פרשת פקודי – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה



“אלה פקודי המשכן” (לח, כא)
בנוהג שבעולם, כשאדם הולך לקנות בית, אינו מתחיל לחשב כמה מסמרים קנה, כמה חול הוכנס בטיט וכיוצא באלה חשבונות קטנים. לכל היותר הוא מחשב עלות כללית של המטבח ושל חדר השינה וכדומה.
מפני מה אפוא פירטה התורה לפרטי פרטים מה עשו בתכלת ובארגמן, בחצאי השקלים וביתדות החצר? מה התועלת בכך? 
אומר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון דבר נפלא: הקב”ה לא רצה לציין מספרים. הוא רצה להדגיש את נדיבות לבם של ישראל. לכך מציינת התורה כל פרט קטן בנפרד ועורכת חשבון מפורט במיוחד, ומראה באצבע על ישראל קדושים: עוד נדיבות לב, עוד נדיבות לב…

“לחשוב מחשבות” (לח’ כט’)

הודי מירושלים שרצה להגיע בדחיפות אל הרה”ק ה’בית ישראל’ מגור, חשב כיצד יעשה זאת באופן המהיר ביותר. ה’בית ישראל’ שהה באותם ימים בחיפה, למנוחה, והאיש שיער שלא יהיה קל להיכנס אליו לבקש את עצתו וברכתו. 
לאחר הרהור קל נכנס האיש אל הגאון רבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת קרלין בירושלים, שנודע לאחד ממקורבי הרבי מגור, ושאל לחוות דעתו מה תהיה הדרך המהירה ביותר להיכנס אל הרבי. 
“בוא, הולכים!” קם רבי ישראל גרוסמן ממקומו ולבש את כובעו בדרך אל הדלת. 
“לאן?!” תהה השואל. 
“מה זאת אומרת?” לא הבין הרב גרוסמן, “לחיפה!”
ראש הישיבה היטלטל עם יהודי שלא הכיר במשך חצי יום באוטובוסים עד לחיפה, וכשנכנסו לחדרו של ה’בית ישראל’ שקיבל את הרב גרוסמן בסבר פנים יפות ושאל לרצונו, נעמד ראש הישיבה בצד, הצביע על מלווהו ואמר בפשטות: “יש לו שאלה אל הרבי”… 
רעיון זה דרש הרה”ק רבי מנחם מנדל מווישאווא על הפסוק בפרשת ויקהל “לחשוב מחשבות – לעשות“: אם עלתה ברעיונך מחשבה טובה, אל תיתן לה להיאבד ולהתמוסס. נסה להעביר אותה לפן המעשי בהקדם. 
כמובן שאסור לפעול בפזיזות, ולכן יש קודם “לחשוב מחשבות” ולא לפעול מהבטן, אולם ברגע שיש לנו רעיון טוב, ננסה “לעשות” אותו. אם אפשר לקיים את כולו כרגע, לכל הפחות ננסה להעביר אותו לכלי מעשי, כמו להתחיל חלק ממנו, או להעלות את הרעיון על הכתב.  

” ובצלאל בן אורי בן חור” וכו’ (לח’ מא’)

את המשכן לא בנה משה רבנו. בצלאל, בן אורי, בן חור, היה זה שבו בחר הקב”ה לבניית משכן להשראת שכינתו בעם ישראל. 
לא מבוגר בשנים היה בצלאל. בעת בניית המשכן היה בסך הכל בן 13 שנה. כן כן, קראתם נכון. [יודגש שאין בגילו הצעיר כדי להאפיל על דמותו התורנית האדירה, שכן בגיל זה כבר היה בעל ידע תורני עצום.]
כיצד זה נבחר ילד-נער בגיל זה לבניית המשכן? ומדוע דווקא הוא?
בשל כך אנו חוזרים אחורה מעט בהיסטוריה, ונבין היטב מדוע תורה חורגת מהתואר הרגיל המוענק לשמות אנשים ובו היא מציינת את שם האיש ושם אביו, כאשר כאן מצוין גם הסבא, חור.
כאשר התמהמה משה רבנו לרדת מהר סיני נקהלו עם ישראל על אהרן הכהן וחור, בנה של מרים, שהופקדו שניהם על ידי משה לכהן כמנהיגים רוחניים בעת היעדרו, וביקשו מהם שיעשו להם עגל.
חור סירב נחרצות. הוא הבהיר להם שמעשה כזה הינו עבודה זרה, ועל כך נצטווינו בתורה “ייהרג ואל יעבור”, ולכן אינו מסכים לציית לבקשתם. הערב-רב שנקהלו עליו כעסו על חור שאינו מסכים לבצע את משאלתם והרגו אותו.
ראה זאת אהרן הכהן, והבין שאם הוא יסרב לבקשתם ייגרם נזק רוחני לכלל ישראל. שכן נאמר בנביא זכריה: “אם ייהרג במקדש ה’ כהן ונביא”, אם יהרגו כהן ונביא – לא תהיה לעם ישראל תקנה חלילה וחס, והם לא יזכו לכפרה.
מכיון שחור היה נביא והוא נהרג, ידע אהרן, שהיה כהן, שאם יסרב לבקשתם לעשות את העגל והם יהרגוהו, לא תהיה להם תקנה בעשיית תשובה לעולם. לכן הסכים למסור את נפשו וביקש מהם שיביאו את נזמי הזהב שבאוזניהם, חשב שמהתכשיטים יקשה עליהם להיפרד. אבל מעשה שטן הצליח והם נתנו מיד.
לאחר שיצא העגל מן האש, ביקש אהרן לעכבם, ואמר להם: “חג לה’ מחר”, אנחנו נחגוג עם העגל, אבל לא היום אלא “מחר”. בינתיים – כך חשב אהרן – יגיע משה רבנו עם הלוחות, ומחשבתם הרעה תתבטל.
אבל גם זה לא הצליח. ולמחרת “וישכימו העם”, קמו מוקדם והחלו לאכול ולשתות, ולעבוד לעגל וקראו: “אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”. 
למתבונן מן הצד נראה שחור נהרג לשווא. שהרי העגל נעשה בסופו של דבר, וסירובו לעשות כרצון הערב-רב לא השיג מאומה.
אבל כאן מלמדת אותנו התורה ששום מעשה טוב לא הולך לאיבוד.
בציווי להקמת המשכן אומר הקב”ה למשה רבנו, שהמשכן יהיה כפרה על חטא העגל, שכן לאחר חטא העגל נסתלקה השכינה מעם ישראל, עד שביקש משה רחמים והקב”ה נתרצה לשכון בתוכם על ידי המשכן. 
ואת המשכן הזה, כך מצווה הקב”ה, לא יקים משה רבנו, וגם לא אהרן הכהן. אפילו לא אחד מזקני העם ונשיאיו. מי יקים אותו? ילד בן שלוש-עשרה שנה, בצלאל, בן אורי, בן חור.
אותו חור שמסר את נפשו נגד עשיית העגל, קיבל כעת את שכרו בכך שנכדו, בן בנו, הוא זה שיבנה את המשכן לכפרה על חטאם של ישראל.


“וכסף פקודי העדה” (לח, כה) 
בתחילת פרשת פקודי מופיע חשבון של הכסף והנחושת שניתנו למשכן, ומפורט מה עשו בו. ואילו לגבי הזהב לא מצינו חשבון כזה. 
ולכאורה דווקא בזהב – שהוא יקר יותר – ראוי לערוך חשבון ולבדוק להיכן הלך, ולא בחומרים הזולים יותר. 
בספר ‘מן התורה’ הביא טעם נפלא לביאור הדבר: כאשר נתנו ישראל את נזמי הזהב שלהם לאהרן כדי שיעשה את העגל, לא דרשו ממנו חשבון ולא בדקו האם שלשל מן הזהב לכיסו. נתנו בלב שלם וסמכו עליו. אף כאן, במלאכת המשכן, אמר משה לא אתן להם חשבון על הזהב, כדי שלא יהיה מקום למקטרג להשטין שלצורכי קדושה הם מדקדקים בנתינתם ועורכים חשבון, ואילו לעבודה זרה לא.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך