החיים מתוקים כמו חלת דבש! רק שמאיזה כיוון שתיגש ללקק – תקבל עקיצה, ראה הוזהרת!
אתמול נקלעתי לויכוח אישי מאד לא נעים, מריבה קולנית, ממש תחרות דציבלים… משה הרים את קולו בצעקות על יורם. ויורם, לא ישב בשקט והשיב מנה אפיים "מי אתה בכלל, אז מה אם אבא שלך… ובכלל, איך אתם נראים. אתם, כן. אתה והוריך והילדים שלך ממש כמו שימפנזה, באמת כשאני רואה אותך אני מבין מדוע דרווין כל כך התעקש לטעון שהאדם נוצר מהקוף"…
למחרת פגשתי את יורם, ופניו אינם כתמול שלשום, מה יש יורם? שאלתי. היום הוא לא תשעה באב! ומדוע פניך כלימון חמצמץ?
אתה זוכר את ה'אקשן' אתמול?! תשמע, ממש לא נעים… אתמול חזרתי הביתה, והמצפון, זה הייצור האכזר שנמצא אצלך בלב, בנשמה, לא יודע איפה, לא נתן לי מנוחה.
'איזה אדם רע שאתה', לחש לי מבפנים. לא ראית איך הוא התבייש, הסמיק, החליף צבעים… איך יכולת לעשות לו את זה?!
אכן, חשבתי לעצמי, אם האדם באמת היה נמנע מלומר את מחשבותיו בקול, אם היה שולט בעצמו, ולא מתפרץ בשצף קצף, חייו היו מאושרים יותר.
והמצפון – לא היה מטריד אותו – שעות ימים ושנים אחרי ההתקפה…
ואכן, למחרת קמתי בבוקר בהחלטה, היום אשתוק! היום לא אתפרץ על כל מי שינסה לפגוע בי או במשפחתי או בעדתי או ברכב שלי… מהיום אשלוט בעצמי!
איך שיצאתי מביתי, והנה למולי עומד השכן, זה הקשוח מהקומה התחתונה, שצועק תמיד על ילדי בעת שהותם בחצר. ובידו דו"ח לתשלום לועד הבית. בזוית שפמו ראיתי חיוך שטני כזה, שלא הריח לי טוב.
"כבר כמה חדשים שאינך משלם ועד בית" – קח! זה במקום עודף!!! אמר והגיש לי טופס הזמנה לבית המשפט המחוזי.
באותו רגע רצו להם במוחי כל כך הרבה משפטים ארסיים, פוגעים, שיראו לו לאותו שכן את הכיוון, באמת! רק החודש הוא נבחר למנהל ועד הבית וכבר מוציא הוצאות ענק על גינון וגדרות נחושת, ובכלל עץ הקקטוס שנטע בכניסה לבניין ממש מכוער לדעתי, וחוץ מזה שזה מסוכן לילדים. וסתם ככה איך בכלל בחרו בך? הרי הודעתי שביום הבחירות לא אוכל להגיע לאסיפה, אהה… לכן נבחרת, אילו הייתי שם, הייתי מסביר לכולם עד כמה שאינך מתאים. ובעצם המדיניות הזו של בית משפט וכאלה, בכלל לא מוצאת חן בעיני, תבוא כמו בן אדם ותודיע לי על החוב.
המחשבות נתקעו לי בגרון, ואיימו לחנוק אותי. תתקיף, תראה לו, תן לו בשיניים… אבל דמותו של יורם מאתמול עמדה למול עיני, ונתנה לי את הכח להדק היטב את שפתותי זו לזו. אני לא אתן למצפון של המחר להרוס אותי! אמרתי לעצמי, אני אבליג!
אומר לכם את האמת, הרגשתי מלך, חשתי גיבור, הצלחתי!
עברו להם ארבע וחצי שעות, אני חוזר הביתה מהעבודה, והנה אני מבחין במכונית של השכן, ההוא מה'ועד בית', מיד נזכרתי בו, וכזו הרגשה רעה עלתה בגרוני, תחושה של החמצה, של פספוס! הייתה בידי הזדמנות פז "לעדכן" אותו אחת ולתמיד במה שאני חושב עליו, ומי יודע מתי תחזור הזדמנות כזו שוב?! פספסתי…
הלכתי באותו לילה לישון מבולבל לגמרי, ולא ידעתי איך אתנהג מחר, כי הרי אם אשלוט בעצמי תבוא תחושת ההחמצה ותכה בי, ואם אכה בחרצובות לשוני כל אויב ומתרעם, יבוא המצפון האכזר וידכאני בהרהורי חרטה.
כך, התהפכתי במיטתי מצד שמאל לצד ימין ושוב, עד שבשעה מאוחרת נרדמתי ללא כל מסקנה. אכן, חשבתי לעצמי בבוקר, מאיזה כיוון שרק תיגש לחיים תקבל עקיצה…
עד שיום אחד פגשתי אדם מבוגר, אדם חכם מאד עם נסיון חיים, ובלא שאשאל אותו על כך, ועוד בטרם סיפרתי לו את אשר על לבי, אמר לי כך: כאשר אתה מתלבט האם לשתוק ולהבליג, או לצרוח ולהתקיף, כשעומדת בגרונך "מילת מפתח" כזו או אחרת, שבכחה לפתוח לעמיתך צהר אל עולמך הפנימי – אל המידע החסוי ביותר "מה אתה חושב עליו", מילה שבעצם "תסגור" ותפזר מסך עשן מכאן ולהבא על הידידות שאם הייתה ביניכם. "עדיף שתשתוק"!
משום שהרבה יותר תתחרט על מילה שאמרת, במקום שהיה עדיף לשתוק, מאשר תתחרט על שתיקה שאולי לא הייתה במקום!
כי כשהחץ נורה, כבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל אחורה, וכמה שתנסה להצדיק את עצמך שהייתה זו רק "פליטת פה" סתמית. תקבל בפנים את התשובה, "האקדח לא פולט אם הוא איננו טעון"… אז אולי באמת הפליטה הייתה בטעות, אבל די לי בכך שמהיום אני יודע/ת שזוהי הדיעה שבליבך עלי בכדי שנסיים כאן את הקשר והידידות.
ובאמת כואב הלב, כל כך הרבה 'פגישות' מתקיימות בחדרי הרבנות, ואצל יועצי הנישואין בשל "מילה" שהייתה שלא במקום… וכמה רבים הם הזוגות שהסיקו, למרבה הצער, מסקנות כואבות בשל כך!!!
אילו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורה, ולמנוע מעצמי וממשפחתי לסבול כל כך. אילו הייתי שותק, מתגבר, נמנע, שולט בעצמי, אילו…
כמה פעמים שמענו משפטים כאלו ודומים להם?! וכמה פעמים שמענו אותם יוצאים מתוך גרוננו אנו?!
לא לחינם בלשון הקודש קרויה המילה – תיבה. ללמדינו שעלינו לסגור אותה ולנעול עליה מכל צדדיה לבל תפרוץ החוצה במקומות או בזמנים שאינם ראויים. עלינו להשאיר לה רק פתח צר לשעת הצורך, במקום הנכון – ובזמן הנכון!
נסה לדמיין לעצמך כמין "מאזניים" רוחניים כאלו, ובכף אחת תניח את תחושת ההחמצה והפספוס, הנגרמת לך כתוצאה משתיקה ושליטה. ועל הכף השנייה תניח את המצפון, את תחושת האשם, ואת הרגשת אי הנעימות הנגרמת מ'פליטת פה' כזו או אחרת.
אני אומר לך, הוא סיים, שהכף שעליה המצפון תכריע!
"טוב ארך אפיים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר" אומר שלמה המלך החכם מכל אדם. התואר 'גיבור' ניתן ומוענק על ידינו לאדם שרירי וחסון, גברתן עם חגורה כלשהיא, מישהו מהאליפות…
בא שלמה החכם ומגלה לך את אמת המדה האמיתית. אם השכן או הידיד הרגיז והכעיס אותך, או פגע בך. ובעוד מספר שניות תמצא את עצמך רוטט, וריר מוקצף מתייצב בצידי שפתיך, עשן יוצא מאפך, קיטור משני אזניך, אתה מתקרב לדרגת חרון אף – כעס והתפרצות. ובעקבות החלטתך הרצינית לשלוט בעצמך ולהתגבר, אתה מאריך אף, דוחה את ההתפרצות, לא! לא מוותר עליה לגמרי, חלילה!… אתה עוד תראה לו את הכיוון, אבל לא היום… לא עכשיו…
טוב ארך אפיים מגיבור, זוהי הגבורה האמיתית, זו השליטה העצמתית!
לוכד עיר – עיר שלמה תחתיו, אך אם רוחו שולטת עליו, הוא אינו שולט כי אם נשלט! אך המאריך אף, השולט ברוחו, הוא ורק הוא שייך לתואר "מושל", הוא לבדו הגיבור האמיתי.תכלס'. בשעת מעשה, נניח שאתם בבית כמו זוג יונים, ולפתע מוצא השטן פירצה "להדליק" אתכם, האש מתלקחת, גיצים ניתזים, ואת/ה יודע/ת שבעוד מספר שניות לא יהיה את מי ואת מה להציל,
"טיפ" לסיום…תסגרו את כל החלונות בבית!…
יש לכך כמה סיבות. הפשוטה שבהן, אין שום סיבה שהשכנה מקומה שנייה תהנה מהסרט הזה שבינכם… אין כל טעם שכאשר תלכי בבוקר למכולת ילוו אותך מבטי הרחמים של השכנות, מסכנה… איזה "אקשן" הלך אצלה אתמול…
אך הסיבה הפנימית והאמיתית היא, תרויחו כמה רגעים של שקט…
לשתוק ולהבליג לכל החיים זה נורא קשה. אבל בדקה הראשונה, זה אפשרי, וזה חוסך המון המון עגמת נפש!