פרשת אמור – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“קדושים יהיו לאלוקיהם… והיו קודש” (כא, ו)
יש הרוצים להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, לשם כך הם מחפשים להם חומרות מיוחדות והנהגות קדושות לנהוג בהן ולהרגיש מרוממים. 
על כיוצא בזה אמר הגאון רבי שלמה קלוגר: תחילה על היהודי להקפיד לשמור את כל מה שהוא מצווה מכוח התורה הקדושה. ורק לאחר מכן יוכל להחמיר על עצמו בהנהגות פרישות. וזהו רמז אזהרת התורה בפרשתנו: תחילה “קדושים יהיו לאלוקיהם” ויקיימו את כל חובותיהם כיהודים, ורק לאחר מכן “והיו קודש”, בחומרות וסייגים נוספים. 


“ונקדשתי בתוך בני ישראל” (כב, לב) 
מכאן למדו חז”ל (ברכות כא:) “ונקדשתי” – כל דבר שבקדושה מחייב עשרה יהודים. והלימוד הוא בגזירה שווה: כתוב בפסוק שלפנינו “בתוך בני ישראל”, וכשחזרו המרגלים מלתור את הארץ נאמר “היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת”. כפי ששם היו המרגלים עשרה (חוץ מיהושע וכלב), גם כאן – עשרה.
בספר ‘מן התורה’, שאל: מפני מה למדו חז”ל שכל דבר שבקדושה מצריך עשרה דווקא מן המרגלים שהרשיעו כלפי הקדוש ברוך הוא. הרי יותר טוב היה ללמוד מאנשי סדום, שאברהם אבינו ביקש מהקב”ה שלא יחריב את סדום אם ימצא בה עשרה צדיקים, והקב”ה הסכים. הרי לנו שעשרה זה מספר חשוב. 
ומתרץ בדרך צחות: מכאן אנו למדים שמוטב ללמוד מרשעים שבישראל כמו המרגלים, ולא ללמוד מצדיקים שבאומות העולם כצדיקים שבסדום…  


“מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש… ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש” (כג, ב-ג)
לכאורה, אם מדברים על “מועדי השם” מה עניינה של שבת אצל המועדים? 
מבאר הגאון רבי אליהו מווילנא באופן נפלא: שבעה ימים טובים מהתורה יש לישראל מדי שנה: ראש השנה (שמן התורה הוא אחד, וגם חז”ל שעשוהו לשניים קוראים לו ‘יומא אריכתא’), יום הכיפורים, יומיים בסוכות (ראשון ושמיני עצרת), יומיים בפסח (ראשון ואחרון) ויום אחד בחג השבועות. הרי שבעה ימים. 
בשישה מן המועדים הללו, הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש, לכן נאמר “ששת ימים תיעשה מלאכה”. אולם ביום הכיפורים הרי אסור לאכול ונאסרו בו מלאכות הללו, לכן אמר הכתוב “וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש”…  


“שבת היא לה’ בכל מושבותיכם” (כג, ג) 
לכאורה, מה הדגש “בכל מושבותיכם”. מה הייתה הסיבה לומר שבחוץ לארץ לא תהיה שבת?!
מבאר ה’כתב סופר’ באופן נפלא: יש מקומות בעולם בהם יום השבתון הוא ביום שישי ויש מקומות בהם יום השבתון הוא יום ראשון. יהודי שגר בגולה ואנוס על פי החוק המקומי לסגור את עסקו ביום השבתון הלאומי – שלא חל בשבת – ובנוסף שובת מכל מלאכה בשבת, מראה בצורה הברורה ביותר שהשביתה שלו היא לא רק לצורך המנוחה הנפשית שכל בני העולם שובתים.
שבת של יהודי זה זועקת “שבת היא להשם”, בצורה הכי ברורה שאפשר להראות. כי בנוסף ליום המנוחה הלאומי הוא שובת גם בשבת. דבר זה ניכר ביתר שאת “בכל מושבותיכם”… 


“וספרתם לכם ממחרת השבת” (כג, טו)
כשהזדמן המלבי”ם לעיירה מסוימת, סיפרו לו שמתגורר שם זקן שהוציא ספר שכולו אפיקורסות ולעג לדברי חז”ל ולדרשותיהם. בהקדמה כתב אותו זקן שהמתין עם הוצאת ספרו עד שיסיים לחתן את צאצאיו – כדי שלא יימנעו מלהשתדך עמו.
בשבת קודש גולל המלבי”ם בדרשתו באריכות את מלחמת הבייתוסים בחכמי ישראל על הקרבת קרבן העומר, שהבייתוסים רצו שיוקרב תמיד ביום ראשון (‘ממחרת השבת’, שבת בראשית. ולא כמו שלמדו חכמי ישראל שמדובר על מחרת יום-טוב ראשון של פסח) ועקב כך יצא חג השבועות תמיד ביום ראשון בשבוע.
שאל אותם רבן יוחנן בן זכאי: “שוטים! מִניִן לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט [מדבר שטויות] כנגדו” (מנחות סה.). 
הקשה המלבי”ם: מדוע באמת לא השיב אף אחד חוץ מאותו זקן? אלא שהאמת היא שכולם היו כופרים, אך חששו לשידוכי ילדיהם, חוץ מאותו זקן שסיים להשיא את ילדיו ולא חשש לדבר בקול…

קרבן העומר (שם)

ארבעים ותשעה ימים סופרים אנו בין פסח לחג השבועות, ככתוב בפרשתנו: “וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום”.
ספירה זו מכונה בשם “ספירת העומר”, כיון שבזמן שהיה בית המקדש קיים, במוצאי חג הפסח יצאו לקצור ולהקריב את “קרבן העומר”, קרבן המורכב משעורים. 
טעמים והסברים רבים ישנם מדוע קרבן זה היה דווקא משעורים, נביא כאן שניים מהם:  
א. השעורים הן חלקות מבחוץ [בשונה מחיטים שהן חצויות באמצען], ודבר זה בא לרמז על כך שבימים אלו מצווים אנו להרבות אהבה ואחוה בינינו, ולהיות ‘חלקים’ ונוחים כלפי הסובבים אותנו, כדי לכפר על פטירת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא.  
ב. מכיון שבצאתנו ממצרים עדיין היינו בלי תורה, ואדם בלי תורה משול לבהמה, לכן מביאים אנו קרבן המורכב משעורים שהן מאכל בהמה. בחג השבועות, בו אנו מציינים את יום קבלת התורה, מביאים אנו מנחה מיוחדת בשם “שתי הלחם”, מנחה זו עשויה מחיטים, שהן מאכל אדם, להראות שכעת אנו יכולים להיקרא בני אדם.  
אין כל ספק שספירת העומר נועדה כדי שנציין את המתרחש בסופה: חג השבועות, קבלת התורה. אולם מדוע זקוקים אנו לתקופה ארוכה בין חג הפסח לחג השבועות למטרה זו? למה שלא נסתפק בציון שבוע חגיגי שיעסוק מראש חודש סיוון ועד ו’ בסיוון – יום מתן תורה – בקבלת התורה והשפעתה על חיינו?
משל נפלא הביא על כך מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל:
עיניו של טוביה נפערו בתדהמה משראה את הקבצן השרוע על המדרכה. הצחנה נדפה ממנו למרחקים, שערו היה מגודל פרא, הוא כבר התייאש מנדבת לבם של העוברים ושבים ונראה היה כי הוא אדיש למתרחש סביבו.
טוביה, שמקטנותו הסכימו כולם ששמו נאה ללבו הטוב וטוב-לבו יאה לשמו, החליט לעשות מעשה. ניגש לקבצן והחל משוחח עימו. לאחר מחצית השעה נשרך הקבצן עם טוביה לחנות סמוכה, שם רכש לו טוביה דברי מאפה ובקבוק שתייה. הקבצן לא הותיר פירור.
משם, המשיכו השניים לביתו של טוביה, שם המתינה לקבצן אמבטיה חמה ומפנקת שרחצה ממנו את הלכלוך הרב, לא לפני שטוביה דאג להעביר מכונת תספורת על קרקפתו. 
השלב הבא היה נסיעה לחנות בגדים במרכז העיר, לאחר שהחליף טוביה עם המוכר אי אילו מילים בצד, נכנס הקבצן אחר כבוד לתא המדידה, כשטוביה מחכה לראות האם החליפה הולמת אותו.
עברו להן עשר דקות, ועוד רבע שעה, והקבצן עודנו בתא ההלבשה. ניגשו השניים לראות מה אירע, ולצחוקם לא היה גבול כשראו אותו מנסה, לשווא, להעמיס את החליפה החדשה על קרעי בגדיו… הסבירו לו השניים שאם ברצונו ללבוש את החליפה החדשה, תחילה עליו להסיר את מחלצותיו הבלויות והקרועות.
בנמשל, אנחנו הקבצנים.
אומר הקב”ה: “בני היקרים, כל השנה צברתם לכם עבירות ומעשים שחוסמים את התורה מלהיכנס ללבכם. כעת, הקדישו נא תקופה של ארבעים ותשעה יום בהם ‘תיפרדו’ מהחליפות הקרועות והבלויות שעליכם, והיכנסו לחג מתן תורה עם נשמה חדשה ונוצצת. על חשבוני”…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך