להתקרב ממרחק

עורך: הרב אליהו אילני
0 תגובה

בכל בוקר אנו פותחים את תפילת השחרית במשפט מתוך פרשת השבוע: “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל” (במדבר, כד, ה).
את המילים הללו אמר בלעם הרשע כאשר במקום קללה החל לברך את העם. רש”י מבאר את הפסוק בדרך מיוחדת. מה טובו אוהליך יעקב: אהל שילה ובית עולמים בישוב שמקריבים בהן קרבנות לכפר עליכם. משכנותיך ישראל: אף כשהן חרבין. לדבריו של רש”י, בלעם הביע את התפעלותו מהקשר הקרוב של בני ישראל עם ריבון העולמים. הן בזמן שהם ישובים על אדמתם ובית ה’ בנוי, והן בשעה שהם גלו מארץ ישראל והיו בגלות, הקשר עם אלוקים לעולם לא הפסיק.

לצד ההתרגשות ממשמעות זו בברכה, יש מקום להבין נקודה חשובה.
אנו יודעים כי השם ‘יעקב’ מסמל חיסרון מסויים. יעקב אבינו נקרא כך לפני שהשלים עצמו וגם אנו בניו מכונים בשם זה כאשר יש משהו שחסר לנו. השם ‘ישראל’ לעומת זאת מסמל את השלמות, שררה והגעה ליעד. מדוע אם כן בוחר בלעם להשתמש בשם ‘יעקב’ כאשר הוא מתייחס למצב האופטימלי, בו בית המקדש עומד על תילו, ואילו את התואר המושלם ‘ישראל’ הוא מצמיד דווקא לזמן השפל, זמן הגלות והצער? הגמרא בקידושין דף לא, ב מספרת על אמורא בשם אבימי שכיבוד ההורים שלו נודע לתהילה.

הגמרא מספרת כי פעם אחת אביו ביקש ממנו להביא לו כוס מים, אך כאשר אבימי הגיע לאביו עם כוס המים גילה שהאב מנמנם. להעיר אותו הוא לא רצה, ולחזור על עקבותיו לא בא בחשבון. לכן עמד אבימי לצד אביו, כוסות המים בידו, והוא המתין עד שאביו יתעורר משנתו. בעודו ממתין, הרהר אבימי על מזמור בתהילים שעוסק בחורבן הבית ופותח במילים ‘מזמור לאסף’. הקושיה שם מתבקשת. מדוע מזמור שמתאר את האבל והיגון על כך שבאו גויים בנחלת ה’ פותח במילה מזמור? מתאים היה הרבה יותר לקרוא לזה קינה? אבימי העומד לצד אביו, מחזיק את כוס המים, הבין כי עומק העניין הוא שכאשר אלוקים בחר לשרוף את ביתו הוא בעצם הוכיח שהוא עדיין מאמין בכוחם של בניו. כאשר אלוקים שפך את חמתו על עצים ואבנים מתברר כי לא אפסה התקווה והקשר העמוק בין אלוקים לעמו ממשיך ומתקיים.

הפירוש הזה נפלא, אך מדוע אבימי חשב עליו דווקא באותה סיטואציה?
שמעתי רעיון יפה. כאשר אבימי עומד לצד אביו המנמנם, המחשבה הראשונית היתה כנראה ‘חבל שלא זכיתי לכבד את אבי. רציתי לשמח אותו בכוס מים קרים והנה הוא מנמנם’. אך במחשבה שניה אמר לעצמו אבימי, מה יקרה כאשר אבי יתעורר ויראה שהמתנתי לו כל כך הרבה זמן בשביל לשמח אותו? הכבוד והשמחה שאבא שלי יחוש יהיו גדולים בהרבה. הוא יבין שגם כאשר הוא לא רואה, גם כאשר הוא רחוק, אני עושה הכל בשביל שברגע שניפגש הוא יהיה מרוצה. מתוך החשיבה הזו הבין אבימי שגם בגלות ובריחוק מה’ יש נקודת אור. גם כאשר בית אלוקים בוער באש ניתן לראות את המזמור. כי אם עם ישראל ימשיך לשמור על קשר, אם עם ישראל ימשיך לקיים את הברית גם מרחוק, הקשר הפנימי יהיה מואר בהרבה.
אם אנו עושים את רצונו של ה’ גם כשאיננו רואים בעיניים את השגחתו ואיננו חווים ניסים יומיומיים בביתו, אות הוא שהקשר עמוק וחזק בהרבה.
בלעם הרואה את הקשר החזק בין ה’ לעם ישראל רואה את גדולתו דווקא בזמני החורבן, הגלות והצער. את השם ‘ישראל’ הוא מעניק לעם כשהוא רואה אותם שומרים על הגחלת גם כאשר בכל ליבם הם מבקשים ‘עורה, למה תישן ה”. הוא מבין שגדולתם האמיתית של העם נמדדת בזמן של קושי פנימי. כאשר גם אז הם לא מפסיקים את הברית – זו הגדולה העוצמתית. ביום ראשון יחול צום יז’ בתמוז. יום זה פותח את תקופת ‘בין המצרים’, ימי האבל הציבוריים של עם ישראל. הימים בהם אנו נזכרים בחורבן ובגלות הארוכה בה אנו נמצאים. פרשת השבוע מלמדת אותנו כיצד דווקא הגלות יכולה לשמש מקפצה אישית ופנימית. דווקא מתוך הריחוק ניתן להגיע לקירבה נהדרת. הלוואי שנזכה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך