פרשת ויקרא – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“אדם כי יקריב מכם” (א’, ב’)

מקשה המדרש תנחומא (ויקרא אות ז): “ולמה קְרֵבִין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העיזים ולא מן הדגים”? 
ובעברית מדוברת: מישהו חשב פעם על הנקודה מדוע לא מביאים קרבן מן הדגים? 
הטעם הפשוט הוא, כיון שהבהמה הבקר והצאן מולידים את ולדותיהם כמו האדם, לכן הם יכולים לשמש ככפרה עבורו. מה שאין כן הדגים, שמשריצים ביצים מהם נולדים דור ההמשך, אינם יכולים לשמש כפרה לאדם כיון שאינם כמותו. 
אך טעם נוסף יש בדבר, ונקדים לו את דברי חז”ל עם פירוש מיוחד. 
חז”ל לימדונו בגמרא (עבודה זרה ד.): “דגים שבים – כל הגדול מחברו בולע את חברו”. דהיינו בים נקבע הכלל המוכר לכולנו: רק החזק שורד. 
וכיצד בולעים הדגים איש את רעהו? הדג מביט ימין ושמאל מחפש טרף טעים לצהריים. כשהוא מאתר מטרה הוא מתחיל לרדוף אחריה. הדג החלש שבורח מהרודף כדי להינצל, נמצא כשזנבו מופנה כלפי ראשו של הרודף. 
במצב שכזה, לו יבלע הרודף את הנרדף באותה הצורה בה הוא רודף אחריו, היינו צריכים למצוא בבטנו של הדג הבולע את הדג הנבלע כאשר הראש לצד הראש והזנב כלפי הזנב. 
אולם ראו זה פלא, לעולם יימצא הדג הנבלע כשראשו כלפי זנבו של הבולע. ומדוע? חסד ה’ הוא זה כדי שלא ייחנק הדג הבולע מסנפיריו הפתוחים של הדג הנבלע. לכן מזמן לו השי”ת דג אחר וזהו הדג שנבלע בו. 
מסר גדול כבר הרווחנו: הפרנסה משמים. אתה אמנם רודף אחרי ‘דג’ כזה או אחר, אבל בורא עולם מחליט איזה ‘דג’ תבלע בסופו של דבר. 
שימו לב לנקודה מדהימה נוספת: הדג הנרדף בטוח שמצד ראשו הוא לא יילכד לעולם! הן יש לו שתי עיניים בצדי הראש, הוא רואה במבט פנורמי 180 מעלות, רק בצד הזנב הוא מפחד לקבל ביס… 
אומר לו בורא עולם: מהיכן שאתה סומך על עצמך – העיניים – אין לך ביטוח ודווקא שם תיתפס. אבל בכיוון הזנב אתה יודע שרק אני יכול לעזור לך ולכן משם אף דג לא יבלע אותך, כי הוא עלול להיחנק. 
עכשיו תפרשו סנפירים שוב, אנחנו חוזרים לשאלה בה פתחנו: מדוע לא מביאים קרבן מדגים? אומר הגה”ח רבי שמאי גינזבורג זצ”ל: בעלי החיים שהזכירה התורה ככשרים לקרבן הם רק בעלי חיים שלא טורפים אחרים. אבל הדגים הרי טורפים ובולעים זה את זה, לכן לא ניתן להביא מהם קרבן!… 
נעזוב את הדגים ונחזור ליבשה: אם אנו הנרדפים, חבר שהחליט להציק; מעביד קשוח שאינו נוהג בנו כהוגן; שכן שעושה שיפוצים וחורג בהפרעות הבנייה הרבה מעבר למותר; בכל אלו כדאי לנו להיות דווקא בצד שאינו טורף, מותר לנו כמובן לברוח ולא לחכות למכה, אבל אילו נחליט להשיב מלחמה או אז הופכים גם אנו לרודפים וטורפים. 
מאלה, כפי שנוכחנו לראות, לא מקריבים קרבן לה’. לא מתקרבים אליו…

“והסיר את מוראתו בנוצתה” (א, טז)
“בעולת בהמה שאינה אוכלת אלא באבוס בעליה, נאמר ‘והקרב והכרעיים ירחץ במים והקטיר’. בעוף, שניזון מן הגזל, נאמר ‘והשליך’ – את המעיים שאכלו מן הגזל” (רש”י).
דהיינו שמסירים את מעי העוף ומשליכים אותם, משום שהעוף ניזון מן הגזל ואין להקטיר על המזבח את המעיים.
אלא שעדיין יש להבין: מפני מה מסירים גם את הנוצה?
שכן הנוצות של העוף מחפות על מעיו, והמכסה על פשע – נלכד גם הוא בעוון. לפיכך אף את הנוצות משליכים…
“ואם זבח… קרבנו” (ג, א)
“רצוני בסגולה להשבת אבדה שאבדה לי”, ביקש אברך מהרבי שלו.
שאל הרבי מפני מה לו סגולה? ונענה כי הוא מאבד הרבה פעמים חפצים יקרים לו.
“אמור שבע פעמים ‘איזהו'”, נענה הרבי, “והשם יעזור שתימצא האבדה.
לאחר שבוע חזר האברך וטען שאמר מדי יום שבע פעמים ‘איזהו מקומן של זבחים’ ולא מצא…
“לא לכך התכוונתי”, ייסר אותו הרבי בשבט לשון, “אלא למאמר חז”ל: איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו”…
“כל חלב וכל דם לא תאכלו” (ג, יז)
כאשר הואשמו יהודי אחת המדינות באירופה, בפרוש הפסח, שהם מערבים דם של נוצרים במצות שלהם במצוות דתם, התייצב רב הקהילה בבית המשפט. למשמע כתב האשמה ביקש הרב מהשופט את רשות הדיבור.
לאחר שהרשות ניתנה, ביקש הרב מהשופט שיצא איתו אל רחוב העיר ויבחר באקראי כל אישה יהודייה שימצא לנכון. השופט הצביע על יהודייה מסוימת והיא נקראה להתקרב.
“מה את עושה כאשר את מכינה דבר מאכל כלשהו ובו ביצים?” שאל הרב את האישה.
“אני בודקת כל ביצה בנפרד לוודא שאין בה דם”.
“מדוע?” המשיך הרב לברר.
האישה הנדהמת הרימה גבה לפשר השאלה: “הרי אסור לנו היהודים לאכול אפילו טיפת דם”.
הרב הודה לה ושחרר אותה לדרכה. השופט שב אל בית המשפט וזיכה את היהודים מכל אשמה…
“נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה’ אשר לא תיעשינה ועשה מאחת מהנה” (ד, ב)
שאל הרה”ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל ‘קדושת לוי’: אם מדובר על אדם שעבר עבירה, מפני מה קוראת לזה התורה שחטא בשגגה ב”מצוות השם”, אין זו מצווה, כי אם עבירה.
מתרץ ה’קדושת לוי’ שבאמת אין מדובר כאן בעשיית עבירה, אלא שרצתה התורה ללמדנו כמה מגונה הגאווה: יהודי שעבר עבירה והתחרט ושב עליה בתשובה – אין דעתו זחה עליו.
אבל מי שקיים מצווה ומשתבח בעצמו ש”עשה מאחת מהנה”, מהמצוות, הרי הוא מוגדר “נפש כי תחטא בשגגה”…
“ואם לא תגיע ידו די שה” (ה, ז)
מי שחטא בשבועת שקר עליו להביא קרבן. אם בעל נכסים הוא – יביא כשבה או שעירה. אך אם “לא תגיע ידו די שה”, עליו להביא “שתי תורים או שני בני יונה” לקרבן.
ולכאורה, מה נשתנה העשיר מהעני. הן אמת שהשווי של כבש הוא הרבה יותר משני בני יונה, אולם מדוע העשיר מביא אחד והעני מביא שניים.
ביאר המגיד מקוז’ניץ: כאשר העני צריך להביא קרבן ואין ידו משיגה די שה, הרי הוא מהרהר על הקב”ה בטרוניה מפני מה עשה אותו עני שאינו מסוגל להביא קרבן. ומחמת שהעולה באה לכפר על הרהור הלב, עליו להביא שני בני יונה: אחד על שבועת השווא ואחד על ההרהור כלפי הקב”ה…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך