הנהייה אחר מותרות גוררת נזקים חברתיים כמעט בלתי הפיכים והופכת את האדם לעצוב, נתמך וחסר מעוף.
האנושות מדוכדכת. ייאוש מדכא, הן בתחום הרוחני והן בתחום החומרי. פריעת מוסר, אדישות, אוזלת יד, מצוקה והתאבדות – אלו הן התופעות שתקופתנו "נתברכה" בהן. בעתיד יציין ההיסטוריון את תקופתנו כתקופת "היחיד האומלל", שכן קשה למצוא אדם מאושר באמת. במבוך התוהו ובוהו של החיים בימינו, קשה מאד למצוא סיפוק ונחת.
צומחת ועולה תופעת המותרות, הכובשת את ההמונים הסוגדים בהתלהבות לאלילי הזמן. רצונו של היחיד משועבד וקשור באלפי נימים לנורמה החברתית הלהוטה והנוהרת אחר המותרות. נעלם הייחוד שבאדם. כמו במטה קסמים נמשך היחיד אחר זרם פסיכוזת ההמונים.
מובן מאליו, שכיוון חיים זה מביא לתוצאות עגומות מאד. גם אדם שקול בדעתו, אדם השואף בכל לבו לכלכל את מעשיו ואת צעדיו בתבונה – נסחף בלא יודעין אחר סערות הזמן, מתוך תקוה שהחברה האכזרית לא תעניש אותו ביחס של בוז וזלזול, כדרך שהיא מענישה את אלו המעיזים להמרות את פיה, ולנהוג בניגוד לכלליה המקובלים.
אנו רואים בעליל כי תופעת חיי המותרות אינה נובעת מאורח חיים מאושר. המותרות הן פרי של מאבקי-חיים. כמו ריקוד של נידונים למוות מרקדת האנושות סביב מזבח המותרות לצלילי הסיסמה הטרגית: "אכול ושחק, כי מחר נמות". די להתבונן במבט שטחי על החיים, כדי להגיע למסקנה שהרדיפה אחר המותרות שוללת מהאדם את האושר, וגורמת לו סבל וחוסר שביעות רצון. המותרות והשפע דוחפים להיווצרות הבדלי מעמדות קיצוניים ולשנאה בין המעמדות השונים, הן בחיים הסוציאליים והן בחיים הציבוריים. גם בחייו של היחיד, תופעת המותרות גורמת לדאגה רבה, וכבר שגור הוא הביטוי: "מרבה מותרות – מרבה דאגה".
גם בחיי הנישואין ניתן לראות את המותרות כגורם שהחליף את האהבה ההדדית. ניתן לפגוש ברחוב אנשים שעל פניהם נסוך "צער העולם". כאשר מתעניינים לדעת מהי הסיבה לקדרות זו, מתברר, שחסרים להם בגדים אופנתיים, מכונית חדשה וכדו'. חיסרון זה גורם להם חוסר נוחות בחברה ונובעים ממנו צער וכאב לב. לעתים קרובות רואים גם אנשים המכניעים את ה"אני" שלהם או מחניקים אותו לגמרי, לנוכח מוסכמה כלשהי של החברה. המותרות מטביעות באדם חותם עבדות. ה"אני" שלו נעשה משותק, אין בו רצון עצמי והוא נוהה אחר מוסכמות חברתיות. האדם איבד את ערכו העצמי, את התחושה כי הוא, בחייו הייחודיים, נברא בעולם כדי למלא תפקיד נעלה. במקום לומר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי", אומר האדם בן ימינו: "לא נבראתי אלא בשביל העולם". הוא בבחינת עבד שאין לו רצון או העזה לצאת במחאה כלשהי נגד המוסכמות הכוזבות של החברה.
רק שינוי דרך בכוחו להביא לאושר הנכסף!
בעולם הדמוקרטי אין ערכים קבועים המסורים מראש מדור לדור. כל אדם קובע לעצמו את ערכיו שלו. לכן, לא ניתן לצוות אדם: ‘עשה כך!’ וכי מדוע ישמע בקולך?
מגילת העצמאות המהווה את ה’אני מאמין’ של מייסדי המדינה, אפיינה את מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית גם יחד.
בחוק ‘כבוד האדם וחירותו’, שנחקק ב-1992, נקבע: חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
בסוף שנות ה-70, החלה להישמע הטענה, שלפיה אין הדמוקרטיה והיהדות יכולות לצעוד יד ביד. נוגדות הן.
דרישת רוב אזרחי המדינה כי מדינתם תהיה חברה במשפחה הדמוקרטית המערבית, עלתה על כל הערכים האחרים. כל דרישה לייחודיות האומה לא היתה מקובלת עליהם. לדעתם, הגיעה העת שבה יפסיק העם היהודי להיות מיוחד, הן בעיני עצמו והן בעיני העולם כולו, ויהיה ככל האומות.
ייחודיות כלשהי מוסכמת מבחינתם, אך רק בתחומים שבין אדם למקום. בכל הנוגע לתחום החברתי – הן במישור חיי הפרט והן במישור הציבורי – העקרונות המדריכים את החברה הדמוקרטית הכללית, טובים גם למדינת ישראל.
במשך כל הדורות האמין העם היהודי ביתרונו הרוחני. הוא ראה עצמו כעם סגולה אשר “לבדד יישב ובגויים לא יתחשב”. אמונה זו נסכה בו כוחות על ותקווה להמשיך להתקיים ולהאמין בעתיד טוב יותר.
האמנציפציה ניתצה את חומות הגאווה הייחודית של העם. האידיאלים של המהפכה הצרפתית ותקומתה של האומה האמריקנית החלו לקעקע את יסודות האמונה התמימה ביתרון הרוחני. מושגים כמו: חירות, שוויון, אחווה ושאיפת אושר, התקבלו כמנצחים ואהובים יותר מכל תורה ייחודית.
כך איבדו יהודים רבים את משענתם הערכית בפני ערכי ההומניזם הכלל אנושי של ימינו, ואת גאוות ייחודיותם כ’עם לבדד ישכון’ המירו בגאווה הדמוקרטית.
התורה קובעת: קיים ערך אחד שהוא ערך עליון, ואין ערך אחר המקביל לו. כל ערך אחר, כאשר הוא מתנגש באמונה בא-ל אחד, אינו יכול לעמוד בפניו.
שלמה המלך מציג את בעייתם של האדם ושל החברה: ההכרח להכריע בין ניגודים. הוא מציג בספר קהלת קבוצה של מעשים נוגדים, שלכולם זיקה מוסרית. בין הצמדים אנו מוצאים את: “עת להרוג ועת לרפוא”, “עת לשנוא ואת לאהוב”, וכן “עת מלחמה ועת שלום”. כאשר לכל ערך קיימת העת המיוחדת לו.
איך מכריעים מה נכון לעשות? קהלת ממשיך: “טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי ירא אלוקים יצא את כולם”. קיים ערך עליון אחד, והוא ה’. אם ירא אלוקים הנך, מצא מה ה’ שואל ממך בעת הזו, וכך תעשה. כך תמצא את הפיתרון באיזו מידה לאחוז בכל שעה.
סימני ההיכר של החברה המערבית הם ההספק והשינוי. תיאוריות מדעיות שנחשבו כמוצקות, נדחו בפני חדשות מהן. האופנה משתנה והערכים משתנים. למרות זאת, למרבית הפלא, גם לחברה זו עקרונות מוחלטים שלא ייתכן לערערם, עקרונות שהעם מוכן להקריב את חייו למענם. במשפחת העקרונות הללו מצויים: המולדת, הדגל, המשטר הדמוקרטי, קדושת חיי האדם, חופש העיתונות, חופש האמנות, זכויות הפרט ועוד.
מה קורה כאשר עקרונות אלו מתנגשים זה בזה? מי קודם? אם חיי אדם הם הערך המקודש ביותר, כיצד קורה שלממון קיימת עדיפות על חיי האדם במאבק מקצועי? מתי קודמת קדושת החיים לזכות הציבור לדעת? אם האדם הוא ערך עליון מצד אחד, והחברה הינה שוויונית לחלוטין מצד שני, כיצד יוכרע המאבק?
בהיעדר עקרון על, כמצוי בתורה, קיים שוויון ערך לעקרונות כולם. הם נלחמים זה בזה, ומי שמנצח – ידו על העליונה. המנצח הוא לאו דווקא הצודק, אלא מי שכוחו רב. כך בדיוק אירע בעולם האלילי הקדמון שבו נאבקו עובדי האלילים זה בזה כדי להשיג עמדות כוח. מי שהפגין כוח רב יותר – הכריע…
גם הנצרות מכירה במושג: “תשובה” על חטא. אולם למרות טכסי הווידוי והחרטה שהנהיגה, היא פטרה את האדם מהמאבק מול עצמו. היא לא דרשה ממנו תשובה, כמקובל ביהדות, ולא תיקון החטא. לדידה, די בחרטת החוטא ובווידויו, ובלבד שיצהיר את אמונתו לדתו, וייסלח לו. על פי אמונה זו האדם זוכה להרבה (כפרה) תמורת מעט בשל האופי המאגי. כך ממשיכה הנצרות את תורת האלילות היוונית – הרומית, שאף היא דגלה בשיטה זו.
הסוציולוגיה המודרנית (קרי: הדמוקרטיה), למרות שזנחה את האמונה הנוצרית, ירשה את דרכה והמשיכה בקו הוויתור לאדם. היא הרחיקה לכת והטיפה להתיר את המעט שאסרה הכנסייה.
בניגוד לנצרות ולדמוקרטיה, תורת ישראל היא תורת המאבק – המאבק של הפרט עם עצמו, החברה עם עצמה, ואף האומה עם עצמה. האדם אינו נפטר מהחובה להתמודד מול חולשותיו. עד סוף ימיו לא ישתחרר האדם מהתמודדות זו, והיא המעניקה לו סם חיים ומשמעות לחייו עלי אדמות.
הסגידה לאלילות, כסגידת יוון לאליליה, לא נדמה. אמנם ביטויי הסגידה אינם דומים לאלו של פולחני העבר, אך הסגידה היא אותה סגידה.
אם במבט ראשון נראה שיש בטיעון זה משום גוזמה, יחוש המעמיק, שלמעשה, לא השתנה דבר. במקום סגידה לאישיות אלילית שסימלה תחום כלשהו כמו חכמה, אהבה ומלחמה, באה הסגידה למדע, לתקשורת, לממון, לאמנות, למפלגה ולמדינה.
ניטול לדוגמה את האמנות. מה שנחשב כפיגול וכתועבה בעיני הבריות, נחשב ככשר, כאשר מתנוסס עליו חותם הביטוי האמנותי. ניבול פה, זימה, רמיסת דגל, השפלתה של המסורת היהודית, של העם היהודי-כולם זוכים להכרה ולהערכה, כשהם נעשים בשם האמנות. בסיפור המפורסם של חנה ושבעת בניה, התבקש הילד הקטן לשחק כאילו משתחווה הוא למלך ולא לפסל, וסירב. מעשים כאלו אינם נעשים אפילו כמשחק או כביטוי אמנותי.
אחד ההישגים החשובים ביותר של העת החדשה היא חירות הפרט: חופש הדיבור, חופש ההתאגדות, אי התערבות השלטון בחיי הפרט ועוד. מושג החירות עבר גלגול נוסף, והוא – זכויות הפרט.
במדינה הדמוקרטית, לאדם זכות לחינוך, לשירותים, לדיור, לעבודה, לרמת חיים וכיו”ב – זכויות המעוגנות בחוק. ההלכה מדברת על חובת האדם להתחנך, לעבוד ולתת שירות. אין זה הבדל סמנטי, אלא הבדל מהותי!
המושג זכויות הפרט, על פי המקובל בעולם המערבי, משמעותו הפיכת האדם לתכלית הקיום – למושא כמעט אלילי. כשם שמצאנו בפנתיאון האלילי הקדמון שהאלים מתחרים זה בזה ונלחמים למען מימוש זכויותיהם, כך גם האדם המודרני נאבק מול זולתו למען השגת רצונותיו. במילים חדות יותר: אלילות האדם מוליכה בהכרח למאבק תמידי בין בני אדם על דברים בלתי ערכיים, כגון: ממון וכבוד.
כיצד ניתן לבקש מחברה מערבית כזו שתקיים את המצווה: “קדש את עצמך במותר לך”, כלומר, גדור את עצמך גם בדברים המותרים, כאשר הם גורמים את קלקול מידותיך. אם לדוגמה, אתה נוטה להתגאות, חייב אתה להיאבק עם עצמך כדי לצמצם את רגש גאוותך.
כל זה מנוגד לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה המודרנית, הטוענת שכדי למנוע תסכול ומתח פנימי, על האדם לתת פורקן לרצונו, ככל האפשר, ואל לה לחברה להטיל סייגים על הפרט, המונעים ממנו פורקן ופריקת עול. זהו פן נוסף של אלילות האדם.
לעומת מגמה זו, ההלכה גורסת כי החירות אינה אנרכיה. חירות – משמעותה: שחרור האדם משעבוד לתשוקותיו ולדחפיו.
תחום אחר של זכויות הפרט הוא היחס בין הפרט לציבור. בחברה הדמוקרטית זכותו של הפרט קודמת כמעט תמיד לצורכי החברה או המדינה.
לעומת הדמוקרטיה, מציגה ההלכה דרך שאותה אמר קהלת בחכמתו: “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים”. כל ניסיון לקבוע ערך מוחלט, מלבד היותו חלק מתפיסה אלילית, מוליד עריצות ושולל חירות. קיים ערך עליון אחד והוא האלוקים. שאר הפרטים נמצאים בדרגה נמוכה יותר, ובכל עת חשוב לקבוע מחדש את מי להעדיף.