פרשת שמיני – מה אנחנו יכולים ללמוד מאהרן?

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

“ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח” (ט,ז). מבאר הרמב”ן: “כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה’ ואין בנפשו חטא זולת מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו כענין שנאמר וחטאתי נגדי תמיד. והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב כפרותיו, לכך אמרו לו הגס דעתך שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלוקים את מעשיו”.
אין ספק שהחלק של אהרן בחטא העגל הוא קטן ביותר, גם אם היה פגם כל שהוא על ידי החטא הזה כבר רצה ה’ את המעשה ועשה אותו לכהן גדול. בכל זאת הפגם הזה לא יצא לאהרן מהראש וכיוון שהוא ראה את המזבח בצורת שור הוא פחד לגשת אליו.
כמו שלפעמים יש לכל אדם, אדם אחר שחייב לו כסף או כל דבר שהוא רוצה אותו או שהוא סתם צריך לזכור אותו והדבר הזה לא יוצא לו מהראש. לכל מקום אליו הוא הולך או כל דבר שהוא עושה כמו לאכול וכדומה, הוא לא שוכח לרגע אחד מהדבר הזה, כך אהרן לא שכח לרגע מאותו החטא שהיה לו. אהרן פשוט לא נתן לחטא לברוח לו מהראש.
ואם כך היה אצל אהרן מה לכאורה צריך להיות אצל כל אדם שעושה עבירה?! ואם כך נהג אהרן בפגם קל שהקב”ה כבר מחל עליו מה צריך להיות בכל חטא שנעשה במזיד אצל כל אדם?!
כמו שאהרן פחד לגשת אל המזבח כך היה ראוי לכל אדם שחטא להתפלל (התפילה היא במקום הקורבן) מתוך פחד והכנעת הלב שמא חלילה החטאים שלו מעכבים אותו.
על מנת להגיע למדרגתו של אהרן אנו צריכים להשגיח על המעשים שלנו ולדעת מה מצפה לנו ומה מוטל על כל אחד מאתנו. על ידי שהאדם ישים לב לכל צעד שהוא עושה הוא יהיה מודע לעצמו והוא יבוא לידי וחטאתי לנגדי תמיד.
אפשר לראות לוליין שהולך על חבל דק ולהבחין במתח שיש לו על כל פסיעה שהוא פוסע. כל המחשבות שלו מרוכזות רק בדבר אחד – להגיע לצד השני בלי ליפול. החיים נמשלים לחבל דק אנחנו נולדים בצד אחד ואנחנו צריכים להגיע לצד השני, אם נסיח את הדעת לרגע אחד אנו יכולים חלילה ליפול אך אם נתבונן על כל צעד שאנו עושים אנו נוכל להגיע לצד השני שלמים.
על מנת לעבור את החבל אנו זקוקים לשיווי משקל נכון וזה על ידי שיהיה חקוק לנו מצד אחד “שויתי ה’ לנגדי תמיד” ומצד שני “וחטאתי לנגד תמיד”.
“ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד” (ט,כג). מבאר רש”י “כיון שראה אהרן שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר: יודע אני שכעס הקב”ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי”.
הגר”י ליבוביץ’ בספרו “דעת תורה” מסביר את הדברים כך: ישנו כעין טבע בעולם שכל משהו לא טוב שקורה לאדם, ולא רק ברוחניות אלא גם בגשמיות, האדם מחפש אשמים. האדם מטבעו לא יעצור לרגע ויחשוב היכן הוא עצמו לא היה בסדר בהתנהלות שלו, אלא הוא קודם יחפש את הבעיה מסביב לו, אצל מכריו ומשפחתו ורק אחרי שהוא לא ימצא על מי להפיל את הבעיה הוא – במקרה הטוב – יאשים את עצמו.
אנו רואים בני אדם שמסתובבים כל החיים סביב אינספור תירוצים מדוע הם לא מצליחים בחיים, יש להם רשימה של אנשים שהם אשמים בכל הבעיות שלהם. לפעמים רק בגלל שהם מחפשים אשמים הם לא יכולים לתקן את מקור הבעיה.
בושות של אהרן היתה מנוגדת לטבע האדם. אהרן ראה שלא ירדה שכינה לישראל ומיד תלה את הבעיה בעצמו, אף על פי שהוא היה יכול למצוא אשמים הרבה יותר גדולים ממנו. אהרן לא חיפש את האשמים ולא תירץ לעצמו תירוצים, הוא האשים את עצמו עד כדי בושת.
אנו צריכים ללמוד מאהרן איך לנהוג בעת שיש לנו בעיה ולא רק בעיה רוחנית, עדיף לנו קודם לחפש את הבעיה בשטח שלנו ולמגר אותה במקום להקיף את כל הבעיה בתירוצים ובאשמים אחרים.
“וידם אהרן” (י,יג) מבאר רש”י: “קיבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קיבל? שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתוי יין”.
השראת השכינה על האדם אינה יכולה להיות מתוך עצב, אם אהרן זכה לכך סימן שהוא לא היה עצוב! שני בניו מתו ברגע אחד ובכל זאת “וידם אהרן” – הוא פשוט שתק.
אנו לא מסוגלים לכאורה להבין את המדרגה הזאת, מדוע זה טוב לא להצטער יותר מדי על המת? הרי סוף סוף אנו עוסקים כאן במיתת שני בניו שאותם הוא אהב ומדוע אם כן שתק אהרן?
הרמב”ן יכול לתת לנו קצת יותר הסבר על ההשקפה הזאת: “ורבי אברהם אמר אחר שתדעו שאתם בנים לה’ והוא אוהב אתכם יותר מן האב לבנו, לא תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל מה שיעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו. כי עם קדוש אתה ואינך כשאר כל הגויים על כן לא תעשה כמעשיהם”.
התורה לא אוסרת להתאבל על המת כי סוף סוף זהו טבע האדם והוא זקוק לו, אך על האדם להבין שכל מעשה שעושה ה’ הוא טוב. מי שמאמין בה’ יודע שהמיתה היא המעבר לעולם שהוא יותר טוב מהעולם הזה והבכי אינו מחמת הפחד על אותו המת שכבר אינו בעולם אלא על עצם הפרידה של המת ממכריו. מבואר אם כן שאהרן היה בעל אמונה גדולה בהקב”ה ולכן גם כשמתו שני בניו הוא שתק.
אנשים בוחרים להתרחק מכל מה שקשור ליום המיתה ולפחד מלדבר עליו, אך למען האמת מי שמאמין באמת יודע שאין ממה לפחד אלא ממה שיהיה ביום שאחרי המוות ולא מהמוות עצמו. במאמר העוסק במעלת יום הזקנה הבאנו מדבריו של ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות, שכשהיה במחנה ההשמדה הוא הבחין שאלו שהכי פחות פחדו מהמוות מהפן הנפשי הם אלו שהיה להם משמעות בחיים.
לפני כמה חודשים קרה מעשה מזעזע, בתו של המשגיח הרב טוביה פולק שליט”א הלכה לעולמה וכל זה אחר שאשתו גם היא נפטרה זמן קצר קודם. כולם המתינו להספד של המשגיח וחשבו שיהיה בו הרבה בכי וצער יחד עם אמונה בכל זאת, אך לא כך היה. המשגיח לא בכה אפילו לא לרגע אחד! במקום שהוא יהיה זה שמנחמים אותו קרה הדבר ההפוך – הוא ניחם את כולם וחיזק את כולם עם הספד מרטיט (מומלץ לשמוע את ההספד הזה).
יחד עם כל החיזוק הגדול המעשה גרר אחריו לא מעט ביקורת מצד אנשים תלמידי חכמים מופלגים. אך עתה אחר דברי הרמב”ן אנו יכולים להבין את המעשה יותר טוב. אדם בעל אמונה לא מפחד מיום המיתה והוא לא בורח ממנו אלא מכין את עצמו לקראת היום הזה.
אדם ששמח אך יחד עם זאת הוא מתעלם מיום המיתה סימן שיש חיסרון בשמחה שלו, אך אם הוא מודע ליום המיתה ובכל זאת הדבר לא מונע ממנו להיות שמח ובעל אמונה – הרי שהשמחה שלו אמתית.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך