בפרשתנו, יעקב מברך את בניו.
"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם. בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי, כי באפם הרגו איש, וברצונם עיקרו שור, ארור אפם כי עז, ואברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל." (בראשית מט, ה).
שמעון ולוי מוצגים איפוא באור לא מחמיא. חמומי מוח. אימפולסיביים. כעסו של יעקב על מעשה הטבח בשכם, עדיין עומד בעינו. "עכרתם אותי להבאישני בישב הארץ". שמעון ולוי, שנקמו את אונס דינה אחותם והרגו את תושבי שכם הצטדקו "הכזונה יעשה את אחותנו" (לד, ל – לא).
נראה כי בזה תם הויכוח, אולם יעקב עדיין מקפיד על שמעון ולוי ומקלל אותם אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.
הויכוח עודנו לא מוכרע, וממשיך להדהד בדברי חז"ל. נתון לפרשנות רבותינו הראשונים. הרמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם ט, יד מצדד בשמעון ולוי. תושבי שכם היו שותפים לפשע בכך שלא הצילו את הנערה ולא המידו את שכם לדין למרות שידעו על הנעשה, ולכן חייבים לחלוק את עונש המוות עם שכם. הרמב"ן חולק על כך, לדעתו, עקרון הערבות ההדדית שייך רק לחברה היהודית. הויכוח אינו תם שם ונמשך בקרב חוקרי המקרא כאשר אלו מצדדים במעשה האחים ואלו ביעקב.
התמיהה מתעוררת כאשר אנו שומעים את דברי התוכחה של יעקב לשמעון ולוי "עכרתם אותי, להבאישני ביושב הארץ". לא "זה לא מוסרי" הרגתם חפים מפשע" אנו שומעים כאן שיקול אינטרסנטי לחלוטין. "עכרתם אותי להבישאני" האם על זה הכעס הגדול, מ"ואני מתי מספר (מועטים), ונאספו עלי והיכוני, ונשמדתי אני וביתי." ודאי שלא. כאשר מתבוננים היטב בדמותו של יעקב, אנו מגלים איש למוד מלחמות, החל ממלחמתו בשרו של עשיו "כי שרית (התמודדת) עם אלוהים ועם אנשים ותוכל", עבור דרך מלחמותיו הרבות עם מלכי כנען, מלחמות בהם ניצח. ואפילו את העיר שכם עצמה, "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב).
הגמרא במסכת ברכות דנה האם יש להתגרות ברשעים (ז, ב). "והאמר ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר יחילו דרכיו בכל עת. ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר מרום משפטיך מנגדו. ולא עוד אלא שרואה בצריו שנאמר כל צורריו יפיח בהם". אם השעה משחקת לרשע ומזלו מאיר לו פנים, אין זה אלא כי זהו רצונו של הקב"ה. לכאורה אינו מובן, אם מצוה להתגרות ברשע מה ההבדל בין השעה משחקת לאין השעה משחקת, -מצוה! ואם זו אינה מצוה, איזה היתר יש להתגרות ברשע.
התשובה היא, בהכרח, כאשר השעה אינה משחקת, זו מצווה. כאשר אין "עכרתם אותי להבישאני", אז זו מצווה. יעקב אבינו סבר, כי התורה לא מקדשת סיכונים. כאשר השעה משחקת לרשע, רצון שמיים הוא שלא תלך נגד הזרם. אל לך להיות דון קישוט ותלחם לבדך את מלחמותיו של אלוקים, כאשר על הדרך אתה מקים עליך מאורת פתנים שלמה. על האדם לפעול בדרך הארץ ובהתאם לנימוסיה. לא לטול יוזמה עצמאית, ולצאת לפעולות לוחמה ונקם על דעתו ואחריותו. רק כאשר המהלך הוא מתבקש, היות ואין שום סיכון, מאחר והשעה אינה משחקת לרשע, ואין "עכרתם אותי להבישאני", רק אז, צא להלחם.
שמעון ולוי לעומת זאת, סברו, כי לכל אדם תפקיד שונה ומטרה שונה, ומכל אחד מצופה כי יגיע להישגים שונים. ולכן, אדם שרואה דבר שבעיניו נתפס כשחיתות מוסרית חמורה, עליו לצאת ולהיות לוחם צדק. הגם כי רוב הציבור שוקט על שמריו בעניין, עליך מוטל מה שלא מוטל עליהם. בך נתן הקב"ה את יצר הלחימה שאינו מתפשר. יתכן כי הקב"ה האיר את עיניו של בן אדם אחד בלבד ופקח אותם כדי שהוא יוכל להבחין בעוול, או במעשה לא מוסרי. ויתכן ונוצר מצב שהוא היחיד שיודע שיש להלחם. שמעון ולוי סברו, כי על האדם לקבל החלטות באופן עצמאי, "נון קונפורמיסט", ללכת בניגוד לזרם, לממסד, לחשיבה המקובלת.
"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"
זו לאו דוקא קללה. צאצאיהם של שמעון ולוי לעולם לא יהיו קהילה מגובשת, הם אינם יכולים לשאת אופי של 'כלל' אלא של 'יחידים'. כל אחד מהם, נושא תפקיד ושליחות לכשלעצמו, נכון ונחוש, להלחם בציפורניו למענה.
שנים אחר כן, בחטא העגל, "האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו" (דברים לג ט). שבט לוי המשיכו לעמוד על המשמר גם כנגד הקהילה המשפחה והחברים הכי קרובים, כי שליחותם קודמת ל'כלל'. הם נלחמים ללא שיקולי רווח ותועלת. רק – נלחמים.
כל אדם, מכיר את תכונותיו, מאוויו, שאיפותיו ורצונותיו. עליו לדעת כי מה שקיים בו, קיים רק בו ולא באף אחד אחר. הקב"ה ברא בכל יצור תכונות אחרות המותאמות למילוי תפקידו הנדרש ממנו.
היהדות, בשונה מאומות העולם, מקדשת את חייו של הפרט על פני הכלל, היות והיהדות יודעת כי לכל פרט יעוד שונה, כמו בתצרף אשר לעולם לא יהיה מושלם בלא כל חלקיו. אומות העולם מקדשים את הציבוריות והחברה על חשבון חיי הפרט. הם מאמינים כי החברה תגרום להם לחיות בצורה נוחה ומסודרת, ועל כן מבקרים הם את המשך הנוחיות.
ביהדות, המבוססת על מערכת ערכים אלוקית, חייו של הפרט מקודשים ואין לגעת בהם גם לא למען הכלל. אדרבא, החברה נועדה לשרת את היחיד, לא היחיד את החברה. ממילא מובן, שכאשר אדם רואה אי צדק מוסרי, הוא אינו ממהר לבדוק את מעשי החברה הכללית, אלא פועל כפי ראות עיניו. אדם הנתלה בחברה כצידוק לעוול מוסרי עלול להדרדר במהרה לשפלות מוסרית, כיון שאינו נושא על כתפיו שום אחריות.
הנאצים ימ"ש, לא נולדו מפלצות. פסיכולוגים שנתחו את התנהלות החברה הנאצית, הסיקו כי ההתנהלות הייתה רובוטית להחריד. הם עשו מה שהחברה דרשה מהם. חשים כי מכונת החברה המשומנת מחפה על מעשי הזוועה שביצעו.
בחז"ל מסופר כי בבניית מגדל בבל, מתו אנשים רבים. לא היה להם זמן לדאוג לבטיחות הפועלים. הם רק רצו להספיק לבנות עוד קומה במגדל. למען החברה.
בעם היהודי, כל יחיד הוא עולם ומלואו. "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד ה). נשמע יומרני. אך לא. משא היחיד, הוא כה כבד משקל והרה גורל, עד כי העולם לא יוכל לשרוד בלעדיו.
1 תגובה
שים לב, כי חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, בשבילי היינו – בעבורי.
היינו כל אדם צריך לחשוב שבשבילו נברא העולם, דהיינו כי כל מטרת הסובבים אותו היא בשבילו, ואם ירחק מן הסובבים אותו לא יקויים בזה בשבילי נברא עולם.
ולשם כך נצרכים אנו כל איש מישראל לאחדות בין כל שכבות העם, איש איש באשר הוא. כל אחד לפי דרגתו הרוחנית. כי רק יחד נוכל להשלים זה את זה.
יחד שבטי ישראל – אחדות זו היא מסמלת על מלכות ה' בעולם, אך לא כאן המקום להאריך.