פרשת ויקהל – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם” (לה, א)
הגאון רבי יעקב וידנפלד מהרימלוב, אביו של הרב מטשעבין – הגאון רבי דוב בעריש וידנפלד – היה נוהג מדי שבוע באחד מימות החול ללמד את בנו הקטן, שלימים היה הרב מטשעבין, איזה דבר תורה. בהגיע שבת קודש, היה זמן קבוע שבו עלה הילד על מדרגות ארון הקודש ונשא את החידוש שלמד מאביו באוזני כל הקהל.
שבוע אחד רתחה הקהילה, סערה וגעשה. רב הקהילה, הרב מהרימלוב, מצא את עצמו עסוק עד מעל לראשו בהנמכת להבות המחלוקת וביישור ההדורים לשביעות רצון כל הצדדים. שבת קודש כבר פרשה כנפיה על העולם ודבר תורה בשביל בעריש – לא היה מן המוכן.
בהגיע הזמן לאמירת הדבר תורה עלה הילד הקטן על מדרגות ארון הקודש, הקריא מן החומש וביאר: “ויקהל משה”, אם יכול הרב להקהיל, “את כל עדת בני ישראל”, את כל בני הקהילה כאיש אחד באחדות ובשלום, אזי “ויאמר אליהם” – ישמעו הם מפיו תורה. אולם כאשר הרב עסוק במריבותיהם ואינם מאוחדים – הרי שלא יאמרו להם שום דבר תורה…
וירד מן הדוכן…

“אלה הדברים אשר צוה ה’ לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'” (לה’ ג’)

רש”י הקדוש עומד בדבריו על הקדמת אזהרה על השבת לציווי מלאכת המשכן, “לומר שאינו דוחה את השבת”, אך עדיין צריך להבין את סמיכות שמירת השבת למלאכת המשכן, וכמו שמקשה הכלי יקר שמצינו שהקדים כבד את אביך ואת אמך לציווי על השבת, ואם כל זה דרשו שאף שיאמר לך אביך חלל את השבת אינך רשאי לחללו, וכמו שם שלא מקדימים את השבת למצות כיבוד הורים, ואף על פי כן דרשו שאינו דוחה מצות כיבוד הורים את השבת, כך גם כאן, וכן דיוק הלשון “אלה הדברים אשר צוה ה'” בלשון רבים, והרי בהמשך לגבי מלאכת המשכן נאמר לחוד “זה הדבר אשר צוה ה'”.
רואים אנו שייכות בין שני הציוויים, של השבת והמשכן, זה לזה, לבאר הדימוי בין הסמוכים הללו, הנה על בניית המשכן כתוב בפרשתנו, וכן הוא גם בפרשת תרומה, “קחו מאתכם תרומה לה’ כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'”, המצוה היא ליטול לבניית המשכן רק מנדיבי לב, ובפשטות הכוונה בזה, כי כאשר אנו הולכים לבנות בית לה’, בית שיקשר את עם ישראל עם השכינה, וכמבואר על הכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, וברש”י בתוכו לא נאמר אלא בתוך כל אחד ואחד, והיינו שמקום להשראת השכינה הוא בעצם הקשר של הקב”ה עם עם ישראל, קשר כזה שייך ליצור רק מנדיבות לב, מתוך מתנת אהבה.
גם בשבת שהוא אות בין הקב”ה לעמו לעולם, אנו אומרים בתפילת המנחה לעת ערב “מנוחת אהבה ונדבה”, ולכאורה מה שייך מנוחה שהיא אהבה ונדבה? אלא שכל מהות השבת שהוא יום מנוחה ושמחה, היא האהבה ונדבה, אין השגה במעלת וקדושת השבת אם אין אנו אוהבים אותה, אין אנו מחוברים בכל לבנו אליה, זהו מנוחת אהבה ונדבה, שיום השבת סגולתו הוא האהבה בין הקב”ה וישראל, וביום זה ישיש עלייך אלוקייך כמשוש חתן על כלה.
זה הדימוי בין השבת למלאכת המשכן, ששניהם חייבים להיעשות מתוך אהבה ונדבה, מתוך חיבור עז להקב”ה, מתוך השתוקקות לבית ה’ וליום השבת.
משל המשילו צדיקים להמחיש את עוצמת הקשר העמוק של שבת קודש, קודשא בריך הוא וישראל: שני עניים היו מחזרים על הפתחים, נדדו מעיר לעיר ומעירה לעירה, ופשטו ידיהם לקבל כדי לקבל מזון ומשקה להחיות את נפשם, באחד הימים הגיעו לעיר אחת, והנה הוזמן אחד מהם לסעודה אצל אחד מעשירי העירה, חברו לעומתו הוזמן לסעודה אצל אחד מפשוטי העם, העשיר הכניס את אורחו לטרקלין המרווח והמפואר שלו, ופקד על משרתיו כי יביאו לפניו סעודה כיד המלך, מכיוון שעסוק היה עד מאוד, אמר העשיר קצרות לאורחו: “אכול ושתה כאות נפשך, אני חייב לצאת לעסקיי”, אמר ועשה, הוא יצא מהבית והותיר את אורחו עם המשרתים שיביאו לפניו אוכל ומשקה, האוכל אמנם הגיע, משובח מאין כמותו, והאורח נטל את ידיו לסעודה והחל לאכול כששקט קדורני משתרר במקום.
לעומת זאת חברו, שהוזמן אל אחד מפשוטי העם, נכנס עימו לביתו הדל, וכשניו קורנות על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו במצות הכנסת אורחים, פנה לעבר זוגתו וזרזה לשפות קדרה עם מאכל חם לכבוד האורח הדגול, אמנם אין לי כאן תרנגולים מפוטמים וכל מיני מעדנים, אך שמחה ועושר ממלאים את ליבי על שהואלת לכבדני בביקורך! במשך כל זמן הביקור השתדל המארח להיטיב עם אורחו ולהנעים את שהותו בביתו, הוא דאג למיטה בה יוכל לחלץ את עצמותיו, ונתן לו את ההרגשה הטובה כי הוא רצוי ביותר בביתו ומשמח אותו בכל רגע שהוא שוהה שם.
אין צורך לתאר את פגישתם של השניים לאחר מכן, אמנם אורחו של העשיר שבע היה, אך העני השני היה הרבה יותר מאושר ומלא בכוחות חדשים, שמארחו השכיל להעניק לו בטוב ליבו ובמאור פניו…..
בדיוק כך בנוגע לאורח ששמו שבת קודש, רק מי שמתרונן מרוב שמחה בבואה של השבת, אפילו אין ידו משגת לכבדה במעדני מלכים, במזונות של הנשמה והלב, השבת גם כן שמחה בו, אך מי ששובת את שבתו מתוך עצבות וחוסר ענין, עד כי נדמה שהשבת עליו כמשא, הגם שהכין לה פטומות ומכבדה אף בתורה ותפילה, אם אינו שמח מעצם השבת, הלא עלב בה והשבת אינה שמחה עמו, ולא רק זאת גם כל בני הבית חשים את חוסר השמחה, ומשפיע עליהם לדורי דורות, ועל זה נאמר “ישמחו במלכותך שומרי שבת” כי מי ששמח בשבת, שמח גם במלכות ה’, וקרוב אליו, כי גם המלך שמח עימו, זוהי מנוחת אהבה ונדבה המתפרצת מתוך ליבות הומים בבואה של השבת, וזוהי ציווי ה’ אשר ציווה ליקח רק מאלו נדיבי הלב, שדווקא מאנשים כאלו יבנו בית לשמי.


“והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר” (לו, ז) 
לשם מה הדגישה התורה שבנדבת המשכן היו עודפים רבים מהתרומות שהובאו? 
הגאון רבי מרדכי קמינצקי מספר על יהודי שנבחר למשרת ראש הקהל בעירו בבחירות פנימיות, כשניצח את יריבו בהפרש של קול אחד בלבד. 
שמחתו הגדולה של ראש הקהל החדש על הניצחון הנדיר, התחלפה מהר מאוד בעצבנות: כמעט כל יהודי הקהילה ניגשו אליו בזה אחר זה בהיוודע התוצאות ולחשו באוזנו ‘הקול שבזכותו נבחרת למשרה – הוא הקול שלי! תזכור את זה כשאצטרך אותך…’
אילו היה המשכן מוקם בנדבה שהובאה בדיוק כפי הנדרש, מסביר הרב קמינצקי, היו יהודים שהיו מתהלכים בתחושת גאווה ומספרים שלולי הם – לא היה משכן. השתבחות זו כמובן הייתה גוררת גם מריבות בעקבותיה. לכן הדגישה התורה שאף אחד לא יכול היה להשתבח שהמשכן הוקם בזכות התרומה שלו בלבד.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך