פרשת תרומה – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“דבר אל בני ישראל וייקחו לי תרומה” (כה, ב)
“וייקחו לי תרומה – לי, לשמי” (רש”י). 
ולכאורה, צריך להבין: איך שייך לבקש שכל עם ישראל ייתנו תרומה לשם השם? הרי לא כולם בדרגת קיום ‘לשמה’. 
מבאר בספר ‘שערי שמחה’: “דבר אל בני ישראל”, אומר הקב”ה למשה רבנו אם תסביר לבני ישראל שאני רוצה להשרות את שכינתי בתוכם, ולכל אחד תסביר זאת בצורה שהוא יבין – “וייקחו לי תרומה”, לא תצטרך אפילו לבקש מהם את התרומה, אלא הם ייתנו זאת מעצמם. תרומה כזאת, היא בוודאי ‘לשמי’… 
“מאת כל איש אשר ידבנו לבו” (כה, ב)
אחד הצדיקים שבזבז ממון רב לצדקה, נשאל: והרי אמרו חז”ל ‘המבזבז (לצדקה) אל יבזבז יותר מחומש’. והיאך רבנו נותן הרבה יותר מסכום זה לעניים? 
“צודקים אתם”, השיב הצדיק. “אכן כשאגיע לשמים ייתכן ואקבל גיהינום על שעברתי על דברי חז”ל. אולם מה אעשה ואינני יכול לראות בצערם של עניים. מוטב לי להיענש בעולם הבא ולא לראות בצערן של ישראל בעולם הזה”… 
“אמתיים וחצי אורכו” (כה, י)
כתב בספר ‘שם משמואל’: ישרא”ל נוטריקון י’ש ש’ישים ר’יבוא א’ותיות ל’תורה. כל יהודי הוא אות מן התורה. כשם שספר תורה חסר אות פסול הוא, כך אם מוציאים סוג של יהודים מכלל ישראל – התורה אינה שלמה…
לפי דבריו נראה לרמז: הארון היה הכלי לספר התורה. בעלי המוסר מצאו במידות הארון השבורות – אמתיים וחצי ואמה וחצי – רמז לתיקון המידות. הדבר בא ללמדנו שאת השבירה והתיקון צריכים אנו לעשות על עצמנו, ואילו את הזולת צריכים אנו לייקר כאילו הוא אות בספר תורה, אות שבלעדיה הספר אינו כשר…

“והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה… ופניהם איש אל אחיו” (כה, כ)
יש יהודים שעסוקים בחסד עם הבריות והוא הערך הנעלה בחייהם. ויש יהודים שמנסים להתדבק בקונם ככל הניתן ופורשים מחברת הבריות. 
אולם הדרך הנכונה להתעלות היא “והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה”, לשאוף לעלות במעלות הסולם העולה בעבודת הבורא, אולם בד בבד להקפיד “ופניהם איש אל אחיו”, לא להתעלם מצורכי הזולת.  
“ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד” (כה, ל) 
מהם פניו של הלחם, שנקרא ‘לחם פנים’? 
היה אומר הרה”ק רבי משה לייב מסאסוב: יהודי שעל שולחנו מונח תמיד לחם בשפע עבור האורחים שיגיעו, עליו נדרש הפסוק “ונתת על השולחן לחם פנים”, שכן ללחם זה יש ‘פנים’ והצדקה להתקיים, שכן הוא “לפני תמיד”, מוכן ומזומן לגמול חסד עם הנצרכים והרעבים… 

מבית ומחוץ תצפנו (כה’ לא’)

בפרשתנו אומרת התורה על ארון העדות שצריך הוא להיות עשוי מעץ ומצפים אותו מבפנים ומבחוץ בזהב. “ועשית ארון עצי שטים… מבית ומחוץ תצפנו”. דורשת על כך הגמרא במסכת יומא (דף עב): “כל תלמיד חכם שאין תוכו כְּבָרוֹ (בָּר = חוץ) אינו תלמיד חכם”. 
יש להבין: מדוע בעצם הוגדר האדם שמראה עצמו כלפי חוץ צדיק יותר מאשר הוא כלפי פנים, כ”תלמיד חכם שאין תוכו כברו”, היו צריכים לקרוא לו “אדם שמראה עצמו כתלמיד חכם ואינו כזה – אינו תלמיד חכם”.
שאלה נוספת: כיון שהארון היה עשוי עץ בבסיסו ומחופה בזהב מבפנים ובחוץ, אין לך שקר גדול מזה. מכאן מצאו חז”ל לנכון ללמוד כלפי אדם שיהיה תוכו כברו?! 
שאלה שלישית: אם כבר רוצים דוגמה מצוינת ל’תוכו כברו’, היו צריכים ללמוד זאת מן המנורה שעשויה מקשה זהב טהור.
לפני שנשוב לענות על שאלות אלו, נביא סיפור יהודי שנון וקצר שאירע אצל הרה”ק רבי שמחה בונם מפשיסחה, וכך היה המעשה:
יהודי מהעיר פשיסחא נהג לשבת מדי יום בבית המדרש ולקרוא את כל ספר התהילים. כך היה מנהגו שנים רבות, אולם לאחר שסיים לקרוא את ספר התהלים היה יוצא מבית המדרש לעיסוקיו, ושם – כך סיפרו הבריות – לא התנהג האיש בצורה הראויה ליהודי. 
כשהגיעו השמועות אל רבי שמחה בונם מפשיסחא, נענה הרבי בחיוך ובסרקזם: באמצעו של ספר תהילים (מזמור עו) מופיע הפסוק “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו”. ואם אחרי מחצית ספר התהלים ניתן ל”כזב” לקב”ה כביכול, שערו בנפשכם כיצד ניתן לנהוג אחרי ספר תהילים שלם…
כעת נתרץ את כל הקושיות בהסבר אחד וקצר: תלמיד חכם במהותו הינו עץ פשוט. מתנהג בפשטות ובענווה.
אך כלפי הסובב נדרש הוא להתנהג כ’זהב טהור’ באצילות ונכבדות. ולא רק כלפי הסובב זקוק הוא לנהוג כך, אלא גם כלפי עצמו, בתוכו, נדרש הוא לחוש גם בחדרי חדרים שזהב טהור הוא ולנהוג בהתאם.
כל זאת, בשעה שהוא חש שמהותו היא “עץ”…
זוהי מלאכה קשה שבמקדש, להיות שפל במהות, להרגיש זהב כלפי חוץ ופנים, ולא לעבור את הגבול הדק של להישאר תחושת עץ…
זה מה שאמרו חז”ל בלשונם הזהב שדווקא מארון הברית ניתן ללמוד זאת: תלמיד חכם שלמד תורה הנתונה בארון, ובשל כך נתעלה במדרגתו, אך אין “תוכו”, תחושתו האישית כלפי עצמו כשהוא לבד, “כברו”, התנהגותו כאשר מצוי הוא בחברת בני האדם ושם שומר הוא על נימוסיו ודרכיו – “אינו תלמיד חכם”.
כי אכן לומד הוא תורה, יודע שהוא שבסיסו עשוי עץ פשוט ואין לו במה להתגאות. אבל אינו יודע לדרוש מעצמו להתנהג גם בחדרי חדרים כשהוא לבדו כפי שמתנהג הוא בחוצות העיר – באותה מידה ובלי שינוי – עדיין אין זה נקרא שהגיע הוא למדרגת תלמיד חכם.
ולכאורה, מכל יהודי נדרש ללמוד זאת אף על פי שאינו תלמיד חכם. לראות ולהשתדל שמעשיו יהיו אמיתיים בינו לבין עצמו כפי שנוהג הוא ברבים. ולא כאותו יהודי שסיים ספר תהלים בבית המדרש והתנהג שלא כהוגן ברחוב העיר.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך