"להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (ו, יג)
שני פסוקים לפני כן, נאמר "בוא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו". מה בא ללמד השינוי בין המילה 'מארצו' למילה 'מארץ מצרים'?
בספר 'חוט של חסד' לגה"ק רבי אליהו האיתמרי הכהן, מבאר באופן נחמד בדרך רמז: חז"ל אמרו שביציאת מצרים לקחו השבטים את עצמותיהם של ראשי השבטים עמם.
וזה ביאורם של פסוקים: במילים "וישלח את בני ישראל מארצו" הכוונה היא על בני ישראל החיים. ברם, בפסוק "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים", הכוונה היא על בני ישראל הטמונים באדמתה של מצרים. ואף אותם יוציא!
"ויפן פרעה ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת" (ז, כג)
לכאורה היה צריך להיות הסדר הפוך: "ולא שת פרעה לבו גם לזאת, ויפן ויבוא אל ביתו".
מבאר בספר 'על התורה': בישיבת הממשלה הראה פנים שהוא מצטער ודואג בצערם של כל מצרים שכעת לא יהיו להם מים לשתייה בשל מכת דם. אולם ברגע שנכנס לביתו – "לא שת לבו גם לזאת", אמר לעצמו 'שיסתדרו האזרחים לבד. הרי אפשר לקנות מים בכסף מהיהודים – ולממן אותי זה התפקיד של העם'…
"ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים" (ח, ח)
רבי אברהם ברודא, אב"ד פראג, הזדמן פעם לפונדק דרכים לפוש מטורח הדרך. בהגיע עת תפילת ערבית פרש רבי אברהם לקרן זווית והחל בתפילתו, אלא שבסמוך אליו הייתה חבורה של משכילים צעירים שליהגו ובילו את זמנם בשחוק פרוע והבלים. הגביר רבי אברהם את קולו והחל להתפלל בקולי קולות.
לאחר התפילה ניגש אליו אחד המשכילים ובפיו שאלה מקניטה: הקב"ה שומע תפילת כל פה, למה התפללת וצעקת בקולי קולות?
ענה רבי אברהם שלמד ממשה רבנו: במכת צפרדע נאמר "ויצעק משה אל השם", לשון יוצאת דופן בתפילותיו של משה רבנו. ומדוע צעק משה דווקא במכת צפרדע? שכן הצפרדעים קרקרו ועשו רעש איום במצרים כולה, ולהלכה נפסק שהמתפלל צריך שישמיע לאוזנו, לכך נאלץ משה לצעוק בתפילה זו.
"אף אני הוכרחתי להגביה את קולי", סיים רבי אברהם לחצופים, "מפני קרקורן של צפרדעים"…
"ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (ח, יט)
"אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת" (משנה ברכות ה, ה).
לכאורה, למה צריך להתפלל על חולה ולומר "וזה מת"?
ביאר הגאון רבי יעקב אורנשטיין בעל 'ישועות יעקב' לפי הפסוק בפרשתנו "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך", שמשה אמר לפרעה: כל גוי יהיה פדיון וכפרה על יהודי. אם יהודי צריך למות – ימות הגוי במקומו.
לכן כשהתפלל רבי חנינא בן דוסא על חולה יהודי וראה שאין לו די זכויות, עשה לו פדיון והעביר את מחלתו לגוי כלשהו, ואמר "זה (היהודי) חי וזה (הגוי) מת"…
"וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד ויכבד לב פרעה" (ט, ז)
משמע שיש קשר בין העובדה שממקנה ישראל לא מת להכבדת לב פרעה. מהו הקשר?
מפרש ב'שער בת רבים': בתחילה חשש פרעה מפני המגפה שפגעה בבעלי החיים, שכן זו תכלה את כל המקנה ולא יישארו למצרים בהמות. אולם כאשר שלח פרעה וראה שאצל בני ישראל לא מתה שום בהמה, "ויכבד לב פרעה". עכשיו כבר יש לו פתרון: הוא ייקח את הבהמות של ישראל…
משה מגיע בשליחות הבורא לארמונו של פרעה ודורש "שלח את עמי ויעבדוני", פרעה 'עושה שרירים': "מי ה' אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את השם". הקב"ה, ברחמיו על כל בריה, שולח את משה ואהרן שוב ושוב אל פרעה, כדי שיעשו לו מופתים, יתרו ויזהירו אותו שוב, אולי ישוב מדרכו הרעה.
ביטוי מעניין מוצאים אנו באחת משליחויות אלו, שה' אומר למשה ואהרן לפני מכת דם, "ויאמר ה' אל משה כבד לב פרעה".
מה פשר הביטוי "כבד לב פרעה"? ודאי שאין הכוונה שלבו שקל יותר מכל אדם אחר, וגם אין הכוונה לומר שפרעה מחזק ומקשה את לבו. שכן בהמשך הפרשה התורה נוקטת הרבה פעמים: "וַיַכְבֵּד פרעה לבו", "ויחזק ה' את לב פרעה". אבל "כבד לב" – מהו?
המדרש רבה מביא משל יפהפה, שבהמשך נרד מעט לעומקו. תחילה המשל.
בפתח היער עמד החמור, הממונה מטעם מלך החיות, האריה, לגבות מס מכל הסחורות הנכנסות ליער. אין מסלול ירוק, אין הצהרת פטור. כולם משלמים.
בבוקר בהיר החלה נהירה גדולה בפתח היער. המלך, האריה, שב ממסע ארוך במדינה השכנה (היער הסמוך) ועימו מלאי סחורות שהביא לממלכתו הפרטית. החלו משרתיו של האריה להעביר את הסחורות ליער, ואז נעמד החמור ונער: "מכס, על כל ארגז. שום פריט לא נכנס בלי מכס".
"הוי חמור", קראו לעברו, "הן המכס נועד בשביל המלך, האריה. מה טעם תיקח מכס מכיס אחד שלו ותעבירו לכיס השני. ובפרט, שאתה מזלזל בכבודו עם לקיחת המס". אבל החמור, עומד על שלו בתוקף – כולם משלמים, אין חכמות.
האריה שראה לפניו פקק ארוך בירר מה קורה. השועל, יועץ המלך, שב וסיפר שהחמור מתעקש ללא סיבה. "לך תטרוף אותו", הורה האריה, "את חלקי גופו סדר לי לארוחת הצהריים".
עשה השועל כאשר נצטווה, הפמליה עברה בינתיים וסידרה את הרכש החדש במחסנים, והמלך הגיע לסעוד את ארוחתו. הביט האריה בנתחי גופו של החמור, ראשו, ידיו ורגליו, איבריו הפנימיים, ו… "מה זה?" נהם האריה בעצבנות, "היכן לבו של החמור הזה?"
השועל, שאכל את לבו של החמור מזמן, מתח את צווארונו ויישר את עניבתו: "אדוני המלך, אילו היה לחמור זה לב – כלום היה מתנהג בטיפשות שכזו לעכב אותך? אין זאת, אלא שאין לו לב"…
עד כאן המשל, ואנו צריכים, לאחר החיוכים, הבהרה על הנמשל. מהו?
שלושה רבדים בגוף האדם, כל אחד אחראי על תחומו: העליון מכולם – המוח. הוא משכן הנשמה, בו נערכות כל הפעולות הרוחניות של האדם: מחשבה, לימוד תורה, תפילה, ועוד. החלק השני – הלב. הוא משכן הרוח, היא זו שאחראית על הפעולות שאינן רוחניות ממש ואינן גשמיות: השתוקקות ורצון לקרבה ואהבה (הרצון, לא המעשה הפיזי), הנאה ממוזיקה ומרֵיחַ ועוד. החלק השלישי – הכבד. בו שוכנת הנפש הבהמית, שם שואף האדם לכל תאוות העולם הזה.
הקב"ה הסביר למשה: "כבד לב פרעה" – נשמה ודאי שאין לו ואיננו חושב מן המוח. אבל גם הלב שלו, שאמור להיות מצפונו בחיים – מתפקד בדיוק כמו הכבד, מתאווה וחושק בלי לבחון מה טוב ומה לו. לכן תלך ותתרה בו פעם אחר פעם.