פרשת דברים – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל” (א, א)
כשביאר משה רבנו את דברי התורה בערבות מואב, היה דיבורו אל כל ישראל. לכולם ביאר את התורה באר היטב. 
אם כן, שואל הגאון מווילנא, מדוע לא הבינו כולם את דברי התורה באותה צורה? 
זאת מפני ששבעים פנים לתורה, והיא מעניקה אותם רק לפי מידת שקידתו של האדם עליה. ככל שיתמסר היהודי ללימוד התורה, כך יזכה להשיג יותר ויותר פנים ואופנים בהבנת התורה הקדושה. 


“הבו לכם אנשים חכמים וידועים… ואשימם בראשיכם” (א, יג)
המילה וַאֲשִׂמֵם נכתבה בכתיב חסר, כביכול כתוב אשָׁמָם. במדרש רבה (דברים א, א) נאמר: “אמר רבי יהושע בן לוי:  אמר להם משה: אם אי אתם נשמעים להם (-לאנשים החכמים שנבחרו להיות שרי אלפים ומאות ועשרות) – אשמה תלוי בראשיכם”. 
מביא על כך המדרש משל למה הדבר דומה: לנחש שהזנב טען לפני הראש ‘למה אתה תמיד הולך ראשון? גם אני רוצה להיות ראשון!’ הלך הנחש לאחור כאשר הזנב בראש ואז אירעו תקלות. הנחש נפל לבור של מים, נכנס בטעות לאש, נכנס לקוצים ונשרט, ועוד ועוד. 
והנמשל: אם רוצים פשוטי הציבור, הזנב, לחוות דעה ולהשמיע את קולם, הסוף יהיה גרוע מאוד. מוכרחים לתת ל’עיני העדה’, לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ללכת בראש ולהתריע בפני הסכנות. 


“נשלחה אנשים לפנינו” (א, כב) 
באחת הפעמים שנגזרו גזירות על לומדי התורה ברוסיה, ניסו רבי השלטון להחליף את השיטה ובמקום לכפות על היהודים את ביצוע הגזירה בכוח, לשלוח משלחת של ראשי המשכילים אל גדולי ישראל, שמא יצליחו לשכנע אותם שכדאי להם לקבל את הצעת השלטון ולזכות ל”איכות חיים” טובה יותר… 
הגיעו ראשי המשלחת אל הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי”ב מוואלוז’ין, שקיבל אותם בסבר פנים יפות. סבר ראש המשלחת לפי קבלת הפנים, שהנצי”ב מוואלוז’ין לצידם, לפיכך ניגש ישר לעניין ושפך את מררתו על “הרבנים החשוכים” שלא נענים להטבות של ראשי השלטון הנאורים ברוסיה שרוצים “לפתוח ליהודים את העיניים”. 
בשלב מסוים קטע אותו הנצי”ב בחיוך ואמר: “אילו היו שולחים אותך גדולי ישראל עם אותה הצעה בדיוק, הייתי שוקל להיכנס לעובי הקורה ולהחליט האם יש מקום להקל. אולם כאשר משלחיך הם שונאי ישראל שרק רוצים להרע לנו, אפילו אם היו שולחים אותך להציע שכל יהודי יחויב ללמוד תורה במשך מספר שעות ביום, גם אז לא הייתי מתפתה להקשיב לתוכן”… 


“ואשלח מלאכים… אל סיחון… דברי שלום לאמור” (ב, כו) 
למה נקט משה במילה ‘מלאכים’ ולא שליחים? 
בספר ‘מן התורה’ הביא רעיון נפלא בדרך צחות: בשביל לייצר שנאה ואי נעימות בין הבריות, יכול להיות גם הטיפש ביותר שיגיד כמה מילים באוזניים הלא נכונות וחצי עיר יכולה לבעור. 
אולם כדי לעשות שלום בין בני אדם לאחר שכבר החלה ביניהם מריבה, יש צורך במלאכים ממש. משום שבני אדם, גם אם יהיו זהירים מאוד, יכולים לשגות בלשונם ולומר מילה שלא במקומה ובכך יבעירו שוב את מדורת האיבה בלבבות… 


“כי ה’ אלוקיך בירכך בכל מעשה ידיך” (ב, ז) 
אל הרה”ק רבי ברוך מקאסוב הגיע יהודי שהתאונן: “רבי, אינני מצליח להביא פרנסה לביתי. תחבולות רבות הגיתי, עסקים רבים הקמתי, המצאות מדהימות ניסיתי לפתח ולמכור – בכולם נכשלתי”. 
“בני”, השיב הרבי מקאסוב בחיוך, “התורה הקדושה אמרה בפירוש שהברכה תהיה ‘בכל מעשה ידיך’. אולם ברגע שאתה מחפש דרכים מהירות וקלות להתעשרות, ומחפש רק את הרעיון שיגרום לך לעבוד פחות ולהרוויח יותר – לא תראה ברכה בדרך הזו”… 

” כי ה’ אלוקיך עמך לא חסרת דבר ” (ב’ כג’)

בפרשתנו מצווה משה על פי דברי הקב”ה את עם ישראל שכאשר ייתקלו בדרכם לארץ ישראל בבני עשו היושבים בשעיר, לא יתגרו ויילחמו בהם, וגם לא יפחדו מהם. 
ואז הוא מוסיף משפט: “כי ה’ אלוקיך עימך, בירכך בכל מעשה ידיך, ידע לכתך את המדבר הגדול הזה. זה ארבעים שנה ה’ אלוקיך עימך – לא חסרת דבר”. 
ואז משה שב ומפרט לבני ישראל מה עליהם לעשות כאשר יגיעו לגבול שעיר, מקום מושבם של בני עשו.
הדבר אינו מובן. א. מדוע יש צורך לספר לבני ישראל שכל זמן שהיו במדבר לא היה חסר להם מאומה, וכי אינם יודעים זאת בעצמם? ב. מה הרעיון להכניס את הפסוק הזה דווקא כאשר הם מצטווים לעבור בגבול בני עשו?
נראה לבאר שאלה זו, על פי הקדמה של אחד מגדולי בעלי המוסר בדור הקודם, הגאון רבי חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר: דוד המלך אומר בתהילים “אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי”.
מה ההשוואה של דוד המלך שהשווה את מצבו בעולם הזה דווקא לתינוק הנמצא בחיק אמו (כגמול עלי אמו), כך “כגמול עלי נפשי”, שתמיד דימיתי לעצמי שאני נתון בחיקו של הקב”ה ולכן אני מרגיש רגוע.
מבאר רבי חיים שמואלביץ כך: נניח ונתקשר לאדם פלוני שנמצא בנסיעה, ונשאל אותו ‘אתה נוסע מירושלים לתל אביב, איפה אתה נמצא כרגע?’ והוא יענה לנו ‘בשער הגיא’. לאחר זמן מה נתקשר שוב והוא יענה לנו שהוא בכביש מספר 443, אחר כך הוא יענה שהוא בכניסה לתל אביב.
לעומת זאת, נניח שאֵם צעירה נוסעת עם תינוקה הרך בחיקה, כאשר היא יושבת במונית. ונניח שאנו מסוגלים לשאול את התינוק שאלות ולקבל ממנו תשובה. אם נתקשר כאשר המונית תהיה בשער הגיא ונשאל אותו ‘איפה אתה נמצא כעת?’ התשובה תהיה: בחיקה של אמא. וגם כאשר הוא יהיה בכביש ירושלים-תל אביב, וגם כאשר הם יגיעו, תמיד התשובה תהיה: אני אצל אמא!
זה מה שמכיר התינוק, זה מה שהוא מרגיש. אין תל אביב. אין ירושלים. אין כבישים ואין סביבה. הוא אצל אמא, אוכל ישן ומשחק. וזהו!
אמר הגר”ח שמואלביץ לתלמידיו: זהו המסר שלימד אותנו דוד המלך, שבכל מצב שיהודי נמצא, אם הוא זוכר שהוא “כגמול עלי אמו” – כך “כגמול עלי נפשי”, הרי שהוא רגוע ושלו. הוא נמצא עם הקב”ה שדואג לו כמו אמא לתינוק, ולא מעניין אותו שום דבר חוץ מזה.
ברוח זה נביא את אמרתו של הרה”ק רבי משה מקוברין על הפסוק שהבאנו בתחילה: “ה’ אלוקיך עימך לא חסרת דבר”. יהודי שחי בתחושה שהקב”ה מלווה אותו – “ה’ אלוקיך עימך”, הרי שלא חסר לו מאומה – “לא חסרת דבר”.
ומדוע באמת הוזכרו הדברים במפגש של עם ישראל ובני עשו? נראה לומר שרמז נתנה לנו התורה, שבגלות האחרונה של אדום הוא עשו, ניתקל בקשיים מרובים ובצרות. אבל אם נתחזק בתחושה שהקב”ה תמיד נמצא איתנו ומשגיח עלינו – הרי שלא יחסר לנו מאומה. 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך