פרשת שמיני – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“קח לך עגל בן בקר לחטאת” (ט, ב)
בגמרא (ראש השנה כו.) “אמר רב חסדא: מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים (-בקודש הקודשים ביום הכיפורים) לעבוד עבודה? לפי שאין קטגור נעשה סנגור”. דהיינו: הכהן נכנס לכפר על חטא העגל ואי אפשר שיכפר בבגדי זהב, שמהם היה העגל עשוי. 
אם כן, יש להבין מפני מה ביום השמיני למילואים הצטווה אהרן “קח לך עגל בן בקר לחטאת” לכפר על מעשה העגל? הרי אין קטגור נעשה סנגור. 
ביאר בספר ‘יפה תואר’: הכלל שאין קטגור נעשה סנגור הוא רק כאשר מדובר בשני דברים שונים (כמו ה’זהב’ שבא לכפר על ה’עגל’). אולם כאשר מביאים עגל לכפר על חטא העגל, הרי זו כפרה מושלמת, מתקנים באותו דבר שבו קלקלו… 


“ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח” (ט, ז)
למה הוצרך משה לזרז את אהרן לגשת אל המזבח? “שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה למה אתה בוש? לכך נבחרת” (רש”י). 
ברמז המילים “לכך נבחרת”, מבאר הגאון רבינו יוסף חיים מבבל, ה’בן איש חי’, ביאור נפלא: עבודת הכהנים כוללת שני דברים עיקריים: הקרבת הקרבנות וברכת כהנים. הקרבת הקרבנות נעשית לרוב ביד קמוצה, כאשר לוקח הכהן את הסכין לשחוט את הבהמה או את המנחות שמהן הוא קומץ; ברכת כהנים נעשית בכפות ידיים פתוחות. 
זהו רמז הכתוב שאמר משה לאהרן “לכך נבחרת”, המילה כ”ך מורכבת מכ”ף פתוחה וכ”ף קמוצה – קרבנות וברכת כהנים…


“ותצא אש מלפני השם ותאכל אותם” (י, ב) 
חידוש גדול מופיע במדרש תנחומא (שמיני א) שהקדוש ברוך הוא ציווה (בסוף פרשת צו, ח, לה) את אהרן ובניו לשבת שבעה ימים באוהל מועד ולא לצאת ממנו, כדי שייחשב להם הדבר ל’שבעה’ כפי שיושבים על אדם שנפטר. 
לא מדובר לאחר פטירת נדב ואביהוא, אלא לפני הפטירה… 
רבנו בחיי עומד על הדבר התמוה ומבאר באופן נפלא: בעצם, מפני מה יושבים ‘שבעה’ רק אחרי שיהודי נפטר? מפני שאיננו יודעים מתי ימות. לכן רק אחרי הפטירה ניתן לשבת שבעה. אולם הקב”ה שידע מראש שביום השמיני ייפטרו נדב ואביהוא – ציווה את אהרן ובניו לשבת שבעה בחייהם. ולפי דברי המדרש נדב ואביהוא ישבו ‘שבעה’ על עצמם… 


“זאת החיה אשר תאכלו” (יא, ב)
“כיצד מעז רבנו לחלוק על גדולי ישראל כמו הש”ך והט”ז, בפסקי ההלכות שלו?” נשאל הגאון רבי פנחס הלוי הורביץ, בעל ה’הפלאה’, על ידי מקורביו. כנראה ששאלה זו הייתה לאחר שהורה להתיר למעשה בדיני טריפות נגד דעת אחד מגדולי הפוסקים.  
“כאשר אבוא לעולם האמת”, השיב ה’הפלאה’, “ויתבעוני הש”ך והט”ז בבית דין של מעלה על שחלקתי על פסקיהם, אתייצב כנגדם ואסביר שלפי שיטת לימודי והבנתי ויגיעתי בתורה, כך היה צריך להיות פסק הדין, ואסור לי לשנות ממה שעלה להלכה רק מכיון שהם כתבו אחרת. ואף אם לא יתקבלו טענותיי, בין כך ובין כך אצא נשכר מכך שעמדתי לדין עם ארזי הלבנון אדירי התורה.
“אולם אם אטריף בהמה וכשאגיע לבית דין של מעלה יתברר שהיה זה שלא כדין, תתבע אותי הבהמה לדין על כך שלא דאגתי שתבוא על תיקונה וטעיתי בהוראה. גם אם יתברר שאני צדקתי, אין ברצוני לעמוד לדין עם בהמה”… 


“ואת בת היענה” (יא, טז)
בספר ‘שפתי כהן’ על התורה (בפרשת תזריע, ויקרא יב, ה) הביא מנהג מעניין שנהג בזמנו: לתלות ביצי יענים (“הנעמה”, כלשונו) בבית הכנסת…
בטעם הדבר הוא מבאר באופן נפלא: בת היענה אינה דוגרת על ביציה כשאר העופות, אלא היא מטילה אותן במקום גבוה ולאחר מכן מתיישבת מרחוק ושומרת עליהם בלי להסיט את עיניה. כוח הראייה המיוחד שלה – כך מלמדים חז”ל – הוא אשר גורם לביצים להתחמם ולבקוע בהגיע העת. 
רמז הוא שרמזו ליהודים שהגיעו לבית השם להתפלל וללמוד: כוח ההתמדה חשוב מאוד. כשם שאם תפסיק היען להביט על ביציה אף לכמה רגעים – שוב לא ייבקעו הביצים, כך אסור לו ליהודי בתורתו ובתפילתו להסיח דעת…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך