פרשת אמור – מומי האדם והבהמה

ה' יתברך הזהיר את אהרן ובניו שלא יתקרבו כהנים בעלי מומים לעבודת המקדש שנאמר " ַו ְי ַד ֵּבר ה' ֶאל ֹמ ֶשה ֵּלא ֹמר: ַד ֵּבר ֶאל ַא ֲה ֹרן ֵּלא ֹמר ִאיש ִמ ַז ְר ֲעךָ ְל ֹד ֹר ָתם ֲא ֶשר ִי ְה ֶיה בוֹ מוּם ל ֹא ִי ְק ַרב ְל ַה ְק ִריב ֶל ֶחם ֱאלֹ ָהיו: ִכי ָכל ִאיש ֲא ֶשר בוֹ מוּם ל ֹא ִי ְק ָרב ִאיש ִע ֵּוּר אוֹ ִפ ֵּס ַח אוֹ ָח ֻרם אוֹ ָשרוּ ַע: אוֹ ִאיש ֲא ֶשר ִי ְה ֶיה בוֹ ֶש ֶבר ָר ֶגל אוֹ ֶש ֶבר ָיד: אוֹ ִג ֵּבן אוֹ ַדק אוֹ ְת ַב ֻלל ְב ֵּעינוֹ אוֹ ָג ָרב אוֹ ַי ֶל ֶפת אוֹ ְמרוֹ ַח ָא ֶשךְ: ָכל ִאיש ֲא ֶשר בוֹ מוּם ִמ ֶז ַרע ַא ֲה ֹרן ַה ֹכ ֵּהן ל ֹא ִי ַגש ְל ַה ְק ִריב ֶאת ִא ֵּשי ה' מוּם בוֹ ֵּאת ֶל ֶחם ֱאלֹ ָהיו ל ֹא ִי ַגש ְל ַה ְק ִריב: ֶל ֶחם ֱאלֹ ָהיו ִמ ָק ְד ֵּשי ַה ֳּק ָד ִשים וּ ִמן ַה ֳּק ָד ִשים יֹאֵּכל:ַאךְֶאלַהָפֹרֶכתלֹאָיבֹאְוֶאלַהִמְזֵּבַחלֹאִיַגשִכימוּםבוְֹולֹאְיַחֵּללֶאתִמְקָדַשיִכי ֲאִניה'ְמַקְדָשם"(ויקראכא,טז–כג).ועודהצטוואהרן ובניו וכל ישראל לא להביא למקדש קרבנות אשר יש בהם מום, שנאמר " ֹכל ֲא ֶשר בוֹ מוּם ל ֹא ַת ְק ִריבוּ ִכי ל ֹא ְל ָרצוֹן ִי ְה ֶיה ָל ֶכם: ְו ִאיש ִכי

ַי ְק ִריב ֶז ַבח ְש ָל ִמים לה' ְל ַפ ֵּלא ֶנ ֶדר אוֹ ִל ְנ ָד ָבה ַב ָב ָקר אוֹ ַבצ ֹאן ָת ִמים ִי ְה ֶיה ְל ָרצוֹן ָכל מוּם ל ֹא ִי ְה ֶיה בוֹ" (ויקרא כב, כ – כא).

ויש להבין, מדוע נאסר על כהנים בעלי מומים לעבוד בבית המקדש? ומדוע נאסר על ישראל להביא קרבנות שיש בהם מומים? המומים באברי האדם מעידים שהוא חטא באותם האברים

כאשר אדם חוטא הוא פוגם בחלקים הרוחניים של גופו למעלה, וכנגדם נפגם גם גופו למטה (זוהר פרשת נשא דף קכג ע"ב ד"ה 'וכל מאן דפגים' רעיא מהימנא) באבר שבו הוא חטא, לפי שכך היא דרך הנשמה להראות את פעולותיה בגוף האדם ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה א"ר יוסי וגומר' מהרמ"ק), ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל). ואז מתקיים הרמז בפסוק " ְו ִאיש ִכ י ִי ֵּת ן מ וּ ם ַב ֲע ִמ י ת וֹ ַכ ֲא ֶש ר ָע ָש ה ֵּכ ן ֵּי ָע ֶש ה ל וֹ : ֶש ֶב ר ַת ַח ת ֶש ֶב ר ַע ִי ן ַת ַח ת ַע ִי ן ֵּש ן ַת ַח ת ֵּש ן ַכ ֲא ֶש ר ִי ֵּת ן מ וּ ם ָב ָא ָד ם ֵּכ ן ִי ָנ ֶת ן ב וֹ " ( ו י ק ר א כ ד , י ט – כ ) נאמר " ֵּכן ֵּי ָע ֶׂשה לּוֹ" ו" ֵּכן ִי ָנ ֶׂתן בּוֹ" לפי שהקב"ה נותן מום ממש באותו אבר שחטא האדם, וכך כולם רואים שאדם זה חטא באותו

אבר ופגם בו, ומתקיים "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי" (אבות ד, ד) ('מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן).

כאשר אדם חוטא הוא 'מחסר' מאותו האיבר שפגם בו ונעשה 'בעל מוּם' רוחני ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה הבט וראה), אז כנגדו ה' מכה בגשמיות את אותו האבר ('מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן מום בעמיתו) ועל ידי המום הגשמי ניכר פגם החטא של האבר ('וימהר אברהם' לר' אברהם פלאג'י מערכת מ'ם אות יח). לכן אם למשל אדם חטא בידו אז ה' מכה את ידו, ואם הוא חטא ברגלו אז ה' שובר את רגלו ('מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן מום בעמיתו). וכן מי שפוגם בעוֹר בשרו לעדן אותו יותר מדי במיני בשמים כדי לילך בחוץ כאשר הוא מבוּשם ובזה הוא מגרה את היצר הרע בו ובזולתו – הרי שהקב"ה נפרע ממנו על ידי מיני שחין שנדבקים בו וממיקים את עוֹר בשרו. ואדם שחלילה מקלקל בבריתו ולא שומר את הצניעות הראויה לאוּמה הקדוֹשה על ידי שעושה מעשים של חציפות – הרי

הוא נפגם באותם אברי ההולדה שלו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'או יש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד').

מחמת כן אדם שחטא יכול להיות חלילה גם 'חרש' 'סומא' או 'חיגר' (זוהר פרשת נשא דף קכג ע"ב ד"ה 'וכל מאן דפגים' רעיא מהימנא). וכן יכול להיות גם 'פיסח' – אם פגם בהליכתו, או 'חרוּם' שהוא אדם שחוֹטמו שקוּע בין שתי עיניו – אם פגם בהריחו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'כי כל איש אשר בו מום') ואם האדם לא השתרש מאוד בחטאו אזי המוּמים לא פוגמים בו לגמרי אלא רק בחלקיוּת, כגון אם לא פגם לגמרי בעיניו אז רק מתבלבלת ראייתו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'או יש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד'). וזה מה שאמרו רבותינו על שמשון שכיון שהוא חטא בעיניו לפיכך לקה בעיניו. ועל אבשלום בנו של דוד המלך שכיון שחטא בשערוֹ לפיכך לקה בשערו. ועל אסא מלך יהודה שכיון שחטא ברגלו

לכן לקה ברגלו (ראה גמ' סוטה דף ט ע"ב- י ע"א) ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל).

אם לא ניתן המוּם באדם עוד בחייו, אזי הוא יכול להינתן בו בסוד הגלגול (עפ"י 'מגלה עמוקות' פרשת אמור ד"ה ואיש כי יתן מום בעמיתו. ראה 'תיקוני הזוהר' תיקון ע' דף קלז ע"ב ד"ה פימא דאטימא), כאשר תשוב נשמתו להתגלגל בעולם הזה אחרי פטירתו ואז הוא ילקה בחולי באחד מאבריו. לכן אם חלילה תינוק נולד כשהוא בעל מוּם, זהו סימן כי חטאה נשמתו בגלגול אחר ובאה עתה לתקן את חטאיה, כאשר עוונותיה חקוקים על עצמותיה ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל) על ידי המום באותו אבר שפגמה בו בתחילה ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יג ד"ה ובענין למה יצטרך). וה' יתברך עושה כך היות שהאדם חביב אצלו והוא מעדיף להעניש אותו בעולם הזה ואחר כך להוריש לו חיי עולם הבא ('ספר הליקוטים' להרמ"ד וואלי חלק א' בנושא 'האיברים של האדם' ד"ה ועוד דע כלל). כי אם האדם שפגם נכנס להיענש בגיהנום בעוד הוא פגום באיזה אבר, אז מתבטל מכל וכל האבר שהוא פגם בו, ואותו האדם יישאר 'בעל מום' כאשר יכנס אחר כך ל'גן עדן' ('ראשית חכמה' שער היראה פרק יג ד"ה ובענין

למה יצטרך).

כל אדם שהוא בעל מום בגופו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו'), הרי הוא היכר וסימן ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג) שבוודאי (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו') נפשו פגומה ובעלת 'מום' ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג, 'עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רע"ו, הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו') כי מום הגוף מורה על מום הנפש ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם) . וכך הסימנים בחוץ מעידים על מה שבפנים, בין אם העוון היה בגלגול זה ובא לו המוּם לאחר כמה שנים, ובין אם היה בו עוון בגלגול קודם (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'לא יחלל זרעו', 'אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר בגין' מהרמ"ק) עוד מזמן קדמון, ושעתה הכרת פניו ענתה בו והוא נולד יחד עם מומו ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'ר' יצחק אמר בגין' מהרמ"ק). כך שלמעשה אין מומים שבאים במקרה אלא הכל הוא בכוח גזירת ה', שנאמר " ִמי ָישוּם ִא ֵּלם אוֹ ֵּח ֵּרש אוֹ ִפ ֵּק ַח אוֹ ִע ֵּוּר ֲהל ֹא ָ ָֽא ֹנ ִכי ה'" (שמות ד, יא) (הרמ"ד וואלי שמות פרק ד על הפסוק 'מי שם פה לאדם') (ראה

מעשים על חסרונם של בעלי המומים בזוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'רבי אלעזר הוה', וב'תנא דבי אליהו' אליהו זוטא פרק כג אות ג ד"ה 'וזו היא השאלה').

~1~

הסטרא אחרא יוצר את המום שבאדם ושולט באותו המקום

ֵּשם הויה ברוך הוא לא שוכן היכן שיש פגם באדם (זוהר פרשת נשא דף קכג ע"ב ד"ה 'וכל מאן דפגים' רעיא מהימנא), וגם הקדושה של מעלה לא שורה במקום שפגום (זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה תא חזי קדשא) על ידי מוּם ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם) אלא רק במקום שהוא שלם (זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה ובגין כך לא שריא). כי צריך 'כלי שלם' כדי להשרות בו את הקדוּשה (עפ"י 'מדרש תלפיות' אות ג ענף 'גלגולים' בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מהחסד לאברהם). ודי בזה שאבר אחד מאברי האדם פגומים אזי הוא כבר נקרא 'בעל מוּם' ואין השכינה שורה בו ('דעת חכמה' לרב פוחוביצר זצ"ל פרק שני ד"ה ידיעה הד'). ואף שהקב"ה כן שורה אצל השפלים כפי שנאמר " ִכי ֹכה ָא ַמר ָרם ְו ִנ ָשא ֹש ֵּכן ַעד ְו ָקדוֹש ְשמוֹ ָמרוֹם ְו ָקדוֹש ֶא ְשכוֹן ְו ֶאת ַד ָכא וּ ְש ַפל רוּ ַח" (ישעיה נז, טו) הרי זה משום שאנשים אלו נחשבים ל'שלמים' ואין יותר שלם מהם. אבל לא נאמר בפסוק שהוא שוֹכן את " ִאיש ִע ֵּוּר אוֹ

ִפ ֵּס ַח אוֹ ָח ֻרם אוֹ ָשרוּ ַע" (ויקרא כא, יט) שהם מבעלי המוּמים (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה ואי תימא).

המום הוא פגם הדבק בעצמוּת הדבר ('מדרש תלפיות' למחבר 'שבט מוסר' אות ג' ענף 'גלגולים' בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מספר 'חסד לאברהם') שבא מחמת נפשו הפגומה של האדם באיזה עוון, אשר גרם להשראת הטומאה עליו ולעשות אותו 'בעל מוּם' ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה 'בר נש אחרא' ממהרח"ו). כי הכוח החיצון אוחז באותו האבר שעשה דבר שלא כרצון קונו, והוא מגלה ומפרסם את פגמו של אותו האדם על ידי (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'כי כל איש אשר בו מום') שמקלקל את אברו ומשחיתו (עפ"י הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'או איש אשר יהיה בו שבר רגל') לעשותו 'בעל מום' ('מאורי אור' פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין). ואז על האדם להבין כי עליו לעשות תשובה ולתקן את מה שחטא בזה בגלגול נשמתו הקודם

('ראשית חכמה' שער היראה פרק יג ד"ה ובענין למה יצטרך) או בגלגולו הנוכחי.

'המוּם' שבאדם מוֹרה כי נדבק בו הסטרא אחרא ('מאורי אור' פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין) ויש שליטה של 'הקליפה' עליו ('מדרש תלפיות' אות ג ענף גלגולים בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מהחסד לאברהם). לכן התיבה 'מום' יוצאת בגמטריא 'אלקים' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה 'אבל סוד הענין' מהאר"י ז"ל, 'מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שלג ד"ה שלא יכנוס) שהוא שם של 'דין' ('מצודת דוד' על טעמי המצוות להרדב"ז מצוה שלג ד"ה שלא יכנוס) הרומז ליניקת 'החיצונים' משם ('מאורי אור' פרשת שופטים ד"ה 'אבל סוד הענין' מהאר"י ז"ל), וזה מבריח את הקדוּשה מהאדם, לפי שאי אפשר לשתי 'צרוֹת' שיהיו יחד ושהן לא תברחנה זו מפני זו ('מדרש תלפיות' אות ג ענף גלגולים בענין הגלגול והקרבן ד"ה והענין' מספר 'חסד לאברהם'). מטעם זה ה' לא שורה אצל מי שיש לו ֶפה עקוםאושדיבורועקוםשנאמר"ְמֻעָוּתלֹאיוַּכל ִלְת ֹקן"(קהלתא,טו)('תיקוניהזוהר'תיקוןעדףקלבע"אד"הסוףסוףבכלמה)מחמתשכברשוֹלטהיצרהרע באבר הזה ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף קלז ע"ב ד"ה פימא דאטימא). וכן הוא אם עיניו עקומות, שגם זה סימן כי כבר שולט שם הס"מ ('תיקוני הזוהר' תיקון ע דף

קלז סוף ע"א וד"ה וכן עיינין עקימין).

לכןסמכההתורהאתפרשתהמומיםשבהנאמר" ָכל ִאיש ֲא ֶשרבוֹמוּם ִמֶזַרע ַא ֲה ֹרן ַה ֹכ ֵּהןלֹא ִיַגש ְל ַה ְקִריב ֶאת ִא ֵּשיה'מוּםבוֹ ֵּאת ֶל ֶחם ֱאלָֹהיולֹאִיַגשְלַהְקִריב:ֶלֶחם ֱאלָֹהיוִמָקְדֵּשיַהֳּקָדִשיםוִּמןַהֳּקָדִשיםיֹאֵּכל:ַאךְֶאלַהָפֹרֶכתלֹאָיבֹאְוֶאלַהִמְזֵּבַחלֹאִיַגשִכימוּםבוְֹולֹא ְי ַח ֵּלל ֶאת ִמ ְקָד ַשי ִכי ֲאִניה' ְמ ַקְד ָשם" (ויקראכא,כא–כג).אלפרשת"ְוִיָנְזרוּ ִמ ָקְד ֵּשי ְבֵּני ִי ְשָר ֵּאל" (ויקראכב,ב)שבהנאמר"ְו ֻט ְמ ָאתוֹ ָע ָליו" (ויקראכב, ג) כדי לרמוז שכל מום הוא רע ומוכרח שיהיה טומאתו עליו ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה עוד נראה דסמך) כי עניין 'המום' ו'הטומאה' אחד הוא ('רקנאטי' פרשת אמור ד"ה 'אמור אליהם לדרותיכם כל איש', 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שלג) ועל האדם ליזהר ולהישמר ממנו ('סמוכים לעד' למחבר 'שבט מוסר' פרשת אמור ד"ה עוד נראה דסמך). מטעם זה המלאך שנאבק עם יעקב אבינו פגע בירכו ועשה אותו בעל מום שנאמר " ַו ַי ְרא ִכי ל ֹא ָי ֹכל לוֹ ַו ִי ַגע ְב ַכף ְי ֵּרכוֹ ַו ֵּת ַקע ַכף ֶי ֶרךְ ַי ֲע ֹקב ְב ֵּה ָא ְבקוֹ ִעמוֹ" (בראשית לב, כו) כי המלאך חשב שעל היות יעקב בעל מום הוא לא יהיה יותר מרכבה לקדוּשה העליונה,

שאינה שורה אלא במקום תמים ושלם ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם). אך ה' ריפא אותו מצליעתו (רש"י בראשית לב, לב).

מטעםזהכאשרעמדוישראלבתחתיתהרסינינרפאואזכלבעליהמומיםשהיושם,כפישנאמר"ַויֹאֶמרה' ֶאל ֹמֶשה ֵּלךְ ֶאל ָהָעם ְוִקַדְשָתם ַהיוֹםוָּמָחרְוִכְבסוּ ִשְמלָֹתם:ְוָהיוְּנֹכִנים ַליוֹם ַהְשִליִשי ִכי ַביוֹם ַהְשִלִשי ֵּיֵּרדה' ְלֵּעיֵּני ָכל ָהָעם ַעל ַהר ִסיָני(שמותיט,י–יא),"ְלֵּעיֵּני ָכל ָה ָעם" – ללמד שלא היה אז בישראל סומא. וכשם שלא היה סומא כך גם לא היה בהם אילם ולא חיגר ולא שום אחד מבעלי המומים שבעולם (הרמ"ד וואלי שמות פרק יט על הפסוק 'והיו נכונים ליום השלישי' עפ"י חז"ל). כי על ידי גילוי אור הקדוּשה שהתפשטה בהם, מיד הסתלקה לה הסטרא אחרא שהיתה אוחזת באותם מקומות של המום בגופם, וממילא המום שלהם התרפא. גם משה רבינו התרפא אז מגמגום לשונו (הרמ"ד וואלי שמות פרק יט על הפסוק 'והיו נכונים ליום השלישי') רק שגמגומו לא היה חלילה מחמת מום של פגם גשמי בפה, אלא שלא היה לו חיבור מושלם בין הנשמה לגוף בעת צאתו לאויר העולם מחמת מעלת נשמתו הגבוהה ('גבורות ה" למהר"ל מפראג פרק שמונה ועשרים ד"ה והכאה הזאת שהוא מכה וד"ה ורמזו דבר זה). וכשנזדכך גופו על ידי התורה בהר סיני ונתעלה למדרגה רוחנית, אז היתה יכולה נשמתו להתחבר עם גופו באופן מושלם ('שם משמואל'

תחילת פרשת חקת שנת תרע ד"ה 'להבין מדוע נתאחרה') ובאה רפואה ללשונו ('דברים רבה' א, א).

לעתיד לבוא בעת שיגיע תחיית המתים יתעוררו ויקיצו ישראל מתוך העפר, ויעלו ויקומו כל אחד במוּמוֹ, כלומר בלבוּש הגוף אשר הם נפטרו עמו. כך שמי שנקבר חיגר יקום חיגר, ומי שנקבר סומא יקום סומא וכן הלאה. וזה על מנת שיזהו אותם בני האדם ולא יאמרו שאיש אחר קם עתה לתחיה. ואחר כך הקב"ה ירפא את גופותיהם (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה 'דבר אחר כד יתערון') על ידי " ֶׂש ֶׂמש ְצ ָד ָקה וּ ַמ ְר ֵּפא" (מלאכי ג, כ) ('מאמר העיתים' להרמ"ע מפאנו סוף סימן ב). ולא יהיה בהם עוד מומים כלל (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה אמר רבי יוסי). וזה משום שהנשמות אז יטוהרו ויתוקנו ב'כוּר האש' עד שיהיו בלי שום מום רוחני, ומשום כך גם הגופות שהם הלבוּשים שעליהם ניכרים פגמי הנשמה, יהיו אז בלי שום מום גשמי ('אור החמה' על זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה 'א"ר יוסי וגומר' מהרמ"ק), והם יימצאו שלמים לפני ה' יתברך (זוהר פרשת אמור דף צא

ע"א ד"ה דבר אחר כד יתערון) (להרחבה על עניין תחיית המתים ראה מאמרינו לפרשת האזינו – 'תחית המתים').

כל דבר פגום ובעל מום הוא חלקו של הסטרא אחרא
כל דבר שנפגם על ידי ישראל הוא חלקו של 'הנחש', לפי שהוא אינו רשאי להיות נהנה מענייני העולם הזה אלא רק מדברים שהם

פגומים (עפ"י 'גליא רזיא' לר' אברהם תלמיד האר"י ז"ל דף יא ע"א טור ב) והסטרא אחרא בעצמו נקרא בשם 'פגום' ('אור החמה' על זוהר פרשת אחרי מות דף נו ע"ב ד"ה 'תו פתחו ~2~

ואמרו' ממהרח"ו) ומשתמש בדברים שהם פגומים (עפ"י 'ילקוט ראובני' פרשת אמור פרק כא, יז ד"ה 'דבר אל אהרן' מהזוהר), כמו 'הסכין' הפגומה שלו שבאמצעותה הוא לוקח את נשמות בני האדם ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף נט ע"ב ד"ה ואלין דעובדייהו) שבחוץ לארץ ('שער החצר' לר' דוד בן שמעון סימן תקלז ד"ה ב' מענין), שסכין זו היא בחינת 'הס"מ אל אחר' ('תיקוני הזוהר' תיקון כא דף נט ע"ב ד"ה ואלין דעובדייהו. וראה 'זכר דוד' מאמר ראשון פרק ס"א דף קנה ד"ה 'עיין לקמן' שיש מי שרצה ללמוד מכך למול את התינוק דווקא בסכין פגומה כדי לבטל את כוחו של הס"מ על ידי סכין שהיא חלקו, על אף שלמעשה לא עושים כן). וגם החיצונים הקשורים לסטרא אחרא נקראים 'בעלי מוּם' ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין). מטעם זה נהגו לעשות את שש עשרה השפיכות של היין בליל פסח לתוך כלי שבוּר, כיון שהכלי הזה רומז אל 'הקליפה' ('משנת חסידים' לר' עמנואל חי ריקי בחלק 'מסכת סדר ליל פסח' פרק יא אות ב). וכן משום כך, מי שאוכל בכלים שהם שבורים הרי זה קשה לשכחה, לפי שהכלים השבורים רומזים לבחינת 'הקליפה' אשר השכחה היא ממנה ('כף החיים' לר' יעקב חיים סופר סימן ב אות ג. ראה

'מגיד מישרים' פרשת בהר בחוקותי אור ליום שבת כז לאייר סוף ד"ה ה' עמך וגו' הלא בענינא).

והנה כאשר יעקב אבינו שלח בהמות לעשו הרשע, הוא הטיל בהם מומים ('ספר הליקוטים' להאר"י ז"ל פרשת וישלח על הפסוק 'עזים מאתים ותישים') וגם חלקם כבר היו בעלי מומים כגון סוּמים ושבוּרים. לכן הוא היה צריך להביא אותם לשליחים בידו שנאמר " ַו ִי ַקח ִמן ַה ָבא ְב ָידוֹ ִמ ְנ ָחה ְל ֵּע ָשו ָא ִחיו" (בראשית לב, טו) ('חוט של חסד' למחבר שבט מוסר פרשת וישלח ד"ה ויקח מן הבא לידו). ומטעם זה כל התיבות בפסוק הראשון המוֹנה את הדורון ששלח יעקב לעשו, מסתיימות באות 'מ' סופית בלי שום תיבה אחרת המפסיקה ביניהן, על מנת לרמוז שכל בעלי החיים שם היו בעלי מומים, כפישנאמר"ִעִזיםָמאַתִיםוְּתָיִשיםֶעְשִריםְרֵּחִליםָמאַתִיםְוֵּאיִליםֶעְשִרים"(בראשיתלב,טו)(ראה'בעלהטורים'בראשיתלב,טו).וכןבפסוקהשניהמונה אתהדורוןשנשלחלעשו,מוזכריםבעליהחייםהטמאיםוהטהוריםיחדבערבוביהשנאמר"ְגַמִלים ֵּמיִניקוֹתוְּבֵּניֶהם ְשלִֹשים ָפרוֹת ַא ְר ָב ִעים וּ ָפ ִרים ֲע ָש ָרה ֲא ֹת ֹנת ֶע ְש ִרים ַו ְע ָי ִרם ֲע ָש ָרה" (בראשית לב, טז) ללמד שכמו שבעלי החיים הטמאים הם פסולים, כך היו גם בעלי החיים הכשרים פסולים משום שהיו בעלי מומים ('חסד לאברהם' מעין שני נהר מח ד"ה דע), שהם בחינת הטומאה ('חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי מעין שני נהר

מח ד"ה דע) ומשויכים לשרו הרוחני של עשו ('שפתי כהן על התורה' פרשת וישלח ד"ה ויצו את הראשון).

ומשום שהסטרא אחרא משתמש בדברים פגומים, לכן גם בלעם הרשע היה " ְש ֻתם ָה ָע ִין" (במדבר כד, ג) ('ילקוט ראובני' פרשת אמור פרק כא, יז ד"ה 'דבר אל אהרן' מהזוהר), כלומר שהיה בעל מום בעיניו (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם, 'שפתי כהן על התורה' פרשת בלק ד"ה וישא משלו), כאשר מומו התפצל לשנים, פגם אחד היה שהעין הראשונה שלו היתה סתומה באופן קבוע, והפגם השני שבעין האחרת הוא היה רואה עקום ולא ישר (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם). וכל זה היה הכנה וכלי ל'חיצוני' בעל עין הרע שישלוט בעינו, כי ראש לכל המומים הוא איש עיור לפי שהאיבר הראשי לכל המציאות הוא העיניים ('אור החמה' על זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה וחיזו דעינוי' מהרמ"ק). ועוד נוסף לכך בלעם היה חיגר באחד מרגליו (ראה גמ' סוטה דף י ע"א בשם ר' יוחנן) ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בפירוש 'עץ החיים' מצוה קעז ד"ה וע"ד האמת). ובמומי עיניו היה מתוקן בלעם לעשות כשפים שיצליחו בידו (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם). ומה שזכה בלעם שנחה עליו רוח הקודש שנאמר " ְנ ֻאם ֹש ֵּמ ַע ִא ְמ ֵּרי ֵּאל" (במדבר כד, ד) על אף שהיה 'בעל מום' ולא ראוי לכך – זה משום כבודם של ישראל על מנת שיברכם ('שפתי כהן על התורה' פרשת בלק ד"ה וישא משלו) (להרחבה

על מעשי העין הרע של בלעם ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'סכנת עין הרע'. וכן להרחבה על המכשף בלעם ראה מאמרינו לפרשת בלק – 'בלעם בן בעור').

המשלח את השעיר לעזאזל היה בעל מוּם לפי ששלח דורון לסטרא אחרא

וכך היה גם ביום הכפורים, שהכהן הגדול אשר עסק בעבודת היום היה צריך להיות שלם בלי שום פגם. שלם באבריו בלי שום מום, שלם בגופו ושלם באשתו, בכדי לקיים בו מה שנאמר " ֻכ ָלךְ ָי ָפה ַר ְע ָי ִתי וּמוּם ֵּאין ָבךְ" (שיר השירים ד, ז). וזה משום שהקרבן שהקריבו לה' הוא דורון אל המלך והיה צריך לשלוח אותו על ידי אדם שהוא 'שלם'. וזה היה ההיפך ממה שהיו שולחים לסטרא אחרא, שאת הדורון שלו שהוא 'השעיר לעזאזל' היו שולחים דווקא בידי איש שהיה פגוּם, כפי שנאמר " ְו ָס ַמךְ ַא ֲה ֹרן ֶאת ְש ֵּתי ָי ָדיו ַעל ר ֹאש ַה ָש ִעיר ַהַחיְוִהְתַוָדהָעָליוֶאתָכלֲעוֹֹנתְבֵּניִיְשָרֵּאלְוֶאתָכלִפְשֵּעיֶהםְלָכלַחטֹאָתםְוָנַתן ֹאָתםַעלרֹאשַהָשִעירְוִשַלחְבַידִאישִעִתיַהִמְדָָֽבָרה:ְוָנָשא

ַה ָשִעיר ָע ָליו ֶאת ָכל ֲעוֹֹנ ָתם ֶאל ֶאֶרץ ְגֵּזָרה ְו ִש ַלח ֶאת ַה ָשִעיר ַב ִמְד ָבר" (במדברטז,כא–כב) (זוהרפרשתאמורדףצע"אד"האלאאיתתאוד"הדקרבנאמנחה).

המשלח את השעיר לעזאזל היה נקרא בשם " ִאיש ִע ִתי" (במדבר טז, כא) על שהיה 'מזומן' (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא, זוהר פרשת אמור דף צ ע"א ד"ה אלא איתתא וד"ה דקרבנא מנחה, זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם) וראוי לשליחות זו (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) כפי שהיה 'רשוּם' בגופו על ידי המוּם (זוהר פרשת אמור דף צ ע"א ד"ה אלא איתתא וד"ה דקרבנא מנחה) שהיה לו בעיניו (זוהר פרשת פקודי דף רלז ע"א ד"ה תא חזי מבלעם), שהרי היה לו עין אחת גדולה מהעין השניה, גבות עיניו היו מכוסות בשערות רבות (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) עד שהיו שני עפעפיו דבקות זו בזו ('אור החמה' על זוהר אחרי מות דף סג ע"ב מהרמ"ק), עיניו היו בצבע כחול (זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) כאילו שנצבעו ('נצוצי אורות' להחיד"א על זוהר פרשת אחרי מות דף סג ע"ב אות ב), והוא לא היה יכול להסתכל ישר (זוהר אחרי מות דף סג ע"ב ד"ה אוף הכא) אלא היה מהפך עיניו ומסתכל בעקמימות ('אור החמה' על זוהר

אחרי מות דף סג ע"ב מהרמ"ק) (להרחבה על עניין השעיר המשתלח ראה מאמרינו ליום הכיפורים – 'שעיר המשתלח לעזאזל').

כהן בעל מום שעבד או נכנס למקדש הכניס טומאה במקום הקודש

התורה אסרה לכהן בעל מום לעבוד בבית המקדש, שנאמר " ָכל ִאיש ֲא ֶשר בוֹ מוּם ִמ ֶז ַרע ַא ֲה ֹרן ַה ֹכ ֵּהן ל ֹא ִי ַגש ְל ַה ְק ִריב ֶאת ִא ֵּשי ה' מוּם בוֹ ֵּאתֶלֶחם ֱאלָֹהיולֹאִיַגשְלַהְקִריב:ֶלֶחם ֱאלָֹהיוִמָקְדֵּשיַהֳּקָדִשיםוִּמןַהֳּקָדִשיםיֹאֵּכל:ַאךְֶאלַהָפֹרֶכתלֹאָיבֹאְוֶאלַהִמְזֵּבַחלֹאִיַגשִכימוּם בוֹ ְולֹא ְי ַח ֵּלל ֶאת ִמ ְק ָד ַשי ִכי ֲא ִני ה' ְמ ַק ְד ָשם" (ויקרא כא, כא – כג) ואיסור זה הוא מחמת פגמו הגופני אשר מעיד עליו (זוהר פרשת אמור דף צ ע"ב ד"ה איש מזרעך) שהוא פגום גם בנשמה מחמת איזה עוון (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל זרעו') שפגם הגוף מעיד על פגם הנפש ('נזר הקודש' על בראשית רבה פרשה עח, א דף שפז ע"ב ד"ה אמנם). על כן הכהן הזה מאוּס לעבודת הגבוה ואינו מן הדין שיקרב להקריב את הקרבנות על גבי המזבח (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל זרעו'), ואפילו לא להיכנס להיכל ולמזבח שנאמר " ֶאל ַה ָפ ֹר ֶכת ל ֹא ָיב ֹא" (ויקרא כא, כג) ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג). וכאשר כהן היה מרגיש את חסרונו מחמת המוּם אשר בגופו, הוא היה משתדל להשלים את חסרון הנפש שלו ולתקן את

~3~

עצמו ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסג).

כהן בעל מום לא עובד במקדש, בין אם המום שלו הוא מום קבוע ובין אם הוא מום שעובר ('טעמי המצות' לרבינו מנחם הבבלי מצוות לא תעשה מצוה קסב) כל עוד שלא עבר פגמו (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'אך אל הפרכת'). ואסור לו אפילו לסייע ולהושיט לכהן אחר ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רע"ו), לפי שכל מום שנמצא בו הוא רע, ואין לבוא עם הרע הזה להקריב לפני המלך (הרמ"ד וואלי פרשת ויקרא פרק ו על הפסוק 'כל זכר בבני אהרן'). ואם בכל אופן הכהן נכנס או מקריב (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'אך אל הפרכת') אזי הוא נותן כוח ואחיזה לטומאה במקדש ('עיר מקלט' על טעמי המצוות פרשת אמור מצוה רע"ו) ופוגם במקום הקודש ובקודשים שקדושתו יתברך שורה עליהם, וגורם להם פגם על ידי מומו, ומסלק משם את

הקדושה אשר אינה מתיישבת במקום הטומאה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'אך אל הפרכת').

הכהן העובד במקדש צריך להיות שלם יותר מכל ישראל ושלא יראה בו פגם, כפי שצווּ " ִאיש ִמ ַזְר ֲעךָ ְל ֹד ֹר ָתם ֲא ֶשר ִי ְה ֶיה בוֹ מוּם לֹא ִיְקַרב ְלַהְקִריב ֶלֶחם ֱאלָֹהיו"(ויקראכא,יז)(זוהרפרשתאמורדףצאע"אד"הובגיניכך).וזהמהשהוכיחה'יתברךבזמןביתהמקדשהשניכאשרישראל היוממניםכהניםפגומיםלעבודתהמקדש,שנאמר"ְוִכיַתִגשוּןִעֵּוּרִלְזֹבַחֵּאיןָרעְוִכיַתִגישוִּפֵּסַחְוֹחֶלהֵּאיןָרעַהְקִריֵּבהוָּנאְלֶפָחֶתךָ ֲה ִי ְר ְצךָ אוֹ ֲה ִי ָשא ָפ ֶניךָ ָא ַמר ה' ְצ ָבאוֹת" (מלאכי א, ח),לפי שהיו ישראל אומרים " ֵּאין ָרע" בכך שבעל מום כמו " ִע ֵּוּר" או " ִפ ֵּס ַח" יקריב, שהרי מה אכפת לקב"ה מי מקריב את קרבנו?! ועל זה ענה להם ה' " ַה ְק ִרי ֵּבהוּ ָנא ְל ֶפ ָח ֶתךָ ֲה ִי ְר ְצךָ אוֹ ֲה ִי ָשא ָפ ֶניךָ" כלומר "אם הייתם מקריבים לפני מלך בשר ודם דורון על ידי אדם פגום, וכי הוא היה מקבל מכם את הדורון?! כל שכן כאשר אתם מקריבים לפני על ידי אדם פגום אזי הקרבן שלכם נמסר לסטרא אחרא, כי אדם שהוא פגום ובעל מום הרי הוא פגום בכל עבודתו" (זוהר פרשת אמור דף צא ע"א ד"ה סופיה

דקרא מה).

הפגם שיש לכהן שעובד במקדש מטיל פגם בעבודה עצמה (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל את מקדשי'), כי הוא מכניס כוחות טומאה בהיכל קודש. על כן עונשו שהוא נכרת מדה כנגד מדה ('רקנאטי' פרשת אמור ד"ה אמור אליהם לדרותיכם, 'מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שלג ד"ה שלא יכנוס). ובפרט הכהן הגדול שמשוּח בשמן המשחה צריך להקפיד על כך, שיהיה בלי שום חסרון בראשו או בבגדו ושלם בכל ללא שום פגם ומום (זוהר פרשת שמיני דף לח ע"ב ד"ה תא חזי כל חדוותא). זה הטעם שהכהונה הגדולה נמסרה בתחילה לשם בן נח לפי שהוא היה " ָש ֵּלם" מכל מום, כפי שנאמר עליו "וּ ַמ ְל ִכי ֶצ ֶדק ֶמ ֶלךְ ָש ֵּלם הוֹ ִציא ֶל ֶחם ָו ָי ִין ְוהוּא ֹכ ֵּהן ְל ֵּאל ֶע ְליוֹן" (בראשית יד, יח) ('ילקוט שמעוני' ספר נחום רמז תקסא ד"ה אם שלמים וכן רבים). לכן לאחר שמשה רבינו הצטווה על ידי הקב"ה על מומי הכהנים, הוא מיד הזהיר את אהרן ובניו שימנו בית דין וישגיחו על הדבר הזה ולא יעלימו את עיניהם ממנו, כפי שנראה מסמיכות הציווי של ה' לאזהרתו של משה רבינו " ַאךְ ֶאל ַה ָפ ֹר ֶכת לֹא ָיבֹא ְו ֶאל ַה ִמ ְז ֵּב ַח לֹא ִי ַגש ִכי מוּם בוֹ ְולֹא ְי ַח ֵּלל ֶאת ִמ ְק ָד ַשי ִכי ֲא ִני ה' ְמ ַק ְד ָשם: ַו ְי ַד ֵּבר ֹמ ֶשה ֶאל ַא ֲה ֹרן ְו ֶאל ָב ָניו ְו ֶאל ָכל ְב ֵּני ִי ְש ָר ֵּאל" (ויקרא כא, כג – כד) (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ולא יחלל

את מקדשי').

המקריב בהמה בעלת מום במקדש מחזק את 'החיצונים'

מומי בהמות ה ֹקדשים במקדש הוא עניין אחד עם מומי הכהנים, כי לא עולה לרצון 'בעל מום' לא בעובד ולא בעבודה שבמקדש ('מצודת דוד' להרדב"ז מצוה שמב). ואם יש מומים בבעלי החיים המוקרבים אזי נאחזים בהם 'דינים קשים' מכוח המום, ונמצא קלקול במקום תיקון (הרמ"ד וואלי שמות פרק כט על הפסוק 'את הכבש האחד'). ועל ידי שמקריבים שור או שה שיש בו מום אז 'החיצונים' נאחזים בקדושה, ועל זה נאמר "לֹא ִתְזַבחלה' ֱאלֶֹהיךָשוֹר ָוֶשה ֲאֶשר ִיְהֶיהבוֹמוּם ֹכל ָדָבר ָרע ִכיתוֲֹעַבתה' ֱאלֶֹהיךָהוּא" (דבריםיז,א),"ִכיתוֲֹעַבתה' ֱאלֶֹׂהיךָהוּא"– הכוונה הוא לחיצונים שנקראים 'בעלי מום', אשר נאחזים בקדושה כאשר מוקרבת בהמה שהיא בעלת מום ('מאורי אור' לר' מאיר ביקייאם פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין), ולשון 'תועבה' בפסוק נאמרה דווקא על פעולת ההקרבה של בעל המום, אך לא על אכילתו שאז הוא לא נקרא בשם

'תועבה' ('מאורי אור' פרשת שופטים ד"ה אבל סוד הענין).

כל מום הוא מצד הרע גם אם הוא נמצא בבהמות ה ֹקדשים. לכן המוּם שבהם נקרא בשם " ָרע" שנאמר " ְו ִכי ִי ְה ֶיה בוֹ מוּם ִפ ֵּס ַח אוֹ ִע ֵּוּר ֹכלמוּםָרעלֹאִתְזָבֶחנוּלה' ֱאלֶֹהיךָ"(דבריםטו,כא),והואהגורםלחוסרשלמותםולרוחהטומאהשנקשרתבהםמחמתמוּמם.מטעםזה גםהקרבנותבעלימומיםשמביאיםהגויםאסוריםלהקרבהעלגביהמזבחשנאמר"וִּמַידֶבןֵּנָכרלֹאַתְקִריבוֶּאתֶלֶחםֱאלֵֹּהיֶכםִמָכל ֵּא ֶלה ִכי ָמ ְש ָח ָתם ָב ֶהם מוּם ָבם ל ֹא ֵּי ָרצוּ ָל ֶכם" (ויקרא כב, כה) (ראה רש"י ויקרא כב, כה) (הרמ"ד וואלי ויקרא פרק כא על הפסוק 'ובארצכם לא תעשו'). והתורה מנתה במפורש את אותם סימנים מפורסמים לכך ש'רוח הטומאה' של כוח החיצון אכן נקשרה בבהמות שנאמר " ְו ִאיש ִכי ַי ְק ִריב ֶז ַבח ְשָלִמיםלה' ְלַפֵּלא ֶנֶדראוֹ ִלְנָדָבה ַבָבָקראוֹ ַבצֹאן ָתִמים ִיְהֶיה ְלָרצוֹן ָכלמוּםלֹא ִיְהֶיהבוֹ: ַעֶוֶּרתאוֹ ָשבוּראוֹ ָחרוּץאוֹ ַיֶבֶלתאוֹ ָגָרבאוֹ

ַיֶלֶפתלֹא ַתְקִריבוּ ֵּאֶלהלה'"(ויקראכב,כא–כב)(הרמ"דוואליויקראפרקכאעלהפסוק'עורתאושבור').

קיומו של מום בבהמה הוא סימן שכבר יש בה צד אחיזה של 'החיצונים', לכן אם יביאו חלילה קרבן בעל מום אז אדרבא יהיה תוספת כוח לחיצונים כי 'מצא מין את מינו' ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה וע"פ סודן של דברים), ואז החיצונים ייהנו בכל מעשה ומעשה שייעשה בקרבן הזה ('מצודת דוד' על טעמי המצות להרדב"ז מצוה שמב) דבר שהוא היפך הכוונה לבטל את כוחם ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה וע"פ סודן של דברים). ועוד כאשר אדם חוטא הוא נעשה 'חסר איבר' ברוחניות אותו האיבר הגשמי שפגם בו, ועל ידי הקרבן שמקריב הוא משלים את האבר הזה. אך אם הקרבן ההוא יהיה בעל מוּם גשמי אז אדרבא הוא נעשה לו מזכרת עוון על אשר חטא על הנפש, במה שהקרבן עצמו הוא בעל מום. לכן התורה ציוותה שהקרבנות צריכים להיות

תמימים מכל מום ('עץ החיים ואשל אברהם' על טעמי המצוות בחלק 'אשל אברהם' לר' אברהם טובייאנה מצוה קעז ד"ה הבט וראה) גם במקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.