פרשת “תצווה” – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“ואתה תצווה את בני ישראל” (כז, כ)
רבנו יעקב ‘בעל הטורים’ מבאר ששמו של משה רבנו לא הוזכר בפרשת תצווה כלל, מפני שאמר לפני הקב”ה בחטא העגל “מחני נא מספרך אשר כתבת”, וקללת חכם – אפילו על תנאי מתקיימת. לכן ברוב השנים שקוראים פרשת תצווה סמוך לז’ באדר, יום פטירתו של משה, נמחק שמו מן הפרשה.
שואלים על כך: וכי זו מצווה וזו שכרה? משה רבנו מסר נפשו להציל את ישראל מכיליון ובתמורה מוחקים את שמו?!…
אלא שהביאור הוא שמשה רבנו עצמו העלים את שמו מן הפרשה. וזאת למה? משום שלדבר אל בני ישראל יכול גם משה. אולם כאשר הצטווה ‘לצוות’ אותם, אמר הענו מכל האדם לנפשו: “וכי אני אצווה את בני ישראל? משה יכול לצוות?! לכך כתב “ואתה תצווה”, והעלים את שמו…

“ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת” (כח, ב)
ואילו בפסוק הבא נאמר שבגדי הכהונה ייעשו עבור אהרן “לקדשו, לכהנו לי”. אז מה תכלית הבגדים: לכבוד ולתפארת, או בגדי קודש?
בספר ‘אלף המגן’ ביאר באופן נפלא: בפסוק הראשון נאמר הציווי למשה “ועשית בגדי קודש”. משה, איש האלוקים, בוודאי יֵדע לדאוג לכוונות העליונות של עשיית בגדי הכהונה לעשותם בקדושה. אולם ייתכן שלא ישים לב ליופי החיצוני של הבגדים, לכן את משה יש לזרז במילים “לכבוד ולתפארת”, שייתן לב גם להדר החיצוני. 
אולם הפסוק הבא נאמר לאומנים העוסקים במלאכה “ואתה תדבר אל כל חכמי לב”. הללו בוודאי ישקדו על הדיוק והיופי החיצוני במלאכתם, לכן אותם יש להזהיר על הפן הנוסף: “לקדשו, לכהנו לי”, שיקפידו על כוונות הקודש בעשיית הבגדים… 


“וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה” (כח, ח)
תלמיד חכם וצדיק גדול הגיע אל אור שבעת הימים, הבעל שם טוב הקדוש, בשאלה: בעת שהוא מתפלל בבית הכנסת שבקהילתו, יש לו מחשבות רעות שאינו מצליח להיפטר מהן. כאשר הוא מתפלל בבית כנסת אחר או ביחיד – אין לו את אותן מחשבות כלל.
נם לו הבעל שם הקדוש: מול מקומך בבית הכנסת מונח על הקיר ‘שיוויתי’ שכתב סופר רשע ורע מעללים. השפעתו הרוחנית הרעה של הסופר נמצאת ב’שיוויתי’. הסר אותו מלפניך והמחשבות תפרחנה.
על פי המעשה הזה מבאר בספר ‘דברי ישראל’, לרבי ישראל ממודז’יץ, את לשון הפסוק: “וחשב”, לשון מחשבה, “כמעשהו ממנו יהיה” – לפי מחשבותיו של האדם, כך תהיינה ההשפעה על מעשיו ופעולותיו.


“ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו” (כח, ל) 
החושן, הוא הסמל למשפט צדק מן השמים. כאשר היו צריכים הכרעה שמימית, היו שואלים את הכהן הגדול בעת שהוא מעוטר בחושן המשפט והיו מקבלים תשובה.
הקדמה נוספת: כאשר מגיע לפני הדיין דין תורה של עשיר ועני, לפעמים הרחמים גוברים לטובת העני המסכן ויש רצון להטות את הדין לטובתו.  
לפי זה, מבאר הגאון רבי אהרן לוין מריישא, את הפסוק כך: כאשר אהרן מתבקש להכריע ב”משפט בני ישראל”, עליו לשאת את המשפט “על לבו”, דהיינו להתעלות על הרגשות השוכנים בלבו ומבקשים להצדיק את אחד מן הצדדים לפי הרגש ולא לפי השכל… 

פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב(כט’ י’)

המעיל של הכהן הגדול עטף את גופו בצורת עיגול. כך שאם יש פעמונים ורימונים בשולי המעיל, אי אפשר לקבוע שהמניין מתחיל דווקא מהרימונים, או דווקא מהפעמונים. לאור זה מקשה רבנו משה אלשיך: למה כתוב “ופעמוני זהב בתוכם“, דהיינו בתוך הרימונים? אולי היה להפך – דווקא הרימונים היו בתוך הפעמונים?!
תירוצו של האלשיך הקדוש הוא מוסרי, וממנו נגיע לכוחות הנפש: הרימון העשוי בד אינו משמיע קול. לעומת הרימון, פעמון הזהב מודיע על בואו ממרחק בדנדון ענוג. כאשר אתה רוצה לדבר, מלמד אותנו האלשיך הקדוש מסר מיוחד ממעילו של הכהן, אתה משתמש ב’פעמון’. אתה משמיע קול. כל פעולה כזו של השמעת קול צריכה להיות בין שני ‘רימונים’ – שתיקה לפני הדיבור במחשבה אם הוא נצרך, ושתיקה לאחריו כדי לראות שחלילה לא פגענו באמצעותו במישהו. ואם כן, נבקש את סליחתו. 
“דאגה בלב איש – יַשְׁחֶנָה”. ודרשו חז”ל “ישיחנה”. תדבר על מה שמפריע לך וטורד את מנוחתך. כי לכוח הדיבור יש אפשרות לחולל שינוי כביר בעצם הפריקה והשיחה. אם אין לך באוזני מי לפרוק, תוכל אפילו לדבר לעצמך בקול ולעשות לך סדר בראש.
ה’פעמון’ הזה שבו אנו משמיעים את רחשי הלב לאוזן כלשהי – הוא חלק גדול מהפתרון לקושי. הוא מסייע בהגדרת הבעיה ובמיקוד לכיוון שנוכל לצעוד בו כדי לצאת מחושך לאור.
אבל היי, אם כבר לדבר בקול – למה לא נעשה את זה באוזני רופא כל בשר שמחכה שרק נשפוך לפניו שיח? שנפרוק אצלו את כל הבעיות והקשיים? הרי גם הקושי וגם הפתרון ממנו, והוא כל כך רוצה לשמוע את הפעמונים שלנו
הבונוס? לפניו לא צריך ‘רימונים’ של שתיקות. על חשבון הבית, תדנדנו בפעמונים שלכם לפניו בלי לחשוב. “ולוואי ויתפלל אדם כל היום כולו”


“את הכבש אחד תעשה בבוקר” (כט, לט)
כתב הרמ”א (אורח חיים סימן רפ”א): “ונוהגים שבשבת מאחרים יותר לבוא לבית הכנסת מבחול, משום דבתמיד של חול כתיב: ‘בבוקר’, ואצל שבת נאמר: ‘וביום השבת'”, משמע שבשבת אפשר להתחיל מאוחר יותר, ולא דווקא ‘בבוקר’. 
בעניין השינה וההשכמה: הגאון רבי חיים מבריסק היה ער לילות רבים ועמל בתלמודו. פעם שאלו אותו: הלא הרמב”ם פוסק שיש לישון שמונה שעות מתוך כ”ד שעות היממה, ואיך זה רבנו עובר על דבריו ולילות שלמים אינו נותן תנומה לעפעפיו? 
השיב להם הגר”ח: באמת רמב”ם קשה הוא. כבר לילות רבים עמלתי כדי ליישבו ועדיין לא הצלחתי…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך