מהו הכרת הטוב ? מדוע החיוב של הכרת הטוב כה חמור ומרכזי ? האם הכרת הטוב הוא רק לאדם שהתכוון לעשות לנו טובה ? או שמא חייבים אנו הכרת הטוב גם לאדם שסייע לנו בלי כוונה ?
האם יש חיוב הכרת הטוב גם לדומם ? האם ניתן לומר שאיני רוצה טובות כדי שלא אתחייב בהכרת הטוב ? ומתי ראוי לאדם להמנע מקבלת טובות כדי שלא יצטרך להכיר טובה ?
האם אדם יכול לומר לבורא שאינו חפץ בטובותיו, ואינו חפץ להכיר לו טובה ? מדוע כפיות טובה הוא היסוד לכל השחיתות בעולם ? מהו הגדרת הכרת הטוב, והגדרת כפוי טובה?
האם יש חיוב הכרת הטוב לדומם ? ומדוע ?
בפרשת וארא נאמר (שמות ז יט): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם וגו', וְיִהְיוּ דָם'. רש"י (ז יט; ח יב) עומד על כך מדוע במכת דם צפרדע וכינים משה רבינו נצטווה לומר לאהרן לנטות את ידו על הנילוס ועל עפר מצרים, ובכך להביא את המכה על הנילוס ועל עפר מצרים, ואילו בשאר המכות משה רבינו בעצמו הביא את המכה. ומפרש רש"י, שהיה למשה רבינו הכרת הטוב לנילוס ולעפר מצרים, כיון שהנילוס הגן על משה רבינו בשעה שהניחה אימו בתיבה על שפת היאור בין קני הסוף, וכן כשהרג משה רבינו את המצרי וטמנו בעפר, ובכך לא התגלה שהרגו, עד שדתן סיפר את הדברים לפרעה, ואין הדבר ראוי שמי שנהנה מהם יביא בעצמו עליהם את המכה על מנת להשחיתם, ולכן משה רבינו רק ציווה לאהרן שהוא יביא את המכות הללו.
מהדברים נלמד שחייבים אנו להכיר טובה גם לדומם כמים ועפר.
בור ששתית ממנו
בדומה לכך הגמרא (מסכת בבא קמא צב:) דנה מהו המקור לפתגם השגור בפי הבריות: 'בור ששתית ממנו אל תזרוק בו גושי עפר', כלומר שיש חיוב הכרת הטוב אף לדומם, ואם הרוות את צמאונך ע"י בור מים, אל תעכיר את מימיו ע"י זריקת עפר לתוכו. [במדרש (תנחומא מטות סי' ג) הנוסח הוא: 'אל תזרוק בו אבן'].
ומבארת הגמרא שהדבר נלמד ממה שנאמר בפסוק (דברים כג ח): 'לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ', וכפי שביאר המהרש"א (שם על הגמרא ד"ה א"ל) וכך לשונו "שאף שהיה ראוי לתעב את המצרים על ששעבדו את עם ישראל וזרקו את הזכרים ליאור בכפיות טובה מאין כמוה לאחר שיוסף הצילם מחרפת רעב, ואם מואב ועמון נאסרו לבא בקהל השם כיון שהם כפויי טובה ולא זכרו את חסדיו של אברהם אבינו ללוט, ולא קידמו את בני ישראל בלחם ומים, אלא שכרו את בלעם לקללם, בוודאי שגם את מצרים היה ראוי לתעב ולאסור לבא בקהל. אך מכיון שעם ישראל היה במצרים ונהנה מהארץ והמקום, מוטל עלינו להכיר טובה ולא לתעבו לגמרי, ולכן דור שלישי של המצריים מותרים לבא בקהל, בעוד שעמוני ומואבי נאסר לבא בקהל לעולם".
למדים אנו את יסוד הכרת הטוב שאף שלאדם שגמל עימך רעה וכפיות טובה, אך גם נהנית ממנו [גם אם מטרתו לא היתה עבורך], עליך להכיר על כך טובה, ואף אם מותר לך לתעב אותו ולהרחיקו על הרעה שעשה לך, אסור לתעב אותו לגמרי, וצריך לזכור גם את ההנאה שנהנית ממנו.
אולם למרות שהוכחנו את הדברים, מוטל עלינו לבאר מה הענין להוקיר טובה לדומם, שאינו מרגיש כלום, ואין לחפץ עין שנכיר לו טובה, וכן צריך לבאר מדוע חייבים אנו להכיר טובה לאומה ששעבדה אותנו שלא כדין, והרגה את בנינו באכזריות, ומה שנהנו ממנו היה כשהיא החזיקה אותנו על אדמתה לטובתה ולרווחתה כדי שנציל אותם מהרעב, ובהמשך בעל כרחנו כדי שנעבדם בעבודת פרך
כמו כן יש לבאר כיצד נלמד הענין של הכרת הטובה לדומם ולבור מים מהחיוב להכיר טובה לאומה המצרית, אנשים בעלי רגשות
מהות הכרת הטוב איננה פרעון חוב
המאירי (בבבא קמא דף צב: ד"ה אף על פי) כותב אף שחייב אדם להזהר שלא לבזות שום אדם בעולם, אדם שנתכבד בו ונהנה ממנו, 'ראוי להזהר בזה תכלית האזהרה' אפילו שלא להרהר לבזותו כלל, משום שהעושה כן על אדם פחות וטבע בזוי ונמאס.
המאירי בעצם מבאר לנו שענין הכרת הטוב אינה חוב מוסרי שהאדם מחוייב לפרוע למי שגמל עימו טובה, אלא אדם המעלה בדעתו שלא לנהוג כבוד במה שהתכבד ונהנה ממנו הוא במהותו אדם פחות בזוי ומאוס.
במילים אחרות הכרת הטוב אינה חוב מוסרי להשיב טובה למי שגמל לך טובה, אלא המבט של אדם ערכי ואיכותי אמור להיות מבט שאינו מסוגל להעלות על דעתו לבזות דבר שהתכבד ונהנה ממנו.
המשגיח הרב אליהו דסלר עמד על כך (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 98) שמכך שהתורה דורשת להכיר טובה לדומם, למרות שלא היתה לדומם שום כוונה להטיב לנו, שהכרת הטוב אינה פרעון חוב, אדם בעל מידות טובות בעל רגש של רצון להטיב, חש צורך להטיב עם כל מה שגרם לו טובה והנאה. כשאדם נמנע להכיר טובה, וכל שכן כאשר הוא מבזה ומקלקל את הדבר הדומם, הוא פוגע באופן ישיר על מידותיו ומשחית אותם. וכיון שרגש זה הוא יסוד היהדות [וכפי שנרחיב בהמשך] הרי הוא גורם לכך שנגיע לכפירה בבורא. וכפי שכותב רבינו בחיי (שמות א ח) בשם המדרש שהכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של בורא עולם.
האם ראוי להתנהג בהנהגה של 'לא צריך טובות'?
כיון שענין הכרת הטוב היא כה חמורה, קיימת תחושה אצל רבים, אולי עדיף שלא לקבל טובות מאף אחד, או לקבל רק את המינימום ההכרחי, וכך לא נכשל באי הכרת הטוב , וישנם אנשים שהולכים צעד אחד קדימה, אולי עדיף לא לקבל מהבורא יותר מדי טובות, כך שנחטא פחות בהכרת הטוב
התשובה לכך היא מתחלקת לשנים כלפי הבורא, וכלפי בני אדם.
אי רצון לקבל טובה מהבורא
בירושלמי (מסכת קידושין פ"ד הי"ב) מובא שאמר רבי חזקיה בשם רבי כהן בשם רב, שעתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל דבר שראו עיניו ולא אכל ממנו. וביאר הפני משה (שם) שמוטל על אדם למצוא כמה שיותר דרכים וסיבות להודות לבורא עולם, והוא עתיד לתת את הדין אם לא נהנה מדבר מסוים משום שלא היה חשוב בעיניו להודות לבורא עולם.
ביאור הדברים הוא על פי האמור בגמרא (מסכת עבודה זרה דף ה.) שכאשר הקב"ה אמר (דברים ה כ): 'ומִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם', היה על בני ישראל לבקש שאכן יתן השם שליבם יהיה שלם ליראה, וכיון שנמנעו מלבקש הרי הם כפויי טובה. ולכאורה הדבר תמוה מאד, אפשר לומר כי היה לבני ישראל הזדמנות לעבוד את השם ביראה ושמירת המצוות והם הפסידו בידם הזדמנות זו, אפשר להבין שבני ישראל יתבעו על כך, אך מדוע מי שאינו מבקש טובה מהשני נחשב לכפוי טובה. ועל כך ביארו התוספות (שם ד"ה כפויי) ששורש כפיות הטובה הוא אדם שנמנע מלבקש ולקבל טובה מחברו, כיון שהוא לא רוצה שיתחייב להשיב לו טובה.
אילו הכרת טובה היה ענין של פריעת חוב, הדברים לא היו מובנים, אך כיון שלמדנו שהכרת הטוב היא תכונה נחוצה בנפש האדם, ועליו להוקיר טובה גם לדומם, ניתן להבין שגם אדם שנמנע מלקבל טובות כיון שהוא אינו רוצה להיות מחוייב לזולת הרי יש בו מידה מגונה זו של כופר בטובתו של חבירו.
בדומה נאמר בתנא דבי אליהו (אליהו רבה ט) שאדם שקץ בחיים טובים בעולם הזה סימן רע לו. והביא על כך משל, מלך שזימן את עבדו לסעוד אצלו יום אחד, העבד חייב הכרת הטוב למלך, ואם המלך הזמינו לסעוד אצלו יומיים חייב לו הכרת הטוב גדולה יותר, וככל שהזמינו ליותר ימים כן גדלה הכרת הטוב כלפיו, ואם המלך מזמין את העבד לסעוד אצלו 30 יום, ולאחר 15 יום אומר העבד למלך יותר איני רוצה לסעוד אצלך, הרי הוא כפוי טובה, ואינו דרך ארץ. כך אדם שאומר שהוא נהנה מספיק בחיים ולכן אינו רוצה יותר חיים טובים בעולם הזה, הרי הוא כפוי טובה ואינו דרך ארץ. ולכן התפקיד של זרע יעקב הוא להנות מחמדת העולם הזה, ובכך לברך לשבח לרומם ולהגדיל ולקדש את שמו של הקדוש ברוך הוא שאמר והיה העולם ברוך הוא.
וזהו ההסבר שבמודים דרבנן מודים אנו על עצם העובדה שאנחנו מודים לך, ועל כך שהבורא הוא א-ל ההודאות. משום שעצם האפשרות להודות לבורא עולם הוא תכלית הטוב, ועל כך אנחנו מודים ומכירים טובה.
להמנע מלקבל טובות מחברו
לאור הדברים עולה כי אדם הנמנע מלקבל טובה מחברו כדי שלא יצטרף להשיב לו, הרי הוא כפוי טובה. אמנם בגמרא ( מסכת ברכות דף י:) נאמר: 'הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי', כלומר שישנם שתי הנהגות, ושתי ההנהגות נכונות וצודקות. הנהגה אחת היא להנות מהבריות כפי שמצינו באלישע הנביא שהוא נהנה מהבריות, והתארח בביתה של האשה השונמית. מאידך ישנו הנהגה שונה של שמואל הנביא, שנמנע מלהנות שום הנאה משום אדם מישראל, וכפי שהעיד שמואל על עצמו (שמואל א' יב ג): 'הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי, וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם', וכפי שנאמר במדרש (תנחומא קרח סי' ז) שגם בשעה ששמואל נטל שור להקריבו לקרבן כדי לבקש על עם ישראל רחמים, או הוצרך להקריב שור כדי להמליך מלך על ישראל לקחו משלו ולא משל הציבור, ובשעה שהסתובב בכל ערי ישראל לדון דיני תורה וצרכי עם ישראל רכב על חמורו ולא לקח חמור מהציבור
אדם שנמנע מלקבל טובה מחברו משום שאינו רוצה להכיר טובה, יש בכך מידת כפיות טובה, אולם אדם שנמנע מלקבל טובה מחברו משום שיודע שיתחייב להשיב טובה לחברו ברמה שאינו יכול להשיב, ובפרט כאשר הוא מבין כי הכרת הטוב תתנגש בחיוביו האחרים, כשמואל ששפט והנהיג את העם, ומשכך אילו היה חייב טובה לאדם מישראל לא היה יכול לדונו ולשופטו, ולכן נמנע מלהגיע למצב כזה, כדי שהוא יוכל לשפוט את כל עם ישראל בלי שום נגיעה וחשש שוחד.
דוגמא לכך, ידוע כי מרן הרב שך מאז שהתמנה להיות איש ציבור נמנע בכל יכולתו מלקבל טובות מאחרים, דווקא משום שהיה ידוע כמה היה מכיר טובה במסירות נפש לכל מי שעשה עימו בעבר ולו טובה פעוטה, וכיון שחשש שיבקשו ממנו דברים שיתנגשו עם חובותיו למען הכלל, השתדל מאד להמנע מלהנות מאחרים. ולכן לדוגמא אף שבאופן אישי היה מחמיר על עצמו ונמנע מלאכול מוצרים שנמכרו במכירת חמץ [כשיטת הגר"א], אך היה דבר אחד יוצא דופן שאותו צרך אף שנמכר במכירת חמץ, רופאו המליץ לו לשתות כל בוקר מעט ויסקי, והדבר סייע לו מאד, אולם כיון שהבקבוק היה יקר מאד, והרב השתדל שלא להזדקק לטובות של אף אחד, ולפיכך היה מביא בכל שנה את הבקבוק לבית ההוראה של הרב וואזנר ומניחו בחדר שהיה נמכר לנכרי [והיו מוסרים את המפתח לנכרי הקונה את החדר], וכדי שלא יזדקק להכיר טובה לאדם שעלול לבקש ממנו אח"כ טובה על חשבון ההנהגה הציבורית, העדיף לסמוך על מכירת החמץ ולהמנע מחומרא זו, ולא לקבל בקבוק חדש מאחד ממעריציו ותלמידיו.
דרגות באי קבלת טובה
המשגיח רבי אליהו דסלר (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 222) מבאר את הדברים כך: 'יש שאינם רוצים לקבל מחבריהם מרוע לב כי לא ירצו להתחייב להם הכרת טובה. ובאמת ראוי להתנהג ככה כלפי הרשעים שלא לקבל טובות מהם, כדי שלא להתחייב אליהם כדי שלא נבוא להחניפם. וכך אמר אברהם אבינו למלך סדום (בראשית יד כג): 'אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם'.
אבל יש מי שאינו רוצה לקבל משום שסובר שלא תהיה היכולת בידו להכיר טובה כדבעי, וירגיש את עצמו כבעל חוב וגזלן. המסרב לקבל משום זה הוא בעל מדרגה גבוהה, זהו שורש ענין אמירת די להקב"ה.
יש והנברא מרגיש את עצמו כל כך שפל ובטל כלפי השי"ת, עד שמוצא בלבו בהרגשה אמיתית גמורה שכל מה שיעשה ויאמר להכיר טובה ולהודות להקדוש ברוך הוא על רוב חסדיו הריהן ממש כלא כלום, לעומת חובו לפי הטובות והנפלאות הבלתי פוסקות והחסדים הבלתי מוגבלים והבלתי נימודים אשר יעניקנו השם יתברך בהם, התבטלות זו כלפיו יתברך עלולה להביאם להרגיש בעומק לבנו את התשוקה הגדולה לומר לטובות די.
אבל גם זה איננו שיא המדרגה במה מגיעים אל ההתבטלות השלימה האפשרית בתוך הבריאה, אימתי היא הדבקות הגמורה כשמגיעים בהתבטלות אל נקודת הכרת מי אני אשר לא ארצה להתחייב במה שאיני יכול, הן אני בטל ומבוטל כל כך שאיני שייך אפילו לרצות, וכי איך שייך בי בנברא פעוט שכמוני שום רצון נפרד מרצונו יתברך, ואם רצונו שאקבל איך אפשר שאסרב'.
הרי שאדם שנמנע מלקבל טובה משום שאינו רוצה להשיב טובה, זהו רוע לב ומדה של שחיתות. ואין לנהוג הנהגה זו אלא אם המדובר באדם רשע שאין ראוי להכיר לו טובה.
אולם אם הוא נמנע משום שמבין שלא יוכל להשיב טובה כראוי, יש בכל מדרגה גבוהה.
אך כלפי הבורא המעלה העליונה הוא להבין שאין לנו יכולת להכיר טובה כראוי על חסדיו, ורצונו שנהנה ונכיר טובה כפי כוחנו.
יסוד עבודת השם
בפרשת האזינו דברי התוכחה לעם ישראל כאשר אינו עובד את השם כראוי פותחים במילים (דברים לב ו): 'הֲלַה' תִּגְמְלוּ זֹאת, עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ'.
וכך הרחיב בחובת הלבבות (שער עבודת אלוקים) שכל עבודת האלוקים נובעת מכח הכרת הטוב שאדם מחוייב להכיר טובה לאלוקיו, והרחיב שהדבר כולל כמה וכמה סוגים שונים של הכרת הטוב, ועל יסודות אלו בנה את כל שער עבודת האלוקים.
הגדרת הכרת הטוב
המשגיח הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א עמ' 46) הרחיב להגדיר מהו הכרת הטוב: 'מה הנה הכרת הטוב וההודאה? איה מקורם לנפש? ומאין תבוא כפיית הטובה אשר רוב בני האדם יכשלו בה? גם בזה תכיר את הנותן והנוטל.
הנותן מרגיש בלבבו אשר לא יחפוץ במתנות חינם, כי שאיפתו היא רק ליתן, ולא למשוך אליו את הדברים שהם חוץ ממנו, על כן כאשר יגיע אליו דבר מאת רעהו, יתעורר בו הרצון לשלם עבורו. ואם לא יוכל לעשות זאת, לבו ירגיש בחובת התשלומים. וזו היא אשר נקרא לה בשם הודאה.
אבל הנוטל ישאוף תדיר למשוך אליו את כל אשר יוכל, הן בגזילה והן בתרמית והן במתנה, ובקרב לבו יחשוב כי הכל שלו שהוא ובשבילו, על כן בהגיעו דבר טוב אשר הטיב עמו חברו לא ירגיש בחיוב תשלומין כלל. הוא אשר נכנהו כפוי טובה…
כללו של דבר הכרת טובה היא תולדת כח הנתינה, וכפיית טובה תולדת כח הנטילה'.
סיכום
יסוד עבודת האלוקים מושתת על חובת הכרת הטוב, אדם שמידותיו מתוקנות חש רגשי הכרת הטוב לכל דבר שנהנה ממנו, ואדם מושחת אינו חש רגשי הכרת הטוב, ומוטלת עלינו החובה להעמיק בעצמנו רגשי הכרת הטוב, ולשרש מקרבנו את הכפיות טובה.
כיון שלא מדובר בתשלום ופרעון חוב, אשר לאחר הכרת הטובה ניתן לסמן V ולגמור את המחוייבות, אלא מידה טובה שאדם שניחון בה מוקיר תמיד טובה למקור שממנה נהנה, לכן יש חובת הכרת הטוב גם לחפץ דומם, וגם למי שסייע בידו בלי כוונה טובה, ואפילו למצרים ששעבדו את ישראל אולם עם ישראל נהנה בארצו יש הכרת הטוב מסוימת.
היהדות מלמדת אותנו לנהוג כבוד באוכל, כיון שמכך אנו ניזונים, הנהגות אלו מסייעות בידנו להשריש בעצמו כבוד והכרת הטוב לכל מציאות שאנחנו ניזונים ממנה ונהנים ממנה, וכשרוכשים אנו מידה זו בידנו להודות כראוי לבורא, למלא תפקידנו בעולם ולהגיע לחיי הנצח.
מנגד אדם מושחת שואף תמיד להרגיש שהכל שלו ואינו חייב טובה לאיש, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי בוויכוח בין יעקב ללבן, בעוד יעקב מפרט כיצד למרות שהוא רימה אותו עשרות פעמים הוא נשאר נאמן ועבד במסירות למענו, והביא לו את כל השגשוג והעושר לה זכה לבן. לבן משיב ליעקב (בראשית לא מג): 'הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא', לבן אינו מסוגל להבין שום מציאות חוץ מכך שהכל שלי…
ומוטל עלינו להתרחק בכל כוחנו ממידה רעה זו, ולהשרישה מקרבנו בכל דרך אפשרית.