מהמצה של הקרבנות למצה של ליל הסדר

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בחומש ויקרא מדברת התורה על ה’מְנָחוֹת’. מנחה, היא תוספת המוגשת יחד עם הקרבן (או כקרבן נפרד בפני עצמה, כאשר מדובר בעני, או בסוג קרבנות מיוחד שהקרבן עצמו הוא אך ורק מנחה), ישנן מנחות העשויות סולת, ישנן מנחות העשויות קמח, ויש אפילו מנחת סוטה שמוקרבת משעורים, כמו מנחת קרבן העומר העשויה אף היא שעורים.


ביחס למנחה המופיעה כקרבן בפני עצמה, מופיע הציווי “וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה’… מצות תֵּאָכֵל במקום קדוש, בחצר אוהל מועד יאכלוה”.
אנו הרי יודעים שכל פרט קטן המופיע בתורה הרי הוא הוראה לדורות. איזה לימוד לדורנו – בו אין בית המקדש קיים ולא מקריבים מנחות – יכולים אנו ללמוד מן העובדה שהתורה מְצווה שקרבן המנחה ייאכל כמצוֹת במקום קדוש?


כדי לבאר זאת, נקדים הקדמה של רמז נאה בעניין החמץ והמצה: 
שורש כל המידות הרעות הוא הגאווה. שהרי אדם מגיע לידי כעס ומחולל מלחמות עולם רק בשל העובדה שפגעו בכבודו. לעומת הגאווה, שורש כל המידות הטובות הוא הענווה, כיון שהאדם יודע שלא מגיע לו שום דבר – הוא אינו מקפיד על עלבונו, מוחל בקלות ואינו כועס.
ההבדל בין החמץ למצה מתבטא במספר הבדלים: במצה יש רק קמח ומים בשעת האפייה וכך זה נשאר גם לאחריה, היא אינה נראית גדולה מכפי שהוכנסה לתנור. דקה הייתה, דקה נותרה. לעומת המצה, החמץ שגם הוא נילוש מקמח ומים, תופח לאין שיעור לאחר האפייה, כולו דורש תשומת לב. וכל כך משום שהוא מלא באוויר…


המשותף בין החמץ למצה רק מעצים את הפער ביניהם: בשתי המילים מופיעות האותיות מ’ וצ’, וההבדל הוא בין ה-ה’ ל-ח’. חוץ מהעובדה שהאות ח’ מסמלת בהגייתה חטא ועבירה, נשים לב לאות ה’ הבנויה מצורת האות ר’ בתוספת קו קטן בבסיסה. כשהקו הקטן תופח ועולה עד לגג ה-ר’ (גאווה), נוצרת האות ח’.
בסופו של תהליך הגאווה, עברה האות ה’ שהייתה ממוקמת בסופה של המילה “מצה” לתחילת המילה ונוצר “חמץ”… (הגאוותן שאמור היה להיות ממוקם בסוף, חייב תמיד לתפוס מקום בראש ולדרוש כבוד…)


בקשר לענווה מעושה וגאווה פנימית נסתרת, נביא סיפור שסיפר הרה”ק רבי חיים מאיר מוויז’ניץ: באחד הימים קיבל הרה”ק רבי נפתלי מרופשיץ קהל. בתור עמד יהודי זקן ונשוא פנים שנדחף על ידי צעירי החסידים. לפתע החל הזקן לצעוק: עזי פנים, חצופים, תפסיקו לדחוף! 
כששמע זאת רבי נפתלי, ביקש מהציבור להפסיק לדחוף ופנה אל אותו זקן: “ר’ יהודי, אל נא תכעסו, הרי יודעים אתם שדרכם של יהודים להידחף לעבר אנשים יראי שמים”.
שמע זאת הזקן והחל להצטדק: “מה אני ומה חיי, אין בי שום יראת שמים”. 
חייך רבי נפתלי וענה בשנינות: “גם אני חושב כך, בדיוק לכן אמרתי להם להפסיק לדחוף”…
עתה נבוא לפירושו של הרבי מוויז’ניץ על השאלה בה פתחנו, מה אנו לומדים בתקופתנו מהציווי לאכול את המנחות במקום קדוש כמַצוֹת, וכך פירש ברמז: “מַצוֹת תֵּאָכֵל במקום קדוש” – את המצות יש לאכול בפה קדוש ונקי מדיבורים אסורים. 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך