לראות ואז לדבר

עורך: הרב אליהו אילני
0 תגובה

פרשת מטות פותחת בהוראות לגבי אמירת נדרים. אדם שמתחייב לעשות דבר-מה מחוייב לעמוד בדיבורו וחלילה לא להפר את הבטחתו.
כך כותבת תורת-ישראל: לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה (במדבר, ל, ב). את המילה ‘יחל’ מבארים חכמים כך: כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין.
כאשר אדם אינו מקיים את מה שהבטיח, כאשר אדם אינו עומד בדיבור, הרי שהוא מחלל את דיבור, הופך אותו מקודש לחול. המינוח הזה מפתיע. הלא, לא כל מה שאנו מדברים הוא דיבור של קודש. אנחנו מדברים על הרבה דברים רגילים ויומיומיים. מדוע התורה מגדירה את הפרת ההבטחות ‘חילול’? מה קדוש בדיבור שמתחלל כאשר הבטחה אינה מקויימת? את ההבדל התהומי בין בני האדם לבעלי החיים מסכמת התורה במשפט אחד שנאמר בבריאת האדם: וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית, פרק ב, ז). בתרגום אונקלוס מבואר כי ‘נפש חיה’ פירושו: רוח ממללא. כוח הדיבור.

גוף, אינסטינקטים ותחושות יש גם לבעלי חיים. ‘צלם האלוקים’ שבאדם בא לידי ביטוי בדעה ובדיבור. האדם מסוגל לקחת אחריות על מעשיו, לקבל החלטות ולבטא את מי שהוא ואת מה שהוא מייצג באמצעות כח הדבור. המעבר בין הגוף – זה שיש גם לבעלי החיים – לבין הראש – הדעה והדיבור של בני האדם – עובר דרך הגרון. הגרון מפסיק בין הגוף, בשר ודם, עצמות וגידים, לבין הראש שלוקח פיקוד על מה שנעשה. כאשר אדם אינו לוקח את דיבורו ברצינות הוא מחלל את קדושת-החיים. הוא מזלזל במה שמבדיל בינו לבין שאר בעלי החיים, הוא מבטל את מה שמגדיר אותו כ’צלם אלוקים’ ומחלל -בסופו-של-דבר- את עצמו. זו הסיבה שהתורה מדגישה שחוסר כבוד למילה היא לא רק בעיה אתית אלא חילול הקודש. אדם צריך לדעת שדיבורו-קדוש כיון שבזה הוא נבדל מהיקום ובזה הוא נקרא בשם אדם. באם – חלילה – לא יבנה בית המקדש, במוצאי השבת הבאה יחול צום תשעה באב.

בתשעה באב נהוג לקרוא את מגילת איכה – דברי קינה ומספד שכתב ירמיהו הנביא על חורבן בית המקדש והיציאה לגלות.
מגילת איכה כתובה על פי סדר הא-ב. הפסוק הראשון מתחיל באות ‘א’: איכה ישבה בדד, הפסוק השני באות ‘ב’: בכה תבכה בלילה וכך הלאה.
כמעט הכל מסודר בסדר הזה. רק כשמגיעים לאותיות “ע” ו”פ” הסדר מתחלף. קודם מופיעה האות פ’ ורק אחריה באה האות ע’. חכמים מסבירים זאת כיון שהמרגלים הקדימו ‘פה’ ל’עין’. דהיינו: כאשר אנו מקבלים החלטות הסדר הנכון הוא שהעין קודם מתבוננת, מביטה ומסיקה מסקנות ורק אחר העיון עוברים ל’פה’, לדיבור סופי והצבת העובדות. המרגלים נהגו הפוך, הם בלבלו את הסדר. עוד לפני שסיימו להתבונן כראוי הם כבר דיברו. עוד לפני שהגיעו למסקנות ברורות הם כבר הוציאו את דיבת הארץ רעה.

בשינוי הסדר במגילה מלמד אותנו הנביא ירמיהו את השורש לאתגרים ולקשיים שעוברים על העם. אם לא לוקחים את הדיבור ברצינות, אם פועלים באינסטינקטיביות בלי מחשבה מוקדמת, אם מדברים בלי לחשוב, אזי ההתנהלות הופכת להיות בהמית וחסרת אנושיות. ייחודיותו של האדם באה לידי ביטוי ביכולת שלו לחשוב ולדבר. עליו לקחת זאת ברצינות ולהשתמש ביכולת הזו בחרדת קודש. פרשת השבוע מקדישה פסוקים ארוכים לקדושת הדיבור. מסכת שלמה, מסכת ‘נדרים’ מוקדשת אף היא לנושא זה. לפני מספר שנים טסתי לחו”ל ובמהלך הטיסה עסקתי בלימוד מסכת נדרים. לצידי ישב צעיר יהודי שלא שמר תורה ומצוות והתעניין בנושא אותו אני לומד. הסברתי לו על משמעותם של נדרים ועל החשיבות שהתורה רואה בדיבור של כל יחיד ויחיד. אותו אדם התרגש. אם כך מחשיבה התורה את דיבורו של האדם, אמר בהתפעלות, מסקרן ומעניין אותי ללמוד את דבריה. הלוואי ונזכה לדעת להחשיב את דיבורינו באופן הראוי ולקדש גם את חיי היומיום. כשנדע להקדים שוב את ה’ע’ ל’פ’, נזכה בעזרת ה’ לגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך