אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“שנתיים שלא דיברתי עם רעייתי”, מספר אחד לחברו. 
החבר כיווץ גבות בתמיהה למשמע המושג החדש.
אציל המידות מיהר להבהיר: “לא רציתי להפריע לה בזמן שהיא מדברת”…
•  •  •
תמיד. בכל רגע. בכל מצב נתון. 
זוהי אזהרת התורה לגבי האש שדלקה על מזבח בית ה’: “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. 
אנו כרגיל מנסים להבין: מה שייכת אזהרה זו אלינו, בזמן שאין בית המקדש קיים; כיצד ניתן לקחת ממנה צידה לחיי השגרה הסוחפים. 
“העשיר אינו מקבל איש כעת!” טרקו המשרתים לשמעון היתום את הדלת. שמעון כסס ציפורניים באכזבה, חיכה חצי שעה באזור ושב אל בית העשיר, אולי יתמזל מזלו. הפעם העשיר עמד ליד הדלת והורה להכניס את שמעון לחדרו. 
“מה תבקש?” שאל העשיר בסקרנות את הנער היתום. שמעון השפיל עיניים: “הלוואה של חמישים לירות טורקיות”. העשיר הביט בפניו של שמעון ושאל: “ומהיכן תחזיר?” 
שמעון פרץ בבכי: “אמי האלמנה ואני ואחַי הקטנים סובלים חרפת רעב. אני מוכרח להביא הביתה מעט כסף לפרנסת המשפחה. אשתדל להשיב לך לכשירווח”. 

העשיר הנהן מעט והשיב: “בן חיל נראה הנך. אם תסכים להוכיח את עצמך – אתן לך חמישים לירות בחינם!”
תנאו של העשיר היה מסוכן, מזעזע ואכזרי. לשהות עד צוואר משך לילה שלם במימי הבוספורוס, שאיסטנבול שוכנת על גדותיו. הימים ימי טבת היו, קור מקפיא שרר באיסטנבול, קל וחומר במי הים בשעות הליל. 
שמעון הביע נכונות מיידית והתחייב. העשיר פתח את הדלת וסימן לו לצאת: “הלילה אבוא בחצות לראות אם מקיים הנך את שסיכמנו”. 
האלמנה נחרדה. לילה שלם? נער כבן חמש עשרה? הן אם ישוב לביתו בעלות השחר, יהיה מצונן וייפול למשכב. על הגרוע מכך – לא העיזה לחשוב אפילו. אבל שמעון שכנע, הפציר, הסביר שה’ יהיה בעזרו – והיא בלב כבד הסכימה. לא לבד, כמובן. בעצמה באה לפקח על בנה המסור מרחוק.
ישבה האם על החוף, עטופה בסודר, שמעון נכנס המימה ולבה יצא לקראתו. החליטה “להקל” מעליו, אספה גזרי עצים דקים והדליקה מדורה על החוף. שמעון לא הרגיש כמובן את החום, אולם לפחות הצליח לראות את אמו. 
בחצות הלילה הגיע העשיר, חסר הלב. העיף מבט, הנהן בראשו והלך. 
בבוקר התייצב שמעון רועד ותשוש בבית העשיר, מצפה לקבלת התמורה. אך העשיר סירב: “הייתה מדורה דולקת על החוף. זה לא נקרא שעמדת בתנאי”…
שמעון המושפל הרגיש נבגד, בהחלטה רגעית עלה לבית המושל הטורקי וסח לו את המעשה כולו. המושל זעם מחרון ועיניו הוצפו דם. “מהרו”, ציווה למשרתיו, “תוך מחצית השעה רוצה אני את הגביר פה”. העשיר הובא נבוך ותוהה לפשר הבהילות, אך לפליאתו המושל היה חביב: “הבה נשוחח על כמה דברים ובינתיים נשתה קפה”. 
לקח המושל את הקומקום, הצית את האש בכירה והניח את הקומקום כנגד האש. רחוק מעט. הזמן חלף והמושל קם לבדוק האם המים רתחו, העשיר העיר במבוכה: “כבודו, אם הקומקום לא יעמוד על האש ממש – הוא לעולם לא ירתח”. 
המושל סינן בזעם: “אם מדורה קטנה על החוף יכולה לחמם יתום צעיר, מדוע שהקומקום הקרוב לאש לא ירתח?!”… העשיר חויב בתשלום שהבטיח, בתוספת פיצויים על התעללותו חסרת המצפון. 
גם כאשר בעוונותינו בית המקדש אינו עומד על מכונו, עדיין ניתן לקיים את ציווי התורה לאש התמיד היוקדת. ההתלהבות בקיום המצוות, בלימוד התורה, היא האש שצריכה לבעור בלבו של האדם, תמיד.  
אפשר שניתן לרמז בדברי חז”ל: “מעולם לא כיבו גשמים את עצי המערכה”, שכשם שהגשם היורד בחלל העולם לא מכבה את האש המצויה בבית פנימה, כך אש הדולקת בתוככי לבו של האדם, מסייעת לו בעבודת הבורא. אש זו אינה מושפעת מצורכי הגשמיות (“גשמים”), ואינה נכבית מהם. 
•  •  •
עכשיו נותרה השאלה ה”קטנה”: כיצד מבעירים את האש?…
דומה שהדרך היחידה היא “להותיר את הקומקום על האש”, לעסוק תדיר בתורה ותפילה, להקפיד בקיום המצוות. תדירות זו היא שגורמת ללב האדם להתחמם ולבעור בעבודת הבורא. 
כאמור, “לא כיבו גשמים את עצי המערכה”, מעלה נוספת לה לאש קודש זו, הניסיונות נדחים מפניה, הם ‘לא מפריעים לה כשהיא מדברת’…  

***************

כשהגיע הרגע למשוח את אהרן ובניו לכהנים אשר מהיום והלאה יעבדו את עבודת הקודש במשכן ובמקדש לדורות. אומר הקב”ה למשה: “קח את אהרן ואת בניו איתו”. 
מבאר רש”י: “קחנו בדברים ומשכהו”. דהיינו, שיש צורך לשכנע את אהרן בדברים, כדי שיסכים להיות כהן. 
ויש להבין: הרי זה תפקיד נעלה וחשוב מאוד, מפני מה יש צורך לשכנע את אהרן? 
אגדה עממית מספרת על חבורה שרצו לצחוק מעט, חמדו להם לצון והשקו יהודי עני לשוכרה. לאחר מכן הלבישו אותו בבגדי כומר, השכיבו אותו על מיטה יפה ונתנו בחיקו ספר נוצרי. 
כאשר קם היהודי משנתו, מצא את עצמו בבגדי כומר ובמיטה מפוארת שמעודו לא הורגל בה. “כנראה”, ניסה האיש להסביר לעצמו, “אני לא באמת יהודי אלא כומר”. 
אבל הזיכרונות היהודיים הוסיפו להטריד את מנוחתו. לכן עשה לעצמו האיש סימן: “אפתח את הספר ואבדוק אם אני מבין את תוכנו”.
פתח את הספר וניסה לקרוא, אולם הלטינית לא הייתה מוכרת לו. הוא לא הבין אף מילה.  
לאחר רגעים ספורים התיישב היהודי בדעתו: “אם אני לבוש ככומר וישן על מיטה יפה של כומר – אני כומר. אלא מה, למה אני לא מבין מה כתוב בספר? כנראה שגם לכמרים עצמם אין מושג מה כתוב בספרים שהם מחזיקים”… 
מבאר ה’חתם סופר’: אם רוצים ליצור שינוי בנפש האדם, אפילו שינוי שהאדם עצמו חפץ בו, הדרך לכך עוברת דרך שינון עצמי ומילים משכנעות. מכוח הדיבור ירצה האדם בכך. אחרת – זה לא יעבוד. 
גם כאשר אהרן נבחר להיות כהן, תפקיד רם חשיבות ודרג, יש צורך ‘לקחת אותו בדברים’. 
ומאהרן, אלינו: כאשר אנחנו רוצים ליצור בנפשנו שינוי, אנחנו זקוקים לערוך עם עצמנו שיחה. להסביר עד כמה טוב יהיה לנו השינוי, כיצד הוא ישפיע על חיינו וכמה כדאי לנו להתאמץ בשבילו. 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך