים מגנים ורעים. ואלו היה מבקש אותו על אפניו היה מגיע אל חפצו ורצונו והיה מתקיים בידו ענין תורתו ועולמו ולא היה חסר לו ממה שגזר הבורא מאומה. והשני כי הוא חושב שכל מה שהגיע אליו מן הממון הוא טרף מזונו ולא יבין כי הטרף מתחלק לשלשה חלקים אחד מהם טרף מזונו והוא כלכלת גופו בלבד והוא המבטח מן האלהים לכל אשר בו רוח חיים עד תכלית ימיו. והשני טרף מזון זולתו מאשה ובנים ועבדים ומשרתים והדומה להם ואיננו מבטח מן האלהים לכל הברואים אלא לסגלה מהם בתנאים מיחדים והוא מקרה מזדמן בעת אחת ואין מזדמן בעת אחרת כפי שמחיבות הליכות דיני הבורא מן החסד והמשפט. והשלישי טרף קנין והוא הממון אשר אין בו תועלת לאדם והוא שומר עליו ונוצר אותו עד אשר יורישנו לזולתו או שיאבד ממנו. והסכל יחשב כל אשר גזר לו הבורא מן הממון שהוא טרף מזונו וכלכלת גופו והוא ממהר אליו ומשתדל עליו ואפשר שיקבצנו לבעל אשתו אחריו ולהורגו ולגדול שבשונאיו. והשלישי שהוא נותן הטרפים לבעליהם כמו שגזר להם הבורא על ידו והוא זוכר טובתו להם בהם כאלו הוא הטריפם בהם וכלכל אותם והתחסד בם עליהם ורוצה שיודוהו וישבחוהו הרבה עליהם ושיעבדוהו בעבורם ויתגאה ויגבה וירום לבבו ויניח הודאתו עליהם ויחשב שאם היה מונע אותם מהם היו נשארים אצלו וכי לולא הוא היו נפסקים טרפיהם. והוא העני אשר ייגע לריק בעולם הזה ויפסיד שכרו לעולם הבא. והמשכיל נוהג בשלשת הפנים על הדרך הנכונה לתורתו ולעולמו ובטחונו במה שיש ביד האלהים מטרפו וקנינו יותר חזק מבטחונו במה שיש בידו מהם מפני שאינו יודע אם הוא טרף מזון או טרף קנין ויגיע לכבוד העולם הזה ואל הגמול הטוב בעולם הבא כמו שנאמר במזמור (תהלים קיב א) הללויה אשרי איש ירא את ה׳ עד סופו. ויש מבני אדם כתות שאינם משתדלים לקנות הממון ולהרבות ממנו אלא לאהבת הכבוד מבני אדם ולעשות להם שם ואין מספיק להם ממנו שום דבר וזה סכלות מהם בסבת הכבוד בעולם הזה ובעולם הבא. וגורם להם זה מה שרואים מכבוד עמי הארץ לאנשי הממון וכבודם להם לחמדם מה שיש אצלם ולמשך מאשר בידם. ואלו השכילו והבינו כי אין ביכלתם ולא בכחם לא לתת ולא למנע אלא למי שגזר לו הבורא אצלם לא היו מקוים לזולתו ולא היה ראוי אצלם לכבוד אלא מי שיחדהו הבורא במעלות משבחות ראוי בעבורן לכבוד הבורא יתעלה כמו שכתוב (שמואל א ב ל) כי מכבדי אכבד. ומפני שסכלו עמי הארץ בכבדם בעלי הממון בסבות הכבוד הוסיף להם הבורא סכלות בסבות בקשותם ונפלו בהשתדלות גדולה ויגיעה רבה כל ימיהם והניחו מה שהיו חייבין להשתדל בו ולמהר אליו מהשלים חובות הבורא אשר עליהם ולהודות על טובותיו אצלם ותהיינה בקשותם יותר קרובות אליהם בדרך הזה בלי ספק כמו שאמר הכתוב (משלי ג טז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ואמר (דברי הימים א כט יב) והעושר והכבוד מלפניך וגו’. ויש שימצא בכלל מבקשי הממון מי שיגיע ממנו אל תכלית תאותו בדרך הסבות אשר זכרנו ומהם מי שיגיע אליו בדרך הירשה והדומה לזה ויחשב כי הסבות חיבו לו את זה ולולא הן לא היה מגיע אליו ממנו כלום ומשבח הסבה מבלעדי המסבב. וכמה הוא דומה בזה לאדם שהוא במדבר הכביד עליו הצמא ומצא מים שאינם מתוקים בבור אחד ושמח בהם שמחה גדולה ורוה מהם. וכאשר הלך מעט ומצא מעין נובע מים מתוקים דאג על מה שקדם משתותו המים הראשונים ורוותו מהם. וכן בעל הממון שהגיע אליו בסבה ידועה אלו היתה נמנעת הסבה ההיא ממנו היה משיג אותו בסבה אחרת כאשר הקדמנו וכמו שאמר (שמואל א יד ו) כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט. וממה שראוי לבוטח על האלהים בטרפו כשיתעכב ממנו הטרף יום מן הימים שיאמר בלבו כי אשר הוציאני אל העולם הזה בזמן ידוע ועת ידועה ולא הוציאני אליו לפניהם ולא לאחריהם הוא שמעכב ממני בו טרפי לעת ידוע ויום ידוע לדעתו מה שהוא טוב לי. וכן כאשר יבואהו טרפו מצמצם לא יותר על מזונו מאומה ראוי לו לחשב בלבו ולומר אשר הכין לי מזוני בשדי אמי בתחלת עניני כפי צרכי ודי כלכלתי יום יום עד אשר המיר אותו לי בטוב ממנו ולא הזיק לי בואו בצמצום מאומה כן לא יזיק לי בוא הטרף הזה אשר העתיק אותי אליו עתה בצמצום כפי צרכי עד תכלית ימי מאומה. ויהיה נשכר על זה כמו שאמר הבורא על אבותינו במדבר שענינם היה כזה(שמות טז ד) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ואמר (ירמיה ב ב) הלוך וקראת באזני ירושלים וגו’. וכן אם יבואהו טרפו בסבה מבלי סבה ומקום מבלי מקום ועל ידי איש מבלתי איש אחר יאמר בלבו אשר יצרני על צורה ותבנית ותכונה ומדה מבלי שאר הצורות והתכונות והמדות לתקנת עניני הוא בחר לי שיבוא טרפי על הפנים המפיקים לעניני מבלי שאר הפנים. ואשר הוציאני אל העולם הזה במקום ידוע ועל ידי שני אישים ידועים מבלי שאר אישי העולם הוא בחר לי בו טרפי בארץ ידועה ועל ידי איש ידוע שם אותו סבה לטרפי לטוב לי כמו שאמר הכתוב (תהלים קמה יז) צדיק ה׳ בכל דרכיו. אבל פרוש החלק השלישי והם עניני אשתו ובניו ובני ביתו וקרוביו ואוהביו ואויביו ומידעיו ומכיריו ואשר למעלה ממנו ואשר למטה ממנו מכתות בני אדם אפני ישר הבטחון על האלהים בהם כאשר אספר והוא שאין אדם נמלט מאחד משני דברים. שיהיה נכרי או שיהיה בתוך משפחתו וקרוביו. ואם יהיה נכרי יהיה צוותו באלהיו בעת השתוממותו ויבטח עליו בגרותו. ויעלה על לבו גרות הנפש בעולם הזה וכי אנשי הארץ כמו גרים בה כמו שאמר הכתוב (ויקרא כה כג) כי גרים ותושבים אתם עמדי. ויחשב בלבו כי כל מי שיש לו קרובים בו עד זמן מעט ישוב נכרי בודד ולא יועילהו קרוב ולא בן ולא יתחבר עמו אחד מהם. ויחשב אחר כך בהסתלקות כבד משאם וחובותם וצרכיהם מעליו ויחשב זה טובה מטובות הבורא עליו מפני שאם יהיה רודף אחר עניני העולם וצרכיו תהיה יגיעתו יותר קלה עליו מבלי אשה ובנים וחסרונם מנוחה לו וטובה. ואם יהיה מבקש עניני אחריתו יהיה לבו יותר רק ופנוי בעת התבודדותו מבלי ספק. ועל כן היו הפרושים בורחים מקרוביהם ומבתיהם אל ההרים כדי שיפנו לבותם לעבודת אלהים. וכן היו הנביאים בזמן הנבואה יוצאים ממעונותיהם ומתבודדים לחובות הבורא עליהם כמו שידעת מענין אליהו עם אלישע שנאמר עליו (מלכים א יט יט) שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר. וכיון שרמז לו אליהו במעט רמז הבין אותו ואמר (מלכים א יט כ) אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך, ואמר (מלכים א יט כא) וילך אחרי אליהו וישרתהו. ואמרו על אחד מהפרושים שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודת האלהים וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם ותכשיטיהם וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם ולא ראה ביניהם אשה. ושאל אותם על זה ואמרו לו מה שאנו לובשים צבע אחד שלא יהיה נכר העני מן העשיר ושלא יבא העשיר להתגאות ולהתפאר בעשרו ויבא העני להתבזות אצל עצמו ושידמה ענינינו על האדמה ענינינו תחתיה. ונאמר על אחד מהמלכים שהיה מתערב בין עבדיו ולא היה נכר ביניהם מפני שהיה נוהג מנהג השפלות בתכשיטיו ובמלבושיו. ומה ששמנו קברות מתינו אצל פתחינו כדי שנוכח מהם ונהיה נכונים למות ונזמין לנו הצדה המגעת אותנו למקום המנוחה. ומה שראית שפרשנו מן הנשים והבנים דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן כשיצטרך אחד ממנו על דבר מדבריהם ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו מפני שראינו במה שיכנס עלינו מטרדת הלב ורב ההפסד וגדל היגיעה והטרח בקרבתם והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחר בעניני העולם הבא ולמאס בעניני העולם הזה. וייטבו דבריהם בעיני הפרוש ויברך אותם ויאשרם בענינם. ואם יהיה הבוטח באלהים בעל אשה וקרובים ואוהבים ואויבים יבטח באלהים בהצלתו מהם וישתדל לפרע מה שחיב להם ולעשות חפציהם ולהיות לבו שלם עמהם וירף ידו מהזקתם ויסבב על מה שיהיה טוב להם ויהיה נאמן בכל עניניהם ויורם אפני תועלותם בעניני התורה והעולם לעבודת הבורא כמו שכתוב(ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך, ואמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך לא ליחל הגמול מהם ולא לקדם אצלם ולא מאהבתו בכבודם ושבחם ולא להשתרר עליהם אך לקיים מצות הבורא ולשמור בריתו ופקודיו עליהם. כי מי שתהיה דעתו בעשותו חפציהם על אחד מהדברים שזכרנו תחלה לא ישיג רצונו מהם בעולם הזה וייגע לריק ויפסיד שכרו לעולם הבא. ואם הוא נוהג בזה לעבודת האלהים בלבד יעזרם האלהים לגמל אותו בעולם הזה וישים בפיהם שבחו ויגדל ענינו בעיניהם ויגיע אל הגמול הגדול בעולם הבא כמו שאמר האלהים לשלמה (מלכים א ג יג) וגם אשר לא שאלת נתתי לך וגו’. אבל אפני בטחונו על אלהיו בעניני מי שהוא למעלה ממנו ומי שהוא למטה ממנו מכתות בני אדם הפנים הישרים לו כשיביא אותו הצרך לבקש חפץ ממי שהוא למעלה ממנו או למטה ממנו שיבטח בו על אלהיו וישימם סבה בהשלמתו כאשר ישים עבודת הארץ וזריעתה סבה לטרפו. ואם ירצה להטריפו ממנה יצמח הזרע ויפרה וירבה ואין להודות הארץ על זה אך ההודאה לבורא לבדו. ואם לא יחפץ האלהים להטריפו ממנו לא תצמיח הארץ או תצמיח ויקרה הצמח פגע ואין להאשים הארץ. וכן כשיבקש מאחד מהם חפץ שיהיה אצלו החלש והחזק מהם שוה בעשותו ויבטח בהשלמתו על האלהים יתברך. ואם ישלם על ידי אחד מהם יודה הבורא יתברך אשר השלים חפצו ויודה למי שנעשה על ידו על לבו הטוב לו ושהבורא הביא תועלתו על ידו. ובידוע שאין הבורא מגלגל טובה אלא על ידי הצדיקים ומעט הוא שמתגלגל הפסד על ידיהם כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (גמרא בבא בתרא קיט ב)מגלגלין זכות ע״י זכאי וחובה ע״י חייב, ואמר הכתוב (משלי יב כא) לא יאונה לצדיק כל און. ואם לא ישלם לו על ידיהם אל יאשימם ואל יתלה בהם קצור אך יודה לאלהים אשר בחר לו הטוב בזה וישבחם כפי שידע מהשתדלם לעשות חפצו אף על פי שלא נשלם כרצונו וכרצונם לו. וכן ינהג במידעיו ואוהביו ובמי שנושא ונותן עמהם ושמשיו ושתפיו. וכן אם יבקש ממנו מי שלמעלה ממנו או שלמטה ממנו חפץ יסבב לעשותו בכל לבו וישתדל להשלימו במצפונו אם יזדמן לו ויהיה מי שמבקשו ראוי להשתדל לו בו ואחר כך יבטח על האלהים בהשלמתו. ואם ישלימהו על ידו וישימהו סבה לטובת זולתו יודה על זה. ואם ימנע ממנו ולא יזדמן לו לעשותו אל יאשים נפשו ויודיע את חברו שלא קצר אחר שיטרח וישתדל בו בעצמו. אבל עניני אויביו וחומדיו ומבקשי רעתו יבטח בעניניהם על הבורא יתעלה ויסבל חרפתם ואל יגמל להם כפעלם אך יגמלם חסד ויעשה להם כל מה שיוכל לעשותו מן הטוב ויזכר בלבו שתועלתו ונזקו ביד הבורא יתעלה. ואם יהיו סבה להזיקו יחשב עליהם טוב ויחשד את עצמו ומעשיו ברע הקדמותיו אצל אלהיו ויתחנן אל האלהים ויבקש מלפניו לכפר עונותיו ואז ישובו אויביו לאהבתו כמו שאמר החכם (משלי טז ז) ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ופרוש החלק הרביעי בעניני חובות הלבבות והאברים שהאדם מתיחד בתועלותם ונזקם וזה כצום וכתפלה וכסכה וכלולב וכציצית ושמירת השבת והמועדים והמנע מן העברות וכל חובות הלבבות אשר לא תעברנה אל זולתו ותועלותן ונזקן מיחדות בו מבלי שאר בני אדם אפני ישר הבטחון בכלם על האלהים יתברך מה שאני מבאר אותו ומאלהים אשאל להורות אותי האמת ברחמיו. והוא כי מעשי העבודה והעברה לא יתכנו לאדם כי אם בהקבץ שלשה דברים. האחד הבחירה בלבו ומצפונו והשני הכונה וההסכמה לעשות מה שבחר בו והשלישי שישתדל לגמר המעשה באבריו הנראים ויוציאהו אל גדר המעשה. ומה שאינו נעלם ממנו בהם כבחירת העבודה והעברה והכונה וההסכמה על המעשה הבטחון על האלהים בזה טעות וסכלות כי הבורא יתברך הניח ברשותנו בחירת עבודתו והמרותו כמו שכתוב (דברים ל יט) ובחרת בחיים ולא הניח ברשותנו השלמת המעשה בעבודה ובעברה אלא בסבות שהם חוץ לנו מזדמנות בקצת העתים ונמנעות בקצתם ואם יבטח על האלהים בבחירת עבודתו ויאמר לא אבחר ולא אכון לעשות כלום מעבודת הבורא עד שיבחר לי הטוב ממנה כבר תעה מדרך הישרה ומעדו רגליו מאפני הנכונה כי הבורא יתברך כבר צונו לבחר במעשי העבודה ולכון אליה בהשתדלות והסכמה ובלב שלם לשמו הגדול והודיענו שהוא אפני הנכונה לנו בעולם הזה ובעולם הבא. ואם יזדמנו הסבות ויתכן גמר המעשה בעבודתו אשר קדמה בחירתנו בה יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה ועל הכונה לעשותה ועל השלמת מעשיה באברים הנראים. ואם ימנע מן האברים גמר המעשה יהיה לנו שכר הבחירה והכונה כאשר זכרנו במה שקדם וכן הענש על העברה. וההפרש שבין עבודת הבורא ושאר מעשי העולם בענין הבטחון באלהים יתברך ששאר עניני העולם לא נגלו לנו אפני הטוב והרע בסבה מן הסבות מבלעדי שאריתם ולא אפני ההפסד והרע בקצתם בלתי קצתם כי לא עמדנו על איזו מלאכה מן המלאכות שטובה לנו ויותר ראויה לבקשת הטרף והבריאות והטוב ולא באיזו סחורה ובאיזו דרך ובאיזה מעשה מן המעשים העולמיים נצליח כשנתגלגל בהם. ומן הדין עלינו שנבטח באלהים בבחירתה והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובתנו אחר שנתגלגל עליהם ונתחנן אליו להעיר לבבנו לבחירת הטובה והראויה לנו מהם. אבל עבודת הבורא יתברך איננה כן מפני שכבר הודיענו אפני הנכונה בה וצונו לבחר בה ונתן לנו היכלת עליה. ואם נתחנן אליו בבחירתה ונבטח עליו בהראותנו אפני הטוב לנו נהיה תועים בדברינו וסכלים בבטחוננו מפני שכבר קדמה הודעתו אותנו דרכי העבודה אשר יועילנו בעולם הזה ובבא כמו שאמר (דברים ו כד) ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה וגו׳ לטוב לנו כל הימים, ואמר בגמול העולם הבא (דברים ו כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות. ועוד כי עניני העולם יש שתשוב הסבה המשבחת מגנה והמגנה משבחת אך העבודה והעברה אינם כן כי המגנה והמשבח מהם לא יעתק מענינו ולא יתחלף לעולם. אבל מה שראוי לבטח עליו הוא גמר מעשה העבודה אחר בחירתה בלב שלם ונאמן והסכמה והשתדלות בבר לבב וכונה לשמו הגדול ובזה אנחנו חיבין להתחנן אליו לעזר אותנו בו ולהורות אותנו עליו כמו שכתוב (תהלים כה ה) הדריכני באמתך ולמדני, ואמר (תהלים קיט לה) הדריכני בנתיב מצותיך וגו’, ואמר (תהלים קיט ל) דרך אמונה בחרתי וגו’, ואמר (תהלים קיט לא) דבקתי בעדותיך ה׳ אל תבישני, ואמר (תהלים קיט מג) ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד וגו’. וכל זה ראיה שבחירתו היתה במעשה העבודה אך התפלל אל האלהים על שני דברים. אחד מהם ליחד לבבו ולחזק בחירתו בעבודתו בהרחקת טרדות העולם מלבו ועיניו כמו שאמר (תהלים פו יא) יחד לבבי ליראה שמך, (תהלים קיט יח) גל עיני ואביטה וגו’, (תהלים קיט לז) העבר עיני וגו’, (תהלים קיט לו) הט לבי אל עדותיך וגו’, והדומה להם. והשני לחזק אבריו על השלמת המעשים בעבודתו והוא מה שאמר (תהלים קיט לה) הדריכני בנתיב מצותיך, (תהלים קיט קיז)סעדני ואושעה, והרבה כמוהו. ואני עתיד לבאר אפני מפסידי החלק הזה ואפני השלמתו והדרך הנכונה בו בעזרת השם. אבל פרוש החלק החמישי והוא חובות האברים אשר תועלתם ונזקם מתעברים אל זולתו כצדקה והמעשר ולמוד החכמה וצוות בטוב והזהר מהרע ולהשיב האמנות ולהסתיר הסוד ולדבר טוב ולעשות הטוב וכבוד אבות והשבת הרשעים אל האלהים והורות בני אדם דרכי טובתם ולחמל ענייהם ולרחם עליהם ולסבל חרפתם כשמעיר אותם אל העבודה ומיחל אותם ומיראם בגמול ובענש. אפני יושר הבטחון בזה שיהיה האדם צופן בלבבו כל המעשים האלה והדומה להם ויבחר עשותם ויסבב אליהם כפי מה שהקדמנו בחלק הרביעי מחיוב הבחירה עלינו להתקרב אל האלהים בלבד לא לקנות שם וכבוד ביניהם ולא לקוות הגמול מהם ולא להשתרר עליהם. ואחר כך יבטח על האלהים בהשלמת המעשה שכון לעשותו מהם כפי מה שהוא רוצה בו ממנו אחרי שיסבב עליו ויזהר כפי יכלתו בכל זה להסתירו ממי שאין צריך לו להודיע כי בהיותו נסתר יהיה שכרו יותר גדול ממה שיהיה אם יהיה נודע. ומה שלא יוכל להסתירו יזכר בו השרש אשר הקדמנו כי התועלת והנזק לא יהיה מן הברואים כי אם ברשות הבורא יתברך. וכאשר יגלגל הבורא על ידו מצוה יחשב בלבו כי הוא טובה מאת הבורא יתעלה שהטיב בה אליו ואל ישמח בשבח אותו בני אדם עליה ואל יחפץ בכבודם בעבורה ויביאהו זה להתגאות במעשהו ויפסיד לבו וכונתו לאלהים ויפסיד מעשהו ויאבד שכרו. ואני עתיד לבאר זה בשערו בעזרת השם. אבל פרוש החלק הששי והוא בגמול העולם הזה והעולם הבא אשר יהיה האדם ראוי לו במעשה הטוב בעולם הוא שהגמול על שני פנים גמול בעולם הזה בלבד וגמול בעולם הבא בלבד. ויש שיהיו ראויים שניהם על מעשה אחד ולא פרש לנו באור זה באר היטב. אך ערב הבורא לעמו גמול כולל על מעשה כולל ולא חלק הגמול על העבודות בעולם כמו שעשה בענש על העברות בעולם כמו שפרש המעשים שעושיהם חייבין סקילה שרפה הרג וחנק ומלקות ארבעים ומיתה וכרת ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ונזק שור בור ושן ואש ונותן מום באדם ושולחת יד במבשיו והמוציא שם רע והדומה לזה. אבל גמול העולם הבא וענשו לא פרש מהם הנביא מאומה בספרו בעבור כמה פנים. מהם כי צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו כל שכן מה שתתענג בו או תצטער בענין ההוא אך פרש אותו למי שהיה מבין הענין הזה כמו שאמר ליהושע (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ולא יהיה זה בעוד נפשו קשורה בגופו אבל רמז למה שיהיה אחר המות שתשוב הנפש בצורת המלאכים בענין פשיטותה ודקותה ועזבה להשתמש בגופה כשתזדכך ותזהיר והיו מעשיה טובים בעולם הזה. ומהם שגמול העולם הבא וענשו היה מקבל אצל עמי הארץ מהנביאים ומשכל אצל החכמים והניחו לזכרו בספר כמו שהניחו לזכר הרבה מפרוש המצות והחובות מפני שסמכו על הקבלה. ומהם שהעם היו מן הסכלות ומעוט ההבנה בענין שאיננו נעלם ממה שכתוב בתורה. ונהג הבורא עמהם מנהג האב החומל על בנו הקטן כשהוא רוצה ליסרו בנחת ולאט כמו שכתוב (הושע יא א) כי נער ישראל ואוהבהו. והאב כשרוצה ללמד את בנו בנערותו החכמות אשר יעלה בהם אל המעלות העליונות אשר לא יבינן הנער בעת ההיא אלו היה מפיס אותו עליהן ואומר לו סבל יגיעות המוסר והלמוד בעבור שתעלה בהן אל המעלות החמודות לא היה סובל את זה ולא שומע אליו מפני שאין מבין אותן. וכאשר ייעדהו על זה במה שהוא ערב לו מיד ממאכל ומשתה ומלבוש נאה ומרכבת נאה והדומה לזה ויועידהו במה שיצער אותו מיד מרעב ועירם ומלקות והדומה להם וישב דעתו על מה שיבטח עליו מן הראיות המרגשות והעדיות הגלויות האמתיות יקל עליו לסבל יגיעת המוסר ולשאת טרחו. וכאשר יגיע לימי הבחרות ויחזק שכלו יבין הענין המכון אליו במוסרו ויכון אליו ותמעט בעיניו הערבות אשר היה רץ אליה בתחלת עניניו והיה זה לחמלה עליו. וכן הבורא יתברך יחל עמו והפחידם בגמול וענש ממהרים מפני שידע כי העם כאשר יתקנו לעבודה תגל מעליהם סכלותם בגמול העולם הבא וענשו ויכונו בעבודה אליו ויתנהגו בה עדיו וכן נאמר בכל מה שבספרים מהגשמת הבורא יתברך. ומהם שגמול העולם הבא אין אדם ראוי לו במעשהו הטוב בלבד אך יהיה ראוי מן האלהים בשני דברים אחר המעשה הטוב. האחד שיורה בני האדם עבודת הבורא יתעלה וינהיגם לעשות הטוב כמו שכתוב (דניאל יב ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, ואמר (משלי כד כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. וכאשר יתקבץ למשתדל גמול הצדקתו אל גמול צדקתו וגמול אמונת לבו וסבלו יהיה ראוי לגמול העולם הבא אצל הבורא. והשני חסד מאלהים ונדבה וטובה כמו שכתוב (תהלים סב יג) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. והעלה בזה כי אם היה מעשה האדם כחול הים במספר לא יהיה שקול בטובה אחת מן טובות הבורא יתברך עליו בעולם הזה כל שכן אם יהיה לו חטא ואם ידקדק הבורא עם האדם בתביעת הודאת הטובה יהיה כל מעשהו נכחד ונשקע בקטנה שבטובות הבורא עליו. ומה שיהיה מגמול הבורא לו אינו מגיע לו על מעשהו אלא הוא מחסד הבורא עליו. אך הענש בשני העולמים הוא באמת ובדין וחוב שחיב בו האדם אלא שחסד הבורא יתגבר עליו בשני העולמים כמו שכתוב (תהלים סב יג) ולך אדני חסד (תהלים עח לח) והוא רחום יכפר עון וגו’. ומהם כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים ממנו נסתר אין משקיף עליו זולת הבורא כחובות הלבבות והדומה להם וממנו נראה על האברים איננו נסתר מן הברואים והם המצות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר והוא גמול העולם הבא. ועל כן זכרו דוד עליו השלום במלה שמורה על הענין כמו שאמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו׳ וכן דרך הענש הנראה והנסתר כדרך הגמול. והראיה על זה כי האל יתעלה ערב לעמו על העבודה הנראית על האברים גמול נראה מהר בעולם הזה והוא המפרש בפרשת אם בחקותי. וכן ערב להם על העברות הנראות הגלויות ענש נראה מהר בעולם הזה לפי שאין להמון העם אלא מה שנראה מהמעשים לא מה שנסתר והוא מה שאמר(דברים כט כח) הנסתרות לה׳ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואמר הכתוב (ויקרא כ ד-ה) ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו׳ ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו’. אך העבודות והעברות הצפונות בלב דין גמולם על הבורא יתברך בעולם הזה ובעולם הבא על כן הניח הספר פרוש גמול העולם הבא. ומהם כי הגמול והענש הנזכרים בספר דבר הנביא בגמול העולם הזה וענשו לאנשי העולם ומפני שהיה יהושע בן יהוצדק בעולם המלאכים אמר לו(זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, כי זה דרך היחול וההפחדה שיהיה כראוי לזמן ולמקום ואתה הבן. ומהם שגמול העולם הבא אין תכליתו אלא להדבק באלהים ולהתקרב אל אורו העליון כמו שכתוב (ישעיה נח ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך, ואמר (דניאל יב ג) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו’, ואמר (איוב לג ל)לאור באור החיים. ולא יגיע אליו אלא מי שרצה הבורא בו ורצון הבורא שרש הגמול כמו שכתוב (תהלים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, ואמר בפרשת אם בחקותי רמזים שמורים על הרצון מאלהים והוא מה שאמר(ויקרא כו יא) ואמר (ויקרא כו ט) ולא תגעל נפשי אתכם, ואמר (ויקרא כו י)ופניתי אליכם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. והבטחון על האלהים במה שיעד בו הצדיקים מגמול העולם הזה והעולם הבא על העבודה שישלמהו למי שראוי לו וכן ישלם הענש למי שראוי לו מן הדין על המאמין ובטחונו על האלהים בזה מהשלמת האמונה באלהים כמו שכתוב (בראשית טו ו) והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה, ואמר (תהלים כז יג)לולא האמנתי לראות בטוב ה׳ בארץ חיים. ואין ראוי לבטח על מעשהו הטוב ויבטיח נפשו בגמול העולם הזה והעולם הבא על מעשהו אך יטרח וישתדל בהודאה לטובות הבורא התמידות עליו לא לתקות גמול עתיד שיתחיב לו במעשהו. אך יבטח על האלהים בו אחר ההשתדלות לפרע הודאת הבורא על גדל טובתו עליו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (משנה אבות א ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. והיה אחד מן החסידים אומר לא יגיע האדם אל גמול העולם הבא במעשהו אם מדקדקים עמו בחשבון במה שהוא חיב לאלהים על טובותיו עליו אבל בחסד האלהים עליו על כן אל תבטחו במעשיכם. ואמר דוד בזה (תהלים סב יג) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. אבל פרוש החלק השביעי והוא בחסד האלהים על בחיריו וסגלתו בעולם הבא ברוב הטובות אשר לא נוכל לספרן אפני ישר הבטחון על האלהים בו שיתעסק בסבות המגיעות אותו אל מדרגות החסידים הראוים לזה מאת האלהים יתברך בחסדו. והוא שינהג במדות אנשי הפרישות המואסים בעולם הזה ולהוציא אהבתו ובחירתו מלבו וימיר זה באהבת הבורא יתברך ולהמסר אליו ולהשתעשע בו ולהשתומם מהעולם ויושביו ויתנהג במנהגי הנביאים והחסידים ויהיה לבו בטוח באלהים שיתחסד עמו כמו שהתחסד עמם בעולם הבא. אבל מי שיבטח על האלהים שיזכהו לזה מבלי מצוע מעשה הוא הכסיל והפתי והוא דומה למי שנאמר עליהם (גמרא סוטה כב ב) עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. ומסמני אנשי המעלה הגדולה הזאת שיורו עבדי הבורא אל עבודת הבורא והסבל בעת הנסיון והצרה ושיקל בעיניהם כל דבר אצל קיום מצות הבורא יתברך כמו שידעת מן הענין (בראשית כב א)והאלהים נסה את אברהם, וענין חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש (דניאל ג יג) ודניאל בגוב האריות (דניאל ו יג) ועשרה הרוגי מלכות. ומי שבחר במות בעבודת הבורא מן החיים בהמרותו והריש מן העשר והחלי מן הבריאות והצרה מן השלוה ונמסר לדין הבורא ורצה בגזרתו ראוי הוא לחסד הבורא עליו בנועם העולם הבא אשר אמר עליו הכתוב (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, ואמר (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ואמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.
    פרק ה- בהפרש שיש בין עסק הבוטח באלוהים בסבות הטרף, ובין עסק מי שאינו בוטח באלוהים בה
    אבל ההפרש שבין הבוטח על האלהים וזולתו בענין התעסקו בסבות הטרף אמר כי הבוטח באלהים יבהל מזולת הבוטח עליו בשבעה ענינים. אחד מהם כי הבוטח באלהים רוצה בדינו בכל עניניו ומודה לו על הטובה ועל הרעה כמו שאמר (איוב א כא) ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך, וכמו שכתוב (תהלים קא א) חסד ומשפט אשירה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה(גמרא ברכות ס ב) אם חסד אשירה ואם משפט אשירה, ואמרו (משנה ברכות ט ה) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואשר איננו בוטח באלהים מתהלל על הטובה כמו שנאמר (תהלים י ג) כי הלל רשע על תאות נפשו וגו’, ומתקצף באלהים על הרע כמו שנאמר(ישעיה ח כא) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו וגו’. והשני כי הבוטח באלהים נפשו במנוחה ולבו שלו מצד הגזרות לדעתו כי הבורא ינהיגן לטובתו בעולמו ואחריתו כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים סב ו) אך לאלהים דומי נפשי כי ממנו תקותי. ואשר איננו בוטח באלהים הוא בצער תדיר ודאגה ארכה ואבל ועצב לא ימושו ממנו בטובה וברעה. בטובה מפני מעוט רצותו במצבו ושאיפתו להוסיף ולהרבות ולכנס. וברעה מפני שהוא קץ בה והיא כנגד תאותו וטבעו ומדותיו. וכן אמר החכם (משלי טו טו) כל ימי עני רעים וגו’. והשלישי כי הבוטח באלהים ואם יתעסק בסבות לא יסמך בלבו עליהן ולא יקוה מהן תועלת ולא נזק מבלתי רצון האל אך מתעסק בהן לבחר בעבודת הבורא אשר צוה להתעסק בעולם לישבו ולזינו. ואם תגיעהו תועלת או ידחה בהן הנזק יודה האלהים לבדו על זה ולא יוסיף בהן אהבה וחבה יתרה ולא תנוח נפשו עליהן יותר אך יחזק בטחונו באלהים ויסמך לבו עליו מבלעדי הסבות. ואם לא יועילוהו הסבות ידע כי יבואהו טרפו כשירצה יי מאיזה ענין שירצה ולא ימאס בהן בעבור זה ולא יניח להתעסק בהם לעבודת הבורא. ואשר איננו בוטח באלהים מתעסק בסבות לבטחונו עליהן שהן מועילות אותו ודוחות הנזק מעליו. ואם הן מועילות אותו ישבח אותן וישבח השתדלותו בהן ויבחר אותן ולא יפנה אל זולתן. ואם אינן מועילות לו יניח אותן וימאסן וישוב חפצו מהן כמו שאמר הכתוב (חבקוק א טז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו. והרביעי כי הבוטח באלהים כשיותר לו דבר על מזונו יוציאנו במה שמפיק רצון הבורא יתברך בנדיבות נפשו וטוב לבבו כמו שנאמר (דברי הימים א כט יד) כי ממך הכל וגו’. ומי שאיננו בוטח באלהים איננו רואה העולם וכל אשר בו די פרנסתו וספוק צרכו והוא חס על ממונו מהשלים חובות הבורא וחובות בני אדם ממנו ואיננו מרגיש בו עד שיאבד ממנו ממונו וישאר זולתו כמו שאמר החכם(משלי יא כד) יש מפזר ונוסף עוד וחושך מיושר אך למחסור. והחמישי כי הבוטח באלהים הוא מתעסק בסבות העולם להכין מהם צידה לאחריתו וספוק לבית מועדו ומה שיתברר לו בו הצלת תורתו ועולמו מתעסק בו ומה שיהיה בו שום הפסד בתורתו או מביא להמרות הבורא איננו מתעסק בו שלא יביא לעצמו מדוה תחת הארוכה. ומי שאינו בוטח באלהים בוטח על הסבות ותנוח דעתו עליהן ולא ירחק מדבר מהן ויתעסק במשבח ובמגנה מהן ולא יחשב באחרית ענינו כמו שאמר החכם בהן (משלי יד טז) חכם ירא וסר מרע. והששי כי הבוטח באלהים הוא אהוב לכל כתות בני אדם ודעתם נוחה עליו מפני שהם בטוחים מהזקתו ולבם שלם מחמתו ולא יפחדו ממנו על נשיהם ועל ממונם. והוא גם כן בטוח מהם מפני שיודע שתועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו ועל כן איננו מפחד מהזקתם כאשר איננו מקוה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו יאהבם ויאהבוהו כמו שכתוב (תהלים לב י) והבוטח בה׳ חסד יסובבנו. ומי שאיננו בוטח באלהים אין לו אוהב מפני שהוא בכל עת חומד אותם ומקנא בם וחושב כל טובה שתגיע אליהם סרה ממנו ושטרפיהם לקוחים מטרפו וכל מה שנמנע ממנו מתאוותיו הוא בעבורם ובידם להגיעו אל תאוותיו. ואם תבואהו רעה או פגע בממונו ובניו יחשב כי הוא מאתם ושבידם להעביר הנזק ולדחות הרעה מעליו. וכיון שקדמו אלה ההקדמות בנפשו יבוא בעבור זה למאס אותם ולדבר בהם ולקללם ולשנא אותם והוא הנמאס בשני העולמים והמגנה בשני המעונים כמו שאמר הכתוב (משלי יז כ) עקש לב לא ימצא טוב. והשביעי כי הבוטח באלהים לא יאבל בהמנע בקשה ולא בהפקד אהוב ולא יאצר הנמצא ואיננו חושש ליותר מטרף יומו כי לא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו מפני שאינו יודע עת בוא קצו ובוטח באלהים להאריך לו בו ולהזמין טרפו ומזונו בו. ואיננו שמח בעתיד ולא יאבל לו כמו שאמר הכתוב(משלי כז א) אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום, ואמר בן סירא(גמרא סנהדרין ק ב) אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, מחר יבא ואיננו ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל דאגתו ואבלו על מה שהוא מקצר בו מחובות הבורא ומשתדל לפרע מה שיוכל לפרע מהם בנראהו ובנסתרו מפני שהוא חושב במיתתו ובוא יום האסיפה. ופחדו שיבואהו המות פתאם יוסיף לו השתדלות וזריזות להכין צידה לאחריתו ולא ירגיש על מה שיזמין לעולם הזה והוא מה שאמרו (משנה אבות ב י) שוב יום אחד לפני מיתתך ופרשו בו (גמרא שבת קנג א) ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה כדכתיב (קהלת ט ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ואשר איננו בוטח באלהים ירבה אבלו להתמדת פגעי העולם עליו ויפקד אוהביו וימנעו ממנו בקשותיו ויזמין מהון העולם הרבה כאלו בטח מן החליפה וסרה מעליו אימת המות כאלו ימיו לא יתמו וחייו לא יכלו איננו זוכר אחריתו ומתעסק בעולמו איננו מעין בענין תורתו וצידתו ובית מועדו. והיה בטחונו באריכות ימיו בעולם סבה לארך תאותו בעניניו וסבה לקצר תאותו בעניני אחריתו. וכאשר יוכיחנו מוכיח ויורנו מורה ויאמר לו עד מתי אתה מתעלם מחשב בצידתך ועניני בית מועדך יאמר עד שיהיה לי די פרנסתי וספוקי ולכל אשר אתי מאשה ובנים עד סוף ימינו תנוח נפשי מדאגות העולם ואפנה לפרע חובותי לבורא ואחשב בסבות הצידה ליום המועד.
    פרק ו- בביאור אופני חיוב גנות דעת האומרים באריכות התאוות בעולם, ומייחלים נפשותם בקבלת עבודת האלוהים כשיגיעו לחפצם בו, והם בעלי המשכונות
    וראיתי להראות פני סכלותם וטעותם בדעת הזאת בשבעה ענינים אגלה בהם גדל טעותם ואם יארכו דברינו בעבור שיש בזה מן הביוש והתוכחת לבעלי הדעה הזאת והם כת בעלי המשכונות ענינם בזה כענין הסוחר שהוא מוכר באשראי למי שאינו מאמינו וימשכנהו בעת המכר מפני יראתו ממעוט אמונתו ושלא תמצא ידו לפרעו.
    והראשון מאפני התשובה עליו שנאמר לו אתה האיש המסתפק בגזרת הבורא ושאיננו מאמין בגדל עצמתו אשר חשך אור שכלו וכבה נר תבונתו בגבר אפלת תאותו עליו הטוב לך לבקש משכון ולקחתו אלא מרעך וחברך אשר אין לו רשות עליך ולא מצותו עוברת עליך. אבל השכיר כשהוא משתכר אצל בני אדם אין טוב למשכן שוכרו בשכרו קדם עבודתו וכל שכן העבד שלא ימשכן אדוניו קדם עבודתו לו בפרנסתו קל וחומר הנוצר שלא ימשכן יוצרו קדם עבודתו לו.
    ומן התמה כי עבודת העבד לאדוניו על מנת שיפרע לו שכרו אחר עבודתו גנאי הוא כמו שאמרו (משנה אבות א ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו׳ כל שכן שיעז פניו לבקש משכון בפרנסתו קדם עבודתו. ובדומה לזה אמר הכתוב (דברים לב ו) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו’.
    והשני שכל המקבל משכון מחברו יש לו קצבה ולבקשתו תכלה אך בעל הדעת הזאת אין קץ לבקשתו כי אינו יודע מה יספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו ממזון ומותרים עד יום מותם. ואילו היה לו ממון כפלי כפלים ממה שיספיק לו לא תנוח נפשו מפני שקצם נעלם ומדת ימיהם אינה ידועה והוא סכל במה שבקש מפני שאין לו תכלית אצלו ולא שעור.
    והשלישי שהממשכן את חברו איננו ממשכן אותו אלא אם לא קדם לו חוב שהוא חיב בו ואינו משה בו משאת מאומה והדין עמו. אבל אם קדמו לחברו עליו חובות שהוא חיב בהם וידע שיש לו עליו חובות ראויים אין לו לבקש ממנו משכון בשום פנים ולא יהיה ראוי לקחתו ממנו אפלו אם יתנדב בו הממשכן.
    כל שכן הבורא שיש לו על האדם מן החובות הראויים מה שאלו היו מקבצים מעשי כל בני אדם בכל ימות העולם לאיש אחד מהם לא היה מספיק הכל לגמל טובה אחת מטובות הבורא עליו.
    ואיך לא יתביש זה העז פנים לבקש מן הבורא שיקדים טובות גדולות על מה שקדם לו אצלו ויכבד החוב עליו ושמא לא ישלם לו מה שנדר לו מן העבודה בעבור כלות ימיו ובוא קצו.
    והיה אחד מן החסידים אומר לבני אדם בני אדם! היתכן שיתבע אתכם הבורא בחובות מחרת ביום הזה וכן במה שאתם חייבים אחריו בשנה ושנים?
    אמרו לו היאך יתכן שנהיה נתבעים בחובות הימים שאין אנו יודעין אם נחיה עד שנגיע אליהם ויחייבנו בהם. אבל אנו חיבים עבודה ידועה בזמן ידוע וכאשר נגיע לזמן נתחיב בעבודה.
    אמר להם וכן ערב לכם הבורא יתברך לכל זמן ידוע טרף ידוע ועליכם בו עבודה קבועה וכאשר איננו תובע אתכם בעבודה קודם עתה כן ראוי שיהיה בפניכם בשת תמנע אתכם מלבקש טרף שלא הגיע עתו. ומדוע אני רואה אתכם מבקשים ממנו טרפי שנים באות אינכם יודעים אם ימיכם יגיעו אליהם ותבקשו להקדים לכם טרף מי שלא נברא עדיין מאשה ובנים. ולא יספיק לכם המזון לבדו אלא שאתם מקדימים המזון ומותריו לזמנים שאינם ידועים ולא ערובים לכם. ולא די לכם שאינכם מקדימים לו עבודה לזמן עתיד אלא שאינכם מחשבים עם נפשותיכם במה שהתעלמתם מן העבודה במה שעברו מן הימים אשר לא התעלם מהשלים לכם טרפם בם.
    והרביעי כי הממשכן את חברו הוא ממשכן אותו לאחת משלש עלות אחת מהן שמא יעני ולא תשיג ידו. והשנית שמא יקפץ ידו על מה שיש אצלו ולא יוכל להפרע ממנו. והשלישית מפני שהוא ירא שמא ימות או שלא ימצאהו. והמשכון רפואת המדוים האלה בין בני אדם. ואלו היו בטוחים בני אדם קצתם בקצתם מאלה השלש מדות היה גנאי להם למשכן מבלי ספק. והבורא יתברך אשר לא יאותו לו אלו המדות יותר הוא גנאי גדול ומפלא שימשכנו אותו וכבר אמר הכתוב (חגי ב ח) לי הכסף ולי הזהב וגו’, ואמר(דברי הימים א כט יב) והעשר והכבוד מלפניך.
    והחמישי כי הממשכן את חברו תנוח נפשו במשכון מפני שהוא מקוה להפרע ממנו ולהנות בו או בתמורתו. אבל מי שיחשב כי כאשר יקדים לו הבורא די שפקו תנוח נפשו מצד העולם טענתו שקר מפני שאיננו בטוח בהשאר הממון אצלו שאפשר שיקרהו פגע מן הפגעים המבדילים בינו לבינו כמו שאמר הכתוב (ירמיה יז יא) בחצי ימיו יעזבנו.
    ומה שטענו ממנוחת נפשם בהגיעם אל חפצם מהון העולם כזב וסכלות מהם בבקשותם כי אפשר שיהיה סבה חזקה לטרדת לבם ולצער נפשם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (משנה אבות ב ז) מרבה נכסים מרבה דאגה.
    והששי כי המקבל משכון מחברו אלו היה ברור לו שיפרעהו קדם זמנו ויגמלהו תחת המתנתו כפל מה שיש לו אצלו לחסד עליו לא היה ממשכן אותו בשום פנים. והבורא יתברך אשר ידענו מנהגו הטוב עמנו וטובו הגדול עלינו חדשים גם ישנים ושהוא גומל על מעשה הצדקה והעבודה במה שאינו עולה בדעת כל שכן שיספר כמו שכתוב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, יותר הוא גנאי גדול שנמשכן אותו.
    והשביעי כי הממשכן את חברו אינו ממשכנו אלא אחר שהוא יכול למלאת מה שמשכנו בעבורו מהון העולם אבל הממשכן הבורא יתברך בהקדמת הטובות אליו אין לו יכלת לשלם העבודה עליהן ולא מבטח לפרע מה שיש עליו מן החובות הישנות כל שכן החדשות שהאדם הצדיק איננו פורע חובות טובת האלהים עליו אלא בעזר האלהים לו כמו שאמר אחד מן החסידים בתשבחותיו ואף המשכיל היודע אותך לא במעשהו יתהלל כי אם בשמך וברחמיך אשר הכינות את לבבו לדעת אותך כי בך יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל לאמר (תהלים מד ט) באלהים הללנו כל היום וגו’.
    פרק ז- במפסידי הביטחון באלוהים, וכל מה שצריך לדבר בעניין הביטחון ולקצר בחלקיו
    וכיון שהשלמנו בשער הזה מה שהיה ראוי לו מן הדברים כפי השגתנו ראוי לנו עתה לבאר מפסידי הבטחון באלהים. ואמר כי מפסידי שלשת השערים הקודמים בספר הזה כלם מפסידים הבטחון.
    ומפסידיו עוד:
    הסכלות בענין הבורא ובמדותיו הטובות כי מי שאינו מבין רחמי הבורא על ברואיו והגנתו עליהם והשגחתו ומשלו בהם ושהם קשורים באסוריו לא ינוח לבו ולא יסמך עליו.
    ומהם סכלותו במצות הבורא יתברך רצוני לומר תורתו אשר הזהיר בה לסמך עליו ולבטח בו כמו שאמר (מלאכי ג י) ובחנוני נא בזאת, ואמר (ישעיה כו ד) בטחו בה׳ עדי עד.
    ומהם נטותו אל הסבות הקרובות אשר הוא רואה אותן ולא ידע כי העלות כל אשר תקרבנה מהמעולל תמעט יכלתם להועיל למעולל ולהזיקו. וכל אשר תרחקנה יהיה כח יכלתם להועילו ולהזיקו יותר חזק ונראה.
    כמו המלך כשהוא רוצה לענות אחד מעבדיו מצוה משנהו לעשות והמשנה מצוה השר והשר מצוה השוטר והשוטר מצוה לסרדיוט והסרדיוט מצוה הנוגשים והנוגשים מקימים המעשה בכלים מוכנים לו.
    ואשר יכלתו מעוטה מכלם להקל מצערו ולהוסיף עליו הם הכלים מפני שאין להם חפץ והנוגשים יותר יכולים מהכלים וכן הסרדיוט יותר מהנוגשים והשוטר יותר מן הסרדיוט והשר יותר מן השוטר והמשנה יותר מהשר והמלך יותר מכלם מפני שאם ירצה ימחל לו.
    וכבר נראה לך כי חלישות העלות וחזקתם להועיל למעולל תהיינה כפי קרבתם ורחקם ממנו. והבורא יתעלה אשר הוא תכלית העלות ברחק מן המעוללים ראוי לבטח בו ולסמך עליו לחזק יכלתו על תועלתם ונזקם כאשר קדמנו מן הדברים.
    וכללו של דבר בענין הבטחון כי יתרון הבטחון מהבוטחים באלהים כפי יתרון ידיעתם אותו ואמונתם בהגנתו עליהם ורוב השגחתו על טובתם.
    והנה הילד בתחלת ענינו בוטח על שדי אמו כמו שנאמר (תהלים כב י)מבטיחי על שדי אמי. וכאשר תחזק הכרתו משיב בטחונו על אמו לרוב השגחתה עליו כמו שנאמר (תהלים קלא ב) אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו’. וכשתחזק הכרתו עוד ורואה כי הנהגת אמו אל אביו משיב בטחונו אליו למעלת הגנתו עליו. וכאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו במלאכה או סחורה והדומה להם משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו מפני סכלותו בכל אשר קדם בטובת הנהגת האלהים.
    ואמרו על אחד מן החסידים שהיה לו שכן סופר מהיר והיה מתפרנס משכר ספרותו. אמר לו יום אחד היאך ענינך, אמר לו בטוב בעוד ידי שלמה. ולערב היום ההוא נגדעה ידו ולא כתב בה שאר ימיו והיה זה ענשו מהאל יתברך על אשר בטח על ידו.
    ואם יתכן לו טרפו על ידי זולתו מן הבריות ישיב בטחונו אליהם ותנוח נפשו עליהם.
    וכשתחזק הכרתו ויראה חסרונם וצרכם אל הבורא יתברך ישיב בטחונו אליו ויסמך עליו בענינים שאין לו יכלת בהם ולא יוכל להמלט מהמסר בם אל גזרת הבורא כמו ירידת הגשמים על הזריעה והליכת הים והליכת המדברות מאין מים ובבוא שטף ובנפל הדבר בחיים והדומה לזה מן הענינים אשר אין בהם לאדם שום תחבולה בשום פנים כמו שנאמר (ירמיה ב כז) ובעת רעתם יאמרו קומה והושיענו.
    ואם תחזק הכרתו באלהים עוד יבטח בו גם כן במה שיתכן לו בו קצת תחבולה כמו הבאת הטרף בסבות המסכנות והמלאכות המיגעות את הגופים ויניחן לבטחונו באלהים שיטריפהו במה שיהיה קל להתעסק בו יותר מהן.
    ואם תחזק הכרתו באלהים יותר ישיב בטחונו אליו בכל הסבות הקשה מהן והקלה ויכון בהתעסקו בהן לעבודת האלהים ולשמר מצוותיו.
    וכאשר תחזק הכרתו יותר מזה בחמלת הבורא על ברואיו ירצה במה שיהיה מגזרת האלהים לו בלבו ובלשונו ובנראהו ובנסתרו וישמח בכל אשר עשה לו האלהים ממות וחיים וריש ועשר ובריאות וחלי לא יכסף לזולת מה שבחר לו האלהים ולא ירצה אלא מה שרצה לו
    ונמסר אל האלהים ומשליך נפשו וגופו אל דינו. ולא יגביר ענין על ענין ולא יבחר זולת מה שהוא בו מעניני עולמו כמו שאמר אחד מן הבוטחים לא השכמתי מעולם בענין והתאויתי לזולתו.
    וכאשר תחזק הכרתו באלהים יותר מזה וידע הענין המכון אליו בבריאתו ויציאתו אל העולם הזה הכלה ויכיר מעלת העולם האחר הקים ימאס בעולם הזה ובסבותיו וימסר במחשבתו ובנפשו וגופו אל האלהים יתברך וישתעשע בזכרו בבדידות וישתומם מבלתי המחשבה בגדלתו.
    ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסף כי אם לפגיעתו ותטרידהו שמחתו באהבתו משמחת אנשי העולם בעולם ושמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא.
    וזאת העליונה שבמדרגות הבוטחים מהנביאים וחסידים וסגלת האלהים הזכים והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה כו ח) אף אורח משפטיך ה׳ קוינוך לשמך ולזכרך תאות נפש, ואמר (תהלים מב ג) צמאה נפשי לאלהים לאל חי.
    אלה עשר מדרגות הבטחון אשר לא ימלט בוטח מאחת מהנה. ומצאנו ענין הבטחון בלשון הקודש מליצים בעדו בעשר מלות כנגד עשר מדרגות האלה והן
    מבטח, ומשען, ותקוה, ומחסה, ותוחלת, וחכוי, וסמיכה, ושבר, ומסעד, וכסל.
    האלהים ישימנו מן הבוטחים עליו הנמסרים לדינו בנראה ובנסתר ברחמיו אמן
    נשלם שער הבטחון לאל אחרון וראשון.

בביאור אופני החיוב היות כל מעשינו מיוחדים לשמו ולהזהר מן החונף. וזה פתח השער:
אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו בבטחון על האלהים יתברך ראינו לסמוך לו ביאור אופני החיוב היות כל מעשי העבודה מיוחדים לאלהים לבדו בעבור מה שיש בדבר זה מזכות המצפונים ובר הלבבות מן הערבוב המפסיד אותם וההצלה ממיני היפוי המביא אל החונף ולהתרצות בחלקות לברואים כמו שאמר אליהוא (איוב לב) אל נא אשא פני איש ואל אדם לא אכנה כי לא ידעתי אכנה.
וראוי עתה שנבאר מעניני יחוד המעשים לאלהים ששה ענינים:
• אחד מהם מה הוא יחוד המעשה לאלהים.
• והשני במה יהיה.
• והשלישי באיזה מעשה חייבין בו.
• והרביעי כמה ממיני מפסידיו.
• והחמישי איך אופני הרחקתם מן הנפש לבני אדם ליחד כל מעשה שיעשו לשם האל.
• והששי שיהיה נזהר במחשבה ונשמר ממנה ומושל בה.

תוכן עניינים
• 1 פרק א
• 2 פרק ב
• 3 פרק ג
• 4 פרק ד
• 5 פרק ה
• 6 פרק ו

פרק א
אבל מה הוא יחוד המעשה לאלהים, הוא הכונה בנראה ובנסתר במעשה עבודת האלהים לשמו להגיע אל רצונו בלבד מבלתי רצון הברואים.
פרק ב
אבל במה יהיה יחוד המעשה לאלהים לבדו, בעשרה עניינים כאשר יתקיימו בלב באדם ויתברר אצלו כי הם אדני עבודתו ושרשי מעשהו ישלם יחודו בהם לשם האל ולא יפנה אל זולתו ולא יקוה בלעדיו ולא יכוין בהם זולתי רצונו.
הראשון יחוד האלהים בלב שלם כאשר קדם בתחילת ספרי זה.
והשני הבחינה בטובות האלהים והתמדתן עליו כאשר בארנו בו.
והשלישי שיקבל עליו העבודה לאלהים כאשר זכרתי בו.
והרביעי שיודה בבטחון עליו מבלתי הברואים.
והחמישי שיאמין כי התועלת והנזק אינם ביד נברא ולא ביכלתו מבלתי רשות הבורא.
והששי שיהיה שוה אצלו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו.
והשביעי שיעזוב היפוי לבני אדם.
והשמיני לפנות לבו מעסקי העולם בעת שהוא עושה לעולם הבא.
והתשיעי שיירא מאלהים ויבוש ממנו.
והעשירי שיועץ עם השכל בכל הרהורי היצר בלבו ולקבל עצתו מבלתי עצת יצרו.

פרק ג
אבל המעשים אשר ישלמו ביחדם לאל בעת עשותם הם מעשי העבודה שמקוים בהם רצון האלהים והם כל המצות הנראות על האברים שאפשר שתהיה הכונה בהם לזולת האל, ותהיה כונת עושיהם להזדיין בהם אצל בני אדם ולקוות כבודם ושבחם על עשותם,אבל חובות הלבבות לא יתכן בהם חונף ולא כבוד ולא שבח למי שמקיים מהם דבר מפני שאין בני אדם יודעים את לבבו אך הוא מכוין בהם לשם המשקיף והוא הבורא יתברך בלבד כמו שאמר (ירמיה יז) אני ה׳ ‎‎חוקר לב בוחן כליות ואמר (דברים כט) הנסתרות לה׳ ‎‎אלהינו וגו’.

פרק ד
אבל מפסידי יחוד המעשה לאלהים הם שלשה דברים:
אחד מהם שלא יבין את האלהים ואת טובתו.
והשני שלא יבין מצות האלהים ואת תורותיו.
והשלישי הרהור היצר ורמיזתו לאדם במה שיחבב אליו העולם הזה וירחקהו מדרך העולם הבא.
• אבל אופני הפסד הסכלות מדעת האלהים למעשה העבודה הוא מפני שכל מי שאינו יודע את אדוניו לא יעבדהו בלבו אבל יעבוד מי שיודע ענינו ויתכן ממנו התועלת והנזק, ואם יעשה מי שאינו יודע את האלהים מעשה ממעשי העבודה כוונתו בהם מי שיירא ויקוה מבני אדם בלבד ועובד בני אדם ולא הבורא אותם מפני שאיננו יודע ולא מכיר ענינו וכן נאמר בהעובד כוכבים כי מביאו לזה סכלותו באלהים יתברך.
ויש יתרון להעובד כוכבים על החנף בארבעה דברים:
אחד מהם כי העובד כוכבים בזמן שאין חזון איננו מוזהר על ידי נביא שיברר אצלו הפסד מחשבתו באותות ובמופתים אבל המחניף בתורת האלהים יש עליו טענה במה שקבל מן המצות בעבודת האלהים וההזהרה מעבודת זולתו.
והשני כי העובד כוכבים עובד מי שאינו ממרה את האלהים אבל המחניף בתורת האלהים עובד מי שממרה את האלהים ומי שאינו ממרה אותו.
והשלישי כי העובד כוכבים הוא עובד דבר אחד בלבד והחנף אין תכלית לנעבדיו.
והרביעי כי העובד כוכבים אין ענינו נסתר מבני אדם והם נשמרים ממנו מפני פרסום כפרנותו באלהים, אבל החנף אין כפרנותו נראה ובני אדם בוטחים בו ויתכן לו להזיקם, מה שלא יתכן לזולתו והוא הגדול שבמדוי העולם ונקרא בלשוננו חנף ויהיר ומפתה.
• אך מי שאינו מבין מצות האלהים ותורותיו אין מעשהו מיוחד לשם האל בעבודתו שכיון שאינו מבין אופני העבודה שהם התורות כל שכן שלא יבין אופני השלמתם ביחד לבבו בהם לאלהים וכל מה שהוא עושה ממעשי העבודה כונתו בו לזולת האלהים מפני שהוא כמסתפק באמתת חיובו בהם ואינו יודע מה שיפסיד יחוד לבבו בעשותו לאלהים ואם הוא יודע האלהים וטובתו.
• אבל הרהור היצר מתחלק לשני חלקים. אחד מהם מחשבות מספקות עליו האמתות ומשבשות עליו אמונתו עד שלא ישלם לו מעשה לאלהים. והחלק השני שהוא בא עמו מדרך הטענה והראיה כי מה שהוא רץ אליו ומשתדל בו מן המעשה לאלהים אינו חובה ולא מדרך הזריזות אבל מורה אותו לעשות לעולם הזה וליושביו.

פרק ה
וראיתי לבאר לך מן הענין הזה דמיונים יורו על מה שלא זכרתי מהם כדי שיזהרו מהם בני אדם ויהיה לבבם שלם לאלהים כמו שאמר החכם (משלי א) ישמע חכם ויוסף לקח וגו׳, ‎‎והוא שאומר בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכחות נפשך והמעורב במזג רוחך והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים המושל בסודות (ס״‎א במדות) נפשך וצפון חובך בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות שתהיינה ברצונך האורב לפתות פסיעותיך (ס״‎א לעתות פשיעתך) ואתה ישן לו והוא ער לך ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך, לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך, רץ אל רצונך כנראה מרמיזותיו וקריצותיו והוא מורה אותך בחציו הממיתים לשרשך מארץ חיים כמ״‎ש הכתוב במי שענינו כך (שם כו) כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. ומן החזק שבשלוחיו אשר יורה אותך וילחם אותך בהם במצפון ענינך שישתדל לספק עליך אמתתך ולשבש מה שנתברר לך ולערבב את נפשך במחשבות כזבים וטענות שקרים יטריד אותך בהם מתועלותיך ויספק עליך מה שנתברר לך מאמונתך ודתך.
ואם תהיה נזהר ממנו ותזמין לו שלוחי שכלך להלחם אותו בהם ותסלק חציו מעליך תנצל ותמלט ממנו בעזה״‎י. ואם תשליך עניניך אליו ותמשך אחר רצונו לא ירף ממך עד שיאבדך בשני העולמים וישרשך משני המעונים כמ״‎ש בסעיף מסעיפיו ואיש אחד מחייליו (שם ז) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה דרכי שאול ביתה וגו’. על כן אל תטרידך מלחמת זולתו ממלחמתו וקרב בלתי קרבו והחרב עם מי שהוא רחוק ממך מן החרב עם מי שלא יפרד ממך ודחות מי שלא יגיע אליך כי אם ברשות מדחות מי שאינו שואל רשות בהמצאו עמך. ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה אמר להם שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה אמרו לו ומה היא המלחמה הגדולה אמר להם מלחמת היצר וחייליו.
ומן התימה אחי כי כל אויב שיש לך כשתנצח אותו פעם ושתים ירף ממך ולא יעלה על לבו להלחם בך, לדעתו יתרון כחך על כחו, והוא מתיאש מנצוח אותך ומגבור עליך. אבל היצר אין מספיק לו ממך נצוח פעם ומאה פעמים בין שנצח אותך בין שנצחתו כי אם ינצח אותך ימיתך ואם תנצחהו פעם אחת יארוב לך כל ימיך לנצח אותך כמו שארז״‎ל אל תאמן בעצמך עד יום מותך (אבות ב), ואינו מקיל בקטנה שבקטנות ענינך לנצח אותך בה כדי שתהיה לו מדרגה לנצח אותך במה שלמעלה ממנה ועל כן ראוי לך שתהיה נזהר ממנו. ואל תמלא ממשאלותיו בך מאומה רק יגדל בעיניך המעט שבמעט מנצוחו והמצער מהתגברותו כדי שתהיה לך מדרגה אל מה שלמעלה ממנו כי במהרה תהיה תשוקתו אליך, ולא יעמוד לפניך בעמדך כנגדו כמ״‎ש (בראשית ד) ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, על כן אל יבהילך דברו ואם עצמו חייליו. ואל יפחידך ענינו ואם רבו עוזריו. כי עיקר כונתו לאמת השקר ומגמת חפצו להעמיד הכזב וכמה היא קרובה מפלתו ואבודו מהר אם תרגיש לחולשתו.
וכמו שספר עליו החכם באמרו (קהלת ט) ומצא בה איש מסכן חכם, ספר על האדם בעיר קטנה מפני שהוא העולם הקטן וספר על כלי גופו ומדות נפשו באנשים מעט ומעטו אצלו כנגד גודל לב האדם ואורך מאוייו בעולם הזה וחסרון כחו והשגתו אותם, וספר על היצר בשר הגדול לרוב חיילותיו ואנשיו וצבאותיו ואמר וסבב אותה מפני שהוא מקיף כל עניני האדם בנראהו ונסתרו. ואמר ובנה עליה מצודים גדולים לרוב הרהוריו הרעים ומחשבותיו הרעות ומקריו המגונים שמשתדל להמית את האדם בהם כמו שאנו עתידין לבאר בעז״‎ה בשער הזה, ומה שאמר ומצא בה איש מסכן חכם ר״‎ל על השכל. ומה שספר עליו במסכן מפני שאנשיו ועוזריו מעטים כמו שאמר עליו ואדם לא זכר ואמר וחכמת המסכן בזויה, ועם חולשתו כבר ספר מהירת תשוקת היצר אליו בהלחמו בו ושהזקתו מסתלקת מעל האדם בנקלה, כי המעט מן האמת ינצח הרבה מן השקר כאשר המעט מן האור דוחה הרבה מן החשך.
ויש בזה הערה על מלחמות התאות ולעמוד כנגד היצר בהשתדלות וחריצות. כי כבר נתבררה חולשתו מעמוד לפני השכל ומהירות הנגפו לפניו כמו שאמר הכתוב (משלי יד) שחו רעים לפני טובים.
ותחלת מה שיספק אותך בו היצר וישתדל לברר אותו אצלך הוא שנפשך אין לה קיום מבלתי הגוף ושהיא נפסדת בהפסד גופך ושאין לה מציאות אחר המות בדמיונות שאינם מתקיימות כשיתבונן בהם האדם כדי שתהיה סבה לבקשת ההנאות הכלות והתאות האובדות ושתאמר כמו שאמר הכתוב על אנשי הדעת הזאת (ישעיה כב) אכול ושתו כי מחר נמות. ואם תתיעץ עם שכלך בזה ירחיק ממך הדעת הזאת בראיות אשר זכרו אותן הקדמונים ובדברי הנביאים עליהם השלום.
וכאשר יתיאש מספק אותך בזה ישתדל לספק אותך בבורא יתברך ויאמר לך כי העולם הזה אינו חדש ולא נברא ולא סר כאשר הוא עתה ולא יסור כן ואין דבר ממנו יותר ראוי להיות בורא מנברא ואין דבר ממנו חייב מעבודת זולתו שהכל ישן קדמון. וכאשר יקרך בזה שוב לשכלך ויראה אותך הפסד הדעת הזה ממאמר היחוד מן הספר הזה במה שימציאך לעולם הזה בורא בראו מלא דבר.
וכאשר יתיאש מספק הענין הזה עליך יפילך במיני השתוף כמו דעת מניחי הרבוי ודעת אנשי התולדות ודעת הפתאים מחוזי הכוכבים כפי התחלקות דעותם. וכאשר יתברר לך כי הבורא ית׳ ‎‎אחד קדמון במה שקדם לנו מן הדברים בתחלת הספר, בזה יסורו כל אלו הספקות ממך.
וכאשר יתיאש ממך בפנים האלה ישתדל לפתותך מצד חיוב עבודת הבורא ויאמר לך. כי העבודה מן העובד לנעבד תהיה בעת צרכו אליו והבורא יתברך איננו צריך לבריותיו ולא חסר לשום עבודה ועבודתך לו אין לה טעם ולא פנים. וכאשר תשקיף בשכלך על מה שקדם לנו בשער הבחינה לטובת האלהים עלינו ובשער חיוב קבלת העבודה לאלהים בעבורה יסור הספק הזה ותחייב את נפשך בעבודת האלהים.
וכאשר יתיאש מפתותך בפנים האלה ישתדל לספק עליך בענין הנבואה והנביאים ובתורה ובאופני אמיתתה וחיובה. ואם תעמוד כנגדו בשכלך ותלחם בו בטענות הקודמות בספר הזה בשער השלישי ממנו יסורו כל הספקות האלה מלבך ויתאמת אצלך ענין הנבואה וצורך חיוב התורה ושליחות הנביא בה ואופני ההערה עליה.
וכאשר יתיאש ממך בענין הזה יספק אותך בקבלה ויאמר לך כי המושכל והכתוב שניהם אמת אך מה שאמרו רז״‎ל אינו עיקר ולא קבולו חובה. וכאשר תסתכל בשכלך תראה כי המושכל והכתוב צריכין אל הקבלה צורך גדול כי אין אחר מהם יכול להגמר מבלתי הקבלה כי המושכל אם לא תגדור לנו הקבלה כמותו ואיכותו וזמנו ומקומו ושאר עניניו לא יתכן לנו מצד שכלנו בלבד וכן הכתוב אם לא יפורש לנו אלא מן הספר בלבד כמו שאמרו בו רז״‎ל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואמרו (אבות ג) מסורת סיג לתורה ועוד כי התורה השיבה אותנו בכל תולדותיה אל הקבלה כמ״‎ש (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט וגו׳ ‎‎ואמר (שם) ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ואמר (שם) והאיש אשר יעשה בזדון וגו’. וכאשר תעמוד על כל זה יסור הספק ותתברר לך הידיעה המושכלת והכתובה והמקובלת.
וכאשר יתיאש לפתותך מן הפנים האלה ישתדל בזה מצד הגמול והעונש ויאמר כי אינם הולכים בעולם על דרך הצדק ואילו היו הולכין על דרך הצדק לא היו מטיבין לרשע ומריעין לצדיק כמו שאמר מי שהקדמנו לזכרו בשער הרביעי מן הספר הזה. וכאשר עלה לך השכל אופני הצדק כשני הענינים אשר קודם זכרנו אותם בשער הבטחון, יסור הספק הזה וינוח ליבנו משבושו.
וכאשר יתיאש היצר מגבור עלינו מן הפנים האלה יספק עלינו גמול העוה״‎ב ועונשו וישתדל לערבב ולשבש עלינו מצד מעוט מציאותו מבואר בספר תורתנו ומעוט הראות ענינו בו וכאשר נסתכל במה שיש בספרי שאר הנביאים מן הענין הזה כמו (קהלת יב) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. (ישעיה סד) עין לא ראתה אלהים זולתך. (שם נח) והלך לפניך צדקך וגו’. והרבה כאלה עם מה שיורו עליו דברי חז״‎ל ומה שיושג ממנו בדרך השכל תנוח נפשנו ותבטח בבירור חיוב הגמול והעונש בעוה״‎ב.
וכאשר יתיאש היצר מספק אותנו בכל מה שקדם זכרו ישתדל לעצל אותנו במעשה העבודה ויטרידנו בעניני עולמנו ממאכל ומשתה ומלבוש ומרכב וליהנות במיני ההנאות הגופיות וכאשר נשמע אליו במזון אשר לא יתכן לעמוד בלתו ייפה לנו המותרים שהם טפלה למזונות ויחבב לנו השמחה והתענוג ולקנא בשרים ובאנשי עבודתם להדמות אליהם ולנהוג מנהגם וללכת בחקיהם בבקשת התענוגים וכאשר יראה חפצנו ורצוננו בזה יאמר שנס מתניך חשוף זרועך האיש הנפתה והשתדל בכחך הגבר המוסת ועבוד העולם ועבוד אנשיו אולי תגיע לקצת מחפצך בו, ואל תתעסק במעשה ממעשי העולם אלא מה שיהיה לך בו עזר על העולם הזה ותהיה מרוצה בו לאנשיו ומנהיגיו מן המושלים אל שאר העם, ואל תטריד לבך בדבר מן החכמות אלא מה שתתכבד בו אצל אנשי דורך ותתרצה בו אל גדולי בני זמנך משר ושוטר וקצין ובעל מעלה בחכמת הלשון ותוכן המשקל ושרשי הדקדוק והשיר והחידות החמודות והמשלים המופלאים והמליצות הנכריות ותתמיד לשבת עם אנשי הצחות ולמד לדבר עם כל כת מכתות בני אדם ואל תשתוק שלא תחשב אויל וכסיל והנח שאר החכמות כי יגיעתם רבה ותועלתם מעוטה.
ואם לא נפתח פתח לתאות בתחלה למלא משאלותם להתנהג במותרים ולרדוף אחריהם ונשיבהו כי המותרים אין צורך אליהם ובמה שאנו מעיינים בו מעניני מזונותינו מטרדת נפשותינו בהם די, ואם יתן לנו האלהים המותרים מבלי טרדת לבנו בהם ויגיעת מחשבותינו עליהם נוציאם במה שראוי להוציא ובמה שהדין נותן, ואם לא נסתפק במזון ולא נצטרך אל זולתו אז ישבר היצר וינגף. ואם נשמע אליו בהם נצא ממדרגה אל מה שאחריה עד שיביאנו לאבדון בעוה״‎ז ובעוה״‎ב.
וזה הדמיון בחלק הראשון וזה הדמיון בחלק הראשון אשר יספק בו היצר את האדם כשיהיה חלש בחכמה ובדעת האלהים ותורתו אבל אם יהיה האדם חכם בדעת האלהים ותורתו ישתדל היצר להכניס ההפסד עליו והשבוש בחכמתו וכמעשהו מדרך הטענה והראיה מאיזה צד שיוכל מן המושכל והכתוב והמקובל ויביא מופת על מה שיורהו עליו מן המופתים המבהילים אשר אין הקדמותם אמתיות ולא תולדותיהם מחויבות.
ואם יהיה שכלך זך וחכמתך חזקה בדרך המופת ואופני ההזהרה בו בעת הדברים והמחלוקת תראה אופני טעות יצרך בראיתו ומופתו ויתברר לך האמת ותראה לך הנכונה ותמלט חכמתך מן הספק ומעשיך מן הערבוב, ואם תקצר דעתך מזה יהיה פתויו לך יותר חזק וגברו עליך יותר מזדמן ומשלו בך והקיפו אותך בנראך ובנסתרך יותר נחוץ מפני שהוא בא עמך מצד החכמה ומנהיג אותך בדרך המופת אשר תנוח דעתך עליו. וכאשר יפתה שכלך יטה מעליך ויעזר בו עליך מפני שאתה סומך עליו במה שמסתפק לך ובוטח בו במה שלא תבין ענינו. וכאשר יגבר עליך וימשול בך בעזר השכל לו וסיועו אותו במה שמטעהו בו ומרמהו בעיניו מן השקר בצורת המופת, יעתיק אותך מן המדרגה ההיא שהיתה קרובה אל האמת ונסתרים בה פני השקר אל מה שאחריה עד שיביאך אל מדרגה שנסתרים בה פני האמת והוא השקר הגמור וישרש אותך ויפילך ממדרגות הגמול בעולם הבא ותהיה חכמתך לרעה לך ושכלך סבה לאבדך כמו שאמר הכתוב (ישעיה ה) הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים ואמר (ירמיה ח) הנה בדבר ה׳ ‎‎מאסו וחכמת מה להם ואמר (הושע יד) כי ישרים דרכי ה׳ ‎‎וגו’.
ונאמר כי החכמה כשמנהיגים אותה על דרכה תהיה רפואה לכל מדוה וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה מדוה כולל שאין לו רפואה ולא ארוכה ועל כן נמשלה התורה באש כמ״‎ש (ירמיה כג) הלא כה דברי כאש וגו׳ ‎‎מפני שמאירה העינים באורה כמו שאמר (תהלים יט) מצות ה׳ ‎‎ברה מאירת עינים. ואמר (שם קיט) נר לרגלי דברך וגו׳ ‎‎ושורפת ביקודה מי שנוטה מנתיבתה כמו שנאמר (ישעיה סו) כי באש ה׳ ‎‎נשפט ואמר (תהלים יא) ימטר על רשעים פחים ואמר (ירמיה כ) ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בוערת וגו’.
על כן הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים אל הבדיאות ותסמוך על שכלך ותתיחד בעצתך ותתבודד בסברתך, ואל תחשוד אבותיך במה שמסרו לך מאופני טובותיך, ואל תסתור עצתם במה שהורו אותך כי אין עצה שתעלה בדעתך שלא קדמוך לדעתה ועמדו על כל מה שמביאה אליו מטוב ורע ואפשר שקדם לדעתך אופן יושר המחשבה ההיא בתחלתה ונעלם ממך אופן ההפסד אשר יהיה ממנה באחריתה ואתה במיעוט ישובך תראה יושרה ולא תראה טעותה ואופני הפסדה ואמר החכם (משלי כב) אל תסג גבול עולם ואמר (שם א) שמע בני מוסר אביך ואמר במי שמאשים אבותיו (שם ל) דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ דור אביו יקלל ואמר (שם) עין תלעג לאב.
אך אם תראה לקבל על עצמך מתוספת הרשות כמצות מה שתוכל עליו אחר שתמלא חובותיך מן המצות לאהבת חסד אחר שיהיה מסכים בם שכלך ורחוק מתאותך, יהיה טוב ואתה מקבל עליו שכר ואינך יוצא בו מדעת הראשונים כי כבר אמרו (אבות א) ועשו סיג לתורה. ואמרו (בבא מציעא ל ב) מפני מה חרבה ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, ואמרו (עבודה זרה יז ב) אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (ד״‎ה ב טו) ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת אלא בתורה ובגמילות חסדים.
ואמר אחד מן החסידים מי שאין לו תוספת אין לו חובה ואין התוספת מתקבלת עד שתפרע החובה, וכבר התירו לנו וחייבו אותנו להתנהג בתוספת המצות כמו שאמרו (יומא פא ב) מוסיפין מחול על הקודש והתוספת בצום ובתפלה ובצדקה ועזוב הרבוי ממותר המזון המותרים לנו. והזהירו על השבועה בשם אפילו על האמת ומחרבות הדברים אפילו אם יהיו נמלטים מן הכזב ומזכרון עניני בני אדם אפילו אם הם נמלטים מן הגנות ומהפליג בשבח אדם ואם הוא ראוי לכך ושלא יספר בגנות המקצרים וימאסם ואם הם ראוים לכך והרבה מן הדומה לזה.
וראוי שנבאר עתה מן החלק השני הזה דמיונים שילמדו מהם שאר הענינים ויזהר האדם מהם בע״‎ה כשידע אותם כי אין ענין מעניני הטובה אלא אם יש לו פגע שיפסיד אותו, ומי שעמד על אופני הפגעים המפסידים את המעשים יוכל לדעת להזהר מהם, ומי שלא ידע כי אם הטוב לבדו לא ימלט לו ממנו דבר לרוב הפגעים המשיגים אותו. והיה אחד מן החסידים מצוה לתלמידיו למדו הרע תחלה להבדל ממנו ואחר כך למדו הטוב ועשוהו כמו שאמר הכתוב (ירמיה ד) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים. ואמר רבי יוחנן בן זכאי לענין הונאת המדות והמשקלים (בבא בתרא פט ב) אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, אם אומר שמא ילמדו הרמאים, אם לא אומר שמא יאמרו הרמאים אין תלמידי חכמים בקיאים במעשי ידינו ואמרו אחר כך אמרן או לא אמרן, ואמרו אמרן, ומהאי קרא אמרן (הושע יד) כי ישרים דרכי ה׳ ‎‎וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
ואומר כי כל מה שהקדמנו זכרו בשער הזה ממה שמספק אותו היצר על האדם אם לא יוכל לספק אותו בהם ידבר עמו עליהם מדרך הטענה והמופת לבטל עליו אמתותיו וכשתעמוד על בטולו (ס״‎א בהולו) וחלישות ראיותיו ולא יוכל לעמוד כנגדך ולא לבטל מה שידעת אמתתו וברורו במה שקדם לנו בשער הזה ישוב לפתותך ולהטעותך בנפשך ויאמר לך, כמה אני שמח בעניניך על אמונתך הטובה ולבך השלם לאלהים וכבר הגעת ממעלות החסד מה שלא הגיע אליו זולתך בדורך ויש בו יותר מדאי מהודאתך לבורא על טובתו וחסדו וראוי לך להנהיג עצמך גם כן לפרוע קצת חובות בני אדם, כי כבר ידעת כי הם סיבות תועלתך והזקתך, וכבר נתברר לנו כי ברצותם אותך תהיה תפארתך ובהתקצפם עליך יהיה חסרונך על כן השתדל במה שיפיק רצונם ותמצא חן בעיניהם כמו שאמרו חז״‎ל (אבות ג) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.
השב עליו ומה יועיל לי בהתרצות אל חלש כמוני אשר אין ביכלתו להועיל לי ולא להזיק ואמר הכתוב (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם וגו׳ ‎‎ואפילו אם היה חובה איך אוכל לרצות כל בני דורי ואין ביכלתי לרצות בני ביתי כל שכן זולתם. ומה שזכרת מדברי רבותינו ז״‎ל בענין הזה אינו מחייב להשתדל במשיכת רצון כל הבריות כמו שכתוב (משלי טז) ברצות ה׳ ‎‎דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, וכן מי שכל הבריות מקטנם ועד גדולם מודים ומשבחים אותו ורוצים את מעשיו ראיה היא כי האל יתברך זרע לו אהבה בלבות בני אדם ושם לו שם טוב על לשונם וזה אין הבורא עושה אותו לשונאיו והוא לראיה ברורה וגדולה על רצות הבורא אותו, אבל שיהיה האדם החסיד משתדל וטורח במה שישבחוהו בני אדם על עבודתו לאלהים אין זה ממנהגי החסידים, על כן הזהר מזה והדומה לו מפתויי היצר לך כי הוא משתדל להדריכך בזה עד שיפילך במצודת החונף.
והשב עליו בשבחו אותך ומה הוא שתאשר אותי עליו מדעתי חובות האלהים עליו וכי הוא כי אם לטענה עלי לאלהים מפני שאיני סובל לעשות כפי דעתי ואפילו אם הייתי עושה כפי דעתי היספיק הכל להודאת הבורא יתעלה על הקטנה שבטובותיו עלי ומה היא מדת ימי במדת ימי העולם וכלם לא יספיקו לספר טובות הבורא עלי ואיך אוכל לשלם מה שאני חייב עליהם לאלהים וכבר אמר הכתוב (ישעיה מ) כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה ואמרו חכמינו ז״‎ל (אבות א) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי.
וכאשר יתיאש היצר מפתותך בפנים האלה ישתדל לפתותך מצד אהבת השבח והשם טוב בעוה״‎ז ויאמר לך, שמח אני על עבודתך לאלהים עם בטחונך הטוב עליו והשבתך כל עניניך אליו ושפנית לבך מתועלת הברואים מבלעדי הבורא ואתה הוא הבוטח באלהים באמת ובלב שלם ואין ראוי שתסתיר מבני אדם מה שאתה עליו מן החסידות, אבל הנכון לך כיון שמשלת בעצמך וגברת על תאותך שתראה מעשיך לבני אדם ותגלה להם לבך ויהיה לך בזה בעולם הזה כבוד מהם וזכר טוב ושם טוב בתוכם כמו שאמר הכתוב (שם נו) ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות ואמר (שמואל ב ז) ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ ועוד שילמדו ממעשיך ותהיה נשכר עליהם, ע״‎כ אל תסתיר ממעשיך אלא מה שאי אפשר לגלותו ולהראותו לבני אדם ויהיה לך בזה כבוד ושם טוב בעוה״‎ז והגמול הטוב לעוה״‎ב.
השב עליו ומה יועילני שבח ב״‎א והשם הטוב שיהיה לי בתוכם עם ידיעתי בקצורי במה שאני חייב לבורא יתעלה ומה הנאתי בכבודם והידורם ואין להם יכולת להועילני ולא לדחות הנזק מעלי והלא הם בזה כמו הצמח ובעלי חיים שאינם מדברים ואולי כשאתכוין לזה במעשי לא יתכן לי מהם הרצון המכוון אליו ויעלה בדעתם כי אני חנף במעשי ולא אהיה ראוי אצלם אלא למאוס ולגנות ואז אהיה מפסיד מעשי בכונתי בהם בלתי האלהים ולא יעלה בידי מה שקויתי מבני אדם בעוה״‎ז ונאמר למלך אחד והיאך לא ערבה לך קריאת פלוני והיה קולו ערב ובקי בטעמים של קריאה אמר להם והיאך תערב לי קריאתו והוא איני קורא אותה אלא כדי שתערב לי וימצא חן בעיני בעבורה אבל אם היתה כוונתו בה לרצון הבורא בלבד היתה ערבה לי. וכן נאמר בכל מי שמכוין בתפלתו מהמתפללים בצבור ובעלי החזון בפיוטים החדשים למצוא חן בעיני בני אדם מבלעדי האל יתברך שאינה מקובלת אצל הבורא.
ותאמר לו עוד שמא אם יהיה לי הכבוד בעולם הזה על מעשי לא ישאר לי לעולם הבא מן הגמול עליו כלום מפני שקבלתיו מהרה בעולם הזה, ואמרו על אחד מן החסידים שנכנס לשוק לקנות חפץ ובא לחנות אחד מן הסוחרים לקנותו ממנו ואמר לו שכנו ותר לו ועשה כרצונו כי הוא מאנשי היראה והתורה, אמר לו החסיד איני צריך לויתורך כי לא באתי לקנות כי אם בממוני לא בתורתי ומאן לקנות ממנו החפץ ובקשו אצל זולתו שלא היה יודע ענינו, ומה שזכרת מענין ועשיתי לך שם הוא *כשאר מאויי בני אדם בעולם הזה מעושר וכבוד אשר הבורא מטיב בהם לעבדיו כשחכמתו מחייבת להם זה כמו שכתוב (מלכים א ג) וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד וכתיב (משלי ג) אורך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. אבל החסידים אין כונתם במעשיהם לדבר מהם אלא לשם הבורא יתעלה שהוא מטיב בהם למי שירצה מאנשי עבודתו וזולתם מאמינים וכופרים, כפי שמחייבת חכמתו יתברך כמו שנאמר (ד״‎ה א כט) והעושר והכבוד מלפניך. ומה הוא העוה״‎ז אפילו אם יפשט זכרי בכלו ומה מדת ימי ואם יצא בו שמי כ״‎ש שזכרי לא יעבור בו חלק קטן מחלקי הישוב כשיגדל ויפשט ולא יתמיד כי אם זמן מועט וישכח כאלו לא היה. ואמר הכתוב (תהלים סב) אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו׳ ‎‎ואמר (שם קמו) תצא רוחו ישוב לאדמתו ואמר(קהלת א) אין זכרון לראשונים, אם כן טרוד נפשי בו וכונתי אליו פחיתות נראה וטעות מגונה ממני, וכבר אמרו על אחר מן החסידים שאמר לחבירו הנשתוית אמר לו באיזה ענין אמר לו נשתוה בעיניך השבח והגנות א״‎ל לא א״‎ל א״‎כ עדיין לא הגעת, השתדל אולי תגיע אל המדרגה הזאת כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות.
וכאשר יתייאש היצר מפתותך בפנים האלה ישתדל לחבל את מעשיך בטרוד לבך בעולם הזה ובאנשיו ובאורך מאוייך ושכחת קצך.
וכאשר יראה כי אתה רוצה לפנות את לבך לעולמך הבא בתפלת חובה או רשות או בעת שאתה קורא בתורה או לומד שום חכמה מחכמות האמונה והמוסר מבלבל אותך ומטריד לבך בדברי העולם בסחורות ומקח וממכר וריוח והפסד, ויאמר לך אח״‎כ יש לך לקבל עת הפנאי הזה בשמחה ושעת הבטלה הזאת אשר לא תוכל עליה בעת אחרת מפני רבות העסקים עליך, וחשוב עתה עם שותפך וברר מה שיש לך ומה שעליך ומה שקבלת מחובותיך ומה שנשאר לך ומה שראוי לך להתעסק בו מסבות הטרפים ומה שאינו ראוי לך ומה שקדם ממעשיך ששמחת או שנתחרטת עליו, ואם יש לך דין עם אדם העבר על לבך כל טענותיו וטענותיך, וכל מה שתוכל להתחכם לו בו בעת דינך עמו ותנצחהו, וכן אם יהיה לך ממון או צאן ובקר או אדמה לזרוע או עבודת שרים או עם הארץ או חשבון עם השר או עם עם הארץ או אם יש עליך חובות ואינך יכול לפרעם או אם יש לך חברים שאתה צריך להרגיש על ענינם ולחשוב עם נפשך עליהם יעביר על לבך בעת שתפנה לעבודת שמים איזה מין שיהיה מן המינים האלה להטרידך בו ולהפסיד בו מעשיך מפני שאתה בעת עשותו מזומן בגופך ואינך מזומן בלבך ומצפונך, ואם לא יטרידך במה שזכרנו יעביר על לבך חידות ודברים ארוכים. ואם יהיה האדם מן המשחקים בקוביא או בפספסים והדומה להם מראה לו כאלו הוא לפניו וחושב במה שצריך לו להקדים ולאחר בו ואופני התחבולה לנצח.
ואם ימלט מכל מה שזכרנו ויהיה מאנשי החכמה והבינה יעביר על לבו ענין קשה מעניני החכמה ויטריד אותו *בשאלה ותשובה ובקושיא ובפירוק ומה שנתעלם ממנו בעיון מה שהיה צריך לעיין בו ומה שנשאר לו ללמוד מן החכמה, ויחשוב עם נפשו לעסוק בו ויטרידהו בזה בכל מעשי העבודה ויפסיד עליו כפלים מה שמתקן עליו, ואפשר שיכנס במעשה העבודה ויצא ממנו ויהיה תמיד בטרדת לבו בזולתו מעניני העולם, ואפשר שיבקש כפרת המקום בלשונו והוא רץ במחשבתו ובמצפונו להמרותו ומתחנן אליו באבריו ופונה מעליו בלבו ובחבו דומה למה שאמר הכתוב (ישעיה כט) בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ואמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו.
ואם ייקץ בעת ההיא ויחשוב עם נפשו ויאמר לה איך אתנהג עם הבורא בפה שאינו נכון לי להתנהג בו עם הברואים בעת שאני צריך אליהם או בעת שהם צריכים לי כי מי שאלך אליו לבקש ממנו חפץ ואשאל אותו ממנו בלשוני ולבי פונה ממנו אילו היה מכיר זה ממני היה מואס וגועל אותי כל שכן שימנע ממני חפצי קל וחומר אם היה יודע בי שאני מטריד לבי במה שאינו מפיק רצונו אך במה שמקציפו עלי שתהיה שנאתו אותי יותר גדולה ומניעתו ממני יותר ראויה, וכן מבלי ספק הייתי עושה למי שהיה שואל ממני שום חפץ והייתי יודע מלבו מה שידע בוראי מלבי ואיך לא אבוש מבוראי שארצה לו מנפשי במה שלא הייתי רוצה לה מחלש כמוני ולא היה רוצה בו ממני נברא וכמ״‎ש הכתוב (ירמיה ח) גם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו, אז ינגף היצר.
וכאשר יתיאש היצר מפתותך מן הפנים האלה ישתדל לפתותך בהנחת החונף ויאמר לך לא יתכן שתהיה עבודתך לאל בלב שלם גמורה עד שתרחיק החונף ממך מעוטו ורובו. והרחקת החונף לבני אדם מעליך לא יתכן אלא בכסות כל מעשיך מהם ובהראות הפך מה שיש בלבך להם וכאשר תתפלל קצר ואל יראה ממך בה רצון ולא השתדלות. וכשתרצה ללמוד שום חכמה התיחד לבדך ואל ידע בזה זולתי הבורא ואל תראה בך שם מדה טובה והראה העצלה והכבדות במעשה העבודה כדי שלא יצא לך בה שם ותפסיד שכרך ולא תצוה על הטוב ותזהיר מן הרע, ואל תודיע חכמתך ואל תלמדה לזולתך ואל יראה עליך סימן יראת שמים ולא אות מאותות העבודה שלא יכבדוך בני אדם בעבורם ומהשלמת אופני זריזותך (ס״‎א זהירותך) שתתרע לכל כתות בני ‎אדם ותתנהג במנהגיהם ותלך בדרכיהם ובנתיבותם בענין דברי האמת והשחוק, ואל תשמר כל כך מן הכזב והשבועה והתחבר עמהם במאכל ובמשתה ובחידות ובמותרי הדברים ורוב השחוק ולדבר בהם לזכור גנותם וכל אשר ירחיק ממך שם הפרישות בעוה״‎ז אצל אנשיו, ואם תשמע לו בזה ישלול ממך אמונתך ולא תרגיש.
ואם תשיב עליו ותאמר לו כבר עזרת לאויבי בהלחמך בי והתחכמך לי להרוס כחי ולמהר מפלתי ואיך אניח מן האש הקטנה אל האש הגדולה ואני לא ברחתי מאהבת השם והכבוד אלא שלא להזדיין לבני אדם ואתה מצוה אותי להזדיין להם בהנחת עבודת האלהים אך מה שראוי להסתירו ממעשי הוא כל מה שישלם ויגמר מבלי דעת בני אדם בו, אבל להתפלל בצבור ולצוות בטוב ולהזהיר מן הרע ולמוד החכמות ועשות חסד והדומה לזה אין מן הזריזות (ס״‎א הזהירות) להניח אותו ולעזבו בעבור עילת החונף אך אני חייב לעשותו לשם שמים ואם ישבחוני בני אדם עליו או יכבדוני בעבורו לא יזיק בשכרי מאומה מפני שלא היתה כוונתי לו בעת המעשה, וכבר נאמר כשתעשה מעשה שיודעים בו בני אדם ותרצה לעמוד על בירור כוונתך בחן נפשך בו בשני פנים:
• אחד מהם שתדע מה אתה מקוה במעשה ההוא מן הגמול וממי אתה מקוה אותו אם מן האלהים הוא שלם ואם מזולתו איננו שלם.
• והשני שתדע מנפשך שאם היית מתיחד ההיית עושה המעשה ההוא על הענין ההוא.
ואם יתברר לך זה מעשך שלם לאלהים הרבה ממנו ואם יהיה פחות מזה הניחהו עד שיזדכך לבך לשמים אז ינגף היצר.
ואם לא ימצא היצר דרך לפתותך מהפנים האלה יתחכם לך במה שהוא יותר דק מזה והוא דרך הגמול והעונש בעוה״‎ז ובעוה״‎ב ויאמר לך הנה אתה מחסידי הבורא ומסגולתו וכמוך הוא ראוי לגמול העולם הזה והבא וצריך שתשתדל כפי יכלתך אולי תגיע לזה במעשיך ובהמשכך אחרי עבודת האלהים בלב טוב ובשמחה רבה כמו שאמר דוד (תהלים צז) אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ואם תשמע אליו ותסמוך על דבריו יפילך במין ממיני השתוף הנסתר והוא ששמת נעבדך לנפשך ממה שאתה משתדל במה שתמשך בו הנאת עצמך ושמחתך ותדחה בו מעליה הדאגות והיגונות ולולא תקותך לזה היית כופר בטובות האלהים המתמידות עליך ולא היית מחייב את עצמך עבודה עליהם עם שאינך רואה שהעבודה *תאות לו לגדולתו ועוצם יכלתו ואותות חכמתו ובזה אמרו רז״‎ל (אבות א) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
וכאשר יתייאש ממך מן הפנים האלה אשר זכרנו ישליכך בים הספיקות מעניני *ההכרח והצדק:
וכאשר יראה אותך מתעלם במעשי העבודה ונוטה אל דרך העבירות ישתדל לברר אצלך ענין ההכרח בטענות חזקות מן הכתוב ומן הקבלה כדי להרחיב האמתלאות עליך ויאמר לך אילו היה רוצה הבורא שתעבדהו היה מכריחך בזה ומזרז אותך עליו ולא היה אלא מה שהוא גוזר וכי תוכל לעמוד כנגד גזרותיו ולנצח דיניו אין לך לעשות אלא מה שנגזר לך לעשותו כי ממשלת כל הדברים ביד הבורא יתעלה כמ״‎ש (ישעיה מד) אנכי ה׳ ‎‎עושה כל.
ואם יראה אותך מתעסק במעשה מעניני העוה״‎ז ועסקיו יאמר לך הזהר מן העצלה והרפיון ואל תסמוך על זולתך כי הטוב והרע ביכלתך והמעשה וההנחה בכחך השתדל בכחך וטרח בכל יכלתך תגיע אל מה שתתאוה מתענוגי העוה״‎ז והזהר מסבת הפגעים הרעים בכל כחך תמלט מהם כמו שאמר החכם (משלי כב) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ואמר (שם יט) אולת אדם תסלף דרכו וגו׳ ‎‎ואמר (מלאכי א) מידכם היתה זאת. והוא מהפך הטענות פעם בהכרח ובגזרה ופעם בצדק ובבחירה כפי מה שיאות לו לפתותך ולרפות ידיך.
ואם תיקץ ותתן אל לבך מה שאמרו רז״‎ל (ברכות לג ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים תשתדל בעניני התורה השתדלות מי שנתברר לו כי במעשיו יהיה לו גמול ועונש כמ״‎ש (איוב לד) כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. ותתנהג בעניני העולם מנהג מי שנתברר לו כי קשר כל תנועותיו והתהפכות עניניו בגזרת הבורא יתעלה והוא בוטח עליו בכלם.
וכאשר יתייאש היצר מפתותך מהפנים האלה אשר זכרנו משתדל בזה מצד הגאות והגאון ומעוט הענוה ויאמר כבר הגעת אל המעלות הגדולות שהגיעו אליהן החסידים והצדיקים באמונת לבבך ובמעשיך השלמים בעבודת האלהים ואתה יחיד בדורך ואחד באנשי זמנך וראוי לך להראות יתרונך עליהם במאוס אותם ובהפחיתם ותזכור רעותיהם ותפרסם רוע לבבם ותכלימם ותוכיחם על זה עד שיכלמו וישובו אל האלהים ויתחרטו על מה שקדם להם ותתנהג בזה מנהג הנביאים כמו שכתוב (יחזקאל מג) אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם.
ואם תשיב עליו בזה ותאמר לו איך אמאס ואכלים מי שאינני יודע עניני לבבו ומצפונו לאלהים ואם הוא בנראה ממנו נמאס אפשר שאין מצפונו כנראהו. ואם הנביאים הכלימו והוכיחו בני דורם עשו ברשות הבורא שהיה משקיף על לבבם ורוע מצפונם אבל אין בכח חכמתי ודעתי לדעת מה שיש בלבבות ומצפונים ושמא מצפון הנמאס בעיני טוב מגלויו הרבה ואינני יודע בו ואולי מצפונו טוב משלי אצל הבורא. ואם הוא בנראהו רע אפשר שגרם לו זה סכלותו במה שהוא חייב לבורא ויש לו טענה יותר ממני מפני יתרון חכמתי על חכמתו עליו כי הבורא איננו תובע האדם אלא כפי חכמתו ואני יותר ראוי שאהיה נמאס ממנו מפני יתרון קצורי במה שאני חייב בו מעבודת הבורא עם דעתי אותו על קצורו עם סכלותו בו והוא ממרה את האלהים בסכלות ובשגגה ואני ממרה אותו בדעת ובזדון, ואפשר שרעתו נראה ונגלה וטובתו צפונה נסתרת ואני בהפך זה והוא ראוי לרחמי האל וכפרתו יותר ממני וזכות אחת ממנו שוקלת זכיות רבות משלי מפני שאין משקיף עליה זולתי הבורא ואין משבחים אותו עליה ולא יכובד בעבורה ואני בהפך זה מפני שהנראה שלי הוא טוב מהנראה שלו, וכן בשער העבירות כי העבירה האחת ממני שוקלת עבירות רבות משלו מפני שעבירתי מכוסה וצפונה ועבירתו נראית ומפורסמת ובגנות בני אדם אותו עליה מנכין לו מעונשו ויחסר שכר מעשי בעולם הזה מפני פרסומם וישאר לו שכר מעשיו בעוה״‎ב ויחסר עונשו על העבירה בעולם הזה מפני שמגנין אותו בני אדם עליהם וישאר עלי עונש עבירותי לעולם הבא.
ועוד כשאטריד לבי לפקוד מומי בני אדם ולעיין במדותם הרעות ימנעני זה מעיין בחסרוני ומעמוד על מומי עצמי שהוא יותר צריך לי ואני חייב בו יותר כמו החולה אשר יטרידהו מדוהו מפקוד מדוה בני אדם ורפואת עצמו מרפואת זולתו, אז ישבר היצר ויינגף לפניך.
ואם לא יגיעך חציו במה שזכרנו יארוב אותך בעתות הצלחתך ובצר לך וכאשר יהיו עניניך הולכים כרצונך יאמר לך זה פרי השתדלותך ותחבולתך וחכמתך על כן השתדל בעניני עולמך וטרח בהם יתמיד לך הענין הזה ותעלה למעלה ממנו וקבל הימים האלה בשמחה והתנעם בהם כי עוד מעט מזער ויקרא בשמך ותענה אל מחשכי הקבר מקום שאין חכמה ולא תנועה ולא הנאה ולא צער, וישים ראיתו על זה מה שאמר החכם (קהלת ט) כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה.
ובצר לך יעביר על לבך טובת הרשעים והצלחת הכופרים כמ״‎ש (איוב יב) ישליו אוהלים לשודדים ובטוחות למרגיזי אל ויאמר לך לא נכנס עליך ההפסד הזה אלא מפני שדבקת בעבודת האלהים ובמצותיו ואין ביכלתך לעמוד בזה מפני כובד משאו ודוחק (נ״‎א ורוחק) *תכליתו ואלו היית מסיר הענין הזה מלבך ותנוח לו ממנו היית שמח בענינך כמו שאתה רואה עליו הרשעים, הלא תראה מ״‎ש הכתוב (ויקרא י) בקרובי אקדש ואמר (עמוס ג) רק אתכם ידעתי וגו׳ ‎‎על כן אפקוד וגו׳ ‎‎והדומה לזה.
וכשהוא רואה שאתה מסכים לעשות מאומה ממעשה העבודה יגדיל עליך ענינו ויפחידך ממנו, ואם יהיה מענין הצום יאמר לך הזהר כי יחליש אותך ויחליאך וימנעך מעניני עולמך ואחריתך. ואם יהיה מענין תוספת תפלה בלילה יעלה על לבך כי השינה טובה לך מן המזון ושומרת בריאותך ומחזקת גופך יותר מן המאכל והמשתה, ואם יהיה מעניני הצדקות ידמה בעיניך אבדת ממונך וישים הריש לנגד עיניך ויזכירך דלות המסכנות והחסרון. וכן בכל מין ממיני המצות והחסדים ישתדל להפחידך ולהגדיל הענין בלבך כדי שתרפה ממנו.
וכאשר תחשוב לעשות עבירה יחבב לך הנאתה וישכיחך עונשה ויזרז אותך לעשותה ולנטות אליה.
ואם תרגיש לזה ולדומה לו ממנו השב עליו כי כל צער שעבר עליך במה שקדם מימיך לא נשאר ממנו בך אות אך חלף מהרה ועבר ושכרו עומד לך לעולם לא יתם ולא יכלה והמתענה כשיצום ביום ויאכל בלילה כאלו לא התענה וישוב אליו כחו וישאר לו שכרו שמור וכן הנעור בקצת הלילה כאשר יישן ישוב לקלות גופו וכאילו לא נעור וישאר לו גמול עמדו ושכר תפלתו לעולם. אבל ענין הצדקה כבר בארתיו בשער הבטחון באר היטב.
אך ענין העבירות צריך שתשיב אל לבך ותעביר על מחשבתך חליפות הנאותיך מהרה המותר והאסור שבהם ותשאר חרפת המגונה מהם עלייך ועונשה בעולם הזה ובעוה״‎ב אז יהיה היצר נגף לפניך ותחרץ למעשה הטוב ותרפה מכל מעשה מגונה.
וכאשר יאבד סברו ממך בפנים האלה ועשית מה שהסכמת עליו ממעשי העבודה ישתדל להכניס הדאגות בלבך ולהתמיד עליך היגונים כדי שתתחרט על מה שקדם לך מן המעשה הטוב וימנעך מן הגמול עליו ושיקבלהו הבורא ממך ואם תעשה דבר עבירה משתדל להכניס השמחה בלבך והששון במה שקדם לך כדי שתתחזק בדבר ותחרץ עליו.
ואם תרגיש לתרמיותיו ותשים לבך למיני מצודותיו תהיה נזהר בהם ותעזר באלהים להנצל מהם ואם לא תרגיש להם יפילך פתאום ויריק חציו בך בפתע כמו שאמר (משלי ז) עד יפלח חץ כבדו.
ואם תעמוד כנגדו בכל זה ולא יוכל לפתותך במה שזכרנו ישתדל לך מצד חכמתך ואם יראה ממך חריצות ללמוד החכמה יאמר לך, הלא יספיק לך מה שמספיק לגדולי דורך וזקניך לדעת תורתך הנאמנה הלא ידעת כי החכמה אין לה קץ ולא תכלית שים מגמתך אל עיקר האמונה ושרש התורה ואח״‎כ למוד מה שתזדיין בו אצל בני אדם מענין השיר והמקצב וצפוני הדקדוק והחידות הנכריות והמשלים הנוהגים והנח לך דברי הדינים ומחלוקת החכמים בהם, ואל תכניס עצמך בחכמת שרשי המופת ואיכות הדבור ומיני ההקשות ואופני הראיות ואיכות הלוך העילה עם המעולל והתחברות החכמה הנראית עם החכמה הנסתרת מפני עמקם ודקות ענינם וסמוך על אנשי הקבלה במה שתוכל לעמוד על ברויו כאשר תסמך עליהם במה שהוא נמנע ממך.
ואם לא תשמע לו ותשתדל ותתחזק יורה אותך בחצי הקנאה בחבריך ואם יגיעו לחכמה מבלעדיך תטור אותם ותשתדל לתלות בהם מומים ולהפחיתם ולדבר בגנותם כאילו הם שללוך בינתך וגזלוך חכמתך. ואם תחכם מבלעדיהם יפחתו בעיניך ליתרון בינתך ותשנאם לסכלותם ותראה זה לעמי הארץ ותתגאה לנפשך ותתהלל בחכמתך עד שתטעון שאתה יודע מה שאינך יודעו ויגבה רוחך מלמוד וירום לבבך עת שתלמד ותקוץ עת שיקשו עליך ותרבה להחזיק עצמך כחכם ותתכבד בסכל חבריך ותזדיין בהכלים בני גילך ותהיה שולל ממוסרי החכמים באלהים ובתורתו.
ואם לא ישלם לו מה שכוון לפתותך בו בשער דעת האלהים ותורתו ישתדל לפתותך בשער מעשי העבודה וכשתעשה לאלהים מעשה יגדילהו וינשאהו בעיניך וישימך להתגאות בו ויקלה אנשי דורך אצלך ויקל עליך למאסם ולהכלימם ולביישם ואפשר שהם טובים ממך לפני האלהים, ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת האל ומעשהו טוב ממעשיך והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך יסיתך היצר בו ויאמר לך, כל אשר יראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך ולולא הוא היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך השיא עליו וקנא בו ושטום אותו וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו ואם תוכל להוציא עליו דבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם עשה, אז תשיב עליו ואיך אמאס מי שאהבו האלהים ואגנה מי ששבחו הבורא ולא די לי עצלותי לקיים עבודתו כמוהו עד שאשטום מי שיעבדהו ואין זה גמול מה שאני חייב לבורא יתברך אבל חייב אני לאהוב את אוהביו לאהבתו ולכבד מכבדיו לכבודו כמו שכתוב (תהלים טו) ואת יראי ה׳ ‎‎יכבד, וכבר ידעת מה שאירע את מרים בענין (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה ומה שהיה מענין קרח ועדתו בקנאם במשה ואהרן בקרבתם אל ה’:

פרק ו
אבל הזהירות במחשבה ושמירתה ראוי לך שלא תתעלם לפקוד מחשבתך ורעיוניך ושרעפי לבך כי רוב ההפסד והתקון במעשים לא יהיה כי אם מחמתם כפי תקונם והפסדם כמו שאמר הכתוב (משלי ד) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים ואמרה תורה (בראשית ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואמר (דברים לא) כי ידעתי את יצרו ואמר (ד״‎ה א כח) כי כל לבבות דורש ה׳ ‎‎וכל יצר מחשבות מבין ואמר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואמר (שם י) מה ה׳ ‎‎אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה והיראה אינה אלא בלב והרעיון והמחשבה, ועל כן יש לך אחי להשתדל להיות כל מעשיך מיוחדים לבורא יתברך ואל יהיה עמלך לריק וטרחך לשקר כמ״‎ש (ישעיה נה) למה תשקלו כסף בלוא לחם וגו’,
ואל תתעלם ממה שהעירותיך עליו כי כבר קבצתי לך בשער הזה כל שרשי מפסידי המעשים המיוחדים לאלהים, ותחת כל שרש מהם ענפים כמעט שאין להם קץ, על כן אתה צריך להשמר מהם בכל יכלתך אולי יהיה מעשך שלם לאלהים ומיוחד לשמו ויהיה רצוי ומקובל אצל הבורא קבול טוב. ונהוג בו מנהגך כעניני עולמך כי אתה חושב על הטוב שתמצא במיניהם ואשר יהיה רחוק מן הפגעים בהם ומנוקה מן הזיוף וזך מן הבלבול, וכיון שאתה עושה זה בעניני עולמך הכלה כל שכן שתעשה כפלים בעניני אחריתך הקיימת ובמה שתתקרב בו אל האלהים והשתדל בכחך לזכך מעשיך ואם ימעט יותר ממה שתשתדל שיהיה רב בלתי זך כי המעט הזך הוא רב והרב בלתי זך הוא מעט ואין בו תועלת וכ״‎ש שיהיה מעשך עם מעוטו וזעירותו בלתי זך לאלהים.
והזהר שלא יהיה ענינך במעשיך לאלהים כענין העוף שאמר עליה הכתוב שהיא יולדת הביצה ומחממת אותת על פני הארץ ממעוט שמירתה אותה עד שיפסידוה שארי בעלי חיים ולא תעשה אפרוח במו שאמר הכתוב (איוב לט) כנף רננים נעלסה וגו׳ ‎‎כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם ותשכח כי רגל תזורה ושאר הענין, וכבר שבח החכם מי שהוא בהפך הענין הזה בזריזותו והשתדלותו הטובה בעולמו וצונו לבחון בו וללמוד ממעשהו ואם הוא חלש שברמשים כאמרו (משלי ו) לך אל נמלה עצל וגו׳ ‎‎תכין בקיץ לחמה וגו’.
והנה זכרנו לך מעט מהרבה ואל ירבה בעיניך ואל תקוץ בו כי כפי מעלות חשיבות המלאכות יהיו הפגעים הקורים אותם ומחקרנו בספר הזה אין מעלתו וחשיבותו נעלמת ממי שמבין. האלהים ישימנו מן השלמים עמו והעושים לשמו הגדול ברחמיו אמן.
נשלם שער החמישי.
בעזרת אלהי קדושי.
בביאור אופני חיוב כניעתנו לאלהים יתברך. וזה פתח השער: 
אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו ליחד המעשים לאלהים לבדו והיתה הגאוה במעשים המיוחדים לאלהים משגת את בעליהם יותר מהרה מכל הפגעים המשיגים אותם והיה הפסדה למעשים הרבה מאד ראיתי כי הנחוץ שבדברים שאני צריך להם הוא לסמוך לו מה שירחיקנה מן האדם והיא הכניעה, ומפני שנתברר לנו עוד שהיא שורש העבדות ובה יתכן להבדל העבד ממדת האדנות וההודאה לאלהים בהתיחדו בהם לבדו מבלעדי הברואים כמו שאמר דוד ע״‎ה (ד״‎ה א כט) לך ה׳ ‎‎הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו׳ ‎‎ואמר (תהלים פט ז): “כי מי בשחק יערוך לה׳ ‎‎ידמה לה׳” ‎‎וגו׳ ומטיבה עוד כי היא מרחקת מן האדם הגדולה והגאון והגובה והתפארת והשררה ורדות בכל (ס״‎א ושליט בדל) וחמוד מה שהוא גדול ממנו והדומה לזה מסעיפי הגאוה,

וראוי עתה שנבאר מדבר הכניעה עשרה דברים.
• האחד מה היא הכניעה.
• והשני לכמה חלקים תחלק.
• והשלישי במה תהיה הכניעה.
• והרביעי באיזה ענין צריך להתנהג בה.
• והחמישי איך אופני קנותה.
• והששי בתוכן המנהג שצריך להתנהג בו הנכנע.
• והשביעי מתי תתכן הכניעה מן הנכנע ומתי לא תתכן.
• והשמיני שנבאר אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה (ס״‎א אם הכניעה תלויה במדות או המדות תלויות בה).
• והתשיעי אם יתכן להתקבץ בלב האדם הגאוה והכניעה אם לא.
• והעשירי ביאור תועלת הכניעה בעניני העוה״‎ז והעוה״‎ב.

תוכן עניינים
• 1 פרק א
• 2 פרק ב
• 3 פרק ג
• 4 פרק ד
• 5 פרק ה
• 6 פרק ו
• 7 פרק ז
• 8 פרק ח
• 9 פרק ט
• 10 פרק י

פרק א
אבל הכניעה היא שפלות הנפש ושחוחה ומעוט ערכה אצלה והיא מדה ממדות הנפש וכאשר תתישב בה יראו אותותיה על האברים, מהם הלשון הרכה והקול הנמוך והענוה בעת הכעס ומעוט הנקמה אחר היכולת עליה כאשר נאמר על אחד המלכים שאמר למי שנתחייב אצלו לאחר שהביאו השוט חי ה׳ ‎‎לולא חזקת כעסי עליך הייתי נוקם ממך נקמה גדולה ומחל לו ואמרו עליו שהיה אומר איני יודע עון שהוא שוקל יותר מעונותי (ס״‎א מענותי).

פרק ב
אבל ביאור חלקי הכניעה הוא שהכניעה תחלק לשלשה חלקים.
אחד מהם כולל את האדם ורבים ממיני בעלי חיים שאינם מדברים והוא דלות הנפש וסבלה ההיזק אשר היתה יכולה לדחותו מפני סכלותה באופני דחייתו וזה יהיה מן הכסילים שבבני אדם ועמי הארץ מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכיהם וזה נקרא כניעה מדרך ההסכמה אבל על דרך האמת הוא דלות (ס״‎א דוות) הנפש ועורונה בסכלות הגובר עליה מראות מה שיש בו תקנתה כמו שאמר (איוב יז) כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם.
אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמת ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות. וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה אז תהיה מדה משובחת אבל זולת זה איננה נכנסת במדות המשובחות ומעלות הנפש אך במגונות שבהן כי ענינה בזה כענין הבהמות.
והחלק השני הכניעה לבני אדם אם מפני מושלם בו כמו האסיר ביד אויבו והעבד ביד אדוניו או לחסרונו להם וגודל צרכו למה שיש אצלם כשכיר לשוכרו והרש להענקת העשיר והתלמיד לרבו או לחוב ראוי שאין האדם יוכל לפרעו והוא חייב להכנע ולהשפל לפניו לבעליו כמו שכתוב (משלי כב) ועבד לוה לאיש מלוה. או לדעתו שהיא מקצר בעניני מוסרי העולם הזה והעוה״‎ב וסכלותו בדרך הישרה. וכאשר תמצא ידו נביא דורו או מורה צדק או קורא על הדרך הטובה יכנע לו וישפל לפניו כמו שאמרו רז״‎ל (ברכות ז ב) גדולה שמושה יותר מלמודה שנאמר (מלכים ב ג) אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו אשר למד לא נאמר אלא אשר יצק מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה ואמר (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער וגו’. ואמר החכם על כלל עם הארץ ועבד לוה לאיש מלוה.
והחלק הזה מחלקי הכניעה ואם הוא ראוי איננו תדיר מפני שאינו כולל את כל המדברים ולא ראוי בכל זמן ובכל מקום כי האסיר כשיצא ממאסרו והעבד כשיפדה את עצמו והלוה כשיפרע את חובו והתלמיד כשאיננו עם רבו והרש כשאיננו עם עשיר (ס״‎א והרש כשיעשיר) אינם חייבין להכנע להם ולהשפל ולשוח לפניהם.
והחלק השלישי הכניעה לבורא יתברך וחובתו כוללת כל המדברים והם חייבין אליו בכל זמן ובכל מקום ואליו היתה כונתנו בשער הזה והנכנע הוא הנקרא בספרי הקדש עניו ונבזה בעיניו וצנוע ודכא ושפל רוח ורוח נשברה ונדכה ורך לבב ונכה רוח ולב נשבר ונפש שחה. ומה שנדבר בכניעה סתם אין כונתנו אלא החלק השלישי הזה אשר היא המדרגה העליונה שבכניעה ומי שעלתה בידו אין רחוק ממנו דרך קרבת אלהים ולעמוד לפניו ויהיה מקובל ורצוי אצל הבורא כמ״‎ש (תהלים נא) זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

פרק ג
אבל הסבות אשר תהיה הכניעה והשפלות בעבורם מן האדם אחר גאותו עשר:
אחת כשיחלש כחו מתנועתו הטבעית מפני חלאים או מזג רע או חלישות הרכבתו ויכנע בעבור זה ויתחנן אל האלהים ולבני אדם כמו שאמר (שם קז) ויכנע בעמל לבם וגו’.
והשנית כשימצאהו פגע או ריש ויצטרך לבני אדם אחר שלא היה צריך להם ויכנע להם ותשבר רוחו מהתגאות בענינו כמו שאמר (שמואל א ב) והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו וגו’.
והשלישית כשתהיה עליו לזולתו טובה עודפת ויראה חסדו עליו יכנע לו כמו שאמר (משלי יט) רבים יחלו פני נדיב וגו’.
והרביעית מי שנתחייב לחברו דבר ואינו יכול לפורעו ויכנע לו כמו שאמר (שם כב) אם אין לך לשלם וגו’.
והחמישית מי שהוא במאסר אויבו ויכנע לו ותשוח נפשו כמ״‎ש (תהלים קה) ענו בכבל רגלו וגו’. ואמר (איוב לו) ואם אסורים בזקים.
והששית העבד שאינו יכול לפדות עצמו מיד אדוניו ויכנע לו כמ״‎ש (תהלים קכג) הנה כעיני עבדים וגו’.
והשביעית כשתמצאנה את האדם צרות ופגעים מעציבים תשבר רוחו ויכנע לבבו ככתוב (ויקרא כו) או אז יכנע לבכם הערל.
והשמינית כשיחשוב עם נפשו בהמרותו האלהים בטובתו ובעטו בה במקום השבח עליה ויכנע ויבוש ויכלם מן האלהים כמ״‎ש (עזרא ט) אלהי בושתי ונכלמתי.
והתשיעית כאשר יוכיחנו הבורא ויכלימנו על המרותו אותו יכנע ויפחד כמו שאמר על אחאב (מלכים א כא) הראית כי נכנע אחאב מלפני.
והעשירית כשירגיש בקרבת המות ובוא יומו ויחשוב באימת המות ומעמד הדין והחשבון ויכנע וישוח ותקל נפשו בעיניו ויתחרט על חליפת ימיו וכלות חייו מבלי צדה ממעשים טובים יקדמם לפניו לעת נסעו כמ״‎ש (ישעיה לג) פחדו בציון חטאים.

פרק ד
אבל באיזה ענין חייב להתנהג בכניעה ובשפלות אומר כי הכניעה חייב אדם להתנהג בה בשבעה ענינים.
אחד במשאו ומתנו עם אנשי דורו ובמנהג הטוב עם בני מינו כאשר אבאר במה שאני עתיד לדבר בו ובו אמר הכתוב (תהלים טו) נבזה בעיניו נמאס.
והשני כשיפגע חכמים בדעת אלהים ובתורתו והחסידים הקרובים אל האלהים כמו שנא׳ ‎‎(שם קמא) יהלמני צדיק חסד ויוכיחני ואמר (משלי יד) שחו רעים לפני טובים.
והשלישי כשישבחוהו במדותיו הטובות חייב להכנע ויעביר על לבו מה שקדמו לו מן העונות והחטאים אשר הבורא יודעם וכסה אותם עליו והאריך לו כדי שישוב מהם ואל ישמח בטעות בני אדם בו אך יאבל בעבור שהבורא יתעלה יודע באמת רוע מעלליו והתעלמותו מפרוע חובות האלהים וגמול טובתו ויכנע בלבו כמו שאמר (תהלים לח) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי.
והרביעי כשמספרים בגנותו יכנע לבורא ויודה לו על אשר גלה לו מעט מהרבה ליסרו ולהוכיחו כדי שישוב אליו כמו שאמר (איוב לו) ויגל אזנם למוסר.
והחמישי כשמטיב לו הבורא בעולם הזה במיני הטובות יכנע לאל מפני כובד משא חובת ההודאה עליהם וישפל לפניו מיראתו שלא תהיינה לנקמה ממנו כי רוב הממון בעולם יהיה לאחד מג׳ ‎‎דברים:
לטובו מאת הבורא יתברך או לנסיון ומבחן או לנקמה ומכשול.
• וסימן הטובה שיהיה בעליה טרוד בקיום חובות הבורא מהתעסק בה ותהיה סבה להוסיף במעשה לאלהים ולא ישים לבו לטובה ההיא ולא יבטח עליה ויוציאה בחובות הבורא דומה למה שמספר איוב ממנהגו בממונו והיאך היה מוציאו בחובות הבורא ואמר במעוט בטחונו בו (שם לא) אם שמתי זהב כסלי ולכתם אמרתי מבטחי.
• וסימן הנסיון והמבחן שיהיה בעל הממון טרוד בהרגשתו על שמירת ממונו ולהוסיף עליו ולפחד עליו מן הפגעים מקיום מה שהוא חייב מהודאת הבורא עליו ובעליו מנוסה בו אין לו ממנו אלא אורך הדאגה בעבורו ושמירתו ושיהיה בא עליו לידי חשבון ובכמותו אמר הכתוב (קהלת ב) כי כל ימיו מכאובים וגו’.
• וסימן הנקמה שיהיה בעל הממון טרוד בתענוג בו ובהנאה מפרוע חובות הבורא וחובות בני אדם שהוא חייב ממנו ושכח בעל הטובה ולא ירגיש במה שהוא חייב עליה מהעבודה כמ״‎ש הכתוב (ישעיה כב) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן וגו׳ ‎‎ואמר (שם ה) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם וגו’. וזאת היא הנקמה בדמות הטובה.
והמשכיל כשתבוא לו טובה והעולם מקובל כחפצו בכל עניניו יכנע מיראתו שלא תהיה נקמה מאת הבורא כמו שנאמר (קהלת ה) עושר שמור לבעליו לרעתו.
והששי כשהוא קורא בתורה ובספרי הנביאים ורואה הגמול והעונש ויודע בנפשו כי קצר בחובות האלהים התחייב להכנע ולהשפל לפני הבורא יתברך מיראתו את עונשו כמ״‎ש ביאשיהו (מלכים ב כב) ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה ויקרע את בגדיו ואמר לו הבורא (שם) יען רך לבבך ותכנע מפני ה’.
והשביעי כשהוא מתעסק במעשה ממעשי העבודה כצדקה ותפלה או מצוה או רשות או תוכחה שלא יתעסק בו ובלבבו שום גאה וגובה אבל יכנע וישפל לפני הבורא בנגלהו ובנסתרו ואל יחשבהו בנפשו למאומה אצל גודל מה שהוא חייב בו לאלהים מכפלי המעשה ההוא כמ״‎ש (מיכה ו) במה אקדם ה׳ ‎‎אכף לאלהי מרום וגו’ הירצה ה׳ ‎‎באלפי אילים וגו׳ ‎‎הגיד לך אדם מה טוב וגו’.

פרק ה
אבל אופני קנות הכניעה והדרך שמקל אותה על האדם הוא שתהיה מחשבתו ורעיונו תמיד בשבעה דרכים.
אחד מהם שורש הויתו והתחלתו מן הבלונית והדם אחר התעפשם ובאוש ריחם ואחר כך הוא נזון מדם הטומאה כל ימי עמדו בבטן אמו, אחר כך יצא והוא חלוש ודל בגופו ואבריו ואחר כך יעלה מן המדרגה הזאת אל הסמוכה לה עד שיגיע לרוב שנותיו, אחר כך יחלו ימי הזקנה עד שימלאו ימיו. ואמר אחד מן החכמים אני תמיה ממי שעבר במעבר השתן והדם פעמים היאך יתגאה ויגבה לבו כי המחשבה בזה ובדומה לו מענין האדם מחייבת הכניעה כמו שאמר דוד המע״‎ה (תהלים קמד) ה׳ ‎‎מה אדם ותדעהו ואמר (איוב יד) אדם ילוד אשה ואמר (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש ואמר (איוב כה) אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה.
והשני כשהוא חושב בעוצם מה שיגיע אליו בעולם ממיני הנסיון ברעב ובצמא ובקור ובחום ובחלאים ובפגעים ובדאגות אשר אין לו מנוחה מהם כי אם במות וכאשר יתן האיש הנלבב אל לבו כל זה ויבין חולשתו ומעוט השגתו וקצרת ידו מדחות מעל נפשו כל זה. יכיר מצורת מעמדו כי הוא אינו כמו אסיר בעולם הזה אבל הוא אסיר באמת ויכנע כניעת האסיר המושם בבור אשר אין לו תחבולה ולא יכולת להתיר את עצמו מבלתי אדוניו כמ״‎ש (תהלים עט) תבוא לפניך אנקת אסיר ואמר (שם קמב) הוציאה ממסגר נפשי.
והשלישי כאשר יחשוב בחליפתו ובוא אליו המות מהרה והפסק מאוייו ותקותו בעת ההיא ועזבו כל קניניו והתיאשו מקחת מהם מאומה לצדו ומהועיל בהם בעמדו בקבר וכבר חלף אור פניו ושחר מראהו וירום תולעים ועפוש ומוגלא ויחלפו סימני יופי גופו ויחזק באוש ריחו כאלו לא רוחץ ולא מורק ולא הפיח ריח הטוב, כי כאשר יעבור על לב אדם זה וכיוצא בו יכנע בנפשו וישח ולא יתגאה ולא יגבה לבו ולא יתנשא ולא יתגדל כמ״‎ש (ישעיה ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ואמר (תהלים סב) אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו’.
והרביעי כאשר יעביר על לבו מה שהוא חייב בו מעבודת האלהים על רוב חסדו עליו וגודל טובו אליו והתעלמותו מן המצות השכליות והשמעיות וקצורו בהם והפסק טענותיו ואמתלאותיו בבוא יום החשבון וחרטתו במעמד הגמול יכנע ותשבר רוחו כמו שאמר (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור וגו׳ ‎‎(שם) ומי מכלכל את יום בואו.
והחמישי כאשר יחשוב בגדולת הבורא יתברך ועוז גבורתו המשקיף על נראהו ונסתרו ויתן אל לבו הענין הגדול הזה כמו שזכרו רבותינו ז״‎ל על הרבה חסידים שהיו בדורות העוברים מן המורא והגדולה והוא מה שאמרו (ברכות נח א, שבת לד א, בבא בתרא עה א וכן הוא בסנהדרין ק א) נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות ואמרו (סוכה כח א) על יונתן בן עוזיאל כשהיה דורש בתורה כל עוף שהיה פורח עליו מיד נשרף. ואין ספק שמעלת הנביאים למעלה ממעלתם ותמצא הנביאים כי היה כחם נמס וכורעים ומשתחוים בפגיעת המלאכים כמו שאמר בדניאל ויהושע והרבה כמוהם ותמצא בספרי הנביאים כי המלאכים כורעים ומשתחוים לבורא יתברך כמו שאמר (נחמיה ט) וצבא השמים לך משתחוים ואמר (איוב ד) הן בעבדיו לא יאמין וגו׳ ‎‎(תהלים כט) ובהיכלו כלו אומר כבוד ואמר (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו׳. ‎‎ובמה שהוא נראה לדעתנו מצד ברוריו כמו השמש והירח והכוכבים והגלגל והארץ וכל אשר עליה ממוצק וצמח וחי די למי שיבין וישכיל כמו שאמר (תהלים צב) מה גדלו מעשיך ה׳ ‎‎מאד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וגו׳ ‎‎ואמר (ישעיה מ) כל הגוים כאין נגדו ואמר (דניאל ד) כל דיירי ארעא כלא חשיבין וכאשר יחשוב הנלבב המבין בערך המדברים וערך המדברים אל כדור הארץ וכדור הארץ אל גלגל הירח וגלגל הירח אל גלגל העליון והכל אצל גדולת הבורא יתברך כאין יכנע בנפשו וישפל לפני בוראו כמו שאמר (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו וגו’.
והששי כשקורא בספרי הנביאים ורואה חוזק עונש הגאים והגבוהים כמו שאמר בגאות והגבהות (ישעיה ב) עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב וגו׳ ‎‎ואמר (שם) כי יום לה׳ ‎‎צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל. ואמר בשתי הכתות (תהלים קמז) מעודד ענוים ה׳ ‎‎משפיל רשעים עדי ארץ וגו׳ ‎‎ואמר (שם קלח) כי רם ה׳ ‎‎ושפל יראה וגו׳ ‎‎ואמר בשפלים (שם לז) וענוים יירשו ארץ ואמר (ישעיה סא) יען משח ה׳ ‎‎אותי לבשר ענוים ואמר (משלי טז) לפני שבר גאון ואמר (שם יח) לפני שבר יגבה לב איש.
והשביעי כשיראה תהפוכות עניני הברואים בעולם ומהירות התחלפות הממלכות והממשלות בו והעתקות אנשיו מענין אל ענין והשחתת עם לתקנת עם אחר וסוף הכל אל המות כמ״‎ש (תהלים מט) כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו׳ ‎‎יכנע ולא יתגאה במאומה מהון העולם ולא יבטח לבו על דבר ממנו כמו שכתוב (שם מ) אשרי הגבר אשר שם ה׳ ‎‎מבטחו ולא פנה אל רהבים וגו׳ ‎‎
וכשלא יהיה לב האדם ריק מאחד מאלה השבעה ענינים אשר זכרנו יהיה תמיד נכנע ושפל עד אשר תהיה לו הכניעה טבע דבק לא יפרד ממנו וכאשר ידבק בכניעה תרחיק ממנו כל פגעי הגאוה והגובה והגדולה כאשר הקדמנו וינצל בה מן החטא והמכשול כמ״‎ש (שמות כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואמרו חכמינו ז״‎ל (אבות ג) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

פרק ו
אבל המנהגים שראוי לנהוג בהם בעל הכניעה הם עשרה:
הראשון דעת אלהים ומדותיו הטובות והיתרון אשר נתן לאדם על שאר בעלי החיים כמ״‎ש (תהלים ח) תמשילהו במעשי ידיך כאשר יכיר גודל עצמות הבורא ורוממות גבורתו וחכמתו העליונה יכנע לו וישפל לפניו וילמד ממה שצוה החכם (משלי כה) אל תתהדר לפני מלך כ״‎ש לפני ממ״‎ה ואדוני האדונים יתעלה מדמות ומהמשל כמו שאמרה חנה (שמואל א ב) אין קדוש כה׳ ‎‎כי אין בלתך.
והשני לדעת חיובי התורה והשכל ולקרוא בספר תורת האלהים ולעמוד על החכמה המושכלת והמקובלת ללמוד ממנה תנאי הכניעה ומקומות הנהגתה.
והשלישי רוחב הלב וסבלות מה שישנא מן הדברים ומן המעשים מן הבורא ית׳ ‎‎כמו שאמר (תהלים ז) אם גמלתי שולמי רע וגו׳ ‎‎ואמר (משלי כד) אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו ואמרו רז״‎ל (שבת פח ב, יומא כג א וגיטין לו ב) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו והוא הנקרא אצלם מעביר על מדותיו.
והרביעי עשות הטוב לבני אדם ודבר טוב להם ולדונם לזכות ושלא יספר בגנותם ושימחול להם מה שידברו בו ויספרו בגנותו ואם אינם ראוים לכך כמו שאמר (קהלת י) גם במדעך מלך אל תקלל ואמר (תהלים נ) פיך שלחת ברעה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי וממחילת הדבור הרע והגנוי מה שאמר הכתוב (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה ואמר (שם) והאיש משה ענו מאד מפני שמחל להם. ומזה מה שאמר החכם (קהלת ז) גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך ואמר (שם) כי גם פעמים רבות ידע לבך וגו׳ ואמרו חכמינו ז״‎ל (תענית כה ב) מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע רננות ולא נענה ירד ר׳ ‎‎עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה יצתה ב״‎ק ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו ונאמר על אחד מן החסידים שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד ואמרו לו תלמידיו כמה מסרחת נבלה זאת אמר להם כמה לבנים שניה ונתחרטו על מה שספרו בגנותה וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת כ״‎ש באדם חי וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שניה כ״‎ש שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין והיתה כוונתו להוכיחם שלא ילמדו לשונם לדבר רע וישוב להם טבע וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב ישוב להם טבע קבוע כמ״‎ש (תהלים טו) לא רגל על לשונו ואמר בהיפך זה (שם נב) הוות תחשוב לשונך וגו׳ ‎‎אהבת כל דברי בלע ואמר (שם קכ) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה.
והחמישי הכניעה בעניני עולמו כלם הנראה מהם והנסתר בדבורו ובמעשהו ובתנועת אבריו ונוחם ולא יהיה תוכו בכל זה הפך ברו ולא מצפונו כנגד נראהו ותנועותיו שקולות ונכונות ושוות ומתדמות הולכות על דרך הכניעה והשפלות לאלהים יתברך ולבני אדם כפי התחלקות מעלותם וכפי הטוב לו מהם לתורתו ולעולמו במו שנאמר (שם קיב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט ואמרו רז״‎ל (אבות ד) הוי שפל רוח בפני כל אדם ואמרו (שם ג) הוי קל לראש ונוח לתשחורת.
והששי שיהיה יקר רוח וגבה נפש בעניני העוה״‎ב שלא יספיק לו מהם מה שיזמן ולא יאמר די במה שתמצא ידי מהם אבל ימעט בעיניו מעשהו ויכלתו והשתדלותו בעניניו ותגבה נפשו אל מה שלמעלה מזה תמיד כמו שאמר הכתוב ביהושפט (ד״‎ה ב יז) ויגבה לבו בדרכי ה’.
והשביעי שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורה בעניני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם ויבקש מאלהים עזר ואומץ ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהים יתברך בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו (ויקרא ו) והרים את הדשן וגו’. וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד להשפל ולהסיר הגבהות מלבו וכמו זה אמר בדוד (שמואל ב ו) ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ ‎‎ושאר הענין ואמר (תהלים קיט) ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
והשמיני שיספיק לו מסבות המזון מה שיזדמן ומה שימצא מאשר תהיה נפשו נמבזה ונקלה בעיניו ולחנך אותה לעמוד מתאותיה הגופניות ולהפנות לפרוע חובות הבורא על גודל טובותיו ורוב חסדו עליו כמו שאמר דוד (שם) דרך מצותיך ארוץ וגו’.
והתשיעי שינקום מן הרשעים לכבוד הבורא ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחול בדברי האלהים או למי שידבר בנביאו וחסידיו וסגולתו ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו אך יציל העשוק ויעזור להוציא מיד העושק כמו שכתוב (ירמיה כא) דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק ואמר (איוב כט) ואשברה מתלעות עול. ויורה בני אדם עבודת האלהים ויוכיחם ויכלימם ויצום על הטוב ויזהירם מן הרע בידו ובלשונו כפי יכלתו וימהר לקחת דיני האלהים ממי שחייב בהם ולא יכנע ולא ישפל בזה כמ״‎ש בפינחס (תהלים קו) ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.
והעשירי שיהיה במעט דברים וקולו נמוך ומעט שחוק ומעט שבועות בשם על האמת ולא יעביר על לשונו כזב ולא ישב בסוד משחקים ולא ישמח במה ששמחים עמי הארץ מתענוגי העולם וזה מכניעה ושפלות לא מצד גדולה והתנשא כמו שאמר הנביא (ירמיה טו) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני.

פרק ז
אבל הסימנים שבהם תתברר הכניעה מן הנכנע כשיראו בו הם חמשה:
אחד מהם בעת חוזק כעסו על מי שמבזה אותו בין במאמר בין במעשה שאם ימשול ברוחו וימחול אחר היכולת להנקם מענוה ושפלות יורה על ברור כניעתו.
והשני כשיפגעהו פגע בממונו או יקרהו מקרה בקרוביו אם עבר הסבל על החרדה וירצה בגזרת הבורא ויצדיק את דינו יורה על כניעתו הטובה ושפלותו לאלהים כמו שאמר הכתוב על אהרן במה שאירעו במות נדב ואביהוא (ויקרא י) וידום אהרן ואמר דוד (תהלים לז) דום לה׳ ‎‎והתחולל לו ונאמר (עמוס ה) לכן המשכיל בעת ההיא ידום.
והשלישי כשיתפרסם ענינו אצל בני אדם בטובה או ברעה שאם ישבחוהו על טובה שעשה יבז למשבחו עליה ותהיה נקלה בנפשו וקטנה בעיניו מהיותה מקובלת ורצויה אצל הבורא לקטנותה נגד מה שהוא חייב בו מכפלי הטובה ההיא ויאמר למשבחו רב לך אחי כי אינה נגד עונותי אלא כניצוץ מן האש בים ואפי׳ ‎‎אם תהיה נחשבת למאומה איך אדע אם היא נצלת מפגעי ההפסד המשיגים אותה עד שיקבלנה הבורא ממני ולא ישיבנה עלי וישליכנה בפני כמו שכתוב (ישעיה א) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת וגו׳ ‎‎ואמר (שם) לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו׳. כ״‎ש אם ישבחנו בשקר שצריך להרחיק הדבר ההוא מעצמו ויאמר למספר די לי (ס״‎א לך) אחי בקצורי במה שאני חייב בו לבורא אל תקבץ עלי עון קצורי ועון השבח במה שלא עשיתי כי אני יודע עונותי ופשעי יותר ממך כמו שאמר דוד ע״‎ה (תהלים נא) כי פשעי אני אדע. ואם יזכור ברעה שעשה יודה על נפשו בקצורו ואל יחזר אחר אמתלאות להנקות ממנה ולזכות עצמו כמ״‎ש יהודה (בראשית לח) צדקה ממני ואל ישתדל להכלים (ס״‎א להכחיש) המספר ואל יאשימנו על אשר גלה אותו, אבל יאמר לו אחי מה שעור מה שהשקפת עלי מרוע מעשי אצל מה שלא ידעת ממני אשר האריך לי הבורא סתרו בהם ואלו היה נגלה לך רוע מעשי ועונותי היית בורח ממני ומפחד מעונש הנורא עליהם כמ״‎ש אחד מן המשוררים (חטאי לו יריחון בם שכני אזי ברחו ורחקו מן גבולי) ואמר איוב (איוב לא) אם כסיתי כאדם פשעי.
ואם מה שספרו עליו שקר יאמר למספר אחי אין מן התימה מה שהצילני הבורא מעשות מה שתלית בי אצל רוב הטובות אשר גמלני אך התימה סתרו עלי במה שהוא יותר מגונה וגדול מאד ממה שספרת עלי, הרף אחי וחמול על זכיותיך שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש כי כבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו אותו לרעה וכיון שהגיעו הדבר שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת ארצו וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך וגמלתיך בזה, ואמר אחד מן החסידים הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותם ויאמרו לא עשינו אותם ויאמר להם עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספר זכיות המספרים בגנותם יבקשו אותו בעת ההיא ויאמר להם אבדו מכם בעת שדברתם בפלוני ופלוני וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותם חובות שלא עשו וכשאומרים לא עשינום יאמר להם נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם כמו שנאמר (תהלים עט) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה’. ועל זה הזהירנו הכתוב באמרו (דברים כד) זכור את אשר עשה ה׳ ‎‎אלהיך למרים בדרך.
והרביעי כשייטיב לו האל בטובה גדולה ובחכמה יתירה ותבונה רבה או עושר גדול או כבוד אצל המלכות והדומה לזה ממה שנהגו בני אדם להתפאר בהם ולהתגאות בעבורם וישאר על ענין שפלותו קודם לכן ולא הוסיף אלא ענוה ושפלות לפני האלהים וכבוד וטובה לבני אדם כמו שאמר אברהם עת ששבחו הבורא ואמר (בראשית יח) המכסה אני מאברהם וגו׳ ‎‎(שם) ואנכי עפר ואפר. ואמר משה (שמות טז) ונחנו מה. ואמר דוד ע״‎ה (תהלים כב) ואנכי תולעת ולא איש אז יתברר מצפונו ותאמן כניעתו, ואמר החכם בענין הזה (קהלת י) אם רוח המושל תעלה עליך וגו’.
והחמישי כשהוא מוכיח את נפשו ונותן דין הבורא מעצמו אעפ״‎י שאין יכולת לדין על זה תתברר כניעתו לאלהים ושפלותו ושחותו כמו שנאמר (עזרא י) אנחנו מעלנו באלהינו וגו׳ ‎‎ונאמר (שם) ויתנו ידם להוציא נשיהם
ועם המאורעים האלה והדומים להם יתקיימו סימני הכניעה לאל יתעלה והשפלות מן הנכנעים ותראה אמונת לבבם בהם.

פרק ח
אבל אם הכניעה סמוכה למדות הטובות או המדות הטובות סמוכות לה אומר בתשובה זה מן הידוע אצלנו כי תחלת מה שתתקיים בו העבודה לאלהים מן האדם הוא שיתנצל לו ממדת האדנות כי משער המצטרף אשר תתחייב מציאת כל אחד במציאת האחר שהאדם איננו ראוי לשם עבד עד שיהיה לו אדון והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה עד שיהיה לו עבד. וכל אחד מהם בענין הקונה והקנוי איננו קודם את חבירו בשם ובערך ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלהים אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות והן הכניעה והשפלות לפניו ושיתנצל לו מכל מדות האדנות שהן הגדולה והיקר והגובה והתפארת והגאון והדומה לזה.
ואמר אחד מן החכמים הגדולה מעטה הבורא ומי שרוצה להכנס עליו במעטהו יהדפנו. ואמר דוד (תהלים צג) ה׳ ‎‎מלך גאות לבש.
ואין מדה טובה למאמין עד שיפרע החובה כמו שאמר הכתוב (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב, ולא תתקיים לו הטובה עד שיקבל עליו עבודת הבורא ויודה לו בכל מדות העבדות ולא תתכן ממנו העבדות אלא באומן כניעתו לאלהים ושפלותו ושחותו לפניו כאשר הקדמנו וזה מחייב שתהיינה כל המדות הטובות והחובות סמוכות לכניעותו והיא ראש ותחלה להן, והדין נותן בעבור זה שלא תתכן מדה טובה למי שלבו ריק מהכניעה לאלהים ויש בלבבו מאומה מן הגאוה והגדולה וכן ראש התשובה השפלות והשחות והכניעה כמו שאמר הכתוב (ד״‎ה ב ז) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם ויתפללו ויבקשו פני וגו׳ ‎‎ואמר (שם יב) נכנעו לא אשחיתם.

פרק ט
אבל אם יתכן להתקבץ בלב המאמין הכניעה והגאוה אם לא. אומר בתשובת זה כי הגאוה מתחלקת לשני חלקים.
אחד מהם גאות האדם בגופו ובעניני גופו ותקוניו הגופיים.
והחלק השני גאותו במעלותיו הרוחניות בחכמה והמעשה הטוב בעבור עבודת הבורא.
וכל גאוה שתהיה מחמת הגופיים היא מרחקת הכניעה מן הלב ומן הנמנע התקבצם בלב אחד בעבור הרחקת כל אחד מהם את חבירו, כי כאשר יתגאה האדם בדבר מדברי העולם אין מביאו לזה אלא בזות את בעל הטובה ומעוטה אצלו ומעוט ידיעתו במהירות הסרתה ממנו ונסיעתה מאצלו ויחשוב כי הוא המטיב בה לעצמו והקונה אותו בכחו ובחכמתו כמ״‎ש סנחריב (ישעיה י) בכח ידי עשיתי ואמר נבוכדנצר (דניאל ד) הלא דא היא בבל רבתא ואמר פרעה (יחזקאל כט) לי יאורי וגו’. וכבר ידעת מה שהיה תיכף למאמרם מהריסת מלכותם והשחתת ממשלתם.
אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים: אחד מהם מגונה והשני משובח.
• המגונה שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו וגורם זה שירבה בעיניו ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם ולבזות בני אדם ולגעול אותם ולספר בגנותם ולהיות חכמי דורו וגדוליהם פחותים בעיניו ולהתפאר בקצור חבריו וסכלותם וזה הוא הנקרא אצל רז״‎ל (למשל ירושלמי חגיגה ב א) מתכבד בקלון חבירו ובזה לא יהיה נכנע ולא עניו.
• והמשובח כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם ולהכנע לקרוביו ולשמוח בחבריו ולחוס על כבודם ולכסות סכלותם ולדבר בשבחם ולאהוב אותם ולהליץ בעדם ולהזהר בכבודם וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם, נכנע בעבור חלישותו מהשיג מאוייו בהם, משפיל עצמו למי שמקוה תוספת על ידיו, מודה לאלהים על מה שחננו מן המעלות ומשבח אותו על אשר הפיקו לקנות החמודות. וזאת הגאוה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה ובכמוה אמר הכתוב (דה״‎ב יז) ויגבה לבו בדרכי ה׳ ‎‎אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה כמ״‎ש (משלי כב) עקב ענוה יראת ה’:

פרק י
אבל תועלת הכניעה בעניני העולם הזה והעולם הבא הם ששה דברים: שלשה ‎‎מהם בעניני העוה״‎ז ושלשה מהם בעניני העולם הבא.
ואשר בעניני העוה״‎ז:
אחד מהם שישמח בחלקו כי מי שנכנסה בו הגאוה והגדולה אין העולם וכל אשר בו מספיק לו לכלכלתו לגובה לבו ובזותו מה שהגיע לחלקו ממנו וכאשר יהיה נכנע אין לנפשו אצלו שום מעלה ומה שמזדמן לו מן העולם הוא מסתפק בו למזונותיו ולספקו וזה יביאהו למנוחת נפשו ומעוט פחדו יאכל מה שיזדמן לו וילבש מה שימצא ויישן באשר ימצא והמעט מן העולם מספיק לו עם כניעתו והכת האחרת הפך זה. ואם יגיעו למה שיגיעו אין מספיק להם והגאה כלו לא ימלא מחסורו עם גובה לבו וגאותו כמו שאמר החכם (משלי יג) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר.
והשני כי הנכנע סובל בעת ביאת הפגעים אליו והתהפכות הענינים עליו בעבור שפלותו ונמיכות רוחו והגאה פחדו גדול וסבלו מעט בעת ביאת הפגעים עליו מפני גובה נפשו ורום לבבו ומעוט רצונו בעניניו כמו שנאמר במי שהיה על הדרך הזה (ישעיה יד) איך נפלת משמים הילל בן שחר וגו’.
והשלישי כי הנכנע יהיה מוצא חן יותר בעיני בני אדם ואהוב להם וקרוב לדעתם ולהתנהג במנהגם, וכבר נאמר על אחד המלכים שהיה ממהר בהליכתו כשהיה הולך ושאלו אותו על עילת הדבר ואמר לפי שהוא יותר רחוק מדרך הגאוה ויותר ממהר להשלמת החפץ, ושאלו אחד מן החכמים במה היית אדון לכל בני דורך. אמר מפני שלא פגעתי אחד מהם שלא ראיתי לו מעלה יתירה עלי כי אם היה יותר חכם ממני הייתי אומר הוא ירא אלהים יותר ממני ליתרון חכמתו על חכמתי ואם קטן ממני בחכמה אומר כי חשבונו יהיה קל מחשבוני כיום הדין מפני שאני עובר במזיד והוא עובר בשוגג, ואם יהיה גדול ממני בימים אומר כי זכיותיו רבים מזכיותי מפני שקדמני לעולם ואם יהיה קטן ממני אומר כי עונותיו מעטים מעונותי ואם יהיה כמוני בימים ובחכמה אומר אולי לבו לאלהים טוב מלבי לפי שאני יודע במה שקדם לי מן העונות ואינני יודע מה שהיה ממנו. ואם יהיה יותר עשיר ממני אומר כי מצאה ידו בעשרו לעבוד הבורא ולעשות צדקות ולהעניק לעניים יותר ממני. ואם יהיה דל יותר ממני אומר כי הוא דכא ושפל רוח יותר ממני בעבור דלותו והוא טוב ממני ולא זזתי לכבדם כולם ולהכנע להם. וכן אמרו רז״‎ל (אבות א) והוי דן את כל האדם לכף זכות (אבות א) והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ואמרו (אבות ד) מאד מאד הוי שפל רוח ואמרו (תענית כ) יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז לפיכך זכה קנה לחתוך ממנו קולמוס לכתוב בו ס״‎ת תפילין ומזוזות.
והרביעי שהוא בעניני העוה״‎ב כי הנכנע קרוב להשיג החכמה בהמשכו אחרי החכמים והכנעו להם והליכתו אליהם כמו שנאמר (משלי יג) הולך את חכמים יחכם ואמרו רז״‎ל (אבות א) יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם והאלהים יעזור לו על החכמה כמו שנאמר (תהלים כה) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו ומי שהוא גבה לב לא תתקיים בידו חכמה על אמיתתה ולא יגיע אל תכלית ידיעה ברורה מפני שמתנשא מלכת אל אנשי החכמה והתורה כמו שנאמר (שם י) רשע כגובה אפו בל ידרוש וגו’.
והחמישי כי הנכנע ממהר למעשה העבודה בחריצות ובזריזות איננו מתגאה בהם ולא בוזה שום דבר מהם כמו שאמרו רז״‎ל (אבות ב) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה והמתגאה בעצמו מתאחר מעשות העבודה לרום לבבו ולגסות רוחו ואיננו מרגיש עד אשר יפול וישפל כמו שאמר (ירמיה יג) אמור למלך ולגבירה השפילו שבו ואמר (משלי ו) שש הנה שנא ה׳ ‎‎ואמר (שם) עינים רמות וגו’.
והששי כי מעשה הנכנע מקובל אצל האלהים כמו שאמר (תהלים נא) זבחי אלהים רוח נשברה ועונו נמחל מהרה כשהוא שב ממנו כמ״‎ש (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם ונאמר (איוב כב) כי השפילו ותאמר גוה ושח עינים יושיע.
ואלה עשרת שרשי הכניעה יתבאר לך מהם אחי שאר מעלות המדה החשובה הזאת העליונה הרמה אשר לא זכרתים בשער הזה וזכור מה שהעירותיך עליו מהם ושימנו נגד עיניך וחשוב בו תמיד והשתדל לקנותו ופקדהו עם נפשך ומדותיך תדיר והעזר באלהים עליו ושאל אותו ממנו להתקרב אליו ולהגיע לרצונו אולי יישירך לו ויכין לך הדרך אליו כמו שמתפללים החסידים אחר תפלתם אלהי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה. והזהר מהרהור לבך ופתויי היצר לך במה שיביאך אליו מהגובה והגאוה והגאון ובקשת השררה והגדולה והממשלה. וכבר הזהיר אופני הדרך השוה לאדם בעולם באמרו (משלי ל) שתים שאלתי מאתך וגו׳ ‎‎שוא ודבר כזב הרחק ממני וגו׳ ‎‎ואמר (שם) פן אשבע וכחשתי וגו׳ ‎‎ופן אורש וגנבתי.
הקיצה אחי ואל תתעלם לרפא מדוה הגאוה מנפשך וממדותיך ברפואות אשר הוריתיך. ואל ימנעך מזה מה שתראה עליו המון בני אדם מהתעלם לרפא נפשותם מן המדוה ותאמר ימצאני מה שימצאם כי העוור כשיזדמנו לו הכחלים המועילים שיוכל להרפא בהם כשהוא מתעסק בהם אין מן הזריזות שיתאחר מזה ויאמר ימצאני מה שימצא חברי העורים ואילו היה אחד מהם שומע אותו אומר המאמר הזה היה לועג למאמרו ומסכל עצתו. וכפי זה עיין לנפשך והשתדל לה בכל כחך ואל תתעלם ממה שיועילך בעוה״‎ז ובעוה״‎ב פן תמות מבלי השגת מאוייך מן המעלות החמודות אשר ביכלתך להשיגם כמו שאמר החכם (שם כא) תאות עצל תמיתנו ואמר (שם כד) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב ושאר הענין, והאלהים יורנו ואותך דרך עבודתו ברחמיו ובחסדיו אמן.
נשלם שער הששי.
בה׳ ‎‎תתהלל נפשי.

בביאור אופני חיוב התשובה וגבוליה והדברים התלוים בה. וזה פתח השער:
אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו בכניעה והיא שורש התשובה והתחלתה ראיתי (ס”א ראוי) לסמוך לה באור גדריה ואופני השלמתה ואומר תחלה בחיוב התשובה והצורך אליה שכבר נתברר לנו מדרך השכל ומן הכתוב בתורה כי האדם מקצר מעשות מה שהוא חייב בו מחובות הבורא מדרך השכל מה שמצאנו עליו האדם מהתחלפות טבעיו והבדל שרשי הרכבתו והתהפכות מדות נפשו וסבות תנועתו והתחייב בזה התחלפות מעשיו כפי החלוף ההוא מהם הנאה והמגונה והעול והצדק והטוב והרע ועל זה יצטרך לקשר תורה ומסורת הנהגה אבל מ”ש בתורה בענין הזה מהם מה שאמר הכתוב (בראשית ח כא): “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו” ונאמר (בראשית ו ה): “וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם” ונאמר (איוב יא יב): “וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד” ונאמר (איוב כה ה): “הֵן עַד יָרֵחַ וְלֹא יַאֲהִיל” ונאמר (איוב כה ו): “כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה” ונאמר (איוב כה ד): “וּמַה יִּזְכֶּה יְלוּד אִשָּׁה”.
וכיון שהתברר אופני הקצור במעשי האדם, היה מחנות הבורא אותו שנתן לו יכולת לתקן טעותו ולהשיב אבדת עבודתו בתשובה, והעיר אותו עליה באהבתו ובחמלתו עליו, ואחר כך נחץ דברה והבטיח בה על ידי עבדיו הנביאים, והרחיב אמתלאותינו בנטותנו מדרך עבודתו, ויעד אותנו לקבל אותה ממנו ולרצות בנו מהרה, ואם ארך המרותנו את דברו והפרתנו את בריתו כמו שבאר בפרשת (יחזקאל לג יט): “וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט” וגו’ ולפי שהיו הצדיקים שני מינים, האחד הנצלים מן החטא והעול, והשני השבים מן החטא, והיה רוב המון הצדיקים בעלי התשובה, התחיל המשורר ואמר (תהלים לב א): “אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה” ואח”כ זכר הכת השנית הנצלת מן החטא, ואם היא קודמת במעלה מפני שכל שב כבר היה צדיק קודם שיחטא, ואין כל צדיק, שב ואמר עליהם (תהלים לב ב): “אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָו‍ֹן” וגו’, וזכר הכת הזאת באחרונה מפני מעוט מציאתה בכל דור, כמ”ש (תהלים קל ג): “אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד” ואמר (קהלת ז כ): “כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ” וגו’ ונאמר (מלכים א ח מו): “כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא” , ובעבור זה קבעו רבותינו בפתיחת תפילתנו עניין התשובה והסליחה בהרוצה בתשובה והמרבה לסלוח.
וראוי לנו עתה לבאר מדברי התשובה עשרה ענינים.
• הראשון מה היא התשובה.
• והשני לכמה חלקים תחלק.
• והשלישי במה תהיה התשובה מן האדם.
• והרביעי בבאור גדריה.
• והחמישי בתנאי כל אחד מהם.
• והששי איך אופני ההערה לאדם על התשובה.
• והשביעי בבאור מפסידי התשובה.
• והשמיני הישתווה בעל התשובה עם הצדיק הניצל מן החטא אם לא.
• והתשיעי אם יתכן לחוטא לשוב מכל חטא אם לא.
• והעשירי מה אופני התחבולה למי שהתשובה מחטאיו קשה עליו. ובזה נשלמים כל אופני התשובה וחיוביה אשר בהם נקווה מחילת עונותינו בעזה”י:

תוכן עניינים
• 1 פרק א
• 2 פרק ב
• 3 פרק ג
• 4 פרק ד
• 5 פרק ה
• 6 פרק ו
• 7 פרק ז
• 8 פרק ח
• 9 פרק ט
• 10 פרק י

פרק א
ואומר בבאור מהות התשובה שטעם התשובה הוא התקנת האדם לעבודת הבורא יתברך אחר יציאתו ממנה וחטאו בה והשבת מה שאבד ממנה אם בעבור סכלותו באלהים ובענייני עבודתו או שגבר יצרו על שכלו או להתעלמותו ממה שהוא חייב בו לאלהים או בעבור התחברותו לחברים רעים פתוהו וחטא בעבורם ונמצא בזה כמו שאמר החכם (משלי א י): “בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא” ואמר (משלי כד כא): “יְרָא אֶת יְהוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב”. והיציאה מעבודת הבורא על שני דרכים, אם בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו והתעלמותו ממנו, או בעשות מה שהזהיר מעשותו וכוון בו להמרות את בוראו, ואם תהיה יציאתו מן העבודה בעזיבת מה שצוה הבורא לעשותו בלבד אופן תשובתו מקצורו יהיה בהשתדלו במעשה הנכון והדבקו בגדרי התשובה אשר אני עתיד לבארם בזה השער, ואם היתה במה שהזהיר הבורא מעשותו אופן השגת קצורו יהיה בהשמרו מחזור אל כל מין המעשה ההוא, ושישתדל לעשות הפכו עם הדבקו בגדרי התשובה ותנאיה אשר אני עתיד לבארם בשער הזה בעזרת האל יתברך. והדמיון בזה בעניינים הטבעים באדם שחלה גופו מחמת המזון, אם מפני שנמנע מאכול מה שיש בו התמדת בריאותו, או מפני שאכל מה שהזיקו והפסיד בריאותו, וכשיהיה חליו ממעוט המזון אשר התמיד בו בריאותו, אופן חזרתו אל הנכונה יהיה בהרבותו ממיני המזונות הראויים לטבעו עד שישוב אל הגבול השווה, וכשיחזור אל עניינו הראשון הטבעי ינהג במזונו המנהג השווה, ואם יהיה חליו מפני שהתנהג במה שהזיקו מהמזון, אופן בריאותו יהיה בהשמרו מן המזון ההוא והדומה לו, ולהתנהג במה שהוא הפך מזגו וטבעו עד שישוב אל העניין השווה, וכאשר יבריא גופו ויעמוד על הגבול השווה לו יאכל מן המאכלים השווים בין שני המאכלים והאמצעיים בין שני המזגים וכבר דמה הכתוב העוונות במאכל הרע כמ”ש (ירמיהו לא כט): “אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת… הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו”:

פרק ב
אבל חלקי התשובה הם שלשה.
אחד מהם השב מחמת שלא מצא דרך לעבירה וכשהוא מוצא גובר יצרו על שכלו ולא ימנע ממנה וכאשר ישלים עשותה יראת גנות מעשהו ויתחרט על מה שעבר בה וזה שב בפיהו לא בלבו ובלשונו לא במעשהו והוא חייב בעונש הבורא יתברך ובו נאמר (ירמיהו ז ט): “הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר” וגו’ (ירמיהו ז יא): “הַמְעָרַת פָּרִצִים” וגו’. והחלק השני השב בלבו ובאבריו ועומד בשכלו כנגד יצרו ומתנהג להכריח נפשו ולהלחם עם תאוותיה עד שינצחנה וימנענה ממה שישנאהו הבורא יתברך אלא שנפשו רוצה להטותו תמיד אל הפך עבודת הבורא ושואפת אל העבירה והוא משתדל לחסום אותה ופעם תנצחהו ופעם ינצחנה וזה אינו שלם בדרך התשובה שמחייבת לו הכפרה עד שיסור מן העבירות לגמרי כמו שכתוב (ישעיהו כז ט): “לָכֵן בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן יַעֲקֹב וְזֶה כָּל פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ” וגו’. והחלק השלישי אדם שהתנהג בכל תנאי התשובה והגביר שכלו על תאוותו והתמיד לחשוב עם נפשו וירא את בוראו ובוש ממנו והשיב אל לבו גודל חטאו ועונו והכיר גדולת מי שהמרה אותו ועבר על דברו והציב עוונותיו לנגד עיניו ולנכחו תמיד מתחרט עליהם ומבקש המחילה בהם כל ימי חייו עד בוא קצו וזה ראוי אצל הבורא להנצל:

פרק ג
אבל במה תהיה התשובה מהאדם אומר בזה כי תתכן לו אחר הקדמת ידיעתו בשבעה דברים. הראשון שידע גנות מעשהו ידיעה ברורה כי אם לא יתברר לו זה ויהיה מסתפק או שוגג בלתי מזיד לא תתכן החרטה ממנו עליו ובקשת המחילה בו כמו שכתוב (תהלים נא ה): “כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד”. והשני שידע בחיוב רוע מעשהו וגנותו כי אם לא יתברר אצלו כי מעשהו רע ומפעלו אינו טוב לא יתחרט עליו ולא יקבל תנאי התשובה ממנו ודינו בו כדין השוגג ואמתלאתו רחבה כמ”ש (תהלים יט ג): “שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין” וגו’.
והשלישי שידע בחיוב הגמול על מעשהו, כי אם לא ידע זה, אין צורך מביאו אל החרטה עליו וכשיתברר אצלו כי הוא ענוש עליו יתחרט אחר כך ויבקש המחילה כמו שכתוב (ירמיהו לא יח): “כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי” וגו’ ואמר (תהלים קיט קכ): “סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי” וגו’.
והרביעי שידע שהוא שמור עליו ונכתב בספר עונותיו ולא יעבור עליו העלם ולא שכחה ולא הנחה כמ”ש (דברים לב לד): “הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי” ואמר (איוב לז ז): “בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם” וגו’, כי אם יחשוב כי הוא מופקר ואיננו שמור עליו לא יתחרט ולא יבקש המחילה בו מפני איחור עונשו עליו כמ”ש (קהלת ח יא): “אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע”.
והחמישי שידע אמת כי התשובה אופן רפואת מדווהו, והדרך אל הָאֲרוּכָה מרוע מעשהו וגנות מפעלו ושבה יתקן טעותו וישיב אבידתו כי אם לא יתברר אצלו זה יתייאש מכפרת הבורא יתברך ומרחמיו, ולא יבקש ממנו המחילה על מה שקדם לו מרוע מפעלו כמ”ש (יחזקאל לג י): “אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה”, והיתה התשובה על זה מהבורא על ידי נביאו (יחזקאל לג יא): “חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע” וגו’.
והששי שיחשוב עם נפשו במה שקדם לבורא עליו מן הטובות ומה שקדם לו מהמרותו תמורת ההודאה עליהן ושישקול עונשי העבירה עם ערבותה וערבות גמול הצדקה עם צערה בעוה”ז ובעוה”ב כמו שאמרו רבותינו ז”ל (משנה אבות ב א): “והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה”.
והשביעי חוזק סבלו להימנע מן הרע אשר הרגיל בו והסכמתו לסור ממנו בלבו ובמצפונו כמו שכתוב (יואל ב יג): “וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם”. ובהתקדם בירור אלו השבעה דברים בדעת החוטא תתכן ממנו התשובה מעונותיו:

פרק ד
אבל גדרי התשובה הם ארבעה. הראשון החרטה על מה שקדם לו מן העונות. והשני שיעזבם ויסור מהם. והשלישי שיתודה בהם ויבקש המחילה עליהם. והרביעי שיקבל על נפשו שלא ישוב לעשותם בלבו ובמצפונו והחרטה אות על גנות מעשהו בעיניו כמ”ש (שם) מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה, ואמר במי שהתמיד על חטאיו (ירמיה ח) אין איש נחם על רעתו ואנחנו רואים כזה בין בני אדם כשמראה החוטא לחבירו החרטה על מה שחטא לו הוא הסבה החזקה למחול לו והעזיבה אות על בירור אמונתו בגמול ובעונש כמ”ש (ישעיה נה) יעזוב רשע דרכו וגו’, ואמר במי שהתמיד על חטאיו (שם מ) בעון בצעו קצפתי ואכהו וגו’. וכמו זה נראה בין בני אדם כי כאשר ימנע המריע לחבירו מהרע אליו אחר החרטה אז יהיה ראוי למחול לו ולעבור על פשעו ובקשת המחילה אות על כניעתו ושפלותו לפני האלהים והתודותו בעונו סבת המחילה לו כמו שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם ואמר בהפך זה (ירמיה ב) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי ואמר (משלי כח) מכסה פשעיו לא יצליח, וכזה נראה בין בני אדם כי החוטא לחבירו כשיכנע לו ויודה שחטא לו והרע אליו ובקש ממנו המחילה והכיר חבירו ממנו שהוא מתחרט על מה שקדם לו מן החטא לא יתעכב מלמחול לו ומעבור על פשעו ויסיר מה שיש לו בלבו טן הנטירה אבל הקבלה שלא ישנה אות על ידיעתו ברוע מעשהו וגודל חטאו כמו שנאמר (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף ונאמר(הושע יד) אשור לא יושיענו וגו’ ונאמר בהפכו (ירמיה יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו’. וכמו זה נראה בין בני אדם כשיקבל החוטא לחברו על עצמו שלא ישנה להרע לו ויראה החרטה והעזיבה ויתודה יהיה זה גמר סבות המחילה לו והסר האשמה ממנו ודחות העונש מעליו וכשיתקבצו בשב אלו הארבעה נדרים בתנאיהם אשר אנו עתידים לבארם יכפר לו הבורא עונו ויעביר על פשעו, ואם יהיה העון ממה שנאמר בו (שמות כ) לא ינקה כשבועת שוא ואשת איש מקיל הבורא עונשו בעוה”ז ומטיב לו בעוה”ב ויכנס בכת הצדיקים כמו שנאמר (ישעיה נט) ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וגו’ ואמר (ירמיה ד) אם תשוב ישראל נאם ה’ אלי תשוב ואמר (שם טו) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד:

פרק ה
אבל תנאי גדרי התשובה רבים מאד אך אזכור מהם עשרים תנאים ונבאר בכל גדר מגדרי התשובה חמשה תנאים ובהם יהיה כל גדר מגדריה הארבעה שלם.
מהם תנאי החרטה חמשה.
הראשון היראת ממהירות עונש הבורא לחוטא על מה שקדם לו מן העונות ותחזק בעבור זה חרטתו כמו שנאמר (שם יג) תנו לה’ אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו’.
והשני שבירת לבו והכנעו לאלהים על מה שהיה ממנו מן החטא כמו שנאמר (ד”ה ב ז) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם.
והשלישי לשנות מלבושיו ותכשיטיו להראות סימני החרטה בדבריו ובמאכליו ובכל תנועותיו כמו שנאמר (י רמיה ד) על זאת חגרו שקים וגו’ ואמר (יונה ג) ויתכסו שקים האדם והבהמה.
והרביעי הבכי והצעקה והאבל מתחרט על מה שקדם לו מן החטא כמו שנאמר (תהלים קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך ואמר (יואל ב) בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה’.
והחמישי שיוכיח נפשו ויכלימנה במצפונו על מה שהיה מקצורו בחובת הבורא יתעלה עליו כמו שנאמר (שם) וקרעו לבבכם ואל בגדיכם.
ותנאי העזיבה גם כן חמשה.
אחד מהם עזיבת כל מה שהזהיר הבורא ממנו כמו שנאמר (עמוס ה) שנאו רע ואהבו טוב ואמר (ישעיה נו) ושומר ידו מעשות כל רע ואמר (שם נה) יעזב רשע דרכו וגו’.
והשני עזיבת המותר המביא לידי איסור בדברים המסופקים אם מותרים הם או אסורים כמו שנאמר על קצת החסידים שהיו פורשים משבעים שערים משערי המותר מיראתם שער אחד משערי האסור וכמו הסייגים שצוו עליהם רבותינו ז”ל ואמרו ועשו סייג לתורה.
והשלישי שתהיה עזיבתו העבירות אחר יכלתו עליהם והזדמנותם לו לא ימנע מעשותם כי אם מיראת עונש הבורא כמו שנאמר (תהלים קיט) סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי.
והרביעי שתהיה עזיבתו העבירות מבשתו מן הבורא לא מיראת בני אדם ולא לתקותו אותם ולא לבשתו מהם ולא יהיה כמו שנאמר בהם (ישעיה כט) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ואמר (מלכים ב יב) ויעש יהואש הישר בעיני ה’ כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן.
והחמישי שיעזוב עשות הרע עזיבת היאוש ממנו שלא יתן אל לבו לשנות אליו ויאמר בלבו ובלשונו כמו שאמר החסיד (איוב לד) אם עול פעלתי לא אוסיף.
אבל תנאי בקשת המחילה כמו כן חמשה.
אחד מהם התודותו בעונותיו ושירבו בעיניו ובלבו כמו שנאמר (ישעיה נט) כי רבו פשעינו נגדך.
והשני שיזכור אותם תמיד וישימם לנגדו ונוכח פניו כמ”ש (תהלים נא) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.
והשלישי שיתענה ביום ויתפלל בלילה עת שלבו פנוי ואין לו טרדה בעסקי העולם כמ”ש (איכה כ) קומי רוני בלילה. ואני עתיד לבאר מעלת תפלת הלילה בעזרת השם.
והרביעי שיתחנן אל האלהים ויעטוף אליו תמיד לכפר עונותיו ולמחול לו ולקבל תשובתו כמ”ש (תהלים לב) חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי וגו’ ואמר (שם) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא.
והחמישי שיטרח וישתדל להזהיר בני אדם מכמות עבירותיו וליראם מעונשם ולהזכירם בתשובה מהם כמו שכתוב (יונה ג) מי יודע ישוב ונחם האלהים ונאמר (תהליס נא) אלמדה פושעים דרכיך.
ותנאי הקבלה שלא ישנה לעשות מה שהזהיר ממנו הבורא חמשה כמו כן.
אחד מהם שישקול ערבות מהרה וכלה מעורבבת בערבות מתאחרת קיימת מתמדת זכה מבלי קדרות וערבוב ושישקול צער מהר כלה אין לו קיימא בצער מתאחר מתמיד אין לו הפסק כמו שכתוב על הערבות (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבם ואמר על הצער (שם) ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו’ ואמר (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה וגו’ ואמר (שם) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו’. וכאשר יתן החוטא אל לבו הדבר הזה ראוי לו לקבל עליו שלא ישנה אל חטאו.
והשני שיתן אל לבו בוא יום המיתה ובוראו קצוף עליו על מה שקדם לו מן הקצור בחובותיו כמ”ש (שם) ומי מכלכל את יום בואו. וכאשר ישיב זה אל לבו חייב לירא מעונשו ולהסכים עם נפשו שלא ישנה אל מה שיקצוף אדוניו עליו.
והשלישי שיתן אל לבו הימים אשר נטה בהם מאחרי אלהיו ולא השגיח לעבודתו עם התמדת טובותיו עליו בהם כמ”ש (ירמיה ב) כי מעולם שברתי עלך נתקתי מוסרותיך ותאמרי לא אעבור ופירוש לא אעבור לא אקבל עבודתך ולא אבוא בבריתך כאלו אמר לא אעבור בבריתך מענין (דברים כט) לעברך בברית ה’ אלהיך.
והרביעי שישיב הגזלות וימנע מן העבירות וירף מהזקת כל הברואים כמו שכתוב (יחזקאל לג) חבול ישיב רשע גזלה ישלם ואמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו וגו’ כי או תשא פניך ממום.
והחמישי שיתן אל לבו גדולת הבורא יתעלה אשר המרה דברו ויצא מקשר עבודתו ומסורת תורתו ויוכיח את נפשו ויכלימנה על זה כמו שנאמר (דברים לב) הלה’ תגמלו זאת ואמר (ירמיה ה) האותי לא תיראו נאם ה’. ובזה ישלמו גדרי התשובה אשר הקדמנו:

פרק ו
אבל אופן ההערה יהיה לאחד מארבעה דברים.
האחד מחוזק הכרת האדם את אלהיו ובחינתו בהתמדת טובתו עליו ומה שהוא חייב עליה מעבודתו ושמור מצותיו והזהר ממה שהזהיר והוא כעבד הבורח מאדוניו כשהוא חושב בטוב אשר גמלו ישוב אליו לרצונו לבקש ממנו מחילה על מה שקדם לו מהמרותו וברחו מעבודתו והוא העבד המפיק דרך הטובה ומבין נתיב ההצלה ובכמוהו נאמר (שם ד) אם תשוב ישראל נאם ה’ אלי תשוב, ר”ל אם תשוב לרצונך קודם בוא העונש עליך אקבל תשובתך ואבחר בך לעבודתי, ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ולא תברח מעבודתי ונשבעת בשמי באמת ולבך לשוב אלי באמונה יתברכו בך גוים ובך יתהללו. והתשובה על כל התנאים הוא מה שאמר והתברכו בו גוים ובו יתהללו. ואמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם.
והשני בעת שתבואהו תוכחת הבורא יתברך והכלמתו על רוע מעשיו ומפעליו בין ע”י נביא דורו אם יהיה בזמן הנבואה או מתורת ה’ הנאמנה או מפי מורה לעבודת האלהים אשר הוא טענת הבורא בארץ על ברואיו ואין דור מן הדורות ריק ממנו כמו שאמרו רבותינו ז”ל עד שלא כבתה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע תלמידו. עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. עד שלא כבתה שמשו של אליהו זרחה שמשו של אלישע. יום שמת רבי עקיבא נולד רבינו הקדוש. ועל הדרך הזה ימצא בכל הדורות ובכל הארצות לא יחסר קורא אל האלהים ואל עבודתו ומורה את תורתו, והשב הזה כעבד שברח מעבודת אדוניו ופגע עבד נאמן לאדוניו והוכיחו על ברחו מאדוניו ויעץ אותו לשוב אליו והבטיחו שימחול לו והזכירו רוב טובותיו וחפציו עליו ושב אליו ונכנע אליו.
והשלישי כשהוא רואה נסיון הבורא וחוזק עונשו למי שהלך בדרכו לצאת מעבודתו יוסר בו וישוב אל ה’ מיראתו עונשו ונקמתו החזקה והוא כעבד הבורח מאדוניו כשישמע מה שהיה מעונשו למי שברח ממנו כמוהו ויוסר בו וישוב מתחנן אל אדוניו למחול לו ולסלוח עונו קודם שיבואנו העונש וע”כ אמר הכתוב (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ אתכם וגו’ כאשר קאה וגו’.
והרביעי בבוא עונש הבורא עליו במין ממיני הצרות וכיון שהרגיש בו נעור והקיץ משנתו ושב אל האלהים מחטאו, והוא כעבד הבורח מרבו אשר שלח אליו מי שייסרנו ויעננו על ברחו מעבודתו וכאשר הגיע אליו ברח אל אדוניו מתודה מחטאיו ומבקש מחילתו וסליחתו ובכמוהו נאמר (משלי א) בבוא כשואה פחדכם וגו’ אז יקראונני ולא אענה ואמר (ד”ה ב לג) וכהצר לו חלה את פני ה’ ויכנע מאד והמצליח השב אל האלהים בפנים הראשונים ותחתיו בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שבאתהו תוכחת הבורא והם הפנים השניים ותחתיהם בהצלחה ובקבול מי שלא שב עד שחלה הרעה על סביביו ותחתיו בקבול והחזרה מי שלא שב עד שחל עליו העונש ונתיסר בו והוא הרחוק שבשבים לקבל האלהים תשובתו ולמחול חטאו עד שישוב אל ה’ ויראה מן החרטה והעזיבה ובקשת המחילה בלבו ובלשונו ובתנועותיו מה שיחייב למחול לו ולקבל תשובתו ולעבור על פשעיו:

פרק ז
אבל מפסידי התשובה רבים מאד וכבר זכרתי רובם במה שקדם מן השער הזה וממפסידיה עוד ההסכם על העבירה והוא ההתמדה על עשותה והאיחור מהניח אותה ולא תתכן תשובה עם זה וכבר נאמר אין קטנה בעבירות עם ההתמדה ולא גדולה בהם עם בקשת המחילה והוא שההתמדה מורה על בזותו דבר האלהים ושהוא מקל במצותו והזהרתו ומזמן עצמו לעונשו ובו נאמר (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה כי דבר ה’ בזה, ועוד כי ההתמדה על העבירה ואם היא קטנה הולכת וגדלה בהתמדתו עליה והגדולה כשמבקש בעליה מחילה עליה ועזב אותה ליראת האלהים הולכת הלוך וחסור ומתמעטת עד שתמחה מספר עונותיו וינקה ממנה בעליה בתשובה הלא תראה החוט של משי כמה הוא חזק כשיכפיל פעמים רבות וכבר ידעת כי עיקרו מחלוש שבדברים והוא ריר התולעת ונראה החבל הגדול של ספינה בשמשמשין בו זמן ארוך הולך הלוך וחסור עד אשר יפתח (ס”א יפסק) וישוב חלוש מכל חלוש וכמו כן ענין הקטנות והגדלות בעבירות עם ההתמדה ובקשת המחילה ועל כן דמה אותם הכתוב בו כמו שנאמר (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכבר נאמר אל תביט לקטנות מה שעשית אך תביט לגדולת מי שחטאת לו ואל תשמח לסכלות בני אדם ברוע מצפונך וראוי שתאבל ליריעת הבורא במה שאתה צופן והשקפתו על נסתרותיך ונגלותיך ושהוא זוכר אותם לך יותר ממה שאתה זוכר מפני שאתה תשכח והוא לא ישכח ותתעלם ולא יתעלם כמ”ש (שם סה) הנה כתובה לפני ואמר (ירמיה יז) חטאת יהודה כתובה.
וממפסידיה עוד החזרה אל העבירה אחר השלמת תנאי התשובה ממנה כמו שאמר (שם לד) בפרשת הדבר אשר היה אל ירמיהו לשלח איש את עבדו ושאר הענין ההוא. וממפסידיה גם כן מי שיבטיח (ס”א שייחל) את נפשו לשוב באחרית ימיו וחושב שיתרחק מן העבירות לאחר שיגיע אל רצונו וישלים תאותו מהם והוא כמרמה את אלהיו ובו אמרו רז”ל האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה וכתוכחה אשר כתבתי בסוף זה המסר נפשי הכיני צדה לרוב אל תמעיטי, בעוד בחיים חייתך ויש לאל ידך כי רב ממך הדרך, ואל תאמרי מחר אקח צדה כי פנה היום כי לא תדעי מה ילד יום, ודעי כי תמול לעד לא ישוב וכל אשר פעלת בו שקול וספור וחשוב, ואל תאמרי מחר אעשה כי יום המות מכל חי מכוסה, מהרי עשות בכל יום חקו כי בכל יום המות ישלח חצו וברקו, ואל תתמהמהי מעשות חק דבר יום ביומו בי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו. וממפסידי התשובה ג”כ שיהי’ השב שב מקצת עונותיו ומתמיד על קצתם כמו שיצא מן העבירות שבינו ובין המקום וישוב מהם ולא יצא ממה שיש בינו ובין בני אדם מגזל ואונאה וגנבה והדומה לזה ובזה נאמר (איוב יא) אם און בידך הרחיקהו ואמרו רז”ל בענין הזה אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בו למה הוא דומה למי שתופס שרץ בידו אפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו עלתה לו טבילה שנאמר (משלי כח) ומודה ועוזב ירוחם, ומה שהקדמנו ממפסידי השערים אשר קדמו בספר הזה כלם ג”כ מפסידים התשובה ואינני צריך לשנותם בשער הזה:

פרק ח
אבל אם ישתוה השב עם הצדיק אומר כי יש מן השבים שישתוה אחר התשובה עם הצדיק אשר לא חטא ומהם מי שיש לו יתרון על הצדיק ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אע”פ ששב.
ובאור החלק הראשון הוא שיהיה החוטא בקצורו במצות עשה שאין בה כרת כציצית וכלולב וכסוכה והדומה לזה. וכאשר ישוב המקצר בהם בלבו ובלשונו וישתדל לעשות אותם ולא ישנה קצורו בהם ימחול לו הבורא וישתוה עם הצדיק אשר לא קצר בהם, ובכמו זה נאמר השב מן החטא כמי שלא חטא ואמרו רז”ל עבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו שנאמר (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם.
והחלק השני והוא שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה שאין בה כרת ואח”כ שב מפנה תשובה שלמה בכל תנאיה ושם עונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו (ס”א מבקשתו) מהבורא ונכנס בלבו המורא מעונשו ונשברה נפשו והוא נכנע ושפל לפני האלהים תמיד והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרוע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול, חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו וכבר נאמר כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח כמ”ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו אילו לא היה לכם עון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון אמרו לו ומהו גדול מן העון אמר להם הגאות והחונף ובשב כזה ארז”ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
והחלק השלישי שיהיה השב עובר עבירות גדולות ממצות לא תעשה שיש בה מיתה בידי אדם וכרת בידי שמים כחלול השם (ס”א כחלול שבת) ושבועת שקר והדומה להם מן הגדולות ואחד כך שב מטעותו בהם והשלים תנאי התשובה וגדריה כי המחילה לא תתכן לו עד שינוסה בעוה”ז ממה שיוכל לסבלו וינקה מעונותיו ובו אמרו רז”ל עבד על מצות לא תעשה שיש בה כרת ומיתת ב”ד ועשה תשובה יסורין ממרקין ומיתה מכפרת שנאמר (תהלים פט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וכתיב (ישעיה כב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון והצדיק שלא עבר אלו העבירות יש לו יתרון על השב מהם בלי ספק:

פרק ט
אבל אם תתכן התשובה מכל חטא אם לא, אומר בתשובת השאלה הזאת כי העונות שני מינים.
אחד מהם עונות (ס”א עבירות) שבין אדם למקום בלבד ככחש באלהים והמחשבות הרעות והמצפונים הרעים ולאוין שבחובות הלבבות והרבה מחובות האברים אשר לא יחמוס החוטא בהם כי אם נפשו בלבד ואין אשמה עליו אלא להמרותו מצות אלהיו.
והמין השני עונות (ס”א עבירות) שבין אדם לחבירו והם שיש בהם ענין מעניני הרעה והחמס לבני אדם אם בגופם אם בממונם או בזכרם ומקבץ החוטא חמסו בנפשו בהמרותו את אלהיו עם חמסו ב”א. ומה שיהיה מן העונות והחטאים בין האדם לאלהיו בלבד תתכן לו התשובה מהם בעודנו בחיים כשיתעורר לקצורו וישתדל לשוב מעונו אצל בוראו ומן הדין עליו שתהיה התשובה מן העון במין שחטא בו אם יוכל שאם יהיה החטא בחובות הלבבות כלב הרע והמחשבה הרעה והנטירה והקנאה והשנאה והדומה לזה, התשובה ממנו ראויה להיות בהטבת הלב ואהבת הטוב לבני אדם והמחילה להם. ואם יהיה החטא באבר מאברי הגוף באכילת מה שאסר הבורא אכילתו והבעילות שהזהיר מהם וחלול שבתות ומועדים ושבועות שקר ראוי שתהיה תשובתו ממנו באותו ענין ובאותו מין שהיה חוטא בו עם שתוף הלב בכוונה לאלהים. וכל הענין הזה יתכן לאדם בחייו בעוד שהוא מאריך ימים עם בירור כוונתו (ס”א הכרתו) כשהוא מכוין לתשובה ולטהר נפשו מעונו אצל בוראו ובכמוהו אמר החכם (משלי ט) אם חכמת חכמת לך. אבל מה שיהיה מן העונות לאלהים ולבני אדם יקשה על האדם התשובה מהם לכמה פנים. מהם שלא ימצא העשוק או שימות או שמקומו רחוק ומהם שיאבד הממון מיד העושק ואין לאל ידו להשיב העושק לבעליו ומהם שהעשוק שמא לא ימחול לעושק במה שעשקו מהזיקו בגופו וספרו בגנותו ומהם שלא יכיר העושק את העשוק או שלא ידע סך הממון אשר עשק כמו שעשק אנשי קריה או אנשי מדינה ולא הכיר אותם ולא נתברר אצלו מספר הממון שלקח מהם בעול ובחמס ומהם שנטבע הממון האסור בכפליו מן המותר ואינו קל להוציא אותו ממנו אלא בהפסד הרבה חלקים מן המותר כמ”ש רבותינו ז”ל גזל מריש ובנאו בבירה בית שמאי אומרים מקעקע כל הבירה כלה ומחזיר מריש לבעליו ובית הלל אומרים אין לו אלא דמי מריש בלבד מפני תקנת השבים. וממה שתקשה עוד התשובה ממנו מה שנהג בו האדם עד ששב לו המעשה הרע דבק כהדבק המעשים הטבעיים אשר לא יקל להניחם כמו שכתוב (ירמיה ט) למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו ואמר (שם יג) היהפוך כושי עורו ונמר חברברותיו וגו’. ומהם שפיכות דמים והריגת הנקיים בין בפגיעה בין בהליכת (ס”א בעלילת) רכילות במו שידעת מענין דואג בעיר הכהנים אשר גרם להרגם ברכילות תחלה ופגע בהם אחר כך כמו שנא’ (שמואל א כב) ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא בכהנים. ומהם עוד מי שגורם לאבד ממון חבירו ברכילותו אין עולה לו תשובה עד שירצה את חבירו אם בממון אם בפיוס ובכניעה למחול לו ולנשוא חטאו כמו שכתוב (מיכה ג) ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו. ומהם מי שבא אל הערוה והוליד ממנה ממזר כי החרפה לא תמוש והשבת המעוות אי אפשר לו (ס”א והשגת הטעות הזאת אי אפשר לה) כמו שאמר (איוב לא) כי היא זמה והוא עון פלילים כי אש היא עד אבדון תאכל ואמר הכתוב (הושע ה) בה’ בגדו כי בנים זרים ילדו. ומהם מי שהרגיל לשונו לכזב ולספר בגנות בני אדם ולדבר בהם ואיננו יכול לעמוד על זה מרובו (ס”א ואינו זוכר כ”ז לרוב ההרגל שהרגיל בו) מפני שאין לו תכלית אצלו וכבר שכח האנשים אשר דבר בם והכל שמור עליו וכתוב בספר עונותיו ובו נאמר (תהלים מא) ואם בא לראות שוא ידבר לבו יקבץ און לו ואמר (שם נ) אם ראית גנב ותרץ עמו ושאר הענין. והנה השוה הלשון הרע עם הגנבה והנאוף ואמר (ירמיה ט) ואיש ברעהו יהתלו. וממה שתקשה התשובה ממנו מי שהדיח בני אדם בדת שבדה להם והכריחם להאמין בה ותעה והתעה וכל אשר יוסיף העם המאמינים בה יוסיף עונו ויכפל כמו שארז”ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואמרו ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א טו) על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא וגו’. ומשיג במין הזה מי שאפשר לו לצוות בטוב ולהזהיר מן הרע לאנשים תועים ועכבו מזה יחול ממונם או יראתם או בשתו מהוכיח אותם ותעו ולא הורה אותם הדרך הישרה כמ”ש (יחזקאל לג) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש:

פרק י
אבל איך אופן התחבולה למי שקשתה עליו התשובה נאמר בתשובת השאלה הזאת כי מי שעבר עבירה מן העבירות שיקשה לתקנה באופן התשובה המיוחדת בה אינה נמלטת מאחד משני דברים. או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בוראו או שתהיה מן העבירות שבינו ובין בני אדם כמו האונאה והגניבה ומיני הגזלות והחמס והעול ומאיזה מהם שיהיה ותהיה התשובה נמנעת עליו לאחד מן הפנים שהקדמנו שהתשובה מהם קשה כשיקבל עליו גדרי התשובה בכל תנאיה אשר בכחו ויכלתו מהם הבורא מקל עליו תשובתו ועובר לו על מה שנעלם ממנו ונמנע עליו וישים לו מוצא קרוב מחטאו וירחיב אמתלאתו בו, ואם יהיה משער העריות אשר זכרנו במי שהוליד מאסורה יכרית הבורא את זרעו, ואם הוא מצד אונאה וגזל בממונו יתן לו האל ממון ויפרענו לחבירו וירצהו וימחול לו, ואם הרע לחבירו בגופו או בממונו יכניס לו הבורא יתברך בלבו רצון ואהבה עד שימחול לו במה שהיה מחטאו עליו כמו שאמר (משלי טז) ברצות ה’ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואם ירחק ממנו העשוק יזמין הבורא התקבצם עד שיכנע לפניו העושק וימחול לו ואם לא ידע האנשים העשוקים ומספר הממון אשר עשק יפיק אותו האל להוציא ממונו בתועלת כוללות כבנין גשר וחפור בארות יהנו מהם בני אדם ועשות בורות בדרכים שאין המים מצוים בהם ומה שדומה לזה מתועלת ההמון עד שתהיה תועלתו כוללת מי שעשק ומי שלא עשק ואם ימות העשוק ישיב הממון ליורשיו ואם הזיק לו בגופו או שספר בגנותו יתודה על קברו בזה במעמד עשרה בני אדם וימחול לו עונו כמו שאמרו חז”ל בענין הזה מוליך עשרה ב”א ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לה’ אלהי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו ואין התשובה נמנעת על החוטא אלא מצד מצפונו ותרמית לבו אבל אם הוא רוצה להתקרב אל האלהים לא יסגר שער התשובה בפניו ולא ימנעהו מהמגיע אליו מונע אך הוא פותח לו שער הישרה ומורה אותו הדרך הטובה בחסדו ובטובו כמ”ש (תהלים כה) טוב וישר ה’ על כן יורה. חטאים בדרך ואמר (דברים ד) ובקשתם משם את ה’ אלהיך ומצאת וגו’ וכתיב (שם ל) כי קרוב אליך הדבר מאד ואמר (תהלים קמה) קרוב ה’ לכל קוראיו וגו’.
וכבר בארתי לך אחי מחובות התשובה וגליתי לך מאופני החזרה מה שיש בו מענה עליך ונפסקו בו אמתלאותיך ומה תאמר מחר לאלהיך סכלתי ולא סכלת או תאמר עשיתי מה שעשיתי ואיני יודע ומה תהיה תשובת השאלה הזאת ומבלי ספק נהיה נשאלים. הכן התשובה בעוד שמאריכין לך. ודע אחי כי התשובה על זה איננה יוצאת כי אם ממעשינו לא מדברינו וחשוב עם נפשך תגיע לרצון בוראך כי לא ישיג הטוב היום אלא הממהר אליו ופרי הקצור החרטה. הקיצה אחי משינת פתיותך וחמול על נפשך שהיא הנכבדת שבפקדונות הבורא אצלך וכמה ועד מתי העכוב הזה וכבר כלית ימיך ברצון תאותך כאשר יעשה העבד הרע הלא תשוב לכלות שאר ימיך ברצון בוראך וכבר ידעת כי ימי האדם קצרים ותשאר בלי ספק יותר קצר כמו שאמרו רז”ל היום קצר והמלאכה מרובה היתה לך אחי רוח יקרה ונכבדת כבדת בה העוה”ז הנבזה והכלה והנחת אחריתך הנשארת לך הלא תנשא רוחך אל המקום הנכבד והמעון הרם מקום אשר לא תשפלנה הרוחות העולות אליו לעד ותמהר בעוד שער התשובה פתוח והקבלה והכפרה מצויה כמ”ש (ישעיה נה) דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. מהר אחי ומהר קודם בא פחדך כי אינך בטוח (בחיי) יום אחר ועיין לנפשך עיון שיאות לכמוך ויהיה שקול עם שכלך.
ומי שרוצה להגיע לרצון בוראו יכנס מן הפתח הצר שיכנסו ממנו החסידים הסובלים וכולנו נקוה הטוב ולא יגיעוהו אלא הממהרים אליו הרצים עדיו כמו שאמרו חז”ל הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. ואמר דוד (תהלים קיט) חשתי ולא התמהמהתי חשוב עם נפשך ובוש מבוראך שתתנהג עמו במדה שאינך רוצה לנפשך להתנהג בה עם נברא כמוך כי אתה יודע כי כשתקציף בעל מעלה קטנה מאנשי המלך על נפשך אינך מתעכב מהכנע לו והתחנן אליו למחול לך ולהבטיחך מענשו עם חולשתו בזה כ”ש אם יקצוף עליך השר וכל שכן המלך שתמהר לבקש מחילתו ותחיש בתשובה אליו ולרצותו מיראתך מהירות עונשו, וכבר ידעת חולשתו מעשות דבר בלתי גזרת הבורא כמ”ש החכם (משלי כא) פלגי מים לב מלך ביד ה’ אל כל אשר יחפוץ יטנו עם כלות מלכותו ונתישת ממשלתו והתחלקות לבו וטרדתו בקצת הדברים מקצתם ועבור השכחה וההעלמה עליו ורוב מה שנעלם ממנו מן הדברים הנראים כ”ש הנסתרים. ועם ידיעתך כל זה אינך מתאחר לבקש ממנו למחול עונך ולמהר אל מה שירצהו ויקבלהו ממך ואיך לא נבוש אחי מבוראנו המשקיף על הנסתר ועל הנגלה ממעשינו ומחשבותינו אשר לא תעבור עליו שכחה ולא העלמה ולא יטרידהו דבר מדבר ואין מנוס מדינו ואין קץ למלכותו שנטה מעליו ונתאחר מהכנע לו ומשוב אליו ואין אנו יודעים עת קצנו ותכלית מדת ימינו, ואלו היה אדם מזהיר אנשי קריה או אנשי מדינה ויאמר בני אדם היו נכונים לנסוע לעוה”ב כי איש אחד יפקד מכם בחדש הזה ואינני מודיע אותו (ס”א ואינני יודע אותו) האין מן הדין על כל אחד מהם שיהיה נכון למות מיראה שמא יהיה הוא האיש ההוא ואיך לא נהיה כולנו נכונים לו ואנחנו רואים כי המות בכל חדש מכלה מספר רב מן החיים הלא מן הדין עלינו שנירא על נפשותינו בכל חדש ונחשוב על ענינינו וצידתנו ובית מועדנו קודם עת הצורך אליהם אפילו יום אחד כמו שאמרו ז”ל שוב יום אחד לפני מיתתך ונאמר (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. בחון ביתרון שכלך והכרתך ברור זה במה שאתה רואה בעיניך בברור מה שיגיד לך זולתך ואל תדחה שכלך ובינתך כי כבר נאמר כי לבורא יתברך על עבדיו טובות אם יקבלו אותם ינוחו בם (ס”א ירווחו בם) ואם ישיבום עליו יהיו לטענות עליהם ואח”כ ישובו לנקמה והבורא יתברך הטיב לך בחכמה ובתבונה ובדעת שם לך בהם יתרון על זולתך הזהר והזהר שלא ישובו לטענה עליך וכבר העיר אותך אל הדרך הישרה והורה אותך נתיב טובתך ולחמלה עליך ולנהלך לאט ולא רצה לך שתתמיד על פתיותך ותחזיק במריך ללכת עמך על דרך החסד אשר יאות לו ובחמלתו ורחמיו על ברואיו כמ”ש (תהלים כה) טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך וכבר קרא אותך לאט ובלשון רכה ואחר כך בתוכחת והכלמה ואחר כך הזהיר אותך בעונשו כדי שתשוב אליו ותמהר לחזור עדיו.
מהר אחי ומהר להאזין אליו ולשמוע בקולו ולדבקה בו ובחור לנפשך מה שבחר לה אלהיך ורצה לה מה שרצה ממנה בוראך, ואל תביאך העצלה להקל בה כי אם תקל נפשך בעיניך איזה דבר יהיה נכבד אצלך והזהר פן ישיאך הרהור לבך ויאמר לך עתה אחרי אורך התעלמותי וחליפות רוב ימי אשוב אל האלהים ואבקש מחילתו וראוי שתשיב עליו במה שאמר הנביא בענין הזה (יחזקאל יח) ובשוב רשע מרשעתו ובשוב צדיק מצדקתו עד סוף הענין. וכבר המשילו זה הקדמונים לאדם שהיו בידו דרכמוני כסף והיה צריך לעבור בנהר גדול וכאשר עמד על שפת הנהר השליך הדרכמונים ההם בנהר מפני שקוה להפסיק הנהר בהם והשליכם כלם חוץ מאחד שנשאר בידו ולא נפסקו המים בעבורם וכאשר ראה כן אמר למלח אחד שהיה בנהר קח זה הדרכמון אשר בידי והעבירני בספינתך בנהר ועשה המלח כן והגיעו לחפצו בדרכמון ההוא אשר נשאר בידו והשיג בו מה שלא הגיע אליו בכל הדרכמונים שאבד בנהר וכאילו לא אבד מאומה. וכן בעל התשובה אשר כלה רוב ימיו בזולת עבודת הבורא כשיחזור בתשובה באחרית ימיו ימחול לו הבורא מה שקדם מרוע מעשיו כל ימיו כמ”ש (שם) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו ואמר (שם לג) כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו.
ואל יכבד עליך אחי הערתי אותך לשמירת עצמך אשר ארכו ימי התעלמותך (ס”א התעלמותי) ממנה כי לא יחדתיך בה מבלעדי נפשי והכנע לאמת ואל תברח ממנה והודה לאלהים אשר העיר אותך למה שלא ידעת ואל תקח אורך התעלמות זולתך המעיר לך לטענה לך ולאמתלא כי זה מתרמית היצר ומצודיו לאנשים אשר הכרתם חלושה. האלהים ישימנו מן הממהרים אליו והשבים עדיו בלב שלם ברחמיו אמן:
נשלם שער השביעי. בעזרת האל יתברך:

בחשבון האדם עם נפשו לאלהים. וזה פתח השער:
אמר המחבר מפני שקדם מאמרנו בגדרי התשובה ותנאיה והיה החשבון עם הנפש אחד מתנאיה ראיתי לסמוך לה באור עניני החשבון עם הנפש בעבור מה שיש בו מעניני ההערה לה למה שיש בה תקנתה בשני עולמים כמו שאמר דוד ע”ה (תהלים קיט נט): “חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ”. וראוי לנו לבאר מדבר החשבון עם הנפש ששה ענינים:
הראשון מה החשבון עם הנפש.
והשני אם חשבון כל בני אדם שוה אם לא.
והשלישי על כמה פנים יהיה חשבון האדם עם נפשו.
והרביעי מה תועלת החשבון הזה.
והחמישי אם האדם חייב לחשוב עם נפשו תמיד אם לא.
והששי במה שחיוב האדם לסמוך לחשבון מן המעשים.

תוכן עניינים
• 1 פרק א
• 2 פרק ב
• 3 פרק ג
• 4 פרק ד
• 5 פרק ה
• 6 פרק ו

פרק א
אבל החשבון עם הנפש הוא השתדלות האדם בעניני תורתו ועולמו בינו ובין שכלו כדי שידע בזה מה שיש לו ומה שיש עליו מן החובות וכבר הזהירנו על זה הנביא ע”ה באמרו (דברים ד לט): “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים וגו'” ואמר דוד ע”ה (תהלים לד ט): “טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'” ואמר (דברי הימים א כח ט): “דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ” ואמר (תהלים לב ט): “אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין” ואמר במי שלא הסתכל בעניניו ולא חשב עם נפשו עליהם (ישעיה מד יט): “וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה” ואמר (תהלים עח מב): “לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ” ואמר (דברים לב ז): “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם” ואמר (תהלים קמג ה): “זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם” ואמר (איוב לו ג): “אֶשָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק”:

פרק ב
אבל אם חשבון כל בני אדם שוה אם לא, נאמר כי התשובה בזה שהשתדלות בני אדם בעניני תורתם ועולמם יתחלף כפי התחלפות הכרתם ושכלם וזכות הבנתם וכל אחד ואחד מהם מצווה לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב בו מעבודת הבורא יתעלה כפי הכרתו בטובות הבורא הכוללות והמיוחדות כמו שאמר הכתוב (דברים יא ב): “וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ וגו'”(דברים יא ז): “כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת וגו'” רוצה לומר כי טענת הבורא עליכם יותר חזקה ונראית ממה שהיא על בניכם אשר לא ראו את מופתי הבורא כראותכם מפני שאתם ראיתם אותם בעיניכם ואתם המיוחדים בטובות הגדולות מבלעדיהם והנצלים ממכות מצרים וקֹרַח ולא הם ועל כן חייבים אתם בעבודה עליהם. וכן נאמר בשאר ב”א כי מה שחייבים בו יתחלף כפי התחלפות הכרתם והתחלפות הטובות עליהם ועל המאמין לחשוב עם נפשו במה שהוא חייב לאלהים ית’ וידקדק בדבר בתכלית יכלתו וכפי השגתו ממנו ומה שיגיע אליו במעשה ישתדל בו ויטרח ומה שלא יוכל להשיגו במעשה ישיגהו בידיעה ויתאוהו כמ”ש דוד ע”ה (תהלים קיט ה): “אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ” ואמר (תהלים יט יא): “הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וגו'” והבורא ידינהו לזכות והוא חייב לצפות לעתות אשר תשיג ידו ויוכל בהם לשלם מה שיתכן לו מחובות הבורא יתברך ואל ירחיב על עצמו האמתלאות בו ויזלזל בו ויניחהו ויתעלם ממנו פן יהיה נעכר ביום החשבון הגדול כמו שכתוב (משלי יג יג): “בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ”:

פרק ג
אבל על כמה פנים יהיה חשבון האדם עם נפשו לאלהים יתעלה אומר כי אופני החשבון רבים בענין הזה אך אבאר מהם שלשים פנים יתבאר מהם מה שהאדם חייב בו לאלהים כשנותן אותם אל לבו ומקבל על נפשו לחשוב בהם ולזכור אותם תמיד:
הראשון, כשיסתכל האדם בענין עצמו ויחשוב בתחלת הויתו ויציאתו מלא מציאה אל מציאה והעתקתו מאין ליש ללא יתרון שקדם לו אך חסד אלהים וטובו ונדבתו ויראה בשכלו כי הוא חשוב בענינו ונשא במדרגתו ומעולה במתכונתו מן הבהמה והצמח והמוצק יתחייב להודות לבוראו יתברך, וימשל בזה משל קרוב יעלה במחשבתו אלו בעת ינקותו השליכתו אמו במסלה ועבר אדם אחד וראה אותו וחמל עליו ואסף אותו אל ביתו ונטפל בגדולו עד אשר גדל והשכיל היאך היה חייב לרוץ לרצונו וכל אשר יצוהו בו ויזהירהו ממנה וכמה הוא חייב לו מן החובות וכפי הגנת הבורא עליו והספקתו בכל עניניו צריך שיהיה המשכו אחר עבודתו וקבולו מצותו. וכבר הוכיח הנביא האומה בענין הזה באמרו (דברים לב ו): “הֲ לַה’ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם וגו'” ובאר יחזקאל בפ’ (יחזקאל טז): “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ” ושאר הענין:
והשני, חשבון האדם עם נפשו בגודל טובות האלהים עליו בחבור גופו והשלמת צורתו ומהותו (ס”א ומינותו) ותבנית אבריו והוצאתו מבטן אמו ביכלתו יתברך והכנת טרפו קודם לזה ואחריו כפי הראוי לו וכשיעור צרכו חסד מאלהיו עליו ויחשוב בנפשו אלו היה חסר בתחלת בריאתו מבלי עינים או ידים או רגלים ויהיה ביכולת אדם לעשותם לו עד שיהיה גופו שלם בהם היאך תהיה הודאתו לו ושבחו והמשכו למצותו והדבקו בעבודתו וכפי זה צריך שימשך אחר בוראו יתברך אשר תקן גופו והשלים אבריו כלם בתכלית התיקון והתיכון כמו שאמר (איוב י ט): “זְכָר נָא כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וגו'” ושאר הענין ואמר (תהלים קלט יג): “כִּי אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי” ואמר (תהלים כב י): “כִּי אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן”:
והשלישי, חשבוו האדם עם נפשו והסתכלו בגודל טובת האלהים עליו במה שהועילו מן השכל וההכרה עם הרבה מדות טובות וחמודות ונכבדות יש לו בהם יתרון על החיים שאינם מדברים כמו שכתוב (איוב לה יא): “מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ”, ויחשוב אילו היה עירום מן השכל וההכרה והועילו בהם אדם כמוהו והכיר יתרון מה שהוא בו על מה שהיה בו ההיה מספיק לו כל ימי חייו ומדת ימיו להיות מתמיד בהודאתו ושבחו על זה תחת גמולו, כל שכן הבורא יתברך אשר אין קץ לטובותיו עלינו ולא תכלית לחסדיו עמנו כמו שכתוב (תהלים מ ו): “רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה ה’ אֱלֹהַי וגו'”:
והרביעי, חשבונו עם נפשו בגודל טובות האלהים עליו בהערתו אל מה שיש בו חיותו בשני העולמים בתורה נכבדת נאמנה להסיר עורונו ולבער סכלותו ולהאיר עיניו ולהקריבו אל רצון אלהיו ותודיענו אמתת בוראו ומה שהוא חייב לו אשר בו תשלם הצלחתו בשני העולמים כמו שכתוב (תהלים יט ח): “תּוֹרַת ה’ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ וגו’ פִּקּוּדֵי ה’ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב וגו'”, ויחשוב בנפשו אלו היתה נעדרת ממנו אחר שהכיר מעלתה ואח”כ נזדמן לו אדם שהועילו בה ההיתה ראויה השתדלותו ויכלתו מספקת להשלים הוראתו ושבחו על זה וכ”ש הבורא המעיר בה והמפיק להבנתה והעוזר לו עליה והמעט ממה שאנו חייבים לו מן ההודאה עליה הוא שנרוץ להדבק בתורתו ונמהר לקבל מצותו והזהרתו כמו שכתוב (תהלים קיט ס): “חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי וגו'” ואמר (תהלים קיט צז): “מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ” ואמר (תהלים קיט קג): “מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ”:
והחמישי, שיחשוב עם נפשו בהתאחרו מהבין ספר תורת האלהים ומנוחת נפשו מבלתי עמוד על עניניו ואיננו עושה כן בספר שיגיעהו ממלך אם הוא מסופק בהבנתו מפני הדמות הכתיבה או המלות או לעומק עניניו ודקותם והתערבותם וצחות דבריו אבל היה נותן כל לבו ושכלו בו לעמוד על עניניו והיה מצטער צער גדול עד שיבין כוונתו בו וכשהוא עושה זה לעמוד על ספר אדם חלש ובן תמותה כמוהו מה הוא חייב לעשות מכפלי זה עד שיבין ספר אלהיו אשר הוא חייו והצלתו כמ”ש (דברים ל כ): “כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ וגו'” והיאך התרת לעצמך אחי להתעלם ממנו ולהסתפק לך ממנו מה שהוא קרוב מענינו ונגלה מפשוטו ותקל בזולתו הלא תראה חסרונך ופחיתותך בדבר הזה הלא זה דומה למעשה מי שנאמר בו (דניאל ה כג): “וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא וגו’ וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ”:
והששי, שיחשוב בנפשו כשהוא מרגיש במדותיו שהן נוטות להמרות הבורא ולהפר בריתו ויחשוב בנפשו ויעביר על לבו כל מה שהשיג בחושיו משרשי העולם וענפיו ופשוטו ומרכבו ועליונו ותחתונו שכולו עומד בדבר ה’ ושומר ברית ה’ האם ראה ממנו דבר יוצא מקשר עבודת האל יתעלה או שממרה דברו ומפר בריתו ואילו היינו מעלים במחשבתנו שדבר מהם עבר ברית הבורא ונשתנה טבעו או שהארץ סרה מן האמצע ויצאו מי הים ועברו גבולם וכסו פני הארץ ההיה אדם נשאר על פני האדמה. ויותר נפלא מזה באברי האדם אלו היו עוברים ברית הבורא באדם וינוחו אבריו הטבועים על התנועה או ינועו הנחים מהם או אם לא היו מגיעים אליו החושים מה שנצטוו להגיע אליו היה חבורו נפסד והרכבתו נתקת ובטלה הנהגתו והאיך לא יתבייש האדם לעבור ברית אלהיו בעולם שלא עבר ברית אלהים בו ובעוזרים שחייבם בעבודתו וסבל כל ענינו והם אבריו. והדמיון הקרוב בזה למלך שצוה כת אחת מעבדיו להעביר אחד משריו נהר גדול בתכלית השמירה אל מקום ידוע וזמן קצוב ואח”כ צוה המלך להשר לעשות להם בענין ההוא ובזמן ההוא דברים ידועים וקיימו העבדים בהשר מצות המלך והתעלם השר ממה שצוהו בו המלך להם ואמר לו אחד מן העבדים השר המתעלם ממצות המלך הלא תירא שיעשה אחד ממנו בך כמעשיך ויעבור מצות המלך בשמירתך כמו שעברת בנו ותפול בנהר הגדול הזה ותמות מיתה רעה חזור מטעותך בתשובה ובקשת המחילה כי המלך צוה אותנו שנתעלם משמירתך אם תתעלם ממצותו עלינו והקיץ מהתעלמותו וחזר מטעותו. ואתה אחי חשוב אם עבר אחד מאבריך על מצות הבורא בך בהשתמשך בו הלא אתה יודע כי הבורא יתברך התנה בתורתו הנאמנה שיהיה ברשותך ובחפצך כל מה שבעולם אם תעבדהו ושיעבור על רצונך כשתעבור על דברו כמו שהוא מבואר בפרשת (ויקרא כו): “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ” וזולתה:
והשביעי, חשבון האדם עם נפשו לאלהיו בתנאי העבדות ושיקבל על עצמו חובות האדנות לבוראו וכבר זכרנו רובם בשער השלישי מן הספר הזה ידרשם המבקש שמה ויחשוב עם נפשו עליהן בעת שיכיר התמדת טובות הבורא יתברך עליו בהזמינו תועלותיו וחמלתו עליו והספיקו כל הצריך לו מן המזון תדיר ולא הניחו לנפשו ולחלישות הכרתו בהנהגות עניניו והועילו בחכמה ובשכל ובבינה ינהיג בהם עניניו וידע חובות אלהיו עליו כמו שאמר דוד ע”ה (תהלים קיט קכה): “עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי”, וכשיכיר העבד מאדוניו סימני טובותיו העודפות בנפשו וגופו וכל תנועותיו ושהוא משקיף עליו תמיד ויודע נגלותיו ונסתרותיו ושומר עליו כל תנועותיו וקושר אותם באסוריו ומושל בהם וצורת נסיונו ובחינתו במה שהתיר לו מהשתמש באבריו והרשהו מהעברת מחשבותיו ביצריו הטובים והרעים ויחשוב במסורת התורה והערתה על מה שיש בו רצון אלהיו ומה שיקציפנו עליו משתמש בכל פנות גופו וכחות נפשו במה שימצא בו חן בעיני אדוניו ויקריבהו אליו ויסיר מסך הסכלות בו מעליו וילבש כסות המורא והבושת ממנו ואהבה בו והחפץ במה שהוא רוצה ואז יבואוהו הטובות הגדולות והאורים הגדולים מהאלהים כמ”ש (תהלים פט טז): “ה’ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” ואמר (במדבר ו כה): “יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ”. ועיקר הכל בהשלמת תנאי העבדות וביחדו אלהיו באדנות בלב שלם ונאמן ובזה תהיה אהבתו באלהיו שלמה ואהבת אלהיו בו כמו שאמר הכתוב (דברים כו יז): “אֶת ה’ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם וגו’ וה’ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם” ואמר (דברים כו יט): “וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן” ואמר (דברים כח י): “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ”. והטעם בזה כי ידוע שגדולת העבד ויקר מעלתו אצל בני אדם הם כפי גדולת אדוניו בין האדונים וכפי בחירת האדון בו והקרבתו אותו ולפי ששם הבורא יתעלה גדול ועליון על כל עליונים אצל כל הגוים כמו שכתוב (מלאכי א יא): “כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם”, והיה הקרוב אליו בכל העמים והמיוחד בעבודתו מהם עם בני ישראל היה בדין שתהיה מעלתנו ותפארתנו על שאר העמים כפי זה, וטעם כי שם ה’ נקרא עליך הוא שקראנו עם ה’ ועם אלהים וכהני ה’ ומשרתי ה’ ועבדי ה’ ובני ה’ והדומה לזה ממלות הסגולה והבחירה, אבל ויראו ממך הוא לכבוד הבורא ומוראו כמ”ש (ירמיה י ז): “מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם”, וכמו שאמר הכתוב במה שאנו עתידים להגיע אליו מהתקרב אל הבורא והתיחדנו בעבודתו (ישעיה מד ה): “זֶה יֹאמַר לַה’ אָנִי וגו'” והתחלפות ערכם אצל הבורא כפי התחלפות מעלותם בקרבתם אליו ועבדם אותו. על כן חשוב עם נפשך על הענין הזה אחי ואל תטה בו אחר יצרך ולא תסכים עם תאותך בהשתמשך במחשבתך ובינתך ושכלך בו ותן אל לבך השקפת הבורא יתברך על חשבונך במצפונך ותהיה כוונתך בו לשמו ותדקדק בו לכבודו יתעלה מבשתך מהשקפתו עליך בו כמ”ש (תהלים צד יא): “ה’ יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם כִּי הֵמָּה הָבֶל”:
והשמיני, חשבון האדם עם נפשו במה שהוא חייב בו מיחוד לבו לאלהים ית’ ויחוד הלב על ב’ פנים. א’ מהם יחוד הלב ביחוד האל כאשר בארנו בתחלת הספר הזה. והב’ יחוד הלב בעת שיעשה מאומה ממעשי העוה”ב חובה או רשות לאלהים לבדו כאשר בארנו בשער החמישי מן הספר הזה. ומתנאי יחוד האלהים שלא יהיה לו אלהים זולתו ולא ייחס אליו צורה ולא תמונה ולא תכונה ולא תנועה ולא העתקה ולא תאר מתארי הגופים ולא ענין מעניני העצם והמקרה וידע שהוא אחד ואין אחד כאחדותו ולא בורא זולתו ולא יוצר מבלעדיו ושאר שמותיו הטובים ומדותיו העליונות. ומתנאי יחוד הלב במעשה לאלהים שלא יכוון במעשהו אלא לשמו הגדול לא מאהבה לשבח ב”א לא מתקוה להם ולא מיראה אותם ולא למשוך תועלת ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו, כמו שאמרו רז”ל (משנה אבות פ”א מ”ג) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ובחון זה אחי במה שנוהגים בו ב”א באהבתו כי האוהב כשהוא מרגיש מאוהבו שאין לבו שלם עמו כ”ש האדון מן העבד יקצוף עליו ולא ירצה במעשהו אפילו אם ישתדל בו ויהיה שלם וגמור בנראהו אע”פ שהאדם מצטרך לחבירו וצריך לעזרתו, ק”ו הבורא יתעלה שצורך הברואים כלם אליו ואין לו צורך עליהם ולא תועלת בהם המשקיף על לבותם וצפון סודותם איך נרצה לו מנפשותינו במה שלא נרצה מהם לחברינו ורעינו עם סכלותם במצפון לבותינו עם התרמית והאון ומעוט שלמות לבנו עמהם וכשמסתכל המבין ממנו בענין הזה יכלם מבשתו מהבורא יתעלה ויתקן מצפונו וייחד לבו לאלהים ביחודו ובעשותו מצוה ממצותיו ותורה מתורותיו בהשתדלות וחריצות כמו שאמר דוד ע”ה (תהלים קיט לב): “דֶּרֶךְ מִצְו‍ֹתֶיךָ אָרוּץ וגו'”:
והתשיעי, חשבון האדם עם נפשו במיני מעשה העבודה והשתדלותו בהם למחלקותיהם בהשתדלותו במעשי מלכו כשהוא מטיל עליו מעשה מן המעשים שיהיו בתנועות גופו ולא יניח מהשתדלותו ויכלתו מאומה שלא ישימהו בו, ואם יהיו ממעשי העיון והמחשבה והעצה יזמין כל לבו ובינתו ושכלו והכרתו להשתדל בו ולהרגיש אליו, ואם בא לשבחו ולהורות לו על טוב שגמלו או חסד שעשה עמו בחרוז או במפורד או בכתב או בעל פה לא יניח מצחותו ומליצתו ודרך העברה ומשל ואמת ושקר במה שיתכן לו לספר עליו שלא יזמנהו ויראהו ואלו היה יכול להראותו בכל אבריו ונסתרו ונראהו היה עושה ואלו היה יכול להטריח השמים והארץ וכל אשר בהם בהודאתו ושבחו מחפצו שיגיענו טוב מצפונו לו היה עושה זה עם חולשת האדם וזעירותו ומהירות כלות ימיו. וכפי זה ראוי למשכיל שיהיה במעשה עבודת האלהים יתעלה כשהוא עושה מהם מאומה והוא שכל מעשה שהוא לאלהים איננו נמלט מאחד משלשה חלקים. אחד מהם חובות הלבבות בלבד והם שכווננו לבארם בספר הזה. והחלק השני חובות הגופות והלבבות יחדו כמו התפלה ולמוד התורה והשבח והתהלה לאלהים ולמוד החכמה וצוות בטוב והזהיר מן הרע והדומה לזה. והחלק השלישי חובות האברים בלבד אין ללב בהם שום הכנסה אלא הכונה לאלהים בתחלת המעשה כסוכה ולולב וציצית ומזוזה ושמירת השבתות והמועדים והצדקה והדומה לזה ממה שלא יזיק העושה אותם טרוד לבו בזולת מעשהו אך בחובות הלבבות חייב לפנות לבו ממחשבות העולם וטרדותיו וליחד לבו ומצפונו לאלהים לבדו בעת ההיא, כמו שאמרו על אחד מן הפרושים שהיה אומר בתפלתו לאלהים, אלהי יגוני בעבורך בטל ממני היגונות ודאגתי ממך הרחק מנפשי הדאגות ובזה יקבל האלהים מעשהו וירצהו ובכמותם יתכן מה שאמרו רז”ל (ברכות יג א): “מצות צריכות כוונה”. ואם יתעסק במעשה מחובות הלבבות והאברים יחדו כתפלה וכשבח לאלהים יתברך יפנה גופו מכל מעשי העוה”ז והעוה”ב ויפנה לבו מכל המחשבות המטרידות אותו מענין התפלה אחר שינקה עצמו וירחץ מכל הטנופין והלכלוכין וירחק מכל ריח רע והדומה לזה, ואח”כ יעלה על לבו אל מי מכוין בתפלתו ומה מבקש בה ובמה מדבר לפני בוראו ממלות התפלה וענינה. ודע כי המלות תהיינה בלשון כקליפה והעיון במלות כלב והתפלה כגוף והעיון כרוח (ס”א כי המלות תהיינה בלשון והענין במלות ובלב והתפלה בגוף והעיון ברוח) וכשיתפלל המתפלל בלשונו ולבו טרוד בזולת ענין התפלה תהיה תפלתו גוף בלא רוח וקליפה בלא לב מפני שגופו נמצא ולבו בל עמו עת תפלתו ובכמוהו אמר הכתוב (ישעיה כט יג): “יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי”, ומשלו זה עוד לעבד שבא אדוניו לביתו וצוה אשתו ובני ביתו לכבדו ולעשות כל אודותיו והלך לו הוא והתעסק בשמחה ובשחוק ונמנע מעבוד אותו בעצמו ומהשתדל בכבודו ולעשות מה שהיה ראוי לו וקצף עליו אדוניו ולא קבל כבודו ועבודתו והשיב הכל בפניו, וכן המתפלל כשיהיה לבו ומצפונו ריק מענין התפלה לא יקבל האל ממנו תפלת אבריו ותנועת לשונו. הלא תראה מה שאנו אומרים בסוף תפלתנו יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו’ וכשיהיה האדם חושב בשום דבר מדברי העולם במותר או באסור ואח”כ יחתום תפלתו ויאמר והגיון לבי לפניך הלא זה גנאי גדול שיטעון שדבר עם אלהיו בלבו ובמצפונו ולבו בל עמו ושאל ממנו אחר כך לקבל אותה ולרצות בה ממנו ודומה הוא למי שנאמר בו (ישעיה נח ב): “כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה” ואחז”ל (ברכות ל ב): “ימוד אדם עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל”, ואמר רבי אליעזר בשעת פטירתו בכלל מה שצוה בו לתלמידיו (ברכות דף כח:) וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ואמר הכתיב (עמוס ד יב): “הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל” וארז”ל (משנה אבות פ”ב מ”יג) אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ואמר (יונה ב ח): “בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי” ואמר (איכה ג מא): “נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם”. וראוי לך אחי שתדע כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלהים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו. ולפי שהיה כבד על הנפש לזכור כל זה בלי חבור וסדר כתבו רבותינו ז”ל הענינים שצריכים להם רוב כתות בני אדם הנראה חסרונם בהם אל האלהים וכניעתם בעבורם והם עניני התפלה על סדר ותקון שתקבל בה הנפש פני בוראה ולא תבוש בהתנפלה ויראה ממנה בסדרה מעניני התפלה בלבה הכניעה והשפלות לאלהים. ולפי שהיתה מחשבת הלב מתהפכת הרבה ואין לה קימה למהירות עבור ההרהורים על הנפש היה קשה עליה לסדר עניני התפלה מעצמה תקנו אותם רז”ל במלים מתוקנים יסדרם האדם בלשונו מפני שמחשבת הנפש הולכת אחר המאמר ונמשכת אל הדבור והיתה התפלה מלות וענינים והמלות צריכות אל הענין והענין אינו צריך אל הדבור כשאפשר לסדרו בלב אשר הוא עיקר כונתנו ועליו משען מגמתנו. הלא תראה מה שאמרו רז”ל בעת הדחק (משנה ברכות פ”ג מ”ד) בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה והתירו לקצר בעניני התפלה בתפלה קצרה. על כן תקן אחי ענין תפלתך בלבך והשוהו עם דבורך וכוון בהם כונה אחת לאלהים ופנה גופך מכל תנועותיך וקשור חושיך ורעיוניך מהתעסק בדבר מדברי העולם עם התפלה. הקשה במה שאתה עושה למלכך כשאתה מתעסק בהודאתו ושבחו וספור טובותיו עם סכלותו במצפונך, כל שכן הבורא יתעלה המשקיף על גלוייך ומצפונך ונסתרך ונראך, ומן התימה שהתפלה אצלך אמונת הבורא ופקדונו כי מסר בידך ענינה ונתנה ברשותך לא ישקיף עליה זולתו ואלו תתפלל אותה כמו שצוה הבורא יתברך יצאת ידי חובת האמונה ויקבלנה ממך הבורא ואם לא תהיה נאמן בה בלבך ובלשונך תהיה בחזקת הקובעים אותו באמונתו ואמר הכתוב בהם (דברים לב כ): “כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם”. ואמר באנשי האמונות הנוהגים בהם כמשפטם ובדיניהם (תהלים קא ו): “עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ וגו'”. ואם יעשה מחובות הגופות מאומה כסוכה וכלולב ושאר מה שזכרנו בחלק הזה חייב להקדים כונת הלב לאלהים קודם שיעשנה כדי שיהא שורש מעשהו לשמוע למצות הבורא לגדלו ולרוממו ולהודות לו ולשבחו על גודל טובותיו ורוב חסדיו עליו ויגיע בה אל קץ גבוליה בתחלת המעשה ובאמצעיתו ובסופו יראה מהאל וחפץ במה שיגיע לרצונו וירחיק מקצפו כמ”ש דוד ע”ה (תהלים מ ט): “לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי” וישא נפשו מה על ההקשה אשר קדמתי בתחלת הפנים האלה מדבר המלך ויהיה על לבו תמיד ואז ימצא חריצות מאבריו למעשה העבודה בעז”ה כמו שהקדמנו מדברי דוד ע”ה (תהלים קיט נט): “חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי וגו'”:
והעשירי, חשבון האדם עם נפשו בהשקפת הבורא על נגלהו ונסתרו ושהוא רואה אותו וזוכר כל מעשיו ומה שעובר על לבו מן המחשבות הטובות והרעות ויהיה מפחד תמיד ממנו ומשתדל לתקן נגלהו ונסתרו לאלהים יתברך, וימשל בזה אלו היה משקיף עליו אדם ושומר תנועותיו תמיד הנכון היה לו לעשות דבר שהוא מואס האדם ההוא, כ”ש שיהיה בוראו המשקיף עליו כמה הוא חייב להכלם ולהתבושש לפניו ולהזהר מהמרותו ולמהר לעבודתו ולסבב רצונו ואהבתו. ועוד כי מן הידוע אצלנו שאנו מתקשטים במבחר מה שנוכל עליו מן המלבושים בצאתנו לקראת מלכינו ושרינו וגדולי דורנו מפני שהם משקיפים על גלויינו כמו שאמר (אסתר ד ב): “כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק” ואמר (בראשית מא יד): “וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו”. וכפי זה אנו חייבים להתקשט בעבודת האלהים בנראנו ובנסתרנו לאלהים מפני השקפתו עלינו בשוה תדיר. ואלו היינו מעלים בלבנו כי השקפת המלכים על הנסתר ממצפונינו כהשקפתם על הנראה מגופנו לא היינו מתעכבים לקשט מצפונינו כרצונם ממנו. הלא תראה כי רוב בני אדם אין עלת השתדלותם ללמוד החכמות וללמדם אלא להתגדל בהם אצל המלכים בלבד וכן בהרבה מעניני התורות כי עם הארץ מצווים על דת מלכם, והאל יתברך יותר ראוי לו ויותר חובה עלינו להתקשט בעבודתו במצפונים ובלבבו ובאברים להשקפתו עליהם וראותו אותם תמיד לא יטרידנו דבר מדבר כמו שאמר הכתוב (ירמיה יז י): “אֲנִי ה’ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת” ואמר (משלי טו ג): “בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי ה’ וגו'” (זכריה ד י): “עֵינֵי ה’ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ” ואמר הכתוב בענין היראה מהשקפת הבורא (קהלת ה א): “אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר וגו'” ואמר (תהלים יד ב): “ה’ מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם”. וכאשר יהיה הענין הזה שב אל רעיון המאמין תמיד ויחשוב המאמין תדיר עם נפשו עליו יהיה הבורא יתברך נמצא עמו במצפונו יראהו בעין שכלו ויהיה ירא אותו תמיד ומרוממו ובוחן את מעשיו וחוקר את פעליו בהנהגת בריותיו המעידות על גדולתו ורוממותו וחכמתו ויכלתו. וכאשר יתמיד על זה יניח הבורא לו מעצבו וירגיע לבו מפחדו ויפתח לו שערי ידיעתו ויגלה לו סודות חכמתו וישים עיניו על הדרכתו והנהגתו ולא יניחהו לעצמו וליכלתו כמו שאמר במזמור (תהלים כג): “ה’ רֹעִי לֹא אֶחְסָר” עד סופו. ויהיה במדרגה העליונה ממדרגות החסידים ובמעלה הרמה ממעלות הצדיקים ויראה מאין עין וישמע מבלי אזן וידבר בלי לשון וירגיש בענינים מבלתי חושים וישער בהם מבלעדי הקשה ואיננו קץ במאומה מענינו ולא בוחר ענין יותר מענין ממה שבחר הבורא תולה רצונו ברצון הבורא ואהבתו באהבתו והנאהב אצלו מה שאהוב לו והנמאס אליו מה שמאוס לו ובכמוהו אמר החכם (משלי ח לד): “אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם” ואמר (משלי ח לה): “כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'”:
והאחד עשר, חשבון האדם עם נפשו על מה שעבר מימיו אם התעסק בהם בעבודת אלהיו או בעבודת יצרו. וימשל בזה כאלו המלך נתן לו ממון להוציאו בפנים מאופני הוצאותיו והזהירו שלא יוציא ממנו מאומה בזולתם והודיעו כי יחשוב אתו עליו בכלות שנתו ולא ימחול לו ממנו מאומה האין מן הזריזות לו שיחשוב עם נפשו בסוף כל חדש וחדש מחדשי השנה לדעת מה שהלך מן הממון ובמה הוציאו ויהיה נזהר בשאר הממון ובשאר הזמן קודם שיפגעהו החשבון פתאום והוא אינו יודע מה שיש לו ומה שיש עליו. ועל הדמיון הזה אחי צריך שתפקוד את נפשך אם תוכל בכל יום מימיך ותחשוב עמה על עבודת האלהים שהיא חובה עליך בו. ואם התעלמת מזה מה שעבר מימיך אין פחות משתחשב עם נפשך במה שנשאר מהם ואל תדלק אחר ההעלמה בהעלמה ותרדוף ההנחה בהנחה כי אין לפני ה’ אלהיך העלמה ולא הנחה ולא שכחה וכבר נאמר כי הימים מגלות כתבו בהם מה שתחפצו שיזכר לכם ואמר (תהלים לב ט): “אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין” ונאמר במי שארך זמן התעלמותו (הושע ז ט): “גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע”:
והשנים עשר, חשבון האדם עם נפשו בעת המית לבו וחריצותו על העולם בכל השתדלותו ותכלית תחבולותיו וסוף יכלתו וישקול עמה בזותו בעניני אחריתו ועותו (ס”א ונטותו) מעבודת אלהיו ואז ימצא מחשבתו בעניני עולמו הרמה שבמחשבות ותוחלתו בו הרמה שבתוחלת כי לא יספיק לו ממיני קניניו מאומה אך הוא כאש כל אשר תוסיף עצים היא מוסיפה להבה וכל לבו וכונתו מושכים אליו יומם ולילה, איננו חושב לאוהב אלא מי שיעזרהו עליו ולא ריע נאמן אלא המישרהו אליו ויצפה לעתות אצור המסחרים ועתי מכירתם וצופה עניני השער וחוקר על יוקר הסחורות וזלותם ועלותם וירידתם בכל קצוי הארץ ולא יעכבהו מלכת בדרכים הרחוקים חום ולא קור ולא סער הים ולא אורך הדרך במדברות אך כל זה לתקותו שיגיע אל תכלית ואין תכלית לו ואפשר שתהיה יגיעתו לריק ולא יעלת בידו כי אם הצער הארוך והטורח והעמל, ואם הגיע אל קצת מה שקוה שמא לא יהיה לו ממנו כי אם שמירתו והנהגתו והצנעתו מן הפגעים עד שיהיה למי שנגזר לו בו אם בחייו כמו שנאמר (ירמיה יז) בחצי ימיו יעזבנו או לאחר מותו כמו שכתוב (תהלים מט) ועזבו לאחרים חילם. וכבר הזהירנו החכם מן החריצות וההשתדלות להרבות בממון כמו שכתוב (משלי כג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל וספר מדוה הנמצא בו באמרו (שם) התעיף עיניך בו ואיננו וגו’ והורנו החכם האחד ואישר אותנו על השתדלותנו בענין המזון והספוק בלבד באמרו (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וכן שאל החסיד מאלהיו לתת לו מן המזון די ספוקו ולהרחיק ממנו העושר המביא אל המותרים והריש המביא אל אבדת המוסר והתורה באמרו (משלי ל) שתים שאלתי מאתך ראש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי ושאר הענין. וכמוהו מצאנו יעקב אבינו עליו השלום שאל מאלהיו ספוקו באמת (ברשית כח) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. הלא תקיץ אחי תראה חסרון מה שחרצת עליו ומהרת אליו להעמיד גופך על ענינו אשר לא תתמיד לך חברתו כ”א זמן מועט לא יפרד ממנו צער ולא ימלט מפגע בעוד התחברותך עמו אם ישבע יחלה ואם ירעב יחלש ואם תלבישנו יותר מצרכו יקוץ ואם תניחנו עירום מצטער ועוד שהנהגתו בבריאותו וחליו וחייו ומותו איננה ברצונך ולא ברשותך כי הכל להנהגת בוראך יתעלה ואיה יתרון נפשך על גופך ומעלת עולמה על עולמו ועלותה מירידתו ורוחניותה מגשמותו ועמידתה מחליפתו וקיומה מהפסדו ופשיטותה מהרכבתו ודקות עצמה מעביו והבנתה מבהמנתו וקבולה המדות הטובות מקבולו המגונות, ואם אתה נוהג בחריצות הזאת וההשתדלות הזאת בתקנת גופך עם פחיתותו וגנותו ועם חלישותך מהזיקו והועילו כמה אתה חייב שתתנהג בו מן החריצות וההשתדלות בתקנת נפשך החשובה הנשארת לך אשר צוית להנהיג ענינה ולעיין בתקוניה בקנות החכמות והבינות כמ”ש (משלי כג) אמת קנה ואל תמכור (שם ד) קנה חכמה קנה בינה ואמר (שם טז) קנה חכמה מה טוב מחרוץ ואמר (שם יד) כן דעה חכמה לנפשך ואמר (שם ט) אם חכמת חכמת לך כלומר שהקנינים הרוחניים הם שלך לא ישלול אותם ממך זולתך כאשר יקרה בקנינים הגופיים. ראה אחי מה בין שני הדברים ומה בין שני הענינים ונטה ממותרות עולמך והשתדל במה שאתה צריך לאחריתך, ואל תאמר ימצאני מה שימצא הכסיל כי אתה נתבע כפי הכרתך ועונשך יותר חזק והחשבון על התעלמותך יותר מדוקדק. ואל תסמוך על דבר שאין לך בו זכות ותנוח דעתך על טענה שהיא עליך ולא לך. והמאמר בהשלמת הענין הזה יארך ודי לך ממני שהעירותיך אליו והוריתיך עליו וכפי תכונתך הסתכל דברי והבן רמיזותי וחקור עליהם בספר תורת האלהים ודברי רז”ל יראה לך ברורם מן הכתוב ומן המושכל ומן המקובל בעזרת האל:
והשלשה עשר, חשבון האדם עם נפשו על מעשהו ותוספת הכרתו על השתדלותו בעבודת הבורא והגעת יכלתו על מה שהוא משלם מחובות הבורא על טובותיו עליו. וימשל בזה אל עבד שנתן לו אדוניו אדמה לזרוע ונתן הזרע כפי צרכו וזרע קצתה והוציא שאר הזרע בצרכיו וכאשר פקד אדוניו את האדמה מצאה בלתי זרועה וכששאלו על זה הודה בקצורו בענינה וחשב עמו על מה שאמר כי זרע מן הזרע באדמה ופקד הנזרע ממנה וחשב על מה שעלה בו עד תכלית ותבעו בשאר הזרע וחייבו לפרעו כל מה שהיתה האדמה עושה וגדל מדוהו ונכפלה רעתו. וכן אחי ראוי לך לחשוב עם נפשך על מה שחננך האלהים מהבנתך אותו ואת תורתו ומה שנתן לך מן הכח והיכולת לפרוע מה שאתה חייב לו ועשה בזה מה שיצא אל גבול המעשה ממך ויראה לך כי אתה נתבע בכל זה ובא עליו לידי חשבון. כ”ש עת המשך הטובות אליך מאת הבורא, וראוי לך להשתדל בכל כחך ותטרח בכל יכלתך לפרעו ולהשוות מעשיך לחכמתך והכרתך עם השתדלותך והותר כל טרחך לעשות כפי חכמתך, ואל תתנהג במותר עולמך פן תלאה לשלם חובות תורתך שהאל יתעלה נתן לאדם מן הכח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ומי שהוציא ממנו מאומה במותרות אשר יתכן לעמוד זולתם יפקדנו בעת הצורך אליו בדברים הצריכים. ואל תתלה עצמך בלו ואולי ותאמר, לו הגעתי למעלת כך וכך מן הממון והחכמה הייתי משלם כל מה שאני חייב מן העבודה לבורא יתעלה והדומה לזה מן הדברים, כי הם דברי כזבים יתעה מי שיתלה עצמו בהם ויפול מי שנשען עליהם, וזאת היא הגדולה שבתעות בעלי המשכון אשר זכרתי לך בשער הבטחון, השמר לך פן תקחנה לטענה לך ולאמתלא כי אתה בזה ככל חוטא שיטעון כזה, וכבר ידעת שאינה מצלת אותו מן העונש כמ”ש שלמה ע”ה על הגנב (משלי ו) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב ונמצא ישלם שבעתים, אע”פ שדחקו נראה וצרכו הביאו לפחת ממון אחרים לא ינצל בזה מן העונש ותשלומי כפל כ”ש שאר החטאים. על כן שים לך האריכות הזאת לשלל בעוד שתוכל לפרוע מה שאתה חייב בו לבורא יום יום ואל תאחר מעשה יומך למחרתך פן יכבד עליך לפרעו אם תגיע למחרת ותהיה מנושיו (ס”א מאנשיו) וקשה מזה אם יבא קצך ותצר עליך האמתלא ותפסק טענתך כי העולם כשוק שיתקבץ ואחר יפרד ומי שסחר והרויח שמח ומי שהפסיד התחרט ועל כן אמר החכם (קהלת יב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו’:
והארבעה עשר, חשבון האדם עם נפשו בעת אהבתו ונטות נפשו וכלות רוחו אל כל מי ששוער ממנו שהוא אוהבו כמו כן כמו שכתוב (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וכל שכן אם יהיה האיש ההוא שר או נגיד, ויותר מזה כשיראה ממנו אות על זה מהקרבתו והבטחתו ושהוא מטיב אליו ועושה עמו חסד לבלי צורך אליו שלא יטרידנו דבר מאהבתו ולא יניח מיכלתו (ס”א מבלתו) לנפשו מאומה, אבל יוציאנה כלה במצותו ועבודתו ויתנדב בנפשו ובממונו ובניו בגמולו. וכיון שנעשה זה לנברא חלוש כמונו כמה אנו חייבין מכפלי זה לבוראנו יתברך אשר הודיענו הנביא כי הוא אוהב אותנו, כמו שאמר (דברים ז) לא מרבכם מכל העמים וגו’ כי מאהבת ה’ אתכם וגו’. ועם מה שהודיענו בזה ראינו אותות אהבתו אותנו ועזרתו לנו חדשים גם ישנים עם הקרבתו והבטחתו לנו בכל דור ודור כמו שאמר (ויקרא כו) ואף גם זאת וגו’ ואמר (עזרא ט) כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו. ומהשלמת הענין הזה כי מן הידוע אצלנו שמי שהיה ריע אבותינו ואבות אבותינו חייבים אנחנו לזכור לו את האהבה בכבודו ואהבתו כמו שאמר החכם (משלי כז) רעך ורע אביך אל תעזוב והבורא יתברך מזכיר לנו ברית אבותינו והשגחתו עלינו בעבורם ולהקים בריתו עמהם כמו שאמר (דברים ז) ומשמרו את השבועה והרבה כזה. ואנו כאשר לא תבטח נפשנו עליו ותסמוך על חסדו ותנוע לאהבתו ולהדבק בעבודתו ולפני האלהים נשפוך שיחנו כמה טבענו עבה וערפנו קשה ואמונתנו מעוטה וכמה אנו קשים להמשך אחר האמת, לא אהבת אבותינו ואבות אבותינו נזכור ולא לאהבת הבורא והשגחתו עלינו נגמול ולא בעבור הבטחתו והקרבתו לנו נעשה ולא לגודל טובתו מאתנו ורוב חסדו עמנו נשמע ולא בעבור בריאתו אותנו והנהגתו הטובה לא נבוש. הקץ אחי מן השינה הזאת וגול מעל לבך את מסך יצרך אשר נסך עליך עד שהבדיל בינך ובין אור שכלך כעכביש אשר יארוג על מאור הבית וכאשר יתמיד יעבה ויסתום עד שימנע הגעת אור השמש אל הבית ובתחלת אריגתו הוא חלוש ודק עד מאד וכל אשר יתמיד הדבר יחזק ויעבה וימנע אור השמש מעבור בו ומהגיע אל הבית. וכן מעשה היצר בלבבך יהיה בתחלת ענינו חלוש מאד לא ימנעך מראות האמתיות, ואם תרגיש בו בעת ההיא ותגלהו מעל לבך יקל עליך הדבר ואם תקל בו ותתעלם ממנו יחזק מעשהו וימנע אור שכלך ממך ויקשה לגלותו מעל הכרתך, על כן מהר להציל את נפשך והעזר באלוהים לדחותו מעליך וטרח ותשתדל תאור באור החכמה ותראה אמתת הדברים בעין לבך. וכבר משלו קדמונינו ע”ה מעשה היצר באדם במשלים נחלקים מן הכתוב באמרו (שמואל ב יב) ויבא הלך לאיש העשיר ואח”כ קראו ארח ואח”כ קראו איש ואמר (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו’ ואחר כך עמד ואחר כך ישב והדומה לזה הרבה. חשוב עם נפשך אחי על זה והדומה לו והכריח אותה על מה שיש בו הצלתה כי כבר אמר החכם במתעלמים מהסתכל (משלי כח) אנשי רע לא יבינו משפט וגו’:
והחמשה עשר, חשבון האדם עם נפשו בהזמנתו במזונותיו קודם הצורך אליהם ואיננו יודע אם יעמוד ויחיה עד עת שיהנה מהם וכן כשהוא צריך ללכת בדרך רחוקה מזמין עניני הליכתו קודם לכן בימים ויעיין במה שהוא עובר במקום שהוא הולך אליו מן המסחרים ואח”כ במה שירכב ובמה שיניעהו מן הצדה ובחברה ובמחנות אשר יחנה בהם בדרכו והדומה לזה ואיננו יודע במה שגזר לו הבורא מזה ולא באריכות ימיו. ועל הדרך הזה אחי אנחנו חייבים להיות נכונים למועד ולהזדמן לדרך הרחוקה אל העולם האחר אשר אין לנו מברח ממנו ולא מנוס מפניו ולחשוב בצדה ובמה שנפגע בו בוראנו יום החשבון הגדול שאמר עליו הכתוב (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ואיך נתעלם והנסיעה מתמדת וההעתקה תדירה והדרך ארוך והמרגוע רחוק ומדוע לא שמנו אל לבנו לזכור אחריתנו ולא השבנו על הצדה לבית מועדנו, התעסקנו בעולם הכלה והנחנו הקיים ובמדוי גופנו ושכחנו מדוי שכלנו ובעבודת רוע יצרנו ועזבנו עבודת יוצרנו ונעבוד את תאוותינו ולא עבדנו את אלהינו, הה למבוכה הזאת כמה היא כוללת ולשכרות הזאת כמה היא חזקה כמו שאמר הכתוב (ישעיה מד) כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם ואמר (שם כט) שכרו ולא יין וגו’:
והששה עשר, חשבון האדם עם נפשו על אורך זמן עמדו בעולם ויעלה על לבו קרבת קצו ובוא המות אליו בעת שהוא רואה מיתת שאר החיים פתאום ממדבר וזולתו מבלי הקדמת ידיעה בדבר ולא רמז ולא מועד ידוע שיהיה במוח מהיותו בו, איננו מתעכב מבוא בכל חדש מחדשי השנה ולא ביום מימות החדש ולא בשעה משעות היום ואיננו בא בימי הזקנה מבלעדי הישישות והבחרות והנערות והילדות והינקות, אך הוא קורה (ס”א קורא) את החיים בכל זמן ובכל עת ובכל מקום, וימשל בזה כאלו המלך הפקיד אצלו פקדון ולא קצב לו זמן להשבתו וצוהו שיהיה מצפה לו בכל עת כדי שלא ילך למקום אחר ושיהיה נמצא עת שיבקשהו המלך היתכן לו לדור חוץ ממקום המלך (ס”א לסור ממקום המלך) בעוד שהפקדון בידו. ויש שממשל במי שיש עליו חוב בלי זמן קצוב והוא מצפה עליו בכל עת לא תנוח נפשו עד שיפרענו. וכאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו נסעו אל העולם האחר קודם ממנו בעת שהיתה תקותם חזקה לחברת העולם ולא ראה לנפשו יתרון שיחייב לו התאחרו מהם יקצר תוחלתו בעולם ויוחיל לאחריתו ויחשוב בצדתו לעת נסיעתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים מי שקדם המות לפניו תקן אח עצמו ואמר החכם (קהלת ז) לב חכמים בבית אבל ואמר (שם) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו, רוצה לומר בחי מי שלבו חי כלומר המבין המכיר ואמר (תהלים קמד) אדם להבל דמה:
והשבעה עשר, השתכלותו בעת שתטה נפשו לחברת בני אדם ולהשתעשע בהם במעלות הבדידות והפרידה מבני אדם וברוע חברת כסיליהם מבלי דוחק שיביאנו לכך ומרעת חברתם מותרי הדברים ואמר ונאמר ובלבול ארוך אין צורך אליו ואמר החכם (משלי י) ברוב דברים לא יחדל פשע וגו’, ואמר אחד מן החכמים אצור מותר דבריך וחסום מותר לשונך ומדבר בבני אדם והזכיר רעותיהם וספר בגנותם, ואמר הכתוב בענין הזה (תהלים נ) תשב באחיך תדבר וגו’ והכזב ודברי השקר ובזה אמר (שם נה) הוות בקרבה ואמר (ירמיה ח) הקשבתי ואשמע לא כן ידברו ושבועת השקר והשוא שאמר הבורא עליהם (שמוה כ) כי לא ינקה ה’. ואמר א’ מן החסידים לתלמידיו התורה התירה לנו להשבע בשם הבורא באמת ואני איעצכם שלא תשבעו בו לא באמת ולא בשקר אמרו הן או לאו והגאוה והליצנות ובזות קצת היושבים והשחוק עמהם. וכבר יחדתי בהרחקת הענין הזה שער בספר הזה והוא שער הכניעה והעדר יראת האלהים מלבו בעת התערבו עם בני אדם ושיחתו עמהם עם מעוט הצלה מהזקתם בממונו ודברם בו והחונף ואהבת קנות השם להתגאות בהם ולהתגדל אצלם במה שהוא יודע ובמה שאינו יודע ממיני החכמות והמעשים, ומהם חיוב הצווי בטוב וההזהרה מן הרע אשר צונו הבורא עליו באמרו (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ואנחנו חייבים להזהיר מן הרע בג’ דברים הא’ מהם בפגיעת היד כמו שעשה פינחס בדבר זמרי וכזבי. והב’ למחות בדברים כמו שעשה משה באמרו לרשע (שמות ב) למה תכה רעך. והג’ בלב כמ”ש דוד ע”ה (תהלים כו) שנאתי קהל מרעים וגו’. ואם יכול למחות הרשעים עכ”פ ימחה שאין עמי הארץ נמלטים מן הקצור. וכאשר תתבודד בטלה מעליך חובת הצווי בטוב וההזהרה מן הרע בלי ספק והוא דבר קשה לקיים מצותו ולהשלים חובתו כמו שאמרו חז”ל העבודה אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה ואמרו קצתם העבודה אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ומהם הפסד העצה וחסרון הכרת השכל בחברתם ודיעותם והתלמד רוע מדותם כמו שאמר החכם (משלי ע) ורועה כסילים ירוע. וע”כ אמרו רז”ל שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. וכללו של דבר כי רוב העבירות לא יגמרו אלא בשנים כמו הזנות ורוע משא ומתן ושבועת שקר ועדות שקר וכל העבירות שיהיו בלשון לא יגמרו אלא בחברה ובהתערב עם בני אדם. אבל הבדידות והפרידה מבני אדם סבת ההצלה מכל מה שזכרנו מן העבירות והוא מהחזק שבדברים המביאים אל המדות הטובות, וכבר נאמר כי עמוד בר הלבב אהבת הבדידות ובחירת היחידות. על כן השמר אחי פן ישיאך היצר וייפה בעיניך החברה והתערובת עם בני אדם ויסיתך לכסוף בעת היחידות והבדידות להם. ואח”כ השמר פן יטעה אותך רעיון לבך כי בחברת חכמים היודעים את האלהים ואת תורתו והתערב עם גדולי בני אדם העדר ענין הבדידות והנחת מעלות היחידות אך היא הבדידות הגמורה והיחידות השלמה ובחברת אנשי החסד והתורה מעלות רבות יתירות על מעלות היחידות יארך ספורם ואמר החכם (שם) הולך את חכמים יחכם וגו’ ואמר (שם כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים ואמר במי שלא התחבר עם אנשי החסד (שם טו) לא יאהב לץ הוכח לו וגו’. ואחז”ל קבוץ לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים טוב להם וטוב לעולם פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם, ואמרו יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם ואמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע:
והשמונה עשר, חשבון האדם עם נפשו בעת גבהותה והתגדלה ורוחק משאליה (ס”א מאויה) בעוה”ז והוא שיתבונן ערכו בין העליונים והתחתונים ויתבאר לו קטנותו וזעירותו בין יצירות הבורא יתברך כמו שבארתי בענין הזה בשער הששי מן הספר הזה ויסתכל אח”כ במה שחלק הבורא מן הגדולה לאדם שהשליטו במיני החיים והצמחים והמוצאים כמו שכתוב (תהלים ח) תמשילהו במעשי ידיך וגו’ ושהודיעו חקי תורתו והעמידו על כל מה שיש בו תקנתו מסודות עליון העוה”ז ותחתונו והרים מעלתו בשבחו ובהודאתו לבוראו ובקראו אליו בצרות ובענותו בעת המצוקות ובחרו בו ושלחו אל ברואיו ומסרו אליו סודות גבורתו והראות המופתים על ידו עם מה שיארך ספורו מן הטובות הנסתרות והנראות הגופיות והרוחניות הכוללות והמיוחדות חסד וטובה עלינו. והסתכל אחי כמה ערכך נקלה וענינך נבזה וכמה גדלך בוראך עם מה שאינו צריך לך וגודל צרכך אל השגחתו והנהגתו וחוס על העטרה הגדולה (ס”א המעולה) הזאת אשר עטרך בה והמעלה הרמה שהרימך אליה בעולם הזה והגמול הגדול שצפנו לך בעוה”ב והדבקך בעבודתו ובהודותו. ואל יביאך מה שנשאך הבורא בו במה שזכרתי לך מחסדיו וטובותיו להתגאות בענינך ולהתגדל בנפשך ולהתרומם בחסד הבורא עליך ותחשוב כי מן הדין הוא לך ושאתה ראוי לו ויאות לך כמוהו. אבל הדבק בכניעה ובענוה ובשפלות שאתה ראוי לה כשתודה באמת על ערכך בבריאת הבורא יתעלה כמה שחייב בו העבד החלש הנבזה הנקלה כשינשא אדוניו מעלתו וישימהו עם אנשי סגולתו חסד ממנו עליו מבזות נפשו והיותה בעיניו כערכה הראשון קודם שיגביר אדוניו חשדו עליו ואל יתגדל לפניו ואל יגבה לבו במה שהגיע אליו מן הגדולה והיקר ואל יבקש ממנו משאליו דרך רגילות, אך יעזוב ענינו אליו ויבטח עליו ועל טובו. ואמרו על א’ מן הצדיקים שהיה אומר אחר תפלתו אלהי לא נשאני לעמוד לפניך סכלי בפחיתות ערכי ומעוט ידיעתי בגדולתך ורוממותך כי אתה רם ונשא ואני נקלה ונבזה וקטן משאול ממך ומקרוא אליך שבח והלל וקדש שמך המקודש בקולות המלאכים העליונים הקדושים אבל הרשני (ס”א נשאני) על זה מה שרוממתני בצוותך אותי לקרוא אליך והרשתני לשבח את שמך העליון כפי הכרתי אותך וידיעתי בכבודך עם הראותי עבודתי לך ושפלותי לפניך ואתה יודע תקנתי ואופני הנהגתי ולא הודעתיך בצרכי להעיר אותך עליהם אלא שארגיש בגודל חסרוני אליך ובטחוני בך. ואם אשאל ממך בסכלותי מה שאינו טוב לי ואבקש ממך שאין בו תקנתי בחירתך העליונה טובה מבחירתי וכבר הנחתי כל עניני אל גזרתך הקיימת והנהגתך העליונה כמו שאמר דוד ע”ה (תהלים קלא) ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי:
והתשעה עשר, חשבונו עם נפשו בהצלת הבורא אותו מפגעי העולם וצרותיו ומיני חלאי בני אדם בו ואופני המאורעים והמצוקים ממאסר ורעב וצמא וקור וחום וסמי המות והחיות הרעות והצרעת וטרוף הדעת ומיני בטול ההרגשות ומה שדומה לזה עם ידיעתו שהוא ראוי להם ומחויב בהם על מה שקדמו לו מן העונות והחטאים לפני הבורא וגודל מה שעבר מהמרותו את אלהיו ובזותו בדבריו ועזבו הודאתו ושבחו וסודו מעבודתו והנחת התשובה וההודאה לפני האלהים מאורך זמן מריו עם התמדת טובותיו לו ותדירות חסדו עליו, כשיסתכל המשכיל בזה ויחשוב במה שמנסה הבורא בו את בני אדם במה שספרנו מן הפגעים בעוה”ז ובהצלתו מהם והמלטו מהם עם מה שהוא ראוי להם, יגדל שבחו על טובות האלהים עליו וימהר אל התשובה ובקשת המחילה על מה שקדם לו מן העונות והחטאים אשר הסתירם הבורא עליו זמן ארוך וירוץ להדבק בעבודת הבורא ליראה מהם ולדחות אותם כמ”ש (דברים כח) והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך ואמר (שם ז) והסיר ה’ ממך כל חולי וכל מדוי מצרים וגו’, ואמר אחד מחסידינו הקדמונים ז”ל ראו שאין ערוד ממית אלא החטא ממית ואמר דוד ע”ה (תהלים צא) על שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין כי בי חשק ואפלטהו וגו’:
והעשרים, חשבונו עם נפשו אם יהיה לו ממון בפנים שקנהו מהם ובאופני הוצאתו והוצאת חובות הבורא ממנה ופרוע חובות בני אדם כמו שהוא חייב בו ממנו ואל יחשיבנו מעמד עליו בלבד וידע כי הוא אצלו כמו הפקדון ישאר כל עוד (ס”א עת) שירצה הבורא בידו ואח”כ יפקירנו אצל אחר בעת שירצה וכאשר יחשוב בעל הממון בנפשו זה לא יפחד מפגעי הזמן עליו. ואם ישאר הממון בידו יודה הבורא וישבחהו ואם יאבד ממנו יסבול דינו וירצה בגזרתו ויקל בעיניו להשתמש בו ולהוציאו בעבודת האל יתברך ולעשות הטוב ממנו ולהחזיר האמנות ולהשיב ולא יחמוד אדם בממונו ולא יבזה עני לעניו ויהיה מן החזקות שבסבות המדות הטובות ודחיית המגונות כמ”ש (משלי ג) כבד את ה’ מהונך וגו’ ואמר (שם יט) מלוה ה’ חונן דל וגו’:
והאחד ועשרים, חשבונו עס נפשו על מה שיש ביכלתו ממעשה העבודה ולהרגיל בה ולהתמיד עליה וירוץ ויחרץ לעשותה ער שתשוב לו למנהג. ואח”כ ישתדל להוסיף על מה שיש ביכלתו ויכסוף לו בלבו ויעלה אליו במחשבתו וישאל מהאל לעזרו ולאמצו על יותר ממה שיש ביכלתו מן הידיעה והמעשה בלב ומצפון נאמן. וכשיתמיד על זה ימציא לו הבורא בקשותיו ויפתח לו שערי ידיעתו ויחזק שכלו ואבריו לעמוד במצותיו אשר למעלה מיכלתו מדרגה אחר מדרגה כמ”ש (ישעיה מח) אני ה’ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. והדמיון בזה במלאכות והלמוד כי הלומד מלאכה בהתחלתה יעשה מחלקיה כפי בינתו ופחות ממה שביכלתו וכאשר תתחזק בינתו ויתמיד עליה יורהו הבורא שרשי המלאכה וכלליה ומילד מהם תולדות שלא למדם מזולתו מבני אדם. וכן בלמוד כי בעל חכמת השיעור לא יוכל ללמד תלמידו השיעור המחשבי בתחלת ענינו אבל מלמד אותו השיעור המורגש המצויר בצדו בצורות הרשומות כאשר סדר אותם אקלידוס בספרו שחבר בשיעור, וכשיבין אותו תלמיד היטב ויחפוץ לעמוד על תולדותיו בהשתדלות וחריצות יורהו הבורא השיעור המחשבי ויתכן כלל מדעו ויוכל להוציא ממנו צורות מופלאות ומלאכה דקה כמעט שתדמה לנבואה הבאה מאת האלהים. וכן בשאר החכמות, כי התלמיד ימצא בלבו כשהוא משתדל בחכמה כח עליוני רוחני אין בכח אדם להועילו בו ולזה אמרו רבותינו ז”ל חכם עדיף מנביא. ואמר אליהוא (איוב לב) אכן רוח היא באנוש. ועל ההקשה הזאת ראוי לך אחי שתבין כי רוב הענין המכוון במצות שהם בגופים ובאברים הוא להעיר על המצות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים מפני שעליהם משען העבודה והם שרש התורה כמו שכתוב (דברים י) את ה’ אלהיך תירא וגו’ ואמר (שם ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואמר (שם י) מה ה’ אלהיך שואל מעמך וגו’. ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם ולא יתכן לו עד שיפרד מרוב תאותיו הבהמיות ויכריח טבעיו ויקשור תנועותיו העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכלתו עד שיקל עליו לעמוד בהם וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכלתו יפתח לו האלהים שער המעלות הרוחניות ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכלתו ויעבוד הבורא יתברך בגופו וכנפשו בנראהו ובנסתרו כמו שאמר דוד ע”ה (תהלים פד) לבי ובשרי ירננו אל אל חי. וכבר משלו זה לאדם שנטע אילנות ונכש שרשיהם ונקה האדמה מן הקוצים ומן העשבים והשקה אותם בעת הצורך ודמן אותם ואח”כ הוא מיחל הפירות מאת האלהים יתברך ואם יתעלם מעבודתם ומעיין עליהם לא יהיה ראוי שיתן לו הבורא יתברך מהם פרי. וכן בעל מעשה העבודה אם ישתדל וימהר ויחרץ לעשות מה שיש ביכלתו יעזרהו האלהים לעשות מה שהוא למעלה מיכלתו אשר הוא הפרי העליון והטובה הנכבדת מאת האלהים על סגולתו ואנשי אהבתו בעוה”ז, כמו שארז”ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר ואמר החכם (קהלת ב) כי לאדם שטוב לפניו וגו’ ואמרו חז”ל תורה מביאה לידי מעשה מעשה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות וחסידות גדולה מכלם שנאמר (תהלים פט) אז דברת בחזון לחסידיך וגו’. ואם יתעלם ממה שיש ביכלתו ויקל במה שיש בכחו תרחק עזרת האלהים ואמצתו ממנו כמ”ש (משלי טו) רחוק ה’ מרשעים ואמר (ישעיה נט) עונותיכם היו מבדילים וגו’:
והשנים ועשרים, חשבונו עם נפשו על התערבו עם בני אדם בתקנת העולם מחרישה וקצירה ומקח וממכר והענינים שנעזרים בהם קצת בני אדם בקצתם על ישוב העולם שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם ויחמול עליהם וידחה מהם כפי יכלתו מה שיזיקם כמו שכתוב (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. וימשל בזה כאלו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה כדרך עקוב ויש להם ללון במחנים רבים ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות והאנשים במתי מעט ולכל אחר מהם בהמות רבות שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם פעמים. ואם יעזרו איש את אחיו לטעון ולפרוק ויהיה חפצם בשלום הכל ולהקל מעליהם ושיהיו שוים בעזר ובסיוע ביניהם יגיעו אל הטוב שבענינים. ואם יחלק לבם ולא יסכימו לעצה אחת וישתדל כל אחר מהם לעזור לעצמו לבד ילאה רובם. ומן הפנים האלה אחי כבד העולם על יושביו ונכפלה עליהם עבודתו וטרחו מפני שרצו להתיחד כל אחר מהם בחלקו בו וביותר מחוקו ממנו ומפני שרצו ממנו יותר מחוקם ובקשו בו אשר לא להם מנעם העולם חוקם ממנו ולא המציא להם חלקם בו על כן אינם מרוצים ממנו ואין אחד בהם שאינו מתרעם בו ובוכה עליו כי בקשו בו מותרי המחיה ומנעם הוא די הספוק אלא לאחר הטורח הגדול והיגיעה הרבה. ואלו היה מספיק להם די ספקם ותהיה השתדלותם שוה לתועלת כלם ויהיו שוים בעניניהם היו מנצחים עולמם ומגיעים אל יותר מחפצם בו. ולא די להם שאינם עוזרים זה לזה על עולמם אלא מחלישים קצתם את קצתם ועכב (ס”א ועטר) כל אחד מהם על חברו ומרפה כחו עד שלא יגיע אחד מהם אל בקשתו ולא ישיג תאותו. על כן השתדל אחי לקנות רעים נאמנים ואוהבים זכים יהיו לך לעזר על תורתך ועל עולמך בהיות לבך שלם עמהם ומצפונך זך להם ושיהיו חביבין עליך כנפשך כשתמצא ידך מי שהוא ראוי לזה מהם ואל תפקיד סודך אלא אצל סגולת הסגולה מהם בלבד כמו שאמר בן סירא רבים יהיו דורשי שלומך גלה סודך לאחד מאלף ואמר החכם (משלי כז) שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש:
והשלשה ועשרים, הבחינה בכל מה שיש בעולם מקטני הבריאות וגדוליהם ומעלות המדברים בו ומדרגות הברואים בתחתונו ועליונו ותכונת הגלגלים ותנועות השמש והירח והכוכבים העומדים וההולכים וירידת הגשמים ונשיבת הרוחות ויציאת הולד מן הרחם, ומה שהוא יותר נפלא מזה ויותר דק ויותר נראה ויותר נסתר מפלאי הבורא יתברך המורים על תמימות חכמתו ויכלתו והנהגתו הטובה וחנינתו הכוללת ורחמיו ורוב השגחתו על הברואים. ואל ישיאך רוב ראותך אותם ואורך רגילותך בהם על עזיבת התימה מהם והבחינה בהם ותהיה קדימת ידיעתך אותם מחייבת שתקל בהם בעבור שהיית רגיל בם. ואם ימצא על דרך הזה ענין הנערים במה שהם רואים ומעידים כן ימצא רוב עמי הארץ והרבה מחשובי בני אדם על הענין הזה. והוא שהם תמהים מדבר שהם רואים אותו ולא הורגלו לראותו כקדרות השמש והירח והברקים והרעמים והזועות (ס”א והזיקות) והסערה והדומה להם ואינם תמהים מתנועת הגלגלים וסבובם בשמש וירח וכוכבים וצאת השמש ובואה וירידת הגשמים ונשיבת הרוחות והדומה לזה ממה שהוא נמצא עמם ורואים אותו תדיר. וכן יתמהו כשרואים הים וגליו וסעריו ורוב החיות אשר בו ולא יתמהו מהלוך הנהרות והגרת המים מן המעינות לילה ויומם לא ינוחו ולא יעמדו והרבה כזה. על כן ראוי לך אחי לבחון בכל מה שברא הבורא יתברך מה שהיית רגיל בו ומה שלא היית רגיל בו ובמה שראית ובמה שלא ראית, ואל תשיאך סכלותך מהשתכל בענינים בנערותך בתחלת ראותך אותם שתעזוב להתבונן ולבחון בהם בעת חזקת הכרתך ובר לבך והגעת בינתך כשאתה גדול אך הבט להם והשתכל בהם כאלו לא ראית כמותם ודמה בנפשך כאלו היית סתום עינים קודם הכרתך אותם ואח”כ פקחת עיניך וראית אותם והכרתם, הלא תראה אחי כי הכסיל כעור וכאשר ישכיל יהי’ כענין מי שנפקחו עיניו וראה כמו שאמר הכתוב (בראשיח ג) על אדם וחוה ותפקחנה עיני שניהם וכבר ידענו כי עיניהם היו פקוחות קודם לכן. ואל תתעלם מנפשך שתפקוד אותה ותחפש על סכלותה ואז תראה מאמתות הענינים ותכיר מפלאי הבורא יתעלה מה שארכה סכלותך בו ועזרונך ממנו כמו שאמר אחד מן החכמים לבות החכמים יש להם עינים רואות מה שאינם רואים הפתאים כמ”ש הכתוב (ישעיה מ) הלוא תדעו הלוא תשמעו וגו’:
והארבעה ועשרים, שתחשוב עם נפשך ותתבענה על כל ענין שנתיישב אצלה מעניני ידיעת האלהים ותורתו ודברי הראשונים וחידות החכמים ועניני התפלות אשר ידעת מעת נערותך וברוב ימי גדולך ולמודך תחלה כי צורות הענינים הדקים אצל מי שהכרתו חלושה אינם כצורתם אצל מי שהכרתו חזקה וכל אשר תוסיף הכרת האדם יוסיף בירור בענינים, על כן אל תנוח דעתך על מה שנצטייר בלבך בתחלת למודך מן הענינים המסופקים והסברות העמוקות, אבל ראוי לך להתחיל בעת חוזק שכלך והכרתך לעיין בספר תורת האלהים וספרי נביאיו כמי שלא למד מהם ספר ותרגיל עצמך לפרשם ולבארם ולהתבונן במלותם ובלשונם ומה שסובלות מן הענינים ומה שיש מהם כפשוטו ומה שאינו כפשוטו ומה שיש מהם נראה ומה שהוא מהם נסתר ומה שהסברא (ס”א שההקשה) נמצאת בו ומה שאין הסברא (ס”א ההקשה) נמצאת בו. וכן תעשה בתפלות ובתשבחות מהסתכל במלותם ומגמת עניניהם כדי שתהיה בעת שתדבר בהם לפני אלהיך יודע מה שמוציא לשונך מן המלות ומה שמבקש לבך בענין, ואל תנהג בכל זה במנהג ימי הנערות שתאמר מן המלות בלשונך מה שיזדמן לך ועל איזה דרך שיזדמן ואינך יודע הענין, וכבר קדם לנו בענין הזה מה שיש בו די. וכן תעשה בדברי החכמים והקבלה שתתבונן בהם ותדינם לזכות ואל תנוח דעתך על מה שנתברר אצלך בתחלת למודך אבל תבע עליו את נפשך כמי שמתחיל בו, ומה שיתברר אצלך תזכרנו ותתישב בו, ומה שתסתפק בבירורו תחקור עליו מחכמי דורך שלא בדרך החקירה הראשונה, אז יראה לך מסודות התורה וסודות החכמים מה שאי אפשר להשיגו מצד למוד המלמדים אותך בתחלת ענינך. ואל תשיאך הגאוה שתחשוב שהכרתך לא הוסיפה על מה שהיתה עליו מנעוריך ושמה שעבר בדעתך בעת הנעורים לא יתכן להשתנות אצלך ולהיות נכרי אצל דעתך, כי זה מפתוי היצר לך שירשל אותך מעיין ומחקור על אמתת הענינים וידמה בעיניך שאתה חכם גמור ולא תחסר מאומה ממה שאתה צריך לו כמו שאמר החכם (משלי כו) חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם ואמר (שם) ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו ואמר (קהלת ב) החכם עיניו בראשו, רוצה לומר שהוא מסתכל בתחלת עניניו ומה שהוא בו מעניני תורתו ועולמו ופוקד אותם ומבין הטוב והרע מנפשו במה שעבר לו ויוסיף להחזיק בטוב וישוב מן הרע והכסיל מתעלם מכל זה כמי שהולך באפלת הלילה בדרך ארוכה לא יביט אל מה שעבר ואם יחזיר פניו לא יתבאר אליו אך כל דעתו על מה שיש לפניו ועל זה אמר והכסיל בחשך הולך ואמר (שם) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך וגו’:
והחמשה ועשרים, שיחשב עם נפשו על מה ששקע כה מאהבת העוה”ז והגברת תאותיה על אהבת העוה”ב וישתדל להוציא אהבת העוה”ז מלבו ולהגביר אהבת העוה”ב עליה בהסתכלו באחרית שני העולמים ומה שיהיה סוף ענינו בשני המעונים וישתדל להרחיק אהבת העוה”ז מלבו ולקיים בו אהבת העוה”ב תמיד. וכבר אמר אחר מן החכמים כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העוה”ז ואהבת העוה”ב ואמרו העוה”ז והעוה”ב כשתי צרות כאשר תרצה האחת מהן תקצוף השנית. וכן אחי נפשך וגופך צריכות הנהגה ומחשבה וחזוק הנפש ותקונה יהיה בהרגילה במוסרים ובחכמות ולהנהיגה בדברי חכמה וללמדה המדות הטובות ולמנוע אותה מתאותיה הבהמיות. אבל חזוק גופך ותקונו שתפקדנו במיני המאכלים הטובים הערבים והמשקים הראוים למזגו והרחיצה במים השוים ולהרגיש עליו תדיר בתועלותיו וצרכיו. ואם תהיה מחשבתך על תקון גופך ותשים כל השגחתך עליו תתעלם מתקנת נפשך. וכן אם תטה מחשבתך להחיות את נפשך בהשגחתך עליה תתעלם מהרבה מעניני גופך. ומן הזריזות שתגביר את נפשך הקיימת לך על גופך הכלה ושתפקדנה ותרגיש עליה ואל תקצר בענינים הצריכים מאד לגופך ותכביד עליו ותחלישהו ותהיה זאת סבה לחלישות שניהם אבל תן לגופך המזון אשר יעמידנו על ענינו ותן לנפשך מן החכמות והמוסרים יותר מיכלתה. ובזה אמר החכם (קהלת ז) אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר וגו’ ואמר (שם) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך, רוצה לומר אל תפליג בדרכי הצדיקים הפורשים מן העולם ותעבור את נתיבתם פן תשומם, וכן אל תפליג בדרכי הרשעים המגבירים את העולם ותלמד תאותם יותר מן השיעור הראוי לתורתך ועולמך פן תמות בלא עתך, רוצה לומר מות הנפש בתגבורת התאוה עליה בטבעה בים התענוגים הגופיים אך אחוז הדרך השוה והחזק באחריתך ואל תנח עולמך כי ממנו תקח לך צדה לעולם הקיימת ומקום המנוחה כמו שאמרו חז”ל העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין, וזו היא דרך החסידים הראשונים היראים את האלהים. ומה שאמר ואל תתחכם יותר ולא אמר ואל תהי סכל יותר מפני שיש לחכמה אצלנו גבול ידוע לא יתכן לעבור אותו והוא שכל מין ממיני החכמה שימשכנו לעבודת האלהים ולשמור מצותיו ולהראות חכמתו ויכלתו מותר לנו וחייבים אנחנו לחקור עליו כמו שאמר (איוב כח) הן יראת אדני היא חכמה ואמר (משלי ט) תהלת חכמה יראת ה’ ודעת קדושים בינה ר”ל ודעת האלהים, ואמר (תהלים קיא) ראשית חכמה יראת ה’ ואמר (ירמיה ח) הנה בדבר ה’ מאסו וחכמת מה להם, וכל מה שהוא מן החכמה על זולת הדרך אשר זכרנו אסור לעיין בה ולחקור עליה וע”כ אמר ואל תתחכם יותר, אך הסכלות וההוללות הזהיר ממעוטם ועל כן אמר ואל תהי סכל ולא אמר יותר, מפני שמעוטם מפסיד הרבה מעלות טובות כמו שאמר (קהלת י) זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט:
והששה ועשרים, חשבונו עם נפשו כשהוא עומד במצות המלך ויירא מעונשו אם יעבור על מצותיו ולא ירגיש למצות אלהיו ולא יירא מעונשו בעברו על מצותיו ואיך לא יתבונן בשכלו מה בין שתי המצות ויכיר מה בין שני הענינים ויבין חולשת המצות לקיים גזרותיו והתאחרו מהפיל העונש בו ורחקו מהשקיף עליו וטרדתו בנפשו ממנו וכבר אמר החכם (משלי כד) ירא את ה’ בני ומלך ואמר (שם כ) נהם ככפיר אימת מלך, ואיך לא יתבייש המשכיל מאלהיו שגזרתו קיימת המשקיף עליו תמיד ולא תטרידהו ממנו טרדה ולא ימנעהו ממנו מונע ולא יירא ולא יפחד מעונשו וימרהו והוא יודע שהוא משקיף עליו ורואה נגלהו ונסתרו ולא יחזור אליו בתשובה על מה שקדם לו ויאמר כמה ארך המרותי את דברו והתמיד סתרו עלי אבקש מחילתו קודם שיעכרני בעוה”ז או יענני בעוה”ב והוא מה שאמר דוד (תהלים י) רשע כגבה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזמותיו:
והשבעה ועשרים, חשבון האדם עם נפשו כשתבא עליו רעה בגופו או בממונו או בענין מעניניו ויקבל הכל מאלהיו בשמחה ויסבול סבל רוצה בדין האלהים ולא סבל מתקצף על גזרתו כמ”ש (ישעיה ח) וחכיתי לה’ המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו, ואל יהיה כמי שנאמר עליו (שם) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, ודע אחי כי העשר נסיונות שנסה המקום את אברהם אבינו לא היינו משבחים לו עמדו בהם לולי שהיה מקבל הכל מאלהיו ברצון ובטוב לבב כמו שנאמר (נחמיה ט) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ויוצאי מצרים לא נתחייבו להאשימם ולהוכיחם במדבר אלא על התקצפם ושלא היה לבם טוב עם האלהים ועם נביאו כמו שאמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ופעמים רבות היו מראים מרדם ומריים באלהים והפרת בריתו כאשר תמצאם בכל ענין מתאוים לשוב מצרים והדומה לזה, והסבל הטוב מדה טובה והסבל שבעליו מוכרח בו אין לבעליו שכר עליו ולא מחילה בו. הסתכל אחי מה בין שני הסבלים והתבונן ההפרש שיש בין שני הענינים וחלוק ענין הסבל בנפשך לשלשה חלקים, הסבל על עבודת האלהים והסבל על המרותו והסבל על פגעי העולם, וזה החלק השלישי נחלק לב’ חלקים, והוא הסבל על מה שחסר או על העדר דבר אהוב ואיזה מהם שיהיה יכול שתתחייב בו על דרך העונש ומוחלין בו עונך או שיהיה התחלה מן האלהים לך על דרך הנסיון והמבחן וירבה בזה הבורא שכרך ויגדיל גמולך עליו. ועל איזה מהם שיהיה מאלה השני פנים ראוי לך שתקבל מה שיבואך מאת האלהים מהם ברצון ובקבול טוב כמ”ש דהמע”ה (שם כה) כל ארחות ה’ חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו, כי הרעה הבאה עליך אם היא למחול עונך היא אמת ואם היא התחלה מאת האלהים לתת תמורתה הגמול הטוב על סבלך הנסיון היא חסד ואיננה יוצאה מחסד ואמת ואם תיטיב להסתכל בענינים האלה בלבך יהיה אחרית סבלך טוב והגמול עליו מובטח. על כן אחי אל תתעלם לפקוד מחשבתך תמיד בענין הזה ואז יחזק סבלך לאלהים ויקל מעליך בהעלות על לבך צער הרעה ומרירות הסבל ויורה על רצונך הטוב בגזרת האלהים והתנחמך בו ובטחונך עליו כמו שנאמר (תהלים לא) חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה’:
והשמונה ועשרים, חשבון האדם עם נפשו אחר בטחונו על האלהים ומסרו אליו את נפשו ואת ממונו ובניו וכל עניניו כשישתנה ענינו ויגזור הבורא במה שאינו מפיק רצונו שיחשוב בנפשו שאדם נתן לחבירו במתנה בית או שדה ואחר כך עלה בלב מקבל המתנה להרוס אותו ולבנותו על ענין אחר או לשנותו מענינו הראשון היש מן הדין לנותן אותו לו שיאבל על מעשהו בו וידאג על שנותו אותו מענינו הראשון אחר שמסר לו הבית או השדה, וכן אתה אחי אם התנדבת בנפשך ובממונך לאלהים אל תאבל על מעשהו בך כרצונו והנהגתו אותך כחפצו ואם איננו טוב לך בנראה ממנו, אבל ראוי לך שתנוח דעתך עליו ותסמוך על הנהגתו המעולה וגזרת דינו ואל תחזור במה שנתת לו משלך כמו שאתה סבור ואל תראה הצער בעת גזר דינו עליך כ”ש שאתה אחד מיצוריו והוא יוצרך ומטריפך ומנהיגך בטוב לך בגלויך ובנסתרך ואם נעלם ממך הדבר כמו שאמר (הושע יא) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו ולא ידעו כי רפאתים:
והתשעה ועשרים, שיתבונן יתרון נפשו על גופו ויכיר יתרון קצת בני אדם על קצתם עד שאדם אחד שקול כנגד אלף בני אדם וידע כי יתרונו אינו מכחות גופו אך מצד מעלות נפשו כמו שנאמר לדוד (שמואל ב יח) כי עתה כמונו עשרת אלפים אף כי הנשים שיש להן יתרון ביפין כאשר תחסרנה מעלות הנפשות אין יפין נאה ונויין מתגנה כמו שאמר החכם (משלי יא) נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם ואמר (שם לא) שקר החן והבל היופי. וכפי הכרתך ביתרון נפשך על גופך ראוי לך להשתדל בתקוניה (ס”א להשתכל בתקנותיה) ובהצלתה אצל אדוניה המשקיף על זכותה וקדרותה ושבחה וגנותה ובחירתה בטוב וברע ונטותה עם שכלה ועם תאותה על כן פקוד עניניה תמיד יותר מפקדך ענין גופך, ודע כי גופך יותר קרוב להרפא מן הקשה שבחלאים כשיפול בו מרפואת נפשך ממדוה היצר כשהוא גובר עליה כמו שאמר החכם (שם יח) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה ואמר (שם ד) מכל משמר נצור לבך:
המשלים השלשים, חשבון האדם עם נפשו בתנאי הגרות בעוה”ז ויחשוב מעלתו בו כמעלת אדם נכרי הגיע אל ארץ נכריה ולא הכיר א’ מאנשי המדינה שהגיע אליה ולא היה א’ מהם יודע בו אלא שאדוני המדינה חמל עליו לגרותו והורהו מה שיתקן ענינו בה ונתן לו מזונו יום יום וצוהו שלא ימרה את פיהו ולא יעבור על מצותו וייחלו והפחידו בגמולו ובעונש כפי הראוי לזמן ולמקום והזהירהו על הנסיעה ולא הודיעו העת מן התנאים שהוא חייב בהם הכניעה והשפלות ולעזוב הגאוה ולהתרחק מן הגאון והגובה כמו שאמר בענין הזה (בראשית יט) האחד בא לגור וישפוט שפוט, ומהם שיהיה מזומן לנסיעה ולהעתקה ולא ירגיע ולא תנוח נפשו כמ”ש (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות וגו’, ומהם שיחקור על דתי המדינה וחקיה ועל מה שחייבים בו למלך כמ”ש דוד ע”ה (חהלים קיט) גר אנכי בארץ וגו’ ומהם שיאהב את הגר כמוהו שיסייעהו ויעזרהו כמו שכתוב (דברים י) ואהבתם את הגר וגו’ ואמר (ויקרא יט) כאזרח מכם יהיה לכם. ומהם שימהר ויחיש להדבק בעבודת אדוני המדינה מפני שאין לו חומל שיפגע בו בעדו אם יקצר בעבודתו. כי ענינו הפך תשובת השונמית עת ששאל אותה הנביא (מלכים ב ד) היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא שאמרה בתוך עמי אנכי יושבת כלומר שעמי ומשפחתי ידברו אליו בעבורי בעת הצורך ואינו כן ענין הגר אך כמו שאמר (תהלים קמב) הביט ימין וראה ואין לי מכיר וגו’. ומהם שיסתפק במה שמזדמן לו מן המזון ובמה שימצא לו מדירה ומלבוש ולנהוג בכל ענינו כדי הספוק מבלי טורח ומהם שיזדמן לנסיעה ולחשוב בצדה לדרך, ומהם שירבה בעיניו המעט מן הטובה ויאריך לשונו בהודאת מי שהטיב לו בה, ומהם שיסבול הרעה אם תבא אליו והנזק אם יגיע אליו משבר רוחו ושפלות נפשו וחלישתו מדחותם מעליו. ע”כ קבל על עצמך אחי תנאי הגרות בעוה”ז מפני שאתה בו גר באמת והראיה על גרותך ויחידותך בו, כי בעת צאתך אל גדר ההויה והרכבתך בבטן אמך אלו היו משתדלים כל בני העולם להקדימך קודם לכן ברגע אחד או לאחרך רגע אחד או לקשור אבר מאבריך בחברו או להתירו או לצייר צורה מצורות אבריך הנסתרים והנראים או להתיר תנועה לאבר מאבריך הנחים או להניח הנע מהם או להחרידך לצאת מבטן אמך קודם עתך הנגזרת לך או לאחרך אחריה כהרף עין או להקל עליך הענין או להקשותו לא היו יכולים לך על זה. וכן אחר יציאתך אל העוה”ז לא היה אדם יכול להגיע מזונך אליך מבלי עזרת האל לך ולא להוסיף בגופך ולא לחסר ממנו, ואלו היית מעלה על לבך כי העולם כולו לך לבדך נשאר מאין יושב לא היה זה מוסיף בטרפך המגיע אותך אל אחריתך כשיעור חרדל וכן אלו היו נוספים אנשי העולם כפלים לא היה חסר לך מטרפך הנגזר לך כחרדל ולא פחות ממנו ולא יותר. וכן לא יוכל אחר מן הברואים להועיל לך ולא להזיקך ולא לאחד מהם יכולת להוסיף בימי חייך ולא לפחות מהם וכן לכל מדותיך וטבעך ומעלליך הטובים והרעים אם כן אי זה יחס בינך ובין הברואים או באיזו קורבה אתה קרוב אליהם או הם קרובים אליך. האתה בעוה”ז כ”א גר שלא יועילוך רוב אנשיו ולא יזיקוך מיעוטם והאתה בו אלא כיחיד הבודד אשר אין לו צוות כי אם אדוניו ולא חומל עליו כי אם בוראו. על כן התיחד אחי בעבודתו כאשר התיחד בבריאתך והנהגתך וטרפך וחייך ומותך ושים תורתו וספרו נוכח עיניך ויחל אל גמולו ופחד מעונשו וקבל תנאי הגר אשר העירותיך עליהם על נפשך כל ימי חייך בעולם הזה תגיע אל נעימות העולם הבא כמו שאמר החכם (משלי כד) כן דעה חכמה לנפשך.
ואלה אחי שלשים פנים מאופני חשבון האדם עם נפשו לאלהים יתעלה כשתחשוב עם נפשך עליהם ותתן הדין מעצמך בהם יבקע לך אורם ויקיף אותך זהרם וחשוב בהם תמיד והעלם על לבך כל ימי חייך. ואל יספיק לך מעוט דברי בהם וזכרי אותם בדרך קצרה כי כל ענין מהם כשיתבאר ויתפרש נושא כפלים רבים ממה שזכרתי אך העירותי עליהם הערה והזכרתי הדורש אותם הזכרה בדרך קצרה ולא הרביתי בדברים שלא יארך הספר ויצא מדרך כוונתי בו אשר היא להעיר ולהורות ושימם נגד עיניך ונוכח ראותך והשיבם על לבך ומחשבתך אז יראה לך מהם בעת שתשנה אותם מה שלא נראה לך בראשונה מסודות נעלמים ומוסרים רוחניים. ואל תחשוב כשתעיין בהם ותעמוד על הנראה ממלות כי כבר עמדת על כל צפוני עניניהם כי לא תגיע לזה מהם אלא אחר שתתן מחשבתך עליהם בחריצות ובהשתדלות זמן ארוך ופעמים רבות. והיה מתישר בהם ומישר אליהם תגיע אל הגמול הגדול מאת האלהים כמו שכתוב (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו’ ואמר החכם (משלי כד) ולמוכיחים ינעם:
פרק ד
אך תועלת החשבון הנזכר היא התולדה שמילדת הנפש בעמדה על בירור מה שקדם לנו בשלשים אופני החשבון הנזכרים והבנת עניניהם וצורת מציאתם ואמתת חיובם והמשך הנפש לקבלם עליה כפי הכרתה בהם והשבתם ברעיוניה, ואז אחי תתילד בנפשך תולדה מעולה ורמה תלמד ממנה כל המדות הטובות ותגיע בה אל כל החמודות והיא זכות עצם הנפש מקדרות הסכלות המסירה חשכת הספק אשר בלבבך. וכבר ידעת כי כפי ברור ההקדמות ורוב מספרם ויושר סדורם תהיה התולדה המילדת מהם בבירורה וחשיבות מעלתה. וכן הרכבת המרקחת במלאכת הרפואות כי תועלת המרקחת וכח מעשיה יהיה כפי כח הסממנים אשר הורכבה מהם המרקחת. וכן בחכמת השעורים הנקראת בערבי אלהנדס”א כפי רוב ההקדמות המוקדמות בענין הנדרש תהיה חשיבותו ותועלת ידיעתו, וכמו כן בהרבה מן המעשים כי הפלס לא יתכן למחברו עד שידע קודם חכמת השעור וטבעי המנינים והשקלים, וכן חוג החוזים הנקרא אצטרול”ב בערבי לא יתכן למחברו אלא אחר עמדו על חכמת השעור ועל המובדיטאות (צורות ידועות בחכמת השעורים) ותנועת הגלגלים ופשיטות הכדור.
וכן הענין הזה הנדרש מן הנפש לא יתכן לך אחי אלא אחר שתסבול קבלת מה שהעירותיך עליו מן החשבון עם נפשך במה שזכרתי לך כשער הזה ובזולתו מן השערים והתמדת המעשה בהם. כי כאשר תעשה זה בלב נאמן ובנפש ברה יאור שכלך ותראה הדרך אל כל המעלות הרמות ולא יהיה ליצר דרך להגיע אליך ולהשיאך ותהיה בתכונת סגולת האלהים ויתחדש לך כח העליוני נכרי לא ידעתו בכל אשר הרגלת בו מכחותיך במו שאמר החכם (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו וגו’ ואז תכיר הענינים הגדולים ותראה הסודות העמוקות בזך נפשך ובר לבך וחוזק אמונתך ולא תפרד משמחה מתמדת בעולמך ובאחריתך לעוצם מה שהשקפת עליו וגודל הסוד אשר נגלה לך עם העזר המגיע אליך מן האלהים יתברך.
וראיתי למשול לך משל קרוב יתבאר לך ממנו דמיון קצת מה שזכרתי לך והוא שתחשוב כאלו אתה במקום וממעל למקום ההוא צורה כנגד הצד שהוא נכחך ואין דרך לך לראותה בעיניך ולהשקיף עליה בחוש ראותך והניד לך מגיד כי כאשר תעשה טס מברזל עשות ותלטשהו עד שתסיר קדרותו ותמשחהו זמן ארוך במשיחות רבות ואחר כך תעמידנו נכח פניך אז יראה לך מן הצורה העליונה מה שנעלם ממך ותוכל לראותה ולהשתעשע בנעימותה וזוהר יפיה, והצורה העליונה החשובה אשר אין לך דרך לראותה בעיניך היא חכמת הבורא יתעלה ויכלתו ויופי העולם העליון אשר נעלם ממנו צורתו ותכונתו והטס העשת היא הנפש האנושית והלטישה היא הנהגתה בחכמות ובמוסרים השכליים התוריים והמשיחות הם אופני החשבון השלשים אשר זכרתי לך. וכאשר תעלם על לבך ותשיבם על רעיונך תזך נפשך ויאור שכלך ויצטייר לך כל ענין נעלם בנפשך ותראה צורות האמתות בעינים פקוחות ויפתח לך שער המעלות ויגל המסך המבדיל בינך ובין חכמת הבורא מעל עיניך וילמדך האל יתעלה חכמה רמה ומעשה מועיל ויתן לך כח אלהי כמ”ש (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה’ רוח חכמה ובינה וגו’ ואמר (איוב לא) אכן רוח היא באנוש ואמר (משלי ב) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה ואמר (שם) אז תבין יראת ה’ וגו’:

פרק ה
אך אם החשבון הזה חובה על האדם תמיד או בקצת הזמן מבלי קצתו אומר בתשובת השאלה הזאת, כי החשבון חייב בו האדם כפי כח שכלו ומעלת הכרתו תמיד עם כל הרף עין ואם יוכל עם כל נשימותיו כדי שלא יפרד ממנו המורא והפחד והבושת מהאלהים ית’ המשקיף עליו תמיד וילמד ממה שצוה בו האל את המלך באמרו (דברים יז) וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו’ והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו’ ואמר (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו’ ואמר (דברים ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו’ ואמר וקשרתם לאות על ידך וגו’ וכתבתם על מזוזות ביתך. וחזק הענין בציצית באמת (במדבר טו) והיה לכם לציצית ואמר (שם) למען תזכרו. ומה נשאר מעניני הזרוז על החשבון אשר הוא בענין זכרון הבורא שלא זרזנו בו. וכפי זה אחי ראוי לך להתנהג בהרגיל החשבון עם נפשך בכל שעה ובכל רגע לאל יתברך ואל תמעט בעיניך שום טובה שתעשנה לשמו אפי’ במלה או בראיה כי המעט ממך רב אצלו וכן בענין העבירות. והקרוב שבדמיונים בזה העתקת השמש בארץ שעור אמה תעתק בגלגל מילין הרבה וכן העתקת הצל באצטרול”ב. ואל ירבה בעיניך מעשיך ואם יהיה לשמו. כי במעט שבטובות שיש לו עליך כפל מעשה כל יושבי העולם עם דקדוק החשבון. על כן אל תתעלם מעשות חשבונך בינך ובין בוראך על גודל טובו עליך ורוב חסדיו עמך יום יום ואם לא יפנה לבך בזה ביום יהיה בלילה ואם חלף לך יום א’ השג בשני כמו שאמרו רז”ל שוב יום אחד לפני מיתתך ואמר (קהלה ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים:

פרק ו
אבל מה שצריך לסמוך לחשבון עם הנפש מן המעשים אומר כי זה יהיה מן האדם כפי זכות עצם נפשו וקבולה לאורי האמת המגיעים אליך מאת אלהים יתברך כי כאשר יהיה שכל המחשב עם נפשו החשבון הזה זך ויבין הכונה והחפץ בו וייחד לבו בו לאלהים יתברך יפיק רצון הבורא יתברך ויעזרהו לעשות מצותיו ויורה אותו באור החכמה ויזהיר בזוהר השכל ויזך עלהו ונסתרו לאלהים ודומה למה שאמר איוב (איוב כט) צדק לבשתי וילבשני וגו’. ואז תשקוט ותנוח מחשבתו מדאגות העולם ושכיותיו וישמח בעבודת הבורא יתברך ויגיל במה שהשקיף עליו מסודות החכמה ומאוריה ויאשר נפשו על מה שהגיע אליו מידיעת אמתת העולם התחתון והעולם העליון ומחשבת האלהים הטובה והנהגתו וקיום גזירתו בבריותיו כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים סד) ישמח צדיק בה’ וחסה בו ואמר (שם קה) ישמח לב מבקשי ה’ ואמר (ירמיה ט) אל יתהלל חכם בחכמתו וגו’ ואמר (שם) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וזאת היא המדרגה העליונה שבידיעת האל יתברך כי מי שידעהו באמת ידבק בעבודתו וביראתו כפי ידיעתו בלבו ובמצפונו ויתקיימו לו חובות הלבבות והאברים בלי טורח ובלי עמל אך בחריצות והשתדלות וזריזות כמו שאמר דוד (תהלים קיט) חשתי ולא התמהמהתי וגו’ ובו אמר החכם (משלי ג) אשרי אדם מצא חכמה ואמר (תהלים קו) אשרי שומרי משפט וגו’ והאלהים יתברך ישימנו מהם ויכניסנו בכתותיהם (ס”א בכונתם) ברחמיו, אמן:
נשלם שער השמיני. תהלה לאל יתברך:

בפרישות מן העולם הזה והטוב לנו ממנה. וזה פתח השער:
אמר המחבר מפני שהקדמנו לדבר בחשבון האדם עם נפשו והיתה הפרישות מן העולם אחד מאופני החשבון, ראיתי לסמוך לו באור מיני הפרישות ותוכן חיוב מה שהוא חובה ממנה על אנשי התורה בעבור מה שיש בו מתקנת התורה והעולם ומנוחת הנפשות והגופות בשני העולמים. וראוי לנו לבאר מדברי הפרישות שבעה ענינים. האחד מה היא הפרישות הכוללת וצורך אנשי העולם אליה. והשני בגדרי הפרישות המיוחדת וצורך אנשי התורה אליה. והשלישי לכמה כתות נחלקים הפרושים בפרישות. והרביעי בבאור תנאי הפרישות. והחמישי במה שיאות לתורתנו מן הפרישות. והששי במה שבא בספר התורה וספרי הנביאים מדברי הפרישות. והשביעי בהפרש שיש בין קדמונינו ואבותינו ובינינו בפרישות:

תוכן עניינים
• 1 פרק א
• 2 פרק ב
• 3 פרק ג
• 4 פרק ד
• 5 פרק ה
• 6 פרק ו
• 7 פרק ז

פרק א
אבל מהות הפרישות הכוללת וצורך אנשי העוה״ז אליה אומר בתשובת השאלה הזאת כי הפרישות שם תחתיו ענינים. והשם כנוי מגולה והענין סוד מוסתר וכאשר יסירו אדרתו (ס״א אדמתו) ויתירו חותמו יראה מסתור ענינו ותגלה מגמתו ונדר הפרישות בלשון סתם חסימת תאות הנפש והמנע מן הדבר הנפרש ממנו עם היכולת עליו והזדמנותו לעילה המחייבת זה ונאמר הפורש מי שיכול והניח. והעילה המחייבת חסימת תאות הנפש מתחלקת לשני חלקים.
אחד מהם כולל האדם והרבה מבעלי חיים.
והשני מיוחד באנשי התורה מן המדברים והפרישות הכוללת הוא הנהוג בה לתקנת גופינו והסדרת ענינינו כמו הנהגת המלכים בדתי המדינות והנהגת הרופאים לבריאים ולחולים והנהגת כל איש שכל את נפשו בחסימת תאותו מן המאכל והמשתה והמשגל והמלבוש והדבור ושאר תנועותיו ואופני תענוגיו.
והפרישות המיוחדת היא שהורתה עליה התורה והשכל לתקנת נפשותינו לעולם הבא כאשר אבאר במה שאני עתיד לדבר בעזרת האל יתברך, אך אופני הצורך אל הפרישות הכוללת הוא בעבור מה שהקדמנו בשער השלישי מן ספר הזה כי חפץ הבורא יתעלה בבריאת מין האדם היה ליסר הנפש ולנסותה בעוה׳׳ז בעבור שתזדכך ותהיה בתכונת המלאכים הקדושים כמ״ש (זכריה ג) אם בדרכי תלך וגו׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. וחייבה החכמה גסות הנפש בגופות עפריות מקבלות הגידול והתוספת במצוע המזונות הראוים להם והרכיב הבורא יתברך בנפשות האנושיות כח תאוה תכספנה בו למזון המוכן להם בעוה״ז להעמידם ולתקנם כל ימי חבורם והרכיב בהן עוד כח אחר תכספנה בו למשגל להיות מן האיש תמורתו בעולם ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם התענוג בהם והפקיד עליו היצר להניע אותו אל המאכל והמשתה והמשגל ואל כל התענונים והמנוחות אשר בהם תקנת גופו כמו שאמר (קהלת ג) גם את העולם נתן בלבם וגו’, וכאשר גבר היצר על השכל ונמשכה הנפש אליו נטתה באדם אל הרבויים המביאים להפסדת ענינו והריסת גופו ונצטרך בעבור זה למדת הפרישות מן התענוגים והמנוחות כדי שישתוו עניניו ויהיו דבריו על הסדר בעוה׳׳ז בלקיחת המזון ויהיה משובח עליו כמו שאמר (תהלים קיב) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. ולפי שנצטרך המין האנושי לנהוג בפרישות אשר בו תקנתו בעולם הזה בקחתו הצורך ממנו היה בדין להיות בעולם פרושים גמורים נבדלים ונגזרים מעסקי העולם ילמד מהם כל מין ממיני האדם כפי צרכו וכראוי למנהגו ומדותיו. ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות כי זה מביא לעזיבת ישוב העולם ולהפסק הזרע וכבר אמר הכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה לשבת יצרה כי הפרישות פינה מפינות העולם וצורך המדברים אליה כצרכם אל שאר החכמות והמלאכות אשר יתיחד בכל אחת מהם עם מבלתי עם אחר כדי שיהנו בני אדם ותקח כל כת כפי צרכה והראוי לה מהן ואין תקנת העולם שיתיחדו כל אנשיו בחכמה אחת ולא במלאכה אחת כי השלמת סדר העולם בכלן כמו שאמר החכם (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו ואמר (שם) לכל זמן. וכבר התבאר במה שהקדמנו ענין הפרישות הכוללת וצורך בני אדם אליה לסדר עניניהם בה בעולם הזה:

פרק ב
אבל מה גדר הפרישות המיוחדת וצורך אנשי התורה אליה נחלקו החכמים בגדרה, מהם מי שאמר הפרישות עזיבת כל מה שטורד מן האלהים. ואמר אחר הפרישות מאוס בעולם וקצר המאויים. ואמר אחר הפרישות מנוחת הנפש וחסימת רעיוניה מכל מה שהיא להם למנוחה, ואמר אחר הפרישות הבטחון באלהים, ואמר אחר הפרישות כסות בשר הערוה ושבר הרעבון ומאוס בזולתם, ואמר אחר הפרישות עזוב אהבת הברואים ואהוב הבדידות, ואמר אחר הפרישות ההודאה על הטובה וסבל הנסיון, ואמר אחר הפרישות מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני אלא הטבע אשר לא תוכל לעמוד בלעדיו ויוציא זולתו מן הנפש, וזה הגדר יותר ראוי לפרישות הנוהגת בתורתנו משאר הגדרים אשר זכרנו. אך צורך אנשי התורה לנהוג בפרישות הוא שכוונת התורה להמשיל השכל בכל תאות הנפש ולהגבירו עליהם.
ומן הידוע כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסבת כל גנות ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה והשיאם היצר להניח ישוב עולם הצלתם ונטה בהם מדרך אבותיהם אשר היה דרך די הצורך בעולם והספק ממנו ולהסתפק בדבר המספיק לחיות בו ויפה להם התפארה בו והרבות מהונו וחבב עליהם להתעדן ולהתנשא בו עד אשר צללו במצולות ימיו וחייבם היצר לסבול צער גליהם והעולם מושל בהם ואוטם אזניהם ומעצים את עיניהם ואין מהם אחד אלא מתעסק בתענוגו כשישיגנו ויזדמן לו והוא תורתו ודתו עד שטרד אותו מאלהיו כמו שאמר (ירמיה ב) תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך וגו׳. ומהם מי שימנע התענוג ההוא ומחשבתו עליו ונפשו שואפת עליו ותלויה בו ושונה בבקשתו לילה ויומם כמו שאמר (תהלים לה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב, ושניהם בענינו טובעים מהשיג הטוב בו נגזרים ונלאים מפסידים בסחורתם ונפשם פחותה ובחירתם רעה, סכלים בערך התמורה והמומר בה כמו שאמר (שם קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו’, ואינם סרים קרואי ההרגל הגובר ורהבי הסחורות המפסידות לטרוד (ס״א לענות) לבותם בתולדות רהביו ולישב בלבם גלגוליו וכל אשר התערבו רחקו וכל אשר רחקו מאור האמת אשר נפרד ממנו בחברת היצר אשר ידעו התאבכה האפלה עליהם וגדל העולם בלבם, ויף חוזקו בעיניהם, ויושיבו אותו בהחרב שכלם, וכל אשר נוסף העולם ישוב נוסף שכלם חורבן עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה ותעותו כי היא הישרה ושמוהו לחוק ולמוסר ויורישו אותו האבות את בניהם והעיר עליו משכילם וצוו בו המונם והתקנאו עליו שריהם עד אשר נתבסם היצר בהם (ס”א ביניהם) ונתמלאת החמת, ושב בהם הדבר הנכרי בע ולם נודע והדרך הנכונה בו נכריה והמספיק ממותריו הרעב הכופר ועשה כל אחד מהם כאשר ראה שעשה רעהו, והאוחז ממנו די ספקו נקרא עצל והמתאחר (ס״א והמתעצל) מהרבות בו מקצר והמסתפק במספיק ממנו חלש והעובר אותו משתדל ומשתבחים בו ומתנשאים ובעבורו מתחברים וכועסים ורוצים, ובעבור הגבול בו (ס״א ובעבור הגמול בו) עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם ומוסרם חזוק משכניהם ותועים במצולות הסכלות שבים במרוצות העצלה עמוסים במעמסות התאוות ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים ומדרגות הצדיקים במנהגי הרשעים,כמו שאחז״ל עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר בפינחס. וכאשר הגיע היצר ברוב אנשי התורה אל מה שספרנו נצטרכנו לעמוד כנגדו בפרישות המיוחדת אשר זכרנו גדריה בפתיחת השער הזה ולהתייצב לפניו בה עד אשר תשיבם אל גדר הנכונה התוריה אשר בה תקנת האמונה והעולם.
והיה בדין בעבור זה שיהיו באנשי התורה אנשים יחידים נושאים הפרישות המיוחדת ומקבלים תנאיה להועיל בה אנשי התורה עם פנות נפשותם ונטות מדותם אל התאוות הבהמיות עם היצר ויהיו רופאים לאמונה ולנפשות יעלו ארוכה להם בעת נטות מהמדות הטובות אל המדות שאחריתם מגונה,ובעת גבור יצריהם על שכלם ועת טרדתם במותרי עולמם מהדברים הצריכים מאד לאמונתם כאלו כונתם לרפא חולה האמונה או דוה נפש ממדוי הספקות ימהרו להעלות לו ארוכה באמתת חכמתם או בורח מעבודת האלהי׳ ישיבוהו אליה ויבטיחוהו או עמוס בחטאיו יערבו לו מחילת האלהים בשובו מהם. ואם יבא אליהם שוכח אלהים יזכירוהו או צדיק יאשרוהו או אוהב אלהים יאהבוהו או מגדל ליכולת האלהים יגדלוהו, ואם יחטא יזכירוהו מיד לשוב ואם יחלה יבקרוהו,ואם יהיה להם מותר מן העולם יעניקוהו ממנו ואם יפגעהו פגע יעזרוהו. והם דומים בעולם לשמש שפושטת אורה בעולם עליונו ותחתונו כי היא מאירה מה שלמעלה ממנה כמו שהיא מאירה מה שלמטה ממנה מן הכוכבים והגרמים. וכן אלה היחידים אשר ספרתי לך בעוה״ז כמ׳׳ש (בראשית יח) ונשאתי לכל המקום בעבורם ואמר (תהלים קו) לולי משה בחירו. ובעוה״ב כמו שאמר (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים ועל כן אמרה דבורה (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ועל המנהג הזה בפרישות תמצא הנביאים עליהם השלום וחסידי קדמונינו בכל דור ודור כאשר הוא מבואר בספריהם, ואני עתיד לבאר מזה מה שיזדמן לי במקומו הראוי בעזרת הצור יתברך:

פרק ג
אבל לכמה כתות נחלקים הפרושים בפרישות, אומר בתשובת השאלה הזאת, כי הפרישות מן העולם תהיה לאחת משתי עילות כמו שהקדמנו והם התורה והעולם, והפורשים מחמת מסורת התורה שהם אנשי הפרישות האמתי הם שלש כתות.
אחת מהם אנשים שהלכו בגדר הפרישות העליון להדמות כאישים הרוחניים ויעזבו כל מה שיטרידם מן האלהים וברחו מן הישוב אל המדבריות והישימון וההרים הגבוהים מקום שאין צוות ולא חברה, אוכלים מה שהם מוצאים מעשב הארץ ועלי האילנים ולובשים הבלויים והצמר ויחסו בסלעים טרדם מורא הבורא ממורא הברואים ושעשעה אותם אהבת הבורא מחשוב באהבת ב״א והספיק להם מה שיש להם אצל האלהים ולא שייחלו על מה שיש בידי אדם. והכת הזאת רחוקה מכל הכתות בגדר הדרך השוה התוריה מפני שהם עוזבים ענין עולמם לגמרי ואין בדין התורה לעזוב ישוב העולם לגמרי כמו שהקדמנו במה שאמר הכתוב (ישעיה מה) לא תהו בראה לשבת יצרה.
והכת השניה אנשים שהלכו בדרך הגדר הבינוני שבפרישות ומאסו מותרי העולם לגמרי וסבלו לחסום תאותם מהם. והמותרים על שני פנים. אחד מהם מותרים שהם חוץ לאדם ונפרדים ממנו כקנינים הגופיים והמאכל והמשתה והמלבוש והמשכן. והשני מותרים דבקים לאדם אין נפרדות ממנו סבותם כדבור והשחוק והמרגוע והמנוחה והבט אל המותרים והאזן אליהם והעבר על הרעיונים מה שאין צריך ופסקה הכת הזאת ממנה כל קרואי המותרים ולא ראו לצאת מהישוב להספיק לגופם מזונותם כמו שהם חייבים בו והמירו המדבריות וההרים בבדידות בבתיהם והיחידות במשכניהם והשיגו שני הענינים והגיעו אל שני החלקים והם יותר קרובים אל הדרך השוה והתוריה ממי שהקדמנו זכרו.
והכת השלישית אנשים שהלכו בדרך הגדר השפל שבפרישות והוא שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם בישוב העולם כחרישה וזריעה והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא ית׳ עמדו על צורת נסיון האדם בעוה”ז ומאסרו בו וגרותו והגזרתו מעולם הרוחניות (ס״א הרוחות) אליו ונפשותם מואסות בעולם ובהונו ונכספות לעוה״ב מצפים אל המות והם נזהרים ממנו הכינו צדתם לעת נסיעתם וחשבו במה שמגיעים אל בית מרגועם קודם העתקתם ולא לקחו מהעולם אלא פחות ממזונותם ולא הניחו ממנו מה שהוא טוב להם באחריתם כפי יכלתם אלא לקחו ממנו צדה ונשאוהו. והכת הזאת קרובה אל הדרך השוה הישרה התוריה יותר ממה שזכרנו קודם אך הפורשים למשוך תועלת העולם ופרישותם באברים ולא במצפונים ובלבבות.
והם שלש כתות,
אחת מהם אנשים חסמו תאות נפשותם מהשיג קצת התענונים כדי שיצא להם שם בפרישות וישבחו אותם באמונה ובחסד להיות זה סבה חזקה להגיע אל תכלית תאותם והם מחניפים באמונה ובפרישות בעבור שיבטחו בני אדם בהם ופקידו אצלם ממונם ויגלו להם סודותם ויוכלו להזיקם והם הכת הרעה שבכל כתות בני אדם ויותר רחוקה מן האמת ומגונה מכלם ובכמוהם אמר הכתוב (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם וגו’.
והכת השנית אנשים שמצאה ידם מעט מהון העולם וכאשר ראו מהירות אבדת הממונות והתהפכות הענינים עם מעוט בטחונם באלהים הצרו על נפשותם במזונותיהם וחסמו תאותם וטענו כי הפרישות נשאתם על זה ועם העיון האמתי לא נשאם על זה אלא רוב אהבתם בעולם וחריצותם להרבות מהונו ואבלם על ריש נפשותם ומעוט הסתפקותם במה שהגיע אליהם ממנו, ובכמותם אמר החכם (קהלה ו) איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד וגו׳.
והכת השלישית אנשים קצרה ידם מקנות ממון ולא הגיעו מהון העולם אל מה שיזונם אלא על הצר שבענינים וראו שיתכבדו ויסתפקו במה שנזדמן להם מן המזון ולא יעמדו מעמד השאלה וזלות הבקשה מבני אדם וחסמו תאותם בהתמדת הרעב והסתתר במעט מלבוש להשמר מפניהם ושלא יתבזו בשאלם מזולתם ויהיו לחרפה בעולם ותלו כל זה בפרישות מן העולם.
וכאשר תרצה לעמוד על אמתת מי שיטעון מן הפרישות אם הוא לתקנת תורתם או לתקנת עולמם בחנם בתנאים אשר בהם תשלם הפרישות אשר אני עתיד לזכרם ותעמוד על בירור מצפונם מכזבם מפרישות בעזרת השם יתברך.

פרק ד
אבל תנאי הפרישות המיוחדת כאשר אמר קצת החסידים, הפרוש, צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד איננו נוטר ולא חומד ולא מספר בגנות ולא מדבר מאדם. מואס בגדולה ושונא השררה. מיושב. זכרן. מודה. רב בושת. מעט נזק. אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף. שחקו ריוח שפתים, ושאלתו ללמוד. חכמתו רבה וענותו גדולה. הסכמתו חזקה. לא ימהר ולא יסכל. מחלוקתו נאה ותשובתו נכבדת. צדיק אם יכעוס. חומל אם יבוקש. ידידותו זכה ואסורו חזק ובריתו נאמנה. רוצה בדין הבורא. מושל ביצרו. לא ידבר עתק על מי שיזיקהו. ולא יתעסק במה שלא יועילהו. לא יתנקם לאיד ולא יזכור לאדם רעה. משאו קל ועזרתו רבה. הודאתו רבה בעת הרעה וסבלו ארוך בעת הנזק. אם ישאלו ממנו יתן ואם יחמסו אותו ימחול. ואם ימנעו ממנו יתנדב ואם ירחיקוהו יקרב. רך מחמאה ומתוק מדבש. מצוה על האמת. דובר צדק. עוזב מאויו. מצפה ליומו. אומר ועושה. חכם. זריז. נפשו יקרה, ובריתו נאה. גבור (ס”א גדר) בארץ. נצול מכל גנות. עזרה לדל ותשועה לעשוק. לא יחשוף מכתור ולא יגלה סוד. צרותיו רבות ותלונתו מעוטה. כשיראה טוב יזכרנו ואם יראה רע יכסנו. רצוי וזך. חברתו שמחה. הרחקתו אנחה. זקקתהו החכמה, ויפתהו הענוה. מזכיר למשכיל. מלמד לסכל. כל מעשה אצלו זך ממעשהו וכל נפש בעיניו יותר ברה מנפשו. יודע את מומו. זוכר את עונו. אוהב האלהים. רודף רצונו. לא ינקם לנפשו ולא יתמיד בקצפו. חבר למזכירים. יושב עם העניים. אוהב לאנשי הצדק. נאמן לאנשי אמת. עוזר לרש. אב ליתום. בעל לאלמנה. מכבד הדלים. ומתנאיה עוד קבלת כל חובות הלבבות אשר זכרנו מטה שקדם בספר הזה ואינני צריך לשנותם שלא יארכו לנו הדברים בשער הזה, ואתה דע לך:

פרק ה
אבל מה שיאות לתורתנו מהפרישות אומר בתשובת השאלה הזאת, כי הפרישות הנוהגת בתורתנו על ג’ פנים.
אחד מהם בעסקנו עם בני אדם והתחברותנו עמהם,
והשני במה שאנו מתיחדים בו זולתם בחושינו הגופיים ואברינו הנראים,
והג’ במה שאנו מתיחדים בו במצפונינו ובמדותינו ובמחשבותינו והצפון בלבותינו מן הרעיונים הטובים והרעים.
ואני מבאר כל זה בדרך קצרה כפי יכלתי בעז”ה. אבל דרך הפרישות הראוי לנו בהתחברותנו עם בני אדם, מהם הסברת פנים והראות השמחה בפגיעתם עם הכניעה והשפלות ולשון רבה ורוח נמוכה לכולם, ומהם הרחמים והחנינה והחמלה עליהם עם הסרת הטורח מעליהם וזכרם בטוב ועשות חסד עמהם ושלא נקוה ליהנות מהם ושנתיאש מאשר בידיהם, ומהם עזרתם בתקנת הורתם ועולמם והורותם הדרך אשר ירצהו האלהים, ומהם שנסבול קושי דבריהם ושנשפוך שיחנו לפני האלהים ולא לפניהם והמנע ממושבות המאכל והמשתה והשחוק עם השמירה מכל מה שיביא להמרות האל בחברתם ויוצא מגבול הצניעות ומסורת המוסר והדומה לזה.
אך מה שראוי לנו מן הפרישות בפנים השנים המתיחדים בנו בחושינו הנראים יחלק לשני חלקים,
אחד מהם אסור לנו והם מצות לא תעשה
והשני מותר לנו, והוא כל מה שהותר לנו מכל מיני ההנאות המותרות,
וכל חלק מהם יחלק לשלשה חלקים, והוא שכל מה שנאסר לנו איננו נמלט מאחד משלשה דברים,
או שיהיה בטבע הכוסף לו כזנות והגזל ולהרבות מן המאכל והמשתה האסור לנו
או שיהיה ממה שלא ישנאהו הטבע ולא יכסוף לו כלבוש בגד שעטנז והרכבת כלאים ואכילת בשר בחלב ואכילת חלב והרבה מהדומה לזה,
או שיהיה ממה שישנאהו הטבע ותתעבהו הנפש באכילת הנבלה והמתה והדם והרבה ממיני החיים אשר לא היה האדם חפץ באכילתם אפילו אם היו מותרים באכילה כשמונה שרצים והדומה להם. וראוי לך אחי שתיסר נפשך בפרישות מכל מה שצוך האלהים לפרוש ממנו עד שתגיע מן התעוב והמאוס במיני התענוגים המנועים והתאות עד תכלית שיהיה שוה לזה בטבעך המתועב מן האסור עם מה שנכספין לו ממנו. ויהיה אצלך המשגל האסור ולקיחת איסור על פנים אסורים ושתתכבד בקלון חברך וגנותו אשר ימהר אליהם חפץ האדם בטבעי באכילת העכבר והדם והשקץ אשר יתעבהו טבעך ותשנאהו נפשך וכשתגיע אל הגבול הזה מן הפרישות מן האיסור בלא הכרח מטבעך ולא קושי מנפשך תהיה מן הכתות הניצלות מן החטא והמכשול אשר נאמר עליהם (משלי יב) לא יאונה לצדיק כל און וגו’.
וכן הניתן ברשותנו מן המותר הוא על שלשה פנים.
אחד מהם קחת המאכל אשר לא יכוין בו בעליו אל תענוג ולא יוכל האדם לעמוד בלעדיו ואין לו תקנה זולתו.
והשני קחת המזון מן המותר על דרך הויתור ומכוין בו אל התענוג השוה מבלי רבוי ולא הפקד בהשלמת הצורך מן הלחם הטוב בתבשילים מתוקנים במלאכתם ושתות היין הטוב על הדרך השוה וכן במלבוש ובדירה ושאר הענינים.
והשלישי קחת הרבה מן התענוגים המותרים המפליג בהם בעליהם עד שמביאים אותו אל התענוגים האסורים עם טרדתו בהם מעשות חובות אלהיו שעליו כמו שאמר (משלי לא) פן ישתה וישכח מחוקק. וראוי לך אחי שתתנהג בפרישות מן התענוגים המותרים ביכלתך עד שיהיו בעיניך בתכונת התענוגים האסורים עליך פן תעזוב תורתך ותניח חובתך, וכבר עמדת על מה שצוה הבורא ית’ את המלך באמרו (דברים יז) ולא ירבה לו נשים ואמר (שם) רק לא ירבה לו סוסים, ואמר (נחמיה יג) הלוא על אלה חטא שלמה וגו’, עם חוזק שכלו ורוב תבונתו וגדולתו וכפי בינתך השמר לך ושמור נפשך ופרוש מכל אשר יפרישך ממצות האלהים בלבך ובמצפונך אם לא תוכל להפנות לעניני אחריתך מפני טרדתך בצורך מזונך ומחיתך בעולמך ועסקך בו כמו שזכרו רבותינו ז”ל על הרבה מהם שהיו טורחים בענין עולמם עם הפרישות ממנו כמו אבא חלקיה שהיה משתכר לחפור באדמה ושמאי במלאכת הבנין והלל שהיה חוטב ומתפרנס מן העצים ואל תמנעך פרישותך בלבך מהתעסק בזה מפני שאתה מכוין בו לעבודת האלהים כאשר הקדמנו וכאשר תוכל להניח עסק העולם תניחהו בעבור עבודת הבורא.
ואל יספיק לך מה שאמרנו בעת שלא תוכל בעבור צורך ההזמנה למזון כי המשקיף על מצפונך יעזרך לקיים מחשבתך בעבודתו כמו שאמרו רז”ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. וראוי לך שתשתדל לאסור חושיך ותנועות אבריך הנראים כמו שאספר לך והוא שתתחיל בראשונה לאסור לשונך ולבלום שפתיך ותפרוש מן הדברים הבטלים עד שתהיה בעיניך הנעת האבר הכבד שבאבריך יותר קלה מהנעת לשונך כי הלשון מהיר בתנועתו לחטוא וחטאיו רבים מכולם בעבור קלותו ומהירות תנועתו ושהשלמת מעשהו נקלה ויכלתו על הטוב והרע בלי מצוע. וכפי זה אחי יש מן הדין עליך להשתדל לבלמו ולמשול בו ואל תתיר לו מן הדבור אלא מה שלא תוכל לעמוד בלעדיו לצורך התורה או לצורך העולם וקצר מותרי לשונך בכל יכלתך אולי תנצל מנזקו כמו שאמר החכם (משלי יט) מות וחיים ביד לשון והקדימהו (ס”א והקדמנו הלשון) על שאר החושים והאברים לקושי הדבר בו יותר משאריתם כמו שאמר דור ע”ה (תהלים לד) מי האיש החפץ חיים וגו’ נצור לשונך מרע וגו’ ובספרינו מן ההזהרה על המעטת הדברים מה שאיננו נעלם מרובו ופרסומו.
וכאשר תרצה לעמוד על בירור מה שזכרתי מרוב חטאי הלשון קבל על עצמך לזכור מה שיצא מלשונך ביומך בהתחברך עם בני אדם והתערבך בם ואם תוכל לכתבו עשה ואחר כך העבירהו על לבך והעלהו במחשבתך בעת שאתה פנוי מן העסקים בלילה ותראה מה שיש ממנו לצורך ומה שיש ממנו מותר לא יועיל לך ומה שממנו מביא ההיזק עליך כמו הכזב והרכילות והשבועות ולשון הרע ואז יתברר לך חסרונך ותראה בו מעוותך, ופקוד זה ממך תמיד בפקדך מעוות אויביך ולא תתמיד בזה זמן מועט שיתקן לשונך וימעטו דבריך, ושים תמורת רוב דבריך אורך מחשבתך והתמדת בחינתך והחשבון עם נפשך, כי המחשבה נר שתכניסהו אל לבך והחשבון שמש תאיר באורו מצפונך לגלות לך מה שהוא צפון בו מן הטוב והרע והלשון שער המצפון, ואם הלשון יהיה מופקר ולא ייטיב לשמור מה שיש במצפונים יהיה שער האוצר פתוח (ס”א נפקר) ויצא מה שאינך חפץ בצאתו ויראה מה שאין הראותו טוב בעיניך, וכשתשמור השער אתה שומר האוצר ומה שיש בו כמו שאמר החכם (משלי יז) גם אויל מחריש חכם יחשב ואמר (קהלת ה) אל תבהל על פיך וגו’ ואמר (שם) אל תתן את פיך וגו’.
והשתדל אחר כך לעצום עיניך וחוש ראותך מהביט אל מה שאיננו צריך לך או מה שיטריד לבך מחשוב במה שיועילך ופרוש ממותר הראות כפי יכלתך ואמרו רבותינו ז”ל לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה. אבל השתמש בראותך והבטתך להביט אל יצירות הבורא יתעלה לבחון מהם ולחשוב בהם ולהבין יכולת הבורא וטובו מהם כמ”ש דוד ע”ה (תהלים ח) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו’ ואמר (שם יט) השמים מספרים כבוד אל וגו’ ושאר המזמור.
והשתדל אח”כ לאטום אזניך משמעך מה שאינך צריך לו ופרוש ממותרי השמע כפי יכלתך ואל תאזין לשמוע מה שלא יועילך שמעו ממותרי הדברים והכזב והרכילות ולה”ר ופרוש ממה שיביאך להמרות האלהים ולעזוב מצותיו ממיני הזמר והנגון והשחוק והרנה הטורדים אותך מן המצות והמעשים הטובים אבל הט אזנך אל דברי החכמים היודעים את ה’ ואת תורתו כמו שאמר החכם (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים ואמר (שם טו) אזן שומעת תוכחת חיים.
והשתדל אחר כך לאסור חוש הטעם שתקח די מזונך מן המאכל והמשתה ותפרוש ממה שהוא יותר מזה והתחבולה לענין הזה שתמעיט במיני הלפתן ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל ויהיה די במעט ממנו כפי שתוכל והתכוון בו כדי להגיע הלחם אל בטנך לא לתענוג. והרגל עצמך בקצת העתים מבלי לפתן כדי להנהיג טבעך עד שיקל עליך הדבר בעת המנעו. ואם תוכל לעזוב הלפתן אשר יהיה בו יגיעה וטורח ותסמוך על מה שאין בו שום יגיעה בזיתים והתאנים והענבים והדומה להם עשה ושים אכילתך ביום יותר קלה מאכילתך בלילה אם מנהגך לאכול פעמים ביום כדי שתהיה תנועת אבריך קלה ביום ויקלו עליך עניני תורתך ועולמך, ואח”כ תתנהג בתענית אם יהיה גופך חזק אפי’ יום א’ בשבוע. וכל אשר תוכל להטביע נפשך שלא להרגיש על ענין המאכל והמשתה כרי ליסרה עשה ושים כוונתך בו לרפואה יותר מלמזון אבל משתך יהיה מים אלא אם תהיה כוונתך בשתית היין לתועלת גופך או להעביר דאגה מלבך כמ”ש (שם לא) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש והזהר מהרבות ממנו ומהפליג בו ומחברת ב”א עליו כי הוא המדוה הגדול לתורה ולעולם וכבר ספר בו החכם מה שיש בו די באמרו (שם כ) לץ היין הומה שכר ואמר במאכל ובמשתה (שם כג) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו כי סובא וזולל יורש וגו’,
ואח”כ השתדל למנוע ידיך מגעת במה שאינו שלך מהון העולם ופרוש ממיני הגנבה והאונאה והגזל ומהרע לזולתך והתעכב בתנועת ידיך וחשוב באחריתך ושמור מוסרך וצניעותך בהתנשאך מעשות הרע בהם כמ”ש (ישעיה נו) ושומר ידו מעשות כל רע ואמר (שם לג) נוער בפיו מתמוך בשחד אבל השתמש בידיך במצות הבורא ופתחם במתן לעני ולרש כמ”ש הכתוב (דברים טו) פתוח תפתח את ידך לאחיך ואמר (משלי לא) כפה פרשה לעני וכן אתה צריך להשתמש בהם במה שימלא ספקך וימנעך מן השאלה ומקחת ממין אסור ומקנות חסד עמך במה שמעניקין אותך ומטיבין לך ותקנה זכיותיך לזולתך וחסדיך למי שנתחסד עמך ולא תהיה למשא על ב”א כמ”ש אחד מן החכמים האלהים ירחם עבד שפירש מן העולם ולא היתה פרישותו למשא על אוהביו וסלק מעליהם טרחו והתעסק באבריו במיני המלאכות כמ”ש (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל וגו’ וכבר נאמר ראש הפרישות תקון הפרנסה ונאמר עוד ראש הפרישות תקון המחשבה על תקון הספוק (ס”א הלחם) ר”ל שייגע להתעסק בספקו.
ואח”כ התנהג כן ברגליך ומנעם מלכת עם הרשעים מבקשי המותרים כמ”ש (שם א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגוי אבל רוץ לכל המעשים הטובים ולמושבות החכמים כמ”ש (משלי יג) הולך את חכמים יחכם ואמר (של ב) למען תלך בדרך טובים, וכבר קבץ הכתוב כל מה שהקדמנו זכרו ממוסר החושים ואמר (ישעיה לג) מי יגור לנו אש אוכלה וגו’ הולך צדקות ודובר מישרים וגו’ ואחר כך קבצם החכם וחבר אליהם הלב באמרו (משלי ו) שש הנה שנא ה’ עינים רמות לשון שקר וגו’ לב חורש וגו’ יפיח כזבים וגו’ וכן נמצאים (תהלים טו) במזמור ה’ מי יגור באהלך.
וראוי לך אחי שתדע כי לא יתכן לך להחזיק בכולם עם הנחת אחת מהם מפני שהם כבדולח המחובר בחוט אם תתיר ממנו גרגר אחד יתפזרו כולם ויפסד חבורם, על כן השתדל להזהר בכולם ואז תהיה לך כל אחד מהם עזר לשאריתם כמ”ש רז”ל שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ואמר החכם בתכיפת הטובות אחת לאחת (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי אמר בתחלה שומע ואח”כ לשקוד ואח”כ לשמור, אבל הפרישות הנוהגת בפנים השלישיים והוא מה שיתיחד בנו במצפונינו ומחשבותינו ויצרי לבבנו הטובים והרעים תחלת הפרישות ההיא שתפרוש מקניני העולם במעשיך ובמחשבתך אלא למזון ופרנסה לא לתענוג מתענוגי הגוף ולא להגיע אל המנוחות והשררות והתפאר בהון העולם הכלה מהרה ותהיה פרישותך בהם לאלהים יתעלה לא לקנות שם ולא להותיר ממונך בפרישותך ואל תצא בה מגבול התורה שתתענה בשבתות ובמועדים וראשי חדשים ותמנע ממה שחייבך בו הבורא ממצות פ”ו אבל תהיה פרישותך ע”ד התורה והדת בגלוי ובנסתר מענינך ואח”כ שתקצר מאוייך בעולם כאלו אחה נוסע ממנו לערב יומך ואח”כ שתחשוב עם נפשך כאשר הקדמנו בשער חשבון האדם עם נפשו ואח”כ שתתיאש ממה שבידי בני אדם ושתבטח על האלהים ותנוח דעתך על גזירותיו ודיניו. וכל חובות הלבבות שקדם באורם בספר הזה אתה חייב בהם והם עמוד הפרישות מן העולם חקור עליהם והדביקם אל לבך תגיע בהם לכל טובה:

פרק ו
אבל באור מה שבא בספרי הקודש ודברי רז”ל מענין הפרישות מן העולם מהם מה שאמר יעקב (בראשית כח) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ומהם צום משה ארבעים יום ולילותם ג’ פעמים. וכן אליהו ארבעים יום כמ”ש (מלכיה א יט) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום. ומהם מה שנאמר בנזיר שקראו האלהים קדוש כמ”ש (במדבר ז) כל ימי נזרו קדוש הוא לה’ בעבור שפסק מפרי הגפן וגדל שער ראשו בלבד כ”ש מי שפסקה תאותו מכל התענוגים שיש לו שכר וגמול יותר. ומהם מה שנאמר לאהרן (ויקרא י) יין ושכר אל תשת וגו’ ולהבדיל וגו’ ולהורות וגו’ הזהיר כל העוסק במעשה העבודה שלא יעסוק בכל מה שיטרידהו מהשלמת העבודה לאלהים כמו שאמרו רבותינו ז”ל שתה רביעית יין אל יורה שתה רביעית אל יתפלל. ומהם ענין בני יונדב בן רכב אשר צום אביהם שלא ישתו יין ולא יזרעו ולא יטעו כרם ולא יבנו בית וישבו באהלים חוץ לישוב וזה מנהג הפורשים מן העולם ושבח להם הבורא זה כמ”ש (ירמיה לה) לא יכרת איש ליונדב בן רכב. ומהם מעשה אלישע כשעבר עליו אליהו כמ”ש (מלכים א יט) שנים עשר צמדים לפניו והניח ידו מן הכל והלך אחריו כמ”ש (שם) אשקה נא לאבי ולאמי וגו’ וילך אחרי אליהו וישרתהו. וכן היה מנהג בני הנביאים בדור ההוא ואשר לפניו שהניחו העסק בישוב העולם וההשגחה בעניני הגופות ויצאו למדברות כדי שתתיחד נפשם ומחשבתם לאלהים. ומהם מה שצותה אותנו התורה בתענית בעת התשובה ובקשת הכפרה כדי שנחסום תאותנו מכל התענוגים שהם החזקים שבסבות העבירות כמ”ש (הושע יג) כמרעיתם וישבעו ואמר בהפכו (שם ה) בצר להם ישחרונני. ומהם מ”ש (זכריה יג) ולא ילבשו אדרת שער למען כחש וזה מורה כי הוא היה לבוש החסידים מקדם והיו לובשים אותו אנשי הדור ההוא להחניף ומזה מ”ש דוד (תהלים קיט) טרם אענה אני שוגג ואמר (שם) טוב לי כי עניתי ואמר (שם) טוב לי תורת פיך וגו’. ומהם מנהג איוב אשר ספר על עצמו מבזותו העולם והונו וקשרו חושיו ואסרו ידיו ולשונו מכל מה שיש בו המרות הבורא ובחרו באמת והצילו העשוקים והטבתו לדלים ולאובדים כמנהגי הפורשים מן העולם. ומהם מה שעשה דניאל בהתפללו אל האלהים בעבור אורך הגלות הראשון והתאבלו עליו שאמר (דניאל י) לחם חמודות לא אכלתי ואמר לו המלאך (שם) מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות ושאר הענין וזה הוא הטוב שבמנהגי הפרישות. ומהם מה שעשו אנשי נינוה כששמעו מה שגזר עליהם הבורא כמ”ש (יונה ג) ויאמינו אנשי נינוה באלהים ובכמוהו מה שעשו אבותינו בימי המן ככתוב (אסתר ד) מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול וגו’ והרבה כזה בספרינו כשתחקור עליו תמצאנו מפוזר בדברי אבותינו הרבה. ומהם מה שאמר שלמה (משלי כג) אל תהי בסובאי יין וגו’ (שם ו) מעט שנות מעט תנומות וגו’ ומה שאמרה אם למואל (שם לא) אל תתן לנשים חילך וגו’ אל למלכים למואל וגו’ פן ישתה וישכח מחוקק. ומהם מה שאסר (קהלת ב) כי לאדם שטוב לפניו וגו’ ואמר (שם ז) לב חכמים בבית אבל (שם) טוב ללכת אל בית אבל ואמר (שם ה) מתוקה שנת העובד ואמר (שם יא) כי הילדות והשחרות הבל ואמר (שם יב) סוף דבר הכל נשמע וגו’. אבל מה שאמרו רז”ל במשנה ובתלמוד, רב מחברו בספר הזה, ורובו נמצא במסכת אבות ועוד אמרו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וכו’ ומה שסמוך לזה מדבריהם התורה נקנית בארבעים ושמונה דרכים ובפרקא דחסידי במסכת תענית מה שיורה על פרישותם ומי שיחקור על הענין הזה ימצאנו כתוב ומן השכל ומן הקבלה תן לבך בו וחשוב עליו במצפונך תשיגהו בעזרת השם כמ”ש (משלי ב) אם תבקשנה ככסף וגו’ אז תבין יראת ה’ וגו’:
פרק ז
אבל ההפרש שבין קדמונינו ובינינו בפרישות הוא שחנוך ונח ואברהם ויצחק ויעקב ואיוב ורעיו היה שכלם זך ויצרם חלש ונפשותם היו נמשכות אחר שכלם והמעט מן המצות היה מספיק להם בהשלמת עבודת האלהים עם אמונת לבם לאלהים כמ”ש באברהם (נחמיה ט) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ולא היו צריכים אל הפרישות היוצאת מהדרך השוה התוריה. וכאשר ירדו בניהם אל מצרים וגרו בה בימי יוסף כשבעים שנה בשלום (ס”א בשלוה) וחזקה תאותם וגדלה תשוקתם וגבר יצרם על שכלם נצטרכו מן הפרישות אל מה שיהיה הפך תאותם ויעמוד כנגד יצרם. והוסיף להם הבורא מן המצות השמעיות מה שעמד להם במקום הפרישות הראויה להם כפי תכלית יכלתם ופחות ממנה. וכאשר כבשו ארץ כנען ונכנסו בה והתנעמו בטובה בקשו המזון והסמוך לו ממותרי מאכל ומשתה והמשגל והבנין. וכל אשר נוספה הארץ ישוב נוסף השכל חרבן כמ”ש (דברים ח) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו’ ובקרך וצאנך ירביון וגו’ ודם לבבך וגו’. וכל אשר נוספו התאוות ונתחזקו נחלש השכל והתאחר מהשיג העצה הנכונה והצטרכו אל פרישות חזקה יעמדו בה כנגד חושיהם כדרך הנזיר ומנהג בני הנביאים אשר זכרנו במה שעבר לנו בספר הזה. וכן בשאר הדורות השכל בחולשה והתאוה בגבורה. ובכל עת שמתעסקים בענין מעניני העולם הטרידם מעניני העוה”ב, על כן הוצרכו להפנות ממנו בעת שעושים מאומה ממעשי העולם הבא והיו הקדמונים בחוזק שכלם וזך נפשם עושים לעולמם ולאחריתם ולא היה האחד מפסיד על חברו כמו שכתוב (ירמיה כב) אביך הלא אכל ושתה וגו’ אז טוב לו וגו’ ואמר (קהלת ז) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך.
וראיתי אחי מליצה נמרצת בענין הפרישות לאחד מן החסידים מצוה בה בנו וישרה בעיני ושמתיה חתימה לשער הזה כמו שמצאתיה תחת תוכחתי לך והורותי אותך, הבן אותה והסתכל בה תגיע אל הטוב והישר בעזרת האל וזאת היא. ואתה בני ישימך האלהים מאשר ישמעו ויאזינו. ויאזינו ויחשבו. ויחשבו וידעו. וידעו ויעשו. ואל ישימך מן האנשים הטובעים בתעות השדודים (ס”א השכורים) ביין הסכלות אשר העבירם היצר ומשל בם העולם וגברו עליהם התאוות ונטו בהם אל התענוגים והסיתום המאויים והשיאתם החמדה והם באפלתם נחבטים ובמרוצת טעותם שבים, ישמעו ולא יאזינו ויאמרו ולא יעשו, בקשו המנוחות ונפלו באנחות, השתדלו להשיג הנעימות והשיגו היסורים הקשים, ונפשותם עיפות וגופותם יגעות. דעותם שלולות ובינותם מנופצות, יקבצו הזהב האובד והכסף החולף ויורישוהו האויבים והחודרות מן הנשים, ומחזיקים הארמונות ושוכנים בקברות, ובונים אשר לא יושיבו ויקבצו מה שלא יוציאו, קובר כל איש מהם אביו ובנו ואינו עושה מעשה הקיים לנצח, שוכח קצו וזוכר מאוייו, ומה תאמר בתוך שאבדו שתי קצותיו ויחיד שעזבוהו אבותיו.
והסתכל בני במי שהרחיב הבורא את לבו והמשילו במחשבתו ופקח עיניו בטוב לו והראהו הדרך הישרה וקרב אליה ונוכח בהם בטוחים ממנו בני אדם והוא בטוח בהם והשלים עמהם ונצל מהם עבדו בני אדם יצרם ועבד הוא אלהי השמים והארץ המחיה הממית הבורא החונן אשר אין אלוה מבלעדיו. כמה בינם ובין אנשים ברו מצפוניהם וזכו חוביהם ועיניהם נחות ולבותם בטוחות והם בזכר האלהים משתעשעים בבדידות ומודים על טובתו בכל ענין, קרבו אל העיון המחשבי והמניני והמועצי, קרעו מסך הראות בדרכי המצפונים והגיעו אל מרגוע האמת ביגיעה ויצאו ממנוחה אל שעשועים לא טרדם מאוים ולא אחרם אורך קצם והם ליום המות נחפזים ומאחריתו נשמרים, קרואי אלהים ומשחריו ומיחליו ועובדיו, דוברי אמת ולוהני צדק, מבלי מורא שלטון ולא ממשלת שטן, יקרים יותר מכל אדם ושמורים יותר מכל עם ותפארתם ומעלתם גדולה מכלם. מכובדים בבתי (ס”א בדרכי) האלהים וגדולים בעיני הברואים, אין טורד אותם מזכר האלהים טורד, ולא מעכבם מהודותו מעכב, לשונותם רגילות בהלל והודות ולבותם שמחות בבר וביחוד, התנכר להם העולם והכירוהו ודברו (ס”א ודרכו) בו וספרוהו, לא נעלם מעיניהם בגדו ולא נסתרה מהם תרמיתו, לבש להם בגדי חמודותיו ויחשבוהו שולל והתרפה להם וימצאוהו מוכרח, שחק אליהם ויגערו בו ורצה להטותם ונטו מעליו, השקיפו על רוע מעלליו והתבאר להם גנות מעשיו ואין לו שלטון עליהם ולא במה יתקרב אליהם. הם בחירי האלהים הברים וסגולת החסידים בעלי הרואות הפקוחות והמשאלות היקרות והיגיעות הרצויות, אשרו אל האלהים ואושרו וסחרו עמו והרויחו, בררו מצפונם ונבררו וזכו לבותם ונבחרו, הצטידו היראה בדרך הרעה, ונצלו ורכבו מרכבות המעשים והגיעו, פגעו בשמחה מתמדת וששון לא ישתנה, נמלטו ממעמד החשבון ובטחו מהיסורים. ואתה בני בחר הטוב לנפשך טרם החרטה אשר לא תועיל והדאגה אשר לא תכלה. האלהים יורנו ואותך הדרך הישרה ויטה אותנו אל נתיב ההצלחה ברחמיו ורוב חסדיו, אמן:
נשלם שער התשיעי. תהלה לאל יתברך

באהבת האלהים השלמה. וזה פתח השער:
אמר המחבר מפני שהקדמנו במה שעבר מדברינו בשער התשיעי ביאור ענין הפרישות מן העולם והיתה כונתנו ליחד הלב ולפנותו לאהבת הבורא יתברך ולכסוף לרצונו ראיתי לסמוך לו באור אופני אהבת האל יתברך כי היא תכלית התכונות וסוף המעלות במדרגות אנשי העבודה. ואומר ובאלהים אעזר. ראוי לך אחי שתבין ותדע כי כל מה שקדם לנו זכרו בספר הזה מחובות הלבבות והמדות ונדבת הנפשות הם מעלות ומדרגות אל הענין העליון הזה אשר התכוננו לבארו בשער הזה, וגם ראוי לך לדעת כי כל חובה וכל מדה טובה מושכלת או כתובה או מקובלת הם תכונות ומעלות שעולים בהם אל הענין הזה והוא תכליתם וסופם אין מדרגה למעלה ממנו ולא אחריו, ומפני זה סמכו הנביא ע”ה במשנה תורה ליחוד באמרו (דברים ו) שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד ואהבת את ה’ אלהיך וגו’ וזרז עליו והשיב אותו במשנה תורה הרבה כמו שנאמר (שם ל) לאהבה את ה’ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. וטעם הדביקה האהבה הנאמנה והלב השלם בה כמ”ש (משלי יח) ויש אוהב דבק מאח, והרבה פעמים מקדים הספר זכר יראת האלהים על אהבתו כמו שאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ואמר (שם) את ה’ אלהיך תירא וגו’, וחייב הדין להקדים היראה על האהבה באלהים מפני שהיא תכלית הפרישות וסופה הרחוק והקרובה שבמדרגות אל מדרגת אהבת האלהים והוא השער הראשון משעריה, ואי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מאלהים יתברך, ועל כן הקדמנו שער הפרישות לשער הזה כי מן הנמנע ממנו שתתישב אהבת הבורא בלבנו עם התישב אהבת העולם בנו, וכאשר יהיה לב המאמין ריק מאהבת העולם ופנוי מתאותיו מצד הכרה ובינה תתישב אהבת הבורא בלבו ותהיה תקועה בנפשו כפי הכספו לו והכרתו אותו כמ”ש (ישעיה כו) אף ארח משפטיך ה’ קוינוך וגו’.
וראוי שנבאר מדברי האהבה שבעה ענינים.
אחד מהם מה הוא ענף האהבה באלהים יתברך.
והשני על כמה פנים תהיה האהבה באלהים.
והשלישי איך הדרך אליה.
והרביעי אם היא ביכולת האדם אם לא.
והחמישי באופני מפסידיה.
והששי אותיתיה אשר בהם תתברר מהמאמין.
והשביעי במנהגי אוהבי האלהים:

תוכן עניינים
• 1 פרק א
• 2 פרק ב
• 3 פרק ג
• 4 פרק ד
• 5 פרק ה
• 6 פרק ו
• 7 פרק ז

פרק א
אבל מה ענין האהבה באלהים, הוא כלות הנפש ונטותה בעצמה אל הבורא כדי שתדבק באורו העליון, והוא שהנפש עצם פשוט רוחני נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות.
וכאשר קשרה הבורא יתברך בגוף הזה העב אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלות אליו בעבור השתוף והחברה אשר נטבעה ביניהם מתחלת הגידול.
וכאשר תרגיש הנפש במה שיש בו תועלת לגופה ותקנה לגויתה תטה במחשבתה אליו ותכסוף לו כדי לבקש המנוחה ממדוי גופה ופגעיו ככסוף האדם לרופא בקי כשהוא חולה יזמן לו מי שישמשהו ויחשוב על אודותיו.
וכשתרגיש הנפש בענין שיוסיף לה אור בעצמה וכח בנפשה תטה במזמתה אליו ותדבק בו במחשבתה ותעבירהו ברעיוניה ומתאוה אליו ונוספת לו וזאת תכלית האהבה הזכה וכיון שהדבר כן והיו קרואי הגוף רבים וצרכיו אל מה שימלא מחסורו מתמידים עם השעות והעתים ולא היתה הנפש יכולה לעמוד מעיין לו בכל זה מפני שאין לה השקט ולא מנוחה מבלי מרגוע מדוי נופה נטרדה הנפש בעניני גופה מאוהביה הראוים לה והמתיחדים בעצמה אשר בהם הצלחתה בנוה מרגועה.
וכאשר יבקע לה אור השכל ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה ונמשכה עדיו ברעיוניה מאשר בו הצלתה בשני המעונים תשוב מזה ותניח כל עניניה אל הבורא החונן ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו וגודל מה שנוסתה בו. ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו ותבזה הגופות וכל תאותם וסמוך לזה. יפקחו עיניה ויזכו רואותיה מענן הסכלות באלהים ובתורתו ותכיר האמת מן השקר ויגלו לה פני אמתת בוראה ומנהיגה.
וכאשר תבין גודל יכלתו ועוצם מעלתו (ס”א גדולתו) תכרע ותשתחוה לו ביראה ופחד ואימה מעצמתו וגדולתו ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה וישקיט פחדה ומוראה ואז תשוקה כוס האהבה באלהים ותתבודד בו ליחד לבבה לו ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו ולא יעבור על רעיוניה זולתו ולא יעלה במחשבתה בלעדיו ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בו רצונו ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו ותהלתו מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך.
ואם ייטיב לה תודה ואם יעניה תסבול ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו ובטחון עליו כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואמר אלהי הרעבתני ועירום עזבתני ובמחשכי הלילה הושבתני ועוזך וגדלך הוריתני אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך. דומה למה שאמר (איוב ג) הן יקטלני לו איחל. ואל הענין הזה רמז החכם באמרו (שיר השירים א’) צרור המור דודי לי בין שדי ילין ואמרו רז”ל על דרך הדרש אע”פ שמצר לי ומימר לי בין שדי ילין. וזה דומה למה שאמר הנביא (דברים ו) ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך:

פרק ב
אבל על כמה פנים תהיה האהבה באלהים יתברך אומר בתשובת השאלה הזאת, כי אהבת העבד באדוניו תהיה לאחד משלשה פנים.
אחד מהם אהבתו אותו בעבור הטבתו לו וחסדו עליו.
והשני אהבתו אותו מפני שהוא עובר על פשעיו ורוב מחילתו לו וכפרתו לעונותיו.
והשלישי אהבתו אותו בעבור גדולתו ורוממותו ומוראו לעצם כבודו לא לתוחלת ולא לפחד, ועל ההקשה הזאת תהיה האהבה ממנו באלהים לרוב חסדו עלינו והתמדת טובתו לנו ותדבק נפשנו באהבתו לתקות גמולו.
ויש שתהיה אהבתנו באלהים להסתירו עונינו ועברו על פשעינו עם גודל מריינו אותו ועברנו על מצותיו. ויש שתהיה אהבתנו בו לעצמו ולכבודו לגדלו ולרוממו וזאת היא האהבה הזכה באלהים יתברך. וכבר זרזנו הנביא ע”ה בזה באמרו (שם) ואהבת את ה’ אלהיך וגו’ ורצה באמרו בכל לבבך לעומת מדות בני אדם והתחלפות דעותם בנדיבותם וכילותם בגופם ובממונם ובכבודם. כי מהם מי שמתנדב בגופו ובממונו וחס על כבודו. ומהם מי שמתנדב בממונו וכבודו וחס על גופו. ומהם מי שמתנדב בגופו וכבודו וחס על ממונו וכמ”ש חז”ל אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר ובכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר ובכל מאדך. ואפשר שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך לעומת התחלפות אהבת בני אדם קצתם בקצתם והוא שהאוהבים שלשה מינים. מהם מי שמתנדב לרצון אהובו בממונו בלבד. ומהם מי שמתנדב לרצון אהובו בגופו ובממונו. ומהם מי שמתנדב לרצון אהובו בממונו וגופו ונפשו כמ”ש החכם (שיר השירים ח) אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ואמר ביהונתן ורוד (שמואל א כ) כי אהבת נפשו אהבו ואמר (ש”ב א) נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים. וזירז הנביא ע”ה באהבת הבורא יתעלה שתהיה כוללת הנפש והגוף והממון להתנדב האדם בכל זה באהבת הבורא יתעלה ואל יהיה כילי בדבר מהם אצל רצון האלהים יתברך, כמ”ש רז”ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך ואמרו עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. וי”ל שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך לדבק באהבת האלהים בסתר ולהראותה בגלוי עד שתתברר מן המאמין אמתת אהבתו לאלהים בסתרו ובגלויו ובמצפון ענינו ונראהו על השוה והנכון על שקל אחד וערך אחר כמ”ש דוד ע”ה (תהלים פ”ד) לבי ובשרי ירננו אל אל חי וי”ל שירצה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך להיות כל אהבתך והשתדלותך בזולתו לשמו ואל תשתף עם אהבתו אהבת זולתו ואם תאהב זולתו יהיה במה שירצהו ממך כדי שתהיה סעיף מאהבתך בו כאשר זכרתי בביאור ההערה השכלית בשער השלישי מן הספר הזה:

פרק ג
אבל איך הדרך אל אהבת האלהים יתברך אומר בתשובת שאלה זאת, כי הבקשה הזאת לא תתכן לשואל אלא אחר הקדמות רבות וכאשר תתקיימנה ההקדמות תתילד מהם האהבה באלהים יתברך אבל מי שמכוין אליה בעצמה לא יוכל להגיע אליה. וההקדמות אשר ראוי למאמין להקדים לה בנפשו הם שני יחודי הלבבות ושתי כניעות ושני חשבונות ושתי בחינות. אבל שני יחודי הלבבות אחד מהם ליחד הלב ביחוד הבורא והשני ליחד המעשה לשמו ולעבדו לכבודו בלבד. אבל שתי הכניעות אחת מהן הכניעה לאלהים יתעלה והשנית הכניעה ליראי האלהים ובחיריו. אבל שני החשבונות אחד מהם חשבונו עם נפשו על מה שחייב לאלהים להתמדת טובותיו והשני חשבונו עם נפשו על הסתירו עונותיו והאריכו לו ומחילתו. אבל שתי הבחינות אחת מהם הבחינה במה שעבר לראשונים בעמדו על ספרי הנביאים ודברי הקדמונים ע”ה כמ”ש (תהלים קמג) זכרתי ימים מקדם וגו’ והשנית הבחינה בעולם במה שהוא רואה מפלאי הבורא ית’ בבריאותיו. וכבר בארתי בספר זה כללים מן הענין הזה כפי יכלתי מה שיש בו די למי שמבין ומכוין למה שיש בו הצלתו והמלטו בעוה”ז ובעוה”ב.
וכאשר יתקן כל זה ויחבר אליו הפרישות מתענוגי העולם ותאותיו ויבין גדולת הבורא ועצמותו ואמתותו ורוממותו וישכיל קטנות ערך נפשו וזעירותו וזלותו ואח”כ יכיר רב טוב הבורא עליו וגודל חסדו עמו, אז תהיה האהבה באלהים מן המאמין סמוכה לזה בלב שלם ואמתות זך נפשו והכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות דומה למה שנאמר (ישעיה כו) נפשי אויתיך בלילה ואמר (שם) לשמך ולזכרך תאות נפש ואמר (תהלים מב) צמאה נפשי לאלהים. והחזק שבדברים שתעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה הוא המורא הגדול מאלהים והאימה ממנו והפחד ממצותיו והמחשבה תמיד בהשקפתו על סתרך וגלויך ומצפונך ונראך והנהגתו אותך וחמלתו עליך ודעתו הנסתר והנגלה בעבר ובעתיד ממעשיך ומחשבותיך והבטחתו לך והקרבתו אותך ולא תוכל עם כל זה לעמוד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ובאמונה שלמה. ותחלה נפשך באהבתו ותבטח על חמלתו וגודל חנותיו ורחמיו, ולא תשתתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך ממנו בלתו ולא תפקדהו מרעיוניך ולא יסור מנגד עיניך ויהיה צוותך בבדידות וישב עמך במדברות ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא והריק מהם כלא ריק לא תשומם בהפקדם ולא תדאג בהעדרם ותהיה תמיד שמח באלהיך שש בבוראך עלז ברצונו וכוסף לפגיעתו כמ”ש (שם סד) ישמח צדיק בה’ וחסה בו ואמר הנביא (חבקוק ג) ואני בה’ אעלוזה אגילה באלהי ישעי ואמר דוד עליו השלום (תהלים סד) ה’ אורי וישעי ממי אירא ושאר המזמור:
פרק ד
אבל אם האהבה באלהים היא ביכולת האדם אם לא. אומר בתשובת שאלה זאת כי האהבה על שלשה פנים. אחד מהם אהבה שנקלה בעיני האוהב אבדת ממונו בעבורה לא אבדת גופו ונפשו. ומהם אהבה שנקלה בעיני האוהב אבדת חלק מגופו עם אבדת ממונו כשהוא מקוה שתשאר נפשו בחיים בעבורה. והפנים השלישי אהבה שנקלה בעבורה אבדת הממונות והגופות והנפשות. וכבר מצאנו אברהם אבינו ע”ה הראה אהבתו באלהים בכל הפנים התנדבו בממונו בגופו ובנפשו. בממונו שהיה מוציאו על העוברים והשבים כרי להודיעם את הבורא. ומה שאמר למלך סדום (בראשית יד) אם מחוט ועד שרוך נעל ראיה על נדיבות נפשו ושהממון נקל בעיניו. ובגופו בברית מילה שלא נתעכב לקיים אותה בנפשו ובזולתו בשמחה אבל התנדבו באבדן נפשו באהבת האלהים מה שהראה בענין יצחק מן המהירות והחריצות והוא הורה על אהבתו הזכה באלהים ולבבו הנאמן בעבודתו והיא המדרגה העליונה ממדרגות האהבה באלהים. וכמוה לא תתכן מכל אדם לפי שהיא למעלה מן היכולת הבשרית מפני שהטבע הפכה וכנגדה. וכאשר תמצא ביחידים מבני אדם איננה כי אם באומץ הבורא ועזרתו אותם מגבור היצר עליהם שכל השתדלותם בעבודתו וקיומם מצות תורתו בנפש נאמנה ולבב שלם ומצפון זך כמו נביאי האלהים ובחיריו וסגולתו. ואין ביכולת כל בשר לסבול מה שזכרנו לאהבת הבורא מפני שהטבע והיצר כנגדו. אבל השני פנים הם ביכולת רוב המדברים בהשתדלם בהקדמות אשר הקדמנו בשער הזה. ומה שמורה כי השני פנים האלה ראיה על האהבה השלמה באלהים, מה שאמר השטן (איוב א) החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וגו’ ואולם שלח נא ידך וגו’. כלומר כי הוא כסוחר עמך באהבתו ויראתו אותך לקח מחירה כבוד העולם והונו אך פסוק ממנו מה שחננתו מתועלות העולם ואם יעמוד בענינו עמך הוא נאמן באהבתו בך. ואמר לו הבורא (שם) הנה כל אשר לו בידך ועשה מה שידעת בממונו ובבניו ולא נשתנה לא בנגלהו ולא בנסתרו לאלהים. ועמד באהבתו הנאמנה לאלהים באמרו (שם) ערום יצאתי מבטן אמי וגו’ ואמר הבורא לשטן השמת לבך על עבדי איוב וגו’ ואמר עור בעד עור וגו’ ואולם שלח נא ידך וגו’. אמר הרבה בני אדם מתנדבים בממונם ונשיהם ובניהם כדי לשמור גופם אך אין אמונת אהבתו אותך נראית אלא בבחינתו בגופו ובשרו במה שיצערהו ויקוץ בו. ואמר לו הבורא יתעלה הנו בידך רק את נפשו שמור ועשה מה שאמר מנסיונו בגופו וסבל ולא נשתנה באמונתו וטוב לבבו באלהים באמרו לאשתו כדבר אחת הנבלות תדברי וגו’ ונראתה אהבתו הנאמנה ובר לבבו לאל למה שהתאפק לו לסבלו והתנדבו באבדת ממונו וצער גופו. ואמר במה שענה בו חבריו (שם יג) הן יקטלני לו איחל ושבח לו הבורא על זה ולא שבח דבר חבריו בהוכיחם אותו כמ”ש (שם מ”ב) ויאמר ה’ אל אליפז התימני וגו’. ואתה רואה כי חבר אליו הבורא שני צדיקים והביאם למשל באמרו (יחזקאל יד) נח דניאל ואיוב ואחר כך שב האלהים את שבותו כמה שכתוב (איוב מב) וה’ שב את שבות איוב, ועל דעתו ומנהגו היו כל החסידים הראשונים המנוסים כדניאל וחבריו בגוב אריות וכבשן האש ועשרה הרוגי מלכות והנוהג מנהגם, ועל המדרגה הזאת הזהיר הנביא באמרו (דברים ו) ואהבת את ה’ אלהיך וגו’. ומי שמתמיד על האהבה שהיא לתוחלת או ליראה בעוה”ז או בעוה”ב אשר ביכולת רוב המדברים לקיים מצותיה ומשתדל בה תמיד יאמצהו הבורא ויעזרהו על האהבה הנאמנה אשר תהיה לגדל ולרומם לבורא יתעלה אשר היא למעלה מן היכולת הבשרית כמ”ש הכתוב (משלי ח) אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני (שם) וחוטאי חומס נפשו:
פרק ה
אבל מפסידי האהבה באלהים רבים מאד. מהם שיקצר האדם בהקדמות אשר תתילד מהם האהבה בבורא יתעלה. ומהם מפסידי ההקדמות אשר הקדמנו לבארם בספר הזה ואינני צריך לשנותם שלא יארך הענין. ומהם השנאה באוהביו והאהבה בשונאיו כמ”ש (ישעיה ה) מצדיקי רשע ואמר (משלי יז) מצדיק רשע ומרשיע צדיק. ואמר (שם כח) עוזבי תורה יהללו רשע. ואמר (שם כד) אומר לרשע צדיק אתה:
פרק ו
אבל אותות האהבה באלהים מן האוהב, מהם עזיבת כל מה שיטרידהו מעבודת הבורא יתברך מעניני המותרים. ומהם הראות אותות יראתו ואימתו על פניו כמו שכתוב (שמוח כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. והיראה על שני פנים. אחד מהם יראת עונשו ונסיונו וזהו הירא בעבור מה שיצערהו וידכאהו שאם היה בטוח ממה שיצטער בו לא היה ירא את ה’ ועליו אמרו רז”ל ליהוש דילמא אתי למעבד (מאהבה ו) מיראה והוא מקצר ממדרגת יראי אלהים והוא מה שהזהירו ממנו רז”ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס וכו’. ואמר אחר מן החסידים אני מתבייש מאלהים שאעבדנו בעבור הגמול והעונש ואהיה כעבד הרע אם יירא ויקוה יעשה ואם לאו לא יעשה אבל אעבדנו למה שיאות לו. והשני יראה לכבודו ורוממותו ועוצם גבורתו ואיננה סרה מן האדם ולא נפרדת ממנו כל ימי חייו וזאת העליונה שבמדרגות יראי אלהים אשר נזכרו בספרים ביראה והוא המביא (ס”א המבוא) אל האהבה הזכה והכוסף המצער. ומי שהגיע אל המדרגה הזאת מן היראה לא יאהב ולא יירא זולת הבורא כמו שספר אחד מן החסידים על אחד מהיראים שמצאו ישן באחד המדברות ואמר לו האינך ירא מן האריה שאתה ישן במקום הזה, אמר לו אני בוש מאלהים שיראני ירא זולתו. ומהם שישתוה בעיניו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו ברצון הבורא יתברך כשהוא מצום לעשות הטוב ולהתרחק מן הרע. ומהם שיתנדב בנפשו וגופו וממונו ובניו ברצון האל יתברך כמ”ש (תהלים מד) כי עליך הורגנו כל היום. ומהם שישיב שם האלהים תמיד על לשונו בשבח והודאה ותהלה כמ”ש (שם לה) ולשוני תהגה צדקך ואמר (שם עא) ימלא פי תהלתך. ואל יזכור שם הבורא לשוא ולא לשקר ולא בקללה, והשבועה לשוא היא מה שמוציא האדם על פיו מן השבועות לבטלה וללא צורך, ולא יחייבהו בה דין, והשבועה לשקר היא השבועה שמחייבין אותו בה מן הדין במשאו ובמתנו עם בני אדם, והוא חייב להזהר מכל מה שיביאהו להשבע בשם הבורא יתברך לכבודו כמה שכתוב (שם כד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא וגו’ ואמר (דברים כח) ליראה את השם הנכבד והנורא הזה וגו’ ואמר (מלאכי ג) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ואמרו חכמינו ז”ל אלו בני אדם שיראים להוציא שם שמים לבטלה. והקללה הם הקללות והגדופים והחרפות שמזכירים בהם שם שמים לבטלה והוא גנאי גדול למאמין. וכבר התירו עמי הארץ לעצמם זה עד שהגיעו בו אל תכלית הגנות והם מכונים בזה להפליא ולהפליג בגדופיהם ולהגדיל ולפאר חרפותם. והם דומים בזה למה שאמר החכם (משלי י) כשחוק לכסיל עשות זמה. ומהם שיתנה בכל מה שעתיד לעשותו ולאמרו ברצון הבורא בעת שהוא יועד בו זולתו אפילו אם יהיה לזמן קרוב עד מאד. וזה בעבור שני דברים. האחד מיראת מהירות המות אליו והשני מפני שאינו יודע אם קדם בגזרת האל לעשותו. ומהם שיאשר ויודה לעבודת האלהים בין ברכה בין בקשה כפי הצריך לזמן ולמקום ולכתות בני אדם ולמעלותם מהגדולים ועד אנשי השוק כמ”ש החכם (שם א) ישמע חכם ויוסף לקח וגו’ לתת לפתאים ערמה וגו’. וראוי לך אחי לדעת כי זכיות המאמין אפילו אם יהיה מגיע אל התכלית הרחוקה בתקון נפשו לאלהים ית’ ואלו היה קרוב למלאכים במדותם הטובות ומנהגיהם המשובחים והשתדלותם בעבודת הבורא ואהבתם הזכה בו אינם כזכיות מי שמורה בני אדם אל הדרך הטובה ומישר הרשעים אל עבודת הבורא שזכיותיו נכפלות בעבור זכיותם בכל הימים ובכל הזמנים. והמשל בזה משני סוחרים הגיעו אל המדינה הרויח אחד מהם בסחורה אחת שהיתה בידו עשרת כפלי הקרן והיה הכל מאה זוז והרויח השני כפל אחד בלבד והיו לו סחורות רבות והגיעו לידו עשרת אלפי זוזים והיה ריוח הסוחר הראשון עם רוב כפלי הריוח תשעים זוז ועשרה חלקים מאחד עשר חלק בזוז והיה ריוח הסוחר השני חמשה אלפים זוזים עם מעט כפל הריוח.
וכן אחי מי שאין מתקן אלא נפשו בלבד תהיה זכותו מעטה ומי שמתקן נפשו ונפשות רבות תכפל זכותו כפי זכיות כל מי שיתקן לאלהים כמ”ש רז”ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ואמרו משה זכה וזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר (דברים לג) צדקת ה’ עשה ומשפטיו עם ישראל ואמר (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב ואמר (מלאכי ב) תורת אמת היתה בפיהו וגו’ ואמר (דניאל יב) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ועל כן צוה הבורא להוכיח את המקצרים כמ”ש (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך ואמרו ז”ל עד היכן היא תוכחה רב אמר עד קללה ושמואל אמר עד הכאה ונאמר (משלי כח) מוכיח אדם אחרי חן ימצא. ומהם שמחתו וגילתו בזכיותיו מפני שהוא שש בהם לא לגאוה ותפארת ואבלו ויגונו על חטאיו לתשובה מהם וחרטה עליהם כמ”ש דוד (תהלים קיט) פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך. ומהם שיתנפל בלילה ויתענה ביום אם יוכל לסבול זה כי תפלת הלילה היא זכה יותר מתפלת היום לכמה פנים. מהם כי האדם בלילה יותר פנוי ממה שהוא ביום. ומהם שתאות הגוף מהמאכל והמשתה יותר נחים בלילה ממה שהם נחים ביום. ומהם הפסק חברה בינו ובין בני אדם כאוהב יבקרהו וחבר ידבר עמו ובעל חוב יתבעהו במה שיש לו עליו. ומהם נוח חושיו מרוב מוחשיו בלילה מפני שאינו רואה מה שיטרידהו ולא שומע מה שיפסיק עליו ומהם המלטו מן החנופה ורחקו ממנה מפני מעוט היושבים עמו בלילה ואפשר שלא יוכל להתבודד ביום. ומהם שיתיחד בזכר האלהים ויתבודד בו בעת התיחד כל אוהב באוהבו והתבודד כל חושק עם חשוקו כמ”ש (ישעיה כז) נפשי אויתיך בלילה וגו’ ואמר (שיר השירים ג) על משכבי בלילות. וכבר נזכר יתרון תפלת הלילה בספרי הקדש הרבה. מהם מה שאמר דוד ע”ה (תהלים קיט) זכרתי בלילה שמך ה’, (שם) חצות לילה אקום להודות לך, (שם) קדמתי בנשף ואשועה, (שם) קדמו עיני אשמורות, (שם פח) יום צעקתי בלילה, והרבה בזה ונאמר (איכה ב) קומי רוני בלילה, וכבר חברתי דברים נמרצים יש בהם תוכחת והכלם לנפש ותחרץ בעבורה ותתעורר לתפלה בלילה והם בלשון עברית וקראתים תוכחה, ואח”כ סמכתי להם דברים צחים בלשון העברית בשבח והודאה לאל ובקשת מחילה ותחנונים דברים רבים מעירים לב המתפלל ומעוררים את טבעו וקראתים בקשה וכתבתים בסוף הספר הזה למי שרוצה להתנפל בהם לילה או יום. ומי שקבל על עצמו זה הענין ינהג בתוכחה שיתפלל אותה בישיבה אחר שיקדים מה שיזדמן מן הזמירות הידועות או זולתם לפניה ואחר כך יתפלל הבקשה בעמידה והשתחויה עד סופה ויכרע ויאמר מה שירצה מן התחנונים ויאמר סמוך לזה אשרי תמימי דרך ושיר המעלות עד סופם, ואם יבחר בזולתם מן הדברים וזולת הסדר הזה הרשות בידו אך זכרתי לך הטוב שבמנהגים בה. ועיקר הדבר אחי בזוך נפשך בעת שתתפלל אותה וכוונת לבך בה ושתסדרנה לאט (ס”א במתון) עם הסמוך לה ואל יקדים בה לשונך את לבך כי המעט ממנה עם המצא לבך בו טוב ממהירות תנועות לשונך ברב ממנה כשיהיה לבך ריק ממנה. ואמר אחד מן החסידים אל תשבחו שבח ריקם ריק ממצוא הלב בו אבל יהיה בהמצא הלב כמ”ש דוד ע”ה (תהלים קיט) בכל לבי דרשתיך וגו’ ואמר (שם) חליתי פניך בכל לב ואמר (שם פד) לבי ובשרי ירננו אל אל חי. ומהם השמחה והששון באלהים יתעלה ובידיעתו והכוסף לרצונו והגילה בתורתו והחמלה על יראיו כמ”ש (שם קיט) חבר אני לכל אשר יראוך ואמר (שם מ) ישישו וישמחו בך כל מבקשיך ואמר (שם קיט) בדרך עדותיך ששתי ואמר (שם) נחלתי עדותיך ואמר (חבקוק ג) ואני בה’ אעלוזה אגילה באלהי ישעי:
פרק ז
אבל מנהגי אוהבי ה’ יתברך רבים מספר אך אזכור מהם מה שיזדמן לי, והוא שהאנשים ידעו אלהיהם והכירו חפצו בהם והנהגתו אותם וכי הוא מנהלם ומכלכלם ומשלו ואסרו בכל מה שנתן להם רשות להתעסק בו ולבחור אותו מעניני התורה והעולם ונתברר להם והאמינו כי כל עניניהם ותנועותיהם נוהגים בגזרת הבורא יתעלה וחפצו. ואז עמדו מבחור בענין מעניניהם יותר מזולתו ובטחו על הבורא שיבחר להם הטוב והנכון מהם. וכאשר התברר להם מן התורה כי הוא מזהיר על עניני המצות ומצוה על בחירת עבודת הבורא ומרשל מבחירת התענוגים ומונע מהם עמדו בבחירתם במקום שהעמידם לכלות אליו ולכסוף לרצונו בלבם ובמצפונם וחדלו מכסוף לעולם ולרהביו. בכל לבבם ובכל נפשם מצפים העזר והאומץ ממנו להקים מהשבתם בעבודתו ולהשלים המעשה במה שבחרו ממצותיו. ומה שיצא מהם אל גדר המעשה ישבחו האל עליו ויודוהו בעבורו והוא משבח להם השתדלותם ובחירתם. ומה שלא יוכלו להראות בו מחשבתם מפני חלישותם מהשיגו, יתנצלו לפני האלהים ממנו ויבחרו בעשותו בעת שיוכלו ומיחלים לעת שיזמנהו הבורא בעזרתו ויתחננו אליו על זה בנפש זכה ולב נאמן ויהיה זה תכלית מאוויים וקץ משאלותם מאלהים, כמ”ש דוד ע”ה (תהלים קיט) אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, וישבח הבורא בחירתם בעבודתו אפילו אם ימנע בהם קיום המעשה במו שאמר דוד (מלכים א ח) יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך. ועזבו עניני עולמם והנהגת גופיהם בלבותם ומחשבותם והתעסקו בהם בחושיהם הגופיים בעת הצורך והדוחק מפני זלותו אצלם וקלותו בעיניהם, ופנו נפשותם ולבותם לעניני תורתם ועבודת אלהיהם לכבודו ורוממותו ולשמור מצותיו וגופותם עולמיות ולבותם רוחניות (ס”א וגופותם בארץ ולבותם בשמים) והם במה שבלבותם מידיעת האלהים כאלו עובדים אותו עם המלאכים הקדושים בשמי השמים. נמסו התאות מלכותם ונעקר מהם הכוסף לתענוגים בעבור מה שנכנס בהם מן הכוסף לעבודת הבורא ומאהבה אותו, וכבתה אש היצר מלכותם ונפסק חומה מרעיוניהם מעוצם מה שלבשם מאור העבודה כמו שיארע לנר נוכח אור השמש ונכנעו מפני מורא אלהיהם והתודו לפניו בקצורם ושחחו לעבודתו ולא חששו לחסרון. תראה אותם כשמתעסקים עמהם כאחי הבושת, וכשמדברים עמהם חכמים, וכששואלים אותם יודעים, וכשחוטאים להם ענוים, תראה צורותם שעלה עליהם האור. ואם תעמוד על הלבבות תראה לבבות נשברות לאלהים ובשיחתו נושבות ובעסקי העולם נשמות, מלאה אהבת האלהים לבותם ואינם מוצאים לדברי הברואים תאוה ולא בשיחותם הנאה, מאסו דרך השחיתות והלכו במבחר הנתיבות ובזכותם מסתלקים היסורין ויורדין הגשמים ובזכותם ישוקה האדם והבהמה לפי שמנעו גופותם מן העריות ומשכו ידיהם ממיני המטעמים וברחו בנפשותם מן האסורין (ס”א האשמים) והלכו בדרך הטובה והישרה, הגיעו אל המעלות הגדולות בסבל ימים מעטים והרויחו שני העולמים וקבצו שתי הטובות והשלימו שני היתרונים כמ”ש (תהלים קיב) במזמור אשרי איש ירא את ה’ עד סופו, ומן התימה בענינם כי מעטו בעיניהם המצות אשר צום בם הבורא בצד חובות טובתו שהטיב להם בצד מה שקבלו על נפשותם מן היגיעה וההשתדלות והסבל והמתון לדבקה בעבודתו. וזה כאשר אספר לך לפי שמנו מצות הבורא והגיע מספר כולם תרי”ג מצות. מהם שס”ה מצות לא תעשה והם האזהרות, ומהם מצות שחייבין בהם הצבור ואין היחיד חייב בהם ס”ה מצות, ומהם מצות עשה שהזמן גרמא והם המצות התלויות בזמן מבלתי זמן כשבתות והמועדים והצומות, ומהם מצות עשה שחיובם בארץ בלבד כמו קרבנות יחיד ותרומות ומעשרות וחגיגת הרגלים והדומה לזה, ומהם מצות תלויות בדברים כשימצאו מתחייבין בם וכשיפקדו יסתלקו, במצות מילה למי שאין לו בן ופדיון הבן למי שאין לו בכור ומצות מעקה למי שאין לו בית ומצות כבוד אב ואם ליתום והדומה לזה. וכאשר מנו המצות אמרו לא נעלה האזהרות בחשבון מפני שהעמידה מהם היא עשייתם וקיום חובותם, ותקטן בעיניהם עבודתם לאלהים וימעטו אצלם מעשיהם בצד מאויים וכוספם למה שיגיעו בו אל רצון האלהים, ובקשו מצות עשה מחובות האברים אשר הם חובות היחיד בכל זמן ובכל מקום ובכל ענין ולא מצאו אלא קריאת התורה ולמוד המצות כמ”ש הכתוב (דברים ו) והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וגו’ ומה שזירז הנביא על זה אחר כך שנית באמרו (שם יא) ולמדתם אותם את בניכם וגו’, וימעט בעיניהם כל זה מנפשותם לגודל מה שנגלה להם ממה שחייבין בו לבורא יתברך מן העבודה והמעשה, ועבדו את הבורא במצות שכליות ומוסרים מיוחדים ומדות טובות רוחניות והוסיפום על המצות הידועות בבר לבבם לאלהים בהם, ולמדו מדרבי הנביאים ומנהגי החסידים לבקש רצון הבורא בהם ושיקבל אותם מהם. והם מכלל חובות הלבבות אשר כווננו לבאר שרשיהם ולזכור סוגיהם בספר הזה, אשר היא החכמת הצפונה הגנוזה בלבות החכמים והטמונה בחוביהם אשר אם ידברו בה אין צדקם נעלם בה מפני שכל אנשי הדעות הנצלות מעידים באמתה וצדקה, והגיעו בה אל התכונות הרמות ואל המעלות היקרות מעבודת האלהים בלב שלם ואהבה אותו אהבה נאמנה בלב ונפש ובגוף ובממון כמו שצוה בו הנביא עליו השלום באמרו (דברים ו) ואהבת את ה’ אלהיך וגו’, ואנשי המדרגה הזאת קרובים מכל אדם אל מדרגת הנביאים הברים והזכים החסידים אשר קורא אותם הכתוב אוהבי ה’ ואוהבי שמו ובהם נאמר (משלי ח) להנחיל אוהבי יש וגו’.
ואם אתה אחי חפץ בחברתם ולהכנס בכתותם עזוב מותרי עולמך והתעלם מהם והיה מסתפק במזון מהם והרגל עצמך לעמוד בלעדיהם והקל טורח עסקי העולם מעל נפשך, ופנה לבך מהעמיק מחשבתך בהם ורוץ בדברים הצריכים לך בגופך לא בלבבך וברצונך כשותה הרפואה המרה אשר ישתה אותה בפיו לא ברצונו והוא מואס שתיתה לעצמה ומקל על עצמו סבל מרירותה לדחות הנזק מעליו וכן צריך שיהיו צרכי עולמך בעיניך, וכבר ידעת אחי שמחשבתך על עניני עולמך לא תוסיף לך בטרפך מאומה כמו שמעוט השתדלותך וחריצותך בהם לא יגרע מחוקך דבר. וטרדת לבך בהם תמנעך מחשוב במה שתועילך מחשבתך עליו מעניני תורתך ומצות הבורא אשר נמסרו לך וקבלת על עצמך להתעסק בם כל ימי חייך ותפסיד את זה ולא יועילוך. ורצה לנפשך מה שיש בו הצלתך ושלום תורתך ועולמך ושים השכל לעמוד מבוע מנהגך בכחך, והקדם הזריזות בעניני אחריתך בין עיניך, ושים השכל מלכך והענוה קצינך והחכמה מנהיגך והפרישות ידידך, והתנהל לאט ובמתון בקנות (ס”א בגנות) המדות הטובות כפי שיסבלהו עניניך והזהר מן הרבוי וההפלגה מבלי הדרגה פן תאבד, כי רוב השמן בנר היא הסבה לכבות אורו (ס”א לכהות הודו), והזהר מהתעלם ומהתעצל ומהתרפות והדבק הזריזות בזריזות והרדף הסבל בסבל בהדרגה וסמוך לכל מדרגה מן המדות הטובות את הסמוך לה. ואל תתעלם מפקוד לבך ומחשב עם נפשך תמיד, והתעסק בעיון ספרי זה וקריאתו וזכור עניניו ושמור שרשיו וחקור על תולדותיו תדיר תגיע בו אל המעלות החמודות ותכלית המדות המעולות הרצויות לפני האלהים והיה בו מיושר ואליו מישר. ואל תיחל נפשך שתגיע אל זה עד שתפנה לבך מדאגות העולם וטרדותיו אפילו שתמאסם. כאשר לא יתכן לשכור להרפא מן היון עד שיתרוקן ממנו. ואמר אחר מן החסידים אלו היינו בושים מהבורא לא היינו זוכרים אהבת העולם ואנחנו שבורים מכוס יין אהבת העולם. ע”כ השתדל אחי לפנות לבך ממנו עד אשר יפנה גופך מעסקיו, כי אתה צריך בעת בדידותך הגופניות אל בדידות רוחניות מפני הקשר המחשבה בעסקי העולם אפילו אם יפנה הגוף מהם וינוח מהתעסק בהם. פקוד אחי זה מנפשך תמיד והשתדל להרחיק תאות העולם מלבך. והמירם בעניני אחריתך וחובות לבבך, והשיבם ברעיונך תדיר. תגיע בהם אל רצון הבורא יתברך ויאר פניו אליך ויקבל ממך מעשיך הטובים ויסלח לעונך ותמצא חן בעיניו. כמ”ש (משלי ח) אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני. ואמר (שמואל א ב) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
וראיתי בהשלמת התועלת והישור לך אחי, שאקבץ ראשי עניני ספרי זה בעשרה בתים עבריים. יסבול כל אחד מהם ענין שער אחד משעריו על מחברתם וסדורם. וחתמתי בהם ספרי להיותם לך למזכרת כאשר תדעם על פה ותשיבם בלבבך וברעיונך לילך ויומך בעת נוחך ותנועתך. לא תחדל לפקוד עניני ספרי זה ולזכור שרשיו. שאם תהיה במעשה ממעשי העבודה. יזכירוך הבתים האלה ליחד לבבך בו לאלהים. ואם תהיה במעשה העולם יזכירוך בחשבון עם נפשך. ואם תהיה בענין צר בדברי עולמך יזכירוך בבטחון על האלהים. ואם תהיה בענין שיביאך אל הגאוה והגובה יזכירוך בכניעה. ואם יהיה לבך פנוי יזכירוך לבחון בטובת האלהים עליך. ואם תהיה בענין שמחה ותענוג גופני יזכירוך בפרישות מן העולם. ואם תהיה בענין שתמרה בו את האלהים יזכירוך בתשובה. ואם תהיה מתעלם מתורתך ואמונתך יזכירוך להדבק בעבודת האלהים. ואם תהיה בענין יחוד האלהים יזכירוך. שיהיה יחודך בלב שלם. וכן בעניני תפלתך והרהורי לבך לחסום לשונך ולאסור חושיך ולמשול בתאותיך ולהחזיק באבריך ולפקוד רעיוניך ולשקול מעשיך, ושאר מה שזכרתי בו מן המנהגים הטובים המוסרים העליונים. והאלהים יורנו ואותך את דרך עבודתו ברחמיו וגדולתו, אמן:

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך