פרשת חוקת – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“זאת חוקת התורה” (יט, ב)
“לפי שהשטן ואומות העולם מונין (-מצערים) את ישראל לומר: ‘מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה’? לפיכך כתב בה ‘חוקה’ – גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה” (רש”י). 
בתורה נאמרו הרי חוקות נוספות. אם כן, מפני מה דווקא כאן הדגישה התורה “אין לך רשות להרהר אחריה”? 
הגאון רבי רחמים חי חוויתא, בספרו ‘שיירי מנחה’, מבאר בטוב טעם: בשאר החוקות, כגון, בלבישת כלאיים, בשר וחלב וכדומה – הגויים לא רואים בהכרח את החוקה. הם לא יודעים למה יהודי מסרב ללבוש צמר ופשתים, ולא רואים אותו זורק סיר בשר שנשפך לתוכו חלב ונטרף. 
אבל בפרה אדומה הנעשית לעין כל ובפרסום גדול, יבואו אומות העולם להציק לישראל, לפיכך נתן להם הקדוש ברוך הוא תשובה: “אין לך רשות להרהר אחריה”… 


“ותמת שם מרים ותיקבר שם. ולא היה מים לעדה” (כ, א-ב)
כיצד קורה הדבר שמתוך כל המיליונים שהיו במדבר, אף אחד לא שמר לעצמו מעט מים מבארה של מרים? 
מבאר המהר”ל מפראג, בספרו ‘באר הגולה’ באופן חריף על פי המובא ב’שולחן ערוך’ (‘יורה דעה’ סימן של”ט סעיף ה): “מנהג לשפוך כל המים שאובים שבשכונת המת”.  טעמים מספר נאמרו בדבר, ואחד מהם הוא: מפני שמלאך המוות רוחץ את סכינו במים. 
אם כן, מיד לאחר שמתה מרים – שפכו כל ישראל את המים השאובים שבידם. רק לאחר מכן הסתלקה הבאר ולפתע “לא היה מים לעדה”… 


“ולו גווענו בגווע אחינו לפני השם” (כ, ג)
בני ישראל צמאים למים, מבקשים ממשה שיעתיר בעדם. משה כועס עליהם ונוזף בהם: “שמעו נא המורים”. למען השם, יהודים בלי מים ומפחדים למות, למה לכעוס עליהם כל כך? הרי לא ביקשו מותרות. 
מפרש בעל ‘בתי כהונה’: כעסו של משה לא היה על בקשת המים שהייתה לגיטימית מאוד. משה כעס על משאלתם שבאה לבטא כמה קשה להם בלי מים: “ולו גווענו בגווע אחינו לפני השם”. 
אמר להם משה: איך אוכל עכשיו להתפלל לפני הקב”ה ולהעתיר עליכם שלא תיענשו, הרי משמים יאמרו לי: הם ביקשו בעצמם למות. מדוע זה לא נמלא את משאלתם? 
מסיים ה’בתי כהונה’: לכן יקפיד אדם לאחל לחברו: שימלא השם כל משאלות לבך לטובה ולברכה


“לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך” (כ, יח) 
“אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם ואמרתם ‘ונצעק אל ה’ וישמע קולנו’, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי – ‘ועל חרבך תחיה'” (רש”י). 
אברך צעיר עבר לפני העמוד בבית מדרשו של הרה”ק רבי צבי הירש מזידיטשוב (יום פטירתו יא בתמוז). למרות שזו לו הפעם הראשונה לפני העמוד ולמרות הקהל הרב שהיה בבית המדרש – יצאה תפילתו של האברך רהוטה וברורה כתפילת זקן ורגיל. 
לאחר התפילה נענה הרה”ק מזידיטשוב ואמר לאברך: לימדונו רבותינו שאין הידיים ידי עשו שולטות כשהקול קול יעקב. מה הכוונה ‘קול יעקב’? לאברך אמורה להיות ‘אימתא דציבורא’ (-פחד הקהל) מסוימת כאשר הוא ניגש לראשונה לפני העמוד בציבור כזה גדול. תפילתו אמורה להיות בהכנעה. 
מכיון שלא הייתה לך אימתא דציבורא כזו כלל, חוששים אנו אף מ’אימתא דשמיא’ (-יראת השמים) שלך. על כן, לא תוכל עוד להתפלל פה לפני העמוד…  


“אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו” (כא, לד)
בספר ‘אהבת שלום’ הביא מדרש פליאה: על הפסוק “אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו”, מביא המדרש: “הדא הוא דכתיב (-זהו שכתוב): “אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו השם”. 
ויש להבין מה עניין שני פסוקים אלו זה לזה. 
מבאר ה’אהבת שלום’ באופן נפלא: המדרש מלמד אותנו שסוד הצדקה הוא להציל את האדם מהרעות שנגזרו עליו – “ביום רעה ימלטהו השם”. לכן, כאשר קם אויב על האדם, אומרת התורה ליהודי “אל תירא אותו”, מפני מה? “כי בידך נתתי אותו”, יש לך היכולת לתת צדקה ביד נדיבה ורחבה, ואו אז תינצל.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך