נושא בעול עם חברו

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בחומש שמות פרק ו’ פסוק יד’ נאמר “אלה ראשי בית אבותם בני ראובן וכו’ והשל”ה הקדוש הקשה מדוע כאשר הוזכרו כאן שמות בני ראובן ושמעון נאמר בהם: “אלה ראשי בית אבותם בני ראובן , ואילו אצל בני לוי נאמר “ואלה שמות בני לוי” בלבד?
וביאר כי שבט לוי לא היה בגלות כמבואר במדרשי חז”ל, ולוי ידע דבר זה, ורצה להשתתף בצרת הציבור, מה עשה? קרא שמות לבניו על שם הגלות: גרשון- על שם כי גרים הם בארץ לא להם, קהת- לזכר ששיניהם קהות, מררי- על שם “וימררו את חייהם”, לפיכך נאמר בהם “ואלה שמות בני לוי”,
והוסיף בדבריו דמכאן ילמד האדם להשתתף בצרת הציבור, אף על פי שאין הצרה מגיעה אליו בעצמו, ומאריך בדבריו להסביר שהודיע ה’ יתברך למשה באומרו “אהיה אשר אהיה”, אהיה עימם בגלות זו ואהיה עימם בגלות אחרת, וזאת מפני שרצה שמשה יצטער עם צרתם של ישראל,
גודל מעלת הנשיאה בעול עם חברו בעיתות צער כמו בעיתות שמחה מקבל נופך ומאירות שבעתיים לאור דבריו של השל”ה הקדוש, להרגיש את השני, לחוש את כאבו ואת שמחתו הוא דבר נעלה וחשוב בפני עצמו, גם אם אין פתרונות לבעיות, וגם אם הצרה אינה קשורה אליו בעצמו, גם אז היא יכולה להביא מזור ותרופה, עצם ההימצאות וההכרה בצער של זולתו והנשיאה בעול יחד, מפחיתה את הקושי אצל זולתו,
וביתר ביאור מבארים על כך, כי כל תהליך ומסע שעוברים בחיים, גם כשהיא חוויה טובה ולהיפך גם כשהיא קשה ומליאה צער, חוויות אלו מעצימות את הנפש, ובפרט אם התהליך הוא של קבוצה, חבורה, או אומה שלימה, אז ההתעצמות גודלת בכוח הרבים כש”איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”, את אותה חוויה וההעצמה ראה לוי, ולא רצה שבניו יפסידו אותה, אף אם הם לא יהיו בקושי השיעבוד וכאמור, ולכן התחבר לצרה בקריאת השמות, הכל בכדי שיהיה להם חלק בתהליך שעבר על עם ישראל עדי הגיעם למעמד העם הנבחר, כי התהליך לא פחות חשוב מהתוצאה, והתהליך הוא בעצם מביא את התוצאה והוא חלק בלתי נפרד מההצלחה,
גדולי ישראל היו מצירים בצערם של ישראל בכל הדורות, והיו שותפים לצער ולכאב אף אם זה לא היה נוגע להם בעצמם, ורבים הם הסיפורים והמעשיות מפי ספרים וסופרים,
מסופר על הכהן הגדול מאחיו מרן החפץ חיים זצוק”ל שבימי מלחמת העולם הראשונה כשבאו התפרעויות ופרעות רבות לעולם, ורבים מבני ישראל סבלו ועונו, לא ידע החפץ חיים מנוחה והיה נאנח רבות על צרותיהן של ישראל, פעם באמצע הלילה ראתה אשתו כי איננו במיטתו, חשה לחפשו ומצאה אותו יושב על ספסל כשידיו מתחת מראשותיו, שאלה: מה סיבת השינוי? מדוע אינו נותן מנוחה ראויה לגופו? השיב לה החפץ חיים: בזמן שאחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות בחזית המלחמה, וסובלים רעב וקור, ועומדים ורואים את המוות נגד עיניהם, איני יכול לישון כדרכי במנוחה,
זו ההסתכלות של גדולי ישראל, וזו דרכה של תורה, “להרגיש- לחוש את השני”, להסתכל על השני לא במבט שטחי, אלא במבט מעמיק, בעין שרואה ללבב עד כמה שיד אדם משגת, הסתכלות והשתתפות כזו שיכולה לרפאות פצעי הלב אף יותר מפעולות טכניות היכולות לפתור בעיות חומריות, זו דרכו של הקב”ה אשר עליו נאמר האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב, וזו הבטחתו לעם ישראל “עימו אנוכי בצרה”, להיות עם אדם בעת צרתו, לאו דווקא לפתור את הבעיות, אלא “להיות”, וזה גם דרכם של צדיקים אשר ילכו בם,
גם בתלמידנו וגם בילדנו הביולוגיים החובה והזכות שלנו “לראות אותם- להיות איתם”, לא ראיה כזו שטחית, אלא ראיה פנימית, ראיה שהיא ממש משהו מוחשית- “הרגשה”, כל מחנך הוא מטפל ומביא מזור לנפש, ואולי המטפל הכי מוצלח, כי הוא גם מחנך, וכשזה בא יחדיו אם ראיה נכונה ומעמיקה, עם נשיאה בעול וזיהוי נכון של בעיה או קושי, ובד בבד עם שימת גבולות וסדר יום ברור, אזי המחנך או האב הם המטפלים הטובים ביותר, כי הם הקשורים אל הילד בעבותות אהבה יכולים להרגיש ולחוש אותו יותר מכל אחד אחר.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך