פרשת יתרו – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“כי יהיה להם דבר בא אלי” (יח, טז)

בפרנקפורט פתח סוחר יהודי את חנותו ביום השבת . ביקש רב העיר, רבי אברהם אביש, להוכיחו על מעשהו ולתקן את המעוות, אך לא רצה הרב להזמינו אליו שמא יסרב ובזיון כבוד התורה יש כאן, אף ללכת אליו לא כדאי משום שהלה היה אלים ובביתו בוודאי שלא יציית לרב.
הורה הרב לאחד ממקורביו שירכוש אצלו סחורה בסך גדול בהקפה, בהגיע התשלום לא ישלם את חובו ויאמר לסוחר שיתבע אותו לדין תורה אצל הרב. וכך היה. 
משעמד הסוחר מחלל השבת מול הרב והנתבע, הוציא הנתבע מכיסו את תשלום החוב כולו והושיט לו. הרב גילה לסוחר שרצה לקוראו כדי להוכיחו על פרצת השבת.
הסוחר התמרמר על הרעיון המחוכם וטען שאין זה הוגן. אך רבי אברהם אביש ענה “משה רבנו כבר אמר זאת ליתרו: ‘כי יהיה להם דבר בא אלי’, כאשר רצוני לקרוא אלי איזה יהודי, אזי העצה היא ‘ושפטתי בין איש ובין רעהו’, ובהזדמנות זו ‘והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו'”…


“ויחן שם ישראל נגד ההר” (יט, ב)
“אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת” (רש”י). 
אמר הרב רבי נפתלי מרופשיץ: לפני מתן תורה – התאחדו כל ישראל ‘בלב אחד’ וחנו נגד הר סיני ‘כאיש אחד’. אולם לאחר מכן לא הצליחו להיות שוב באחדות. 
לא שהם לא רצו אחדות. אחדות היא דבר גדול. אלא שכל אחד רצה להיות הפטרון של האחדות והאיש שיקבל את התואר ‘עושה השלום’. משכך, “שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת”…


“ויענו כל העם יחדיו” (יט, ח)
“אינני מאמין שחובה לשמור את מצוות התורה, לדעתי ניתן להיות יהודי טוב גם באמונה גרידא”, השיב הבנקאי היהודי במענה לבקשתו של הגאון רבי שמעון סופר מקראקא. “אינני מוכן לסגור את הבנק ביום השבת”
רבי שמעון סופר ממש התחנן לפניו שלא יחלל את יום השבת בפרהסיה. “אם לא תסכים להשבית את הבנק בשל יראת שמים”, ביקש, “לפחות עשה זאת בשל הבושה”.
“בושה?!” תמה הבנקאי, “ממי אתבייש ומדוע?”השיב רבי שמעון: “חז”ל אומרים (נדרים כ.) ‘מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני’. וצריך ביאור: מהיכן בדיוק ‘ידוע’ לחז”ל דבר זה? 
“אלא ההסבר הוא, שבין כל עם ישראל הכשרים עמדו גם ערב-רב וכאלה שלא רצו לקבל את התורה, ורק מחמת הבושה הצטרפו לכולם ואמרו “כל אשר דיבר ה’ נעשה”. מכאן למדו חז”ל ‘מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני'”…


“השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו” (יט, יב)
אמור לעם ישראל שלא יעלו בהר, מצווה הקב”ה את משה לפני מתן תורה. “והגבלת את העם סביב לאמור, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת… במשוך היובל המה יעלו בהר”.
בדרך רמז פירש הרה”ק רבי ישראל מבלאז’וב באופן נפלא: ‘הר’ הוא רמז לגאווה. לכן “השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו”. 
“כל הנוגע בהר מות יומת”, שהרי למדנו “הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם”. 
אולם יש סוג כבוד אחד שמותר: “במשוך היובל – המה יעלו בהר”, יוב”ל ראשי תיבות ו’יגבה ל’בו ב’דרכי י’י… גאווה לשם שמים מותרת!


“זכור את יום השבת לקדשו” (כ, ז) 
“זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” (רש”י).
ביאור נאה בדרך דרש הביאו על דברי רש”י: חז”ל (פסחים קו.) לומדים מהמילה ‘זכור’ שיש לקדש בשבת על היין – קידוש. כמו כן, מצווה לענג את השבת במאכלים טובים ובמלבושים נאים. 
הציווי השני – ‘שמור את יום השבת’ – נועד כדי להפריש את ישראל מל”ט מלאכות האסורות בשבת מן התורה, ובעוד הרבה תולדות שנאסרו מדרבנן. ציווי זה, כמובן קשה הרבה יותר לקיים מן הציווי של ‘זכור את יום השבת לקדשו’. 
לכן מדגיש רש”י “זכור ושמור – בדיבור אחד נאמרו“, ועל שניהם יש להקפיד באותה מידה!

“לא תחמוד” (כ’ יב’)

אחת המצוות הקשות לקיום, לכאורה, נמצאת בפרשתנו בסופם של עשרת הדיברות: “לא תחמוד”.
צריכים אנו לעיין בקושייתם המפורסמת של כמה ממפרשי התורה: את הדיברות המצווים על פעולות מעשיות, כגון “שמור את יום השבת”, “כבד את אביך ואת אמך”, “לא תגנוב”, ו”לא תענה ברעך עד שווא”, יכולים אנו להבין שמדובר כאן בפעולה מסוימת שצריך או אסור לעשותה. דבר זה שייך לגזור על בני אדם. 
אולם לגזור על בן אנוש קרוץ מחומר שלא יחמוד ולא יתאווה? איך ניתן לצוות על הלב שלא יחמוד את שרואה הוא אצל זולתו?!
רבי אברהם אבן עזרא, ועוד מפרשים הסבירו בכך יסוד גדול למצווה זו: האם אי-פעם ראינו אדם שפוי בדעתו שהצטער על כך שאין לו כנפיים כמו נשר לעוף בהן בשחקים? [תחשבו על הפקקים בדרך לעבודה / חתונה]. או שמא אדם החושק שיוכל לראות בעיניו מהמקום בו הוא נמצא עד קצה העולם בכל רגע נתון?
בוודאי שלא.
מדוע זה כך? יען כי יודע האדם שתכונות אלו רחוקות הן מבני האדם, מסורות הן לעוף השמים, ולהבדיל לבעלי רוח הקודש שזיככו עצמם, לכן רואים הם באופן שמימי ונעלה.
כך גם הדבר ב’לא תחמוד’. אילו ילמד האדם בספרי המוסר ויתחזק באמונה כל הזמן שמה שנתנו לו מן השמים שייך לו, ומה שקיבל חברו – שייך אך ורק לחברו ואינו מגיע לו, לא יתאווה לדברים שמלכתחילה אינו אמור להשיגם.
אך להמתיק יותר את מהותו של הציווי האלוקי ‘לא תחמוד’, אי אפשר שלא לחזור על הסברו המתוק של מגיד המישרים הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ”ל: התורה כותבת כך: “לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך, ועבדו ואמתו, ושורו וחמורו וכל אשר לרעך”. 
מכיון שהתורה ירדה לפרט את הדברים הבסיסיים שישנם כמעט לכל אדם [במציאות החיים של אז. היום, את השור והחמור מחליפים את הג’וב שיש לחבר, והרכב שלו. במקום עבד ואמה, יש היום טיסות לחו”ל ויכולות כספיות שמקלות את החיים], מה טעם לאחר שפירטה התורה: בית, אישה, כסף וכבוד, עבודה ותחבורה, חזרה לכלול בפסוק: “וכל אשר לרעך”?
מבאר רבי יעקב בלשונו הציורית: אתה רואה שלחבר יש בית יפה, וחושק אתה בבית כמו שלו; שמא מוצא חן בעיניך חינוך ילדיו או הצלחתו בחיים, או כל דבר אחר שלחבר יש ולך אין?
אל תתבונן רק ביתרת הזכות שלו, אלא גם ביתרת החובה. 
שים לב שיש לו בנוסף לכל הדברים שחמדת – גם אולקוס, בת שממררת להוריה את החיים בגיל ההתבגרות, וילד קטן שזקוק להשגחה תמידית בשל רגישותו לצליאק.
עכשיו אומרת התורה: “לא תחמוד [רק את] בית רעך, [או רק את] אשת רעך” וכו’. אלא דע לך שמדובר בעסקה כללית. אם תרצה את רכבו תקבל עימו את כל החבילה. הכל כולל הכל. 
את הכל הרי אתה לא מוכן לקחת. אז עדיף לך את הצרות שלך והמעלות שלך מאשר לחמוד את אשר לאחרים…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך