פרשת תזריע – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“וביום השמיני ימול בשר עורלתו” (יג’ ב’)

המצווה היסודית שמקיים כמעט כל יהודי באשר הוא, ועושה אותה בלי כוונה מצידו, אבל בששון ובשמחה מצד המשתתפים בה – נמצאת בפרשתנו. 
נשמע מסתורי?
מצוות ברית מילה. 
כל יהודי זוכה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו בגיל שמונה ימים, כשהוא אינו מודע עדיין למצווה שהוא זוכה לקיים, אבל הנוכחים שמחים מאוד בכך שהוא זוכה להצטרף רשמית ומעשית לעם היהודי. 
בערך כעשרים שנה אחר כך, מתבצע טקס דומה, כשהפעם הנימול מהעָבָר הוא האבא שעורך ברית מילה לבנו. בכך, הוא מביע רטרואקטיבית את הסכמתו על הברית שנערכה לו עצמו כשהיה קטן… (והוא מוציא על זה הרבה כסף לסעודת ברית, ועושה זאת בשמחה!)
מעשה שמביא המדרש, עוזר לנו להבין ערך מוסף במצוות ברית המילה, מלבד העובדה שהיא כרטיס הכניסה לחיק היהדות:
אחיינו של אדריאנוס קיסר רומי, אונקלוס, הגיע לדודו הקיסר ושאלו: “אדריאנוס, דודי היקר, ברצוני לקבל ממך עצה; חפץ אני להשקיע בעסק בצורה הטובה ביותר. איזה כלל תוכל לתת לי שבכמה מילים ימצה את מיטב ההדרכה לעסקאות?”
אדריאנוס נענה בשמחה לאחיינו המשכיל, אונקלוס. “דע לך”, הסביר אדריאנוס בארשת רצינית, “העסקה הטובה ביותר היא, לקחת סחורה שהערך שלה ירד מאוד בשוק, תרכוש ממנה הרבה, וכשערכה יעלה בחזרה – תוכל להרוויח ממנה רבות”.
אונקלוס הודה לדודו נרגשות ויצא מהארמון. האמת היא שלרגע הוא לא חשב להיות סוחר. ממש לא. נפשו כלתה ונמשכה ללימוד יהדות, ובתוך-תוכו נרקמה בחשאי המשאלה להתגייר…
כעת הפליג לארץ ישראל וישב ללמוד תורה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע, לא לפני שערך ברית מילה. 
מספר שנים חלפו, וכעת רבי אונקלוס, המוכר לכולנו כמחבר ‘תרגום אונקלוס’ על התורה, הגיע שוב לדודו הקיסר. 
אדריאנוס הבחין שאחיינו השתנה. זקן עיטר את פניו, לבושו היה מעודן יותר מטוגה רומאית זרוקה ברישול. “אונקלוס, אתה חוזר מטיול בהודו?” שאל הקיסר הגדול. 
“לא, דודי היקר”, השיב לו אונקלוס, “התגיירתי. אני יהודי!” 
את זעקת התדהמה של אדריאנוס, נותיר לכם לנחש לבד. אבל לאחר ההלם הגדול שאל אותו אדריאנוס: מי הכריח אותך להתגייר? איזו שטיפת מוח עשו לך היהודים? 
אונקלוס השיב לדודו שהוא עצמו רצה ללמוד את התורה, ומי שנתן לו את העצה לכך, היה לא אחר מאשר אדריאנוס. “לא כך אמרת לי, לחפש סחורה שערכה ירד וסופה לעלות? לא מצאתי הגדרה אחרת ל’סחורה’ זו מאשר היהודים. כאשר יֵצְאו הם מן הגלות – אני אעלה יחד עימם ברוחניות”.
שאל אותו אדריאנוס: “ולמד תורתם ואל תמול?” למה לך ברית מילה. 
ענה לו אונקלוס: “אפילו חכם וזקן בן מאה שנה שבמלכותך, שצבר הרבה ידע בחייו, לא יוכל להבין את תורתם ללא ברית מילה. ואילו היהודים, קטן שבהם בן שלוש וארבע שנים, יודע איך נברא העולם ומה עשה האלוקים בכל יום מימי הבריאה”…
סוד זה גילה לנו אונקלוס: ‘ברית’, כשמה כן היא. הקדוש ברוך הוא טבע בנו חותם גופני כדי להכניס אותנו בברית איתו. את ביצוע הברית אנו מקיימים דרך לימוד התורה. כאשר יהודי הוגה בתורה הוא מתקרב אל הקדוש ברוך הוא יותר ויותר.

“נגע צרעת כי תהיה באדם” (יג, ט)
הנגעים, כידוע, באים על עוון לשון הרע. 
דרש הגאון רבי ישראל סלנטר: לכך נכתבה פרשת מצורע לאחר פרשת שמיני. שכן בסוף פרשת שמיני מבואר אֵילו בעלי חיים מותר לאכול ואֵילו אסורים באכילה. 
באה התורה לומר ליהודי: לא רק בבעלי חיים יש לדקדק מה מכניסים אל הפה ומה לא, אלא גם יהודים עצמם אסור ‘לאכול’, ואם מדבר הנך לשון הרע, יכול אתה ל’שחוט’ יהודי באמירה גרידא… 


“וּמַרְאֶהָ עמוק מן העור… וטימא אותו הכהן” (יג, כה)
לאורך הפרשה רואים חילוק בין נגעים שמראיהם ‘עמוק מן העור’ לבין נגעים שאינם ‘עמוקים מן העור’. מה פשר השינוי? 
ביאר הגאון רבי יוסף שאול נתנזון: באה התורה ללמד: כל זמן שהנגע הוא ב’עור’, בבשר החומרי, שהוא בענייני תאווה – אזי רפואתו קלה, לא מטמאים אותו כמצורע, כי על תאווה אפשר לעבוד בקלות ו’להירפא’ ממנה. 
אולם אם הנגע ‘עמוק מעור הבשר’, הוא נגע בענייני השקפה ואמונה, אפיקורסות, אזי ‘וטימא אותו הכהן’. נגע כזה קשה מאוד לרפא…


“ואם דל הוא ואין ידו משגת” (יד, כא)
בסוף מסכת קידושין (פב:), אמרו חז”ל: “תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנווני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני. מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהרעותי את מעשיי וקיפחתי את פרנסתי”. 
דהיינו, שהדלות שמגיעה לאדם, היא מפני שהרע את מעשיו. 
על כך אמר הרה”ק רבי נחמן מברסלב: ראיתי רבים בוכים על “וקיפחתי את פרנסתי”, אולם כמעט לא ראיתי בני אדם בוכים על “הרעותי את מעשיי”… 


“ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם” (יד, לד) 
“בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע – נותץ הבית ומוצאן” (רש”י). 
אלא שיש להבין: אם נגעי בתים נועדו כדי להעניק לעם ישראל עושר, מפני מה קוראת להם התורה “ונתתי נגע צרעת”? עדיף היה לכתוב שזוהי ברכה. 
מבאר בספר ‘אמרי שפר’: ברכה אמיתית היא כזו שהעושר מגיע בדרך טובה וראויה. מי שנאלץ למצוא עושר בעקבות צרעת, הרי זה עדיין ‘נגע’… 


“כנגע נראה לי בבית” (יד, לה) 
“לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי אלא כנגע נראה לי” (רש”י). 
הגאון רבי יצחק מוואלוז’ין הקפיד תמיד על לשון נקייה והשתדל שלא להוציא מילים מגונות מפיו. פעם אחת הוצרך לכנות מישהו בתואר ‘שקרן’ כדי שאנשים ייזהרו מלהינזק על ידו. 
אולם את המילה ‘שקרן’ לא רצה הגר”י מוואלוז’ין להוציא מפיו, לכן אמר: יש אנשים שהם בעלי זיכרון טוב וזוכרים את שאירע לפני עשר שנים. יש אנשים שהם בעלי זיכרון נפלא והם זוכרים מה שאירע לפני שלושים שנה. ואילו פלוני, הוא בעל זיכרון כל כך מיוחד שהוא זוכר גם מה שמעולם לא אירע… 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך