פרשת ויקרא – עבודה שבלב

עורך: שמעון צוויגנבאום
1 תגובה

אחת הדרכים החשובות ביותר לקיום הקשר הנשגב בין היהודי לקב”ה, הייתה ע”י עבודת הקרבנות בבית המקדש. הכהנים  – אשר הקריבו את הקרבנות – נחשבו שליחים של כלל ישראל להקרבה, וממילא חשוב היה הדבר כאילו כל יהודי ויהודי הקריב קרבן. ומתי היה צריך להקריב קרבן? אז נכון, היו הקרבנות המיוחדים, כגון מוספי ראש חודש, שבתות וחגים, בנוסף, היו את קרבנות הרגלים, וקדשים קלים כגון פסחים ושלמים, והיו גם קדשי קדשים (קרבנות בעלי דרגת קדושה חמורה יותר), כגון עולה חטאת ואשם. אולם למעשה היה גם קרבן תמיד, הקרב פעמיים ביום, בבוקר ובערב, ומהווה למעשה את פתיחת הקרבת הקורבנות עם שחר, וסיום העבודה בין הערביים. 

למעשה כל יהודי היה נחשב לשותף במימון הקרבת התמיד, שכן הקרבן ההיה נקנה מכספי מחצית השקל בו היו משתתפים כל ישראל באופן שווה. ע”י הקרבת הקרבן היה כל יהודי ויהודי מתקשר לבוראו, פעמיים ביום. קשר רציף על בסיס יומיומי. תמיד. 

לעיתים האדם מכיר את בוראו, הכרה שכלית. אולם אין די בכך. “וידעת היום – והשבות אל לבבך”. הלב – המכיר וחש בדברים באופן בלתי אמצעי, לא ע”י ניתוח או דקדקנות פילוסופית, אלא באופן פשוט. כמו אדם הנמצא במקום מואר. לא צריך לתאר לו איך נראה ומרגיש אור. הוא פשוט נמצא שם. זוהי הכרת הלב. ועל מנת להגיע להכרה זו, על היהודי לתת קורבן. כאשר יהודי היה מקריב קרבן, הוא היה מגיע להכרה עמוקה כי מפתח חייו נתון בידי הקב”ה, וע”י עבודה זו, ההקרבה – ליבו היה מתקרב יותר אל הקב”ה. בעצם זהו תהליך פסיכולוגי ידוע. האדם נותן,ורוצה לתת יותר. תהליך זה עומד בבסיס אהבת כל אב לבנו. הוא מקריב למענו וע”י כך ליבו מתקרב אליו, וראה איזה פלא – הוא ישמח לתת מעצמו עוד למען בנו. כך ברא אותנו הקב”ה. 

כעת נעבור לדון בנושא אחר: תפילה.

למה אנחנו מתפללים? עומדים וממלמלים את תפילת שמונה עשרה שלש פעמים ביום? מדוע א”א להפוך את שלושת התפילות לתפילה אחת ארוכה, אותה נתפלל פעם אחת, ונהיה “מסודרים”, לכל היום, במקום לרוץ לביהכנ”ס שלש פעמים ביום? לא חבל על הכוח ועל הזמן?! 

נעיין בדברי הגמרא במסכת תענית (ב.),”ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפילה”. וכן מבואר בדברי הגמרא בבא קמא (צב:) “ועבדתם את ה’ אלוקיכם זו קריאת שמע ותפילה”.

לאור זאת פסק הרמב”ם הלכות תפילה פ”ד הלכה ט”ו: “כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו. כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים”. מבואר בדבריו, שאע”פ שחז”ל תקנו מילים ונוסח לתפילה, אעפ”כ, עיקר התפילה היא כוונת הלב. עד כדי כך, שהוא פוסק ש”כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה”.

וכן פסק הרא”ש ב’ארחות חיים’ (פסקא לו): “כוון בתפילתך כי התפילה היא עבודת הלב, וללא כוונה אינה תפילה”.

כדי להבין את פשר הדברים עלינו לעיין בדבריו של מרן החזון איש זצוק”ל בספר ‘קובץ אגרות’ (ח”ג סימן קנא): “התפילה, אם היא מצוה מעשית אצלנו, אחרי שערכו לנו אנשי כנסת הגדולה נוסח ערוך ומסודר בלתי משתנה, הינה אמנם מצוה עיונית בעיקרה וחובת הלב, וכל שלא יצא ידי חובתה מצד הלב, לא עשה גם במעשה מאומה. שאין תפילה אלא עבודה בלבו של אדם, כמו שאמרו ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה.

העבודה בכל לב שנדרש מן האדם לפני בוראו יתברך, היא תפילה. אין לו לאדם שעה אחת בעולמו שחפציו הושלמו ותאוותו בידו, והוא תמיד כמשתדל לבקש את החסר לעמדו וקיומו, וכרודף להדוף מעל ראשו צבא הפגעים אשר יכתירוהו לבקרים, ואם אחרי חוזק החפץ ושקידת ההשתדלות ישכח את יוצרו אדון כל המעשים ומחולל כל המאורעות ואשר בלעדו לא יועילוהו כל המעשים ולא יעצרוהו כל הכנותיו, היסכנו תפילותיו, אוצר של מילים צפצוף הפה? הזו מצות תפילה? לכבד בפה והלב רחוק, הלא יספות חטא על פשע, על לב האבן אשר לא ימס מזרם קודש אשר ימטירו עליו מסדרי התפילה בעזוז קדשם, אשר הסתירו בכנפי מעייני תפילתם, והוא נרדם בתרדמתו ולא ייעור לקול הקורא.

אמנם הדבר פשוט ומורגש בשכל, אכן מה מאד יכבד על האדם להרפא מחולי זה ולהשתלם במצות התפילה, כי אם אמנם עשיית תפילה קבע הוא נמאס במושכל ראשון, אבל עשיית תפילה רחמים ותחנונים לפני המקום ב”ה הוא מן השלימות היותר גדולה, והקניין היותר נבחר לאדם על פני חלד “.

כלומר, התפילה היא כמו מזון רוחני עבור הנשמה. טבע האדם שהוא חי בעולם חומרי, ממילא הרוחניות שהיא למעשה המנגנון שמפעיל את כל החומר בעולם, נסרת מעיניו. עם הזמן נדמה לו שדברים זזים ונעשים לפי רצונו או פעולותיו, והוא שוכח  שהקב”ה – רק הוא – מנהיג את העולם, ועושה בו כרצונו. הוא שוכח שכל מפתחות ההצלחה, אם זה ברוחניות, בהתקדמות בלימוד תורה ובעבודת השם, ובין מפתחות ההצלחה בגשמיות, פרנסה, זוגיות, בריאות ועוד, הכל נמצא בידיו של הקב”ה, ברצותו ממית, ברצותו מחיה, ברצותו משפיל ברצותו מרומם.

לכן תקנו חז”ל את התפילה, האדם מתרגל לבקש בקביעות את מילוי צרכיו ישירות מהקב”ה. ולא פעם אחת, אלא שלש פעמים ביום. כמו שאדם אוכל שלש ארוחות ביום, כך האדם זקוק להתפלל שלש פעמים ביום, מכיון שטבע האדם הוא שגם אחרי שהוא מתחזק ברוחניות, אולם הוא עדיין חי בתוך עולם חומרי, והיצר עלול לגבור עליו בכל רגע, ולכך הוא מתפלל שלש פעמים ביום, וכך נוצר קשר רציף, תמידי ויומיומי, בינו לבין הקב”ה.

כשהיה בית המקדש קיים, הקשר התמידי בין ישראל להקב”ה היה נשמר באמצעות עבודת הקרבנות. התמידים והמוספים. העולות והחטאות. כך חייו של היהודי היו נעים על הציר שבין עצמו לבין בוראו. אולם לאחר שחרב בית המקדש אין לנו אלא – “.קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ”. (הושע יד ג). התפילה משפיעה על הכרת הלב, כתחליף לעבודת הקורבנות וכן משמע בדברי הגמרא במסכת ברכות (כו:) אומרת: “תפילות – כנגד קרבנות תיקנום” כך קבע גם הרמב”ם בהלכות תפילה פרק א’ הלכה ה’: “וכן תיקנו שיהיה מנין התפילות כמניין הקרבנות”.

כאשר יהודי מתפלל הוא ממש כמקריב קרבנות בבית המקדש. חטאות עולות ואשמות שלמים ומוספים – הכל נמצא שם בתוך התפילה. ומעל לכל – קשר רציף ובלתי אמצעי עם ריבונו של עולם.

1 תגובה

moshe b... 23/03/2021 - 15:27

מחזק !! דברים היוצאים מהלב( מקוה) נכנסים אל הלב!!

הגב

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך