פרשת נשא – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בהשם” (ה, ו) 
חז”ל מפרשים שפסוק זה נאמר על יהודי שגוזל גר, בידיעה שאין לגר יורשים. כך שאם הגר ימות – הרכוש יהיה בחזקתו ולא יהיה מי שיתבע אותו. 
ויש להבין: מפני מה גזל הגר מוגדר בתורה “למעול מעל בהשם”, הרי אלו עבירות שבין אדם לחברו. 
מבאר רבנו עובדיה ספורנו: הגר הרי עזב את משפחתו ועמו כדי לחסות תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא. הגר נתן בו אמון. ממילא, מי שגוזל את הגר – הרי הוא מועל מעל בהשם… 


“והתוודו את חטאתם אשר עשו” (ה, ז)
לכאורה יש שפת-יתר בלשון הפסוק: בוודאי שיתוודו על חטאים שעשו. וכי מי זה שצריך להתוודות על חטאים שלא עשה
אומר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון בעל ה’שואל ומשיב’: דרך הבריות היא שלהצלחה יש אבות רבים, אולם הכישלון יתום הוא. לפיכך מזהירה התורה שכאשר חטא יהודי, לא יחפש אשמים אחרים לתלות בהם סרחונו. אלא יתוודה על החטא שעשה. וזהו סיום הפסוק “והשיב את אשמו בראשו”. 

“לאביו ולאמו… לא ייטמא להם במותם” (ו, ז) 
מפני מה שונה הנזיר מכהן שאסור לו להיטמא למתים, אבל נטמא הוא לשבעת קרוביו. מה שאין כן הנזיר, שאינו נטמא גם לבני משפחתו? 
מבאר הרה”ק מסוכטשוב בעל ‘אגלי טל’: קדושתו של הכהן הגיעה מחמת בני משפחתו – אביו ואמו. לכן כאשר הם נפטרים, עליו לחלל את קדושתו כדי לחלוק להם כבוד. אולם קדושתו של הנזיר הגיעה מחמת עצמו בלי שום שייכות לבני משפחתו. לפיכך “לאביו ולאמו… לא ייטמא להם במותם”… 

“איש כי ידיר נדר וכו’ נזיר יהיה (ו’ א’)

למרות שהתורה משבחת את הנזיר, שמצוותו נכתבה בפרשתנו, וקוראת לו ‘קדוש’, חז”ל (תענית יא.) מותחים על הנזיר ביקורת: “רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר’וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש’? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין – נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה”.
אנו למדים מכך שאסור לאדם לאסור על עצמו דברים שהתורה התירה לו. אולם מצד שני, יש דברים שאם אדם מגזים בהם – הוא עלול לבוא לידי מכשול ואיסור, הגם שבמידה מסוימת אין בהם איסור. ה’מסילת ישרים’ מביא לדוגמה: מי שהתרגל לאכול בשרים יקרים ודברי תענוג באופן יומיומי; כאשר יחסר לו ממון כדי לקנות את מה שנהיה לו כטבע שני, הוא עלול להגיע למצב של גנבה כדי למלא את תאוותו. 
כיצד אם כן ניתן לאזן בין המותר – שצריך ליהנות ממנו ולהודות להשם על השפע שחנן אותנו בו, לבין הזהירות מגלישה למקום אסור בשל ההנאות המותרות? 
זהו הלימוד מן הנזיר בפרשתנו: הנזיר מקבל על עצמו נזירות לזמן קצוב. המינימום של הנזירות הוא שלושים יום. לאחר שמסתיימת תקופת הנזירות שקיבל הנזיר על עצמו, הרי הוא מביא קרבנות לבית המקדש (ולכן היום לא ניתן לקבל נזירות לזמן קצוב, משום שבלי הבאת הקרבנות – הוא מוכרח לשמור את כל הנהגות הנזירות עד שייבנה בית המקדש) ושם הוא מגלח את שערו שגדל בתקופת הנזירות. 
לאחר הקרבת הקרבנות, אומרת התורה “ואחר ישתה הנזיר יין”. וכאן יש כעין סתירה: אם הוא ‘נזיר’ כיצד ישתה יין? אם הסתיימה הנזירות – למה קוראים לו ‘נזיר’? 
מבאר רבנו משה האלשיך הקדוש: הגם שתקופת הנזירות הסתיימה, נותנים לנזיר כוס יין ואומרים לו: כעת הנך יודע כיצד לשתות יין בצורה מותרת, וגם תואר ‘נזיר’ שהוא תואר קדוש – לא סר ממך. 
ההנהגה המתנזרת והקיצונית נועדה רק כדי לפרוש מן האיסור, אולם אחרי שלמדנו להסתדר בלי האיסור, אין תועלת לאדם לצער את גופו, אלא עליו ללמוד לחיות בעולם הזה ולעבוד את הבורא יתברך יחד עם ההנאות המותרות לו.


“וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש” (ו, יא)
הרה”ק רבי מאיר יחיאל הולשטוק מאוסטרובצא ישב ארבעים שנה בתעניות. (ארבעים שנה לפני מלחמת העולם השנייה היה הרבי צם כמעט מדי יום, ולפעמים צום משבת לשבת, כשהוא מתבטא על גזירות קשות ונוראות שהוא רואה.)
פעם שאלו אחד ממקורביו: הלא על נזיר אמרה התורה שצריך להביא כפרה משום ‘שציער עצמו מן היין’. מאותה סיבה עצמה אמרו חז”ל: “היושב בתענית נקרא חוטא”. אם כן, מפני מה אפוא מתענה רבנו כל כך? 
השיב הרה”ק מאוסטרובצא: דקדק בלשונם של חז”ל ותמצא שלא אמרו “המתענה נקרא חוטא”, כי אם “היושב בתענית”. ‘יושב’ פירושו של דבר שהצום אינו גורם לו להתעלות בעבודת השם, אלא רק מחליש את גופו. לכן הוא נקרא חוטא. מה שאין כן מי שהצום מזכך את גופו אך לא פוגם בעבודת השם שלו כהוא זה… 


“יברכך ה’ וישמרך” (ו, כד)
“וישמרך – מן המזיקין” (רש”י). 
עשיר קמצן היה בפרשבורג, שלא אבה להאכיל את בחורי ישיבת ה’חתם סופר’ על שולחנו. כדי שלא יתלו בו דופי, היה מחפש ומוצא בכל בחור ששלחו אליו איזה “חיסרון” רוחני שהיה בו, ואמר שלבחור כזה לא ראוי לתת אוכל.
באחד הימים משלא מצא שום חיסרון בבחור שנשלח אליו, אמר לו “לבחור כמוך שהוא בלי ח’ – איני נותן לאכול”. כוונתו הייתה לומר ש’בחור’ בלי ח’ הוא ‘בור’…
משנודע הדבר ל’חתם סופר’ אמר: מום שבך אל תאמר לחברך. עשיר זה שאמור היה להיות ‘מחזיק’ בלומדי תורה, לו עצמו חסרה האות ח’. שהרי לא די שאינו נותן לישיבה אף פרוטה מכספו, אלא אף ‘מזיק’ הוא את הבחורים. 
בספר ‘ויפתח יוסף’ ביאר לפי זה: זוהי הברכה שמברכים הכהנים “וישמרך – מן המזיקים”, שתהיה עשיר, אבל לא קמצן שנקרא “מזיק”…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך