פרשת בלק – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב” (כב, יח)
“למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים” (רש”י).
יש להבין: מדוע הדגיש רש”י שבלעם “מחמד ממון אחרים“? הרי גם אם סתם היה מתאווה לממון רב היה זה טעם לפגם. 
בספר ‘תולדות ישראל’ דייק מלשון הפסוק שאמר בלעם “אם ייתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב”. ‘ביתו’, ולא ‘מלוא בית’. מכאן שלא רק שלא ריסן בלעם את התשוקה האנושית לכסף ללא גבול, אלא אף לא הסתפק בכך שיהיה לו כסף כמה שהוא רוצה. תמיד לטש בלעם עיניים לאחרים. אם יש להם – הוא אינו מסוגל ליהנות ממה שיש לו. “מחמד ממון אחרים”…  “ויפתח השם את פי האתון” (כב, כח)
בטעמו של נס זה שפתח השם את פי האתון לדבר, מביא בספר ‘על התורה’ רעיון נפלא: 
אומות העולם רצו לברר אצל מדיין מה כוחו של משה, מנהיגם של ישראל. כאשר אמרו להם המדיינים ‘אין כוחו אלא בפיו’, ביקשו אומות העולם להביא כנגד משה אדם שכוחו בפיו – בלעם. 
הראה להם הקדוש ברוך הוא מה הם פספסו: אם בסגולת כוח הפה מדובר, גם אתון יכולה לדבר. לא סתם לדבר, אפילו לנאום נאום חוצב להבות…
לא הפה וכוח הדיבור – או הקללה או הברכה – הם הסיפור. העיקר הוא הקדושה של בעל הפה. אם אינו קדוש, הרי הוא כמו אתון… 


“ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי” (כב, כט)
על דברי תרגום אונקלוס שתרגם את המילה ‘התעללת’ – ‘חייכת’, שהאתון צחקה על בלעם, הקשה הרה”ק רבי גרשון העניך מראדזין: היכן ראינו שהאתון צחקה על בלעם?!
מבאר הרה”ק מראדזין: רגע לפני כתוב שהאתון נלחצה אל הקיר כשהיא לוחצת את רגל בלעם אל הקיר. כתוצאה מכך היה בלעם נכה עד מותו. ואילו האתון מיתממת ושואלת “מה עשיתי לך?”
בוודאי שהיא צחקה עליו… 


“הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר” (כב, לח)
בהמשך הפרשה (כג, יב) אמר בלעם: “את אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר”. 
בטעם החילוק בין הלשונות, שפעם אמר “אותו אדבר” ופעם אמר “אותו אשמור לדבר”, אמרו בדרך צחות: 
יש מי שמכבדים אותו להגיד דרשה או לשאת דברים כאשר לא התכונן כלל לדבר. יהודי כזה ניגש לדבר ובפיו תפילה: “אשר ישים אלוקים בפי – אותו אדבר”. 
אולם יש מי שהכין את עצמו לשאת דברים, אולם בסופו של דבר לא כיבדו אותו לדבר. יהודי כזה מקיים בעצמו: “אשר ישים ה’ בפי”, את הדרשה שהכנתי ולא נשאתי, “אותו אשמור לדבר”, בהזדמנות אחרת… 


“מה טובו אוהליך יעקב” (כד, ה)
הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר נלחם בגרמניה כנגד הרפורמים שניסו לקעקע את יסודות השולחן ערוך ומנהגי ישראל. באחת הפעמים ניסה אחד מראשי הרפורמים להקניט את רבי עזריאל, ושאלו: מפני מה ה’טמפל’ שלנו מצוחצח ונקי ואילו בית הכנסת שלכם מלוכלך? 
“אין כאן שום קושיה”, השיב רבי עזריאל בחיוך רחב, “אצלכם מגיעים לבית הכנסת בשבתות ובחגים בלבד, אולם אצלנו בתי הכנסת פעילים רוב שעות היממה בכל ימות השנה”… 

“כי לא נחש ביעקב” (כד’ ט’)

מבאר רש”י: “ראויים הם לברכה שאין בהם מנחשים או קוסמים”.

ניחוש הוא מי שאומר: ‘אם ראיתי צבי ש’חתך’ אותי בדרך, סימן שלא אצליח בדרכי’. או: ‘אם נפלה לי הכוס מהיד, כנראה זה סימן לא טוב’. 
איך זה קשור לברכה?!
אגדת עם מספרת: באחד הקרבות אליהם נערך הלגיון הרומאי מול הצבא היווני, הופיעה לפתע ציפור מסוימת מול אוהל המפקד העליון וצייצה לה מספר ציוצים. 
לשמע הציוצים חוורו פני המפקדים והם ערכו התייעצות דחופה. המסורת שבידם הצביעה על כך שציוצים אלו, מפי ציפור זו, רגע לפני הקרב – מסמלים הפסד ודאי והרוגים רבים. 
לאחר שיקול דעת הוחלט שבחיי אדם לא משחקים. הלגיון מתקפל, המתקפה נדחית. 
מתוך שורות החיילים יצא חייל יהודי שגויס לצבא הרומאי, דרך את קשתו וירה חץ שקיפד באחת את פתיל חייה של הציפור. 
קפצו עליו החיילים ודרשו לעשות בו שפטים. “וכי אין לך הכרת הטוב לציפור זו שבאה להציל אותנו ממוות”, גערו בו כולם, “שכך הרגת אותה?” 
“אתם טוענים שהציפור הזו חוזה עתידות”, השיב היהודי ברוגע, “ולכן היא ידעה שנמות ובאה להזהיר אותנו? אם כן, איך לא חזתה הציפור את המוות שלה עצמה???” 
טענתו הותירה את כולם פעורי פה. המפקדים התכנסו שוב והחליטו שיוצאים למערכה. ממנה חזרו עטורי ניצחון – – –
הניחושים, ה’סימנים’ המוזרים הללו שאנחנו לפעמים מתעקשים ‘לראות’ בדרכנו לתקן את עצמנו ולרפא את הנפש, אין להם על מה שיסמוכו. כל מה שנדרש הוא ‘חץ’ אחד שיורה יהודי מאמין – שיקטע אותם
זהו שאומר רש”י: אם הצלחת להתעלות מעל הספקות המחלישים, ההרהורים המְעַנִים את הדעת של ‘מה יהיה אילו’ – זהו כבר סימן ברכה
רוץ לפסגה בכל הכוח. אתה תכבוש אותה!

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך