המתנה של העני חשובה יותר מהמתנה של העשיר

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

פרשת הקרבנות מרובה בדיני הקרבנות ובחילוקים שביניהם, יש את הקרבנות הבאים כתשובה על החטאים, יש את קרבנות הנדבה, קרבנות תודה, קרבנות ציבור, יש את קרבנות העשיר ואת קרבנות העני, לכל קרבן יש את המטרה הנעלה שלו, 
אך בקרבן מנחה כתוב “ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'” דבר שלא נכתב בקרבנות האחרים, ומבאר רש”י שלא נאמר “נפש, בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, שכן מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקדוש ברוך הוא “מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו”, בנתיבות שלום מביא את דברי הרבינו יונה בספרו שערי העבודה שמפליג בערך העבודה העילאית של הקרבנות כולן, ומאריך איך היתה מחשבת עבודת הקרבנות, שתהיה שחיטת הקרבן לפניך כאילו שחטתי את עצמי, כמו שגלוי וידוע לפניך שכן הייתי עושה בעצמי אילו היה ברצונך, ועל דרך זה בכל העבודות, ומסיים הנה נתבאר כי המקריב קרבן בין שהיה הקרבן נדבה בין שיביא אותו על חטא הנה הוא מקריב את נפשו, והכהן הוא כמלאך משרת עומד ומקריב נפשותיהם של צדיקים על גבי המזבח.
להבין ולהתבונן מדוע דווקא בקרבן מנחה כתוב “נפש” יותר משאר הקרבנות, הדברים יבוארו על פי משלו של המגיד מדובנא זצוק”ל למלך אחד שבא לבקר באחד מערי מלכותו, באו כל תושבי העיר ובידם מתנות יקרות למלכם האהוב, מינה המלך את אחד השרים שיקבל את הבאים ויקבל במקומו את המתנות, ואף יודה להם בשם המלך, אך את פני המלך עצמו לא זכו לראות כלל,
בין הבאים אל המלך היה גם איש עני שהביא למלך מתנה קטנה כפי יכולתו המועטה, השר פנה לעני ואמר: תן את מתנתך ואני מודה לך בשם מלכנו ירום הודו!
לא ולא! אמר העני את מתנתי אתן רק למלך עצמו, ולא לאף אדם אחר, ענהו השר: הדבר לא יתכן, הן רבים האנשים שהביאו דורונות סבלונות ומתנות יקרי ערך הרבה יותר ממתנתך הצנועה, והם לא הורשו להיכנס למלך, והשאירו את מתנתם בידי, ואילו אתה חפץ ומתעקש ליתן את מתנתך הצנועה דווקא למלך? לזאת לא אסכים!
העני בשלו והשר בשלו, ובתוך כך הגיעו הדברים לאוזני המלך שבירר על מה המהומה בחוץ, משהתברר לו סיבת הויכוח הורה להכניס את העני אליו, נכנס העני בחיל ורעדה, והמלך מפנה את שאלתו לעני, אמור נא לי: מפני מה ביקשת לתת לי את המתנה דווקא בעצמך ולא על ידי השר? במה אתה שונה משאר האנשים שנתנו גם נתנו את המתנות דרך השר הממונה?
אדוני המלך השיב העני, אמנם מתנתי קטנה וצנועה, אולם לפי מצבי הכלכלי זו מתנה גדולה עד מאוד, שכן כדי לקנותה היה עלי לחסר מפי ומפיות ילדיי ומשפחתי מזון ומשקה… ומשום כך המשיך העני בהסברו, לו הייתי נותן למלך אותה על ידי אחר, לא היה המלך יכול להבחין ביחס שבין נותן המתנה למתנה עצמה, רק כאשר אני מגישה לפני המלך, יכול המלך לראות שלפניו עומד איש עני וחסר אמצעים, ועל כן מתנתו היא למעלה מכפי יכולותיו.
שמח המלך במתנה הצנועה יותר מכל המתנות היקרות שקיבל, והשיב לעני כגמולו במתנות יקרות מאוצרות המלוכה.
כן הוא גם הנמשל, עני המקריב קרבן מנחה, הדבר למעלה מכוחותיו ואינו דומה לעשיר המקריב קרבן, אחד מיני רבים שיש בעדרו, משום כך על מנחת העני נאמר “נפש”, כי מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו.
גם בעבודת החינוך כן הוא, לא דינו של התאמצות של ילד מוכשר, כהתאמצותו של ילד שהכל דורש אצלו מאמצים מרובים, לעיתים יגיעו שני נערים לאותו הישג, אך יש נער שבשבילו הישג זה הוא בבחינת “ונפש כי תקריב קרבן”, הוא היה צריך לתת את נפשו בשביל תוצאה זו, ומאידך חברו אף יזכה לגערה על הישג כה דל, כי עלינו לראות בכל ילד ותלמיד את נפשו שלו, ולא ראייה קולקטיבית של קבוצה שלמה, וזהו “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”, שאם החינוך נמסר לילד באופן המתאים לדרכו, הדרישות הם לפי כישוריו, הערכות הם לפי היכולות שלו, אזאי גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי הדברים מתקבלים ומתיישבים על דעתו, ומביאים להפנמה ברייה של הדברים,
וכמו שאנו מסתכלים על הסובב ודורשים מהם כמידת יכולתם, ויודעים להעריך מאמץ אף אם אינו מביא לידי הצלחה משגשגת, כך גם הקב”ה מביט בנו ורואה את האמת הסגולית שבנו, ולא את התוצאה הדלה, כמאמר הכתוב “האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב”.
בעמדנו בחודש הגאולה וברוח הדברים אפשר לבאר את מאמר חז”ל על הכתוב “ויוציאנו ה’ ממצרים” ומפרשים חז”ל “לא על ידי מלאך לא על ידי שרף אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו”, והקשו בזה בספרים, מדוע באמת היה צריך הקדוש ברוך הוא להוציאם בעצמו ולא על ידי מלאך? ואם בפשטות, זוהי חביבות שהראה להם הקב”ה שהוציאם בכבודו ובעצמו, אך יש לומר שמרומז בזה שאילולי הוצאת הקב”ה בכבודו ובעצמו לא היו נגאלים, כי מובא שמידת הדין קטרגה “הללו והללו עובדי עבודה זרה”, וכן מובא במדרש שיר השירים ש”אמרו ישראל למשה רבינו  היאך אנו נגאלים והלא כל ארץ ישראל מליאה בגילולי עבודה זרה שלנו”, ואם היו נגאלים על ידי מלאך, המלאך רואה את המעשים, ולפי מעשיהם לא היו ראויים להיגאל, לכן היה חייב הקב”ה לגואלם, והוא הרואה ללבב יודע שבשורשם הם מחוברים ורוצים לעבוד אותו באמת ובתמים, ורק לגודל ראיית נפשם הפנימית- כוונתם ומאמצם הם היו ראויים לגאולה, ולכן היה חייב לגואלם בכבודו ובעצמו, שכיוון שהוא מביט בנשמה הריהו רואה שבפנימיות הנפש אינם עובדים עבודה זרה, וכל מעשיהם הוא רק מכח עניות דעתם, וזהו מהות גאולת מצרים אשר הצטוונו להזכירו כל יום, ובייחוד בחודש הגאולה ולמען תספר את יום צאתך לדורות הבאים, שיראו גם הם בראיה הנכונה לפנימיות נפש האדם עד כמה שיד אדם משגת, ייתן ה’ שכימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות במהרה בימנו

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך