שירת הבריאה, תיקון האילן וסוד קבלת התורה

שבת שירה – כוחה של הזמרה וסוד עליית העולמות

שבת פרשת בשלח, המכונה בפי כל ישראל "שבת שירה", אינה רק ציון היסטורי של השירה ששרו בני ישראל על הים. שבת זו היא שער אנרגטי ורוחני עצום. בכל שבת ושבת ישנה עלייה של העולמות, זיכוך של האוויר וקדושה יתרה היורדת לעולם, אך בשבת שירה אנו נוגעים בשורש של כל השבתות כולן. הכלים שבהם אנו משתמשים כדי להעפיל לפסגות הרוחניות הללו הם השירה, הזמרה והשבח.

סוד עליית העולמות בשבת "כל שעה בשבת היא כאלף שעות". המציאות משנה את פניה; העולם נהיה מזוכך יותר, והתפילה מקבלת איכות אחרת לגמרי. כיצד מתבצעת העלייה הזו? על ידי פסוקי דזמרה והשירים שאנו שרים. חז"ל דרשו על המשנה "כל בעלי השיר יוצאים בשיר", שהכוונה אינה רק לבהמות היוצאות עם טבעת וחבל, אלא לאדם ולעולמות הרוחניים. הבהמיות שבאדם, אבלי העולם הזה והחומריות המעיקה – כולם "יוצאים" ומתעלים מתוך האדם על ידי השירה. הזמרה היא הכלי שבאמצעותו אנו "מזמרים אריצים" – כלומר, חותכים ומכריתים את ה"קוצים", אותם כוחות טומאה וקליפה הסובבים את השושנה העליונה, ומאפשרים לאור האלוקי לזרום ללא הפרעה.

השירה בשמיים: שר ההרים ושר הימים בספרים הקדושים "כל בו" ו"אורחות חיים" מתואר מחזה נשגב המתרחש בעולמות העליונים בשבת. אין מדובר רק בשירה של בני אדם למטה, אלא במקהלה קוסמית אדירה. השר הממונה על השירה בשמיים פוצח בזמר, ואליו מצטרפים כל השרים הממונים על כוחות הטבע: שר ההרים, שר הגבעות, שר הימים ושר הנהרות. כל הבריאה כולה מרננת לקדוש ברוך הוא בשבת. השירה היא השפה שבה הטבע מכיר בבוראו. כאשר יהודי שר בביתו "מזמור שיר ליום השבת", הוא מסתנכרן עם התדר של היקום כולו ומתחבר למקהלה הכללית של הבריאה.

מדוע לא אמרו המלאכים שירה על הים? הדיאלוג המפורסם בין המלאכים לקדוש ברוך הוא בזמן קריעת ים סוף מלמד יסוד עמוק. המלאכים ביקשו לומר שירה כאשר ראו את המצרים טובעים, אך ה' מנע זאת מהם באמרו: "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". השירה היא כוח של חיות. המצרים, שעינו את בני ישראל, השליכו תינוקות ליאור ונהגו ברשעות קיצונית, לא היו ראויים שחורבנם ילווה בשירה. השירה הייתה גורמת לנשמתם לפרוח בנעימות, בעוד שהקדוש ברוך הוא רצה שכל אחד מהם יקבל את עונשו המדויק לפי מעשיו, בייסורים המגיעים לו. השירה שמורה לצדיקים, לאלו שיוצאים מהגלות אל הגאולה, ולא לאלו המנסים לדכא את אור השם בעולם.

משל היונה: הזעקה שקודמת לשירה לפני השירה הגדולה, הייתה זעקה. "יונתי בחגבי הסלע" – עם ישראל על הים דמה ליונה שבורחת מפני הנץ (המצרים מאחור) ובאה להיכנס לנקיק הסלע, שם מחכה לה נחש (הים מלפנים). במצב של "אין לאן לברוח", היונה נושאת עיניה לבעל הקן. הזעקה בים לא הייתה רק קול של פחד, אלא תנועה נפשית של ביטול מוחלט לקדוש ברוך הוא. רק מתוך המקום הזה, שבו האדם מבין שאין לו על מי להישען אלא על אביו שבשמיים, יכולה לצמוח השירה האמיתית. השירה היא התפרצות השמחה של מי שראה את יד השם עין בעין.

עושר גשמי ככלי לעבודת השם עם ישראל לא יצא ממצרים דל ואביון, אלא בעשירות מופלגת. מהמטמונים של יוסף ב"פי החירות" ועד לביזת הים – שבה המצרים קישטו את סוסיהם באבנים טובות ומרגליות כדי להתרברב, ובסוף הים פלט את כל הרכוש הזה לידי בני ישראל. אך העושר לא נועד להנאה אישית בלבד. עם ישראל יצא עם 90 חמורים לכל אחד, עמוסים בזהב וכסף, כדי שיוכלו לבנות את המשכן וכדי שיהיה להם פנאי נפשי לקבל את התורה. העושר הוא רק אמצעי, "עננים" שדרכם עוברים אל המטרה הרוחנית.

סיפור השגחה: הנס בנהר והחמלה על הזקן מעשה ביהודי שיצא מהמקווה בערב שבת וראה זקן עני שהפיל בטעות קופסאות של עדשים וסלטים. המוכר החל לקלל את הזקן, אך אותו יהודי מיהר להרגיע, שילם על הנזק ואף התכופף לאסוף את העדשים מהרצפה למרות הבושות. באותו לילה חלם האיש שהוא נסחף בנהר גועש וניצל בנס על ידי עץ שתפס. למחרת התברר שהבן שלו, שטייל במקום מרוחק, נסחף בנהר אמיתי וניצל בדיוק באותה דרך – על ידי תפיסה בענפי עץ. מי שמרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמיים. השירה האמיתית של האדם לקדוש ברוך הוא היא לא רק בפה, היא במעשים של חסד וחמלה שמחברים אותנו לאבינו שבשמיים.

סוד האילן ותיקון היסוד – מט"ו בשבט ועד הניצחון על עמלק

האדם הוא עץ השדה לאחר שהתרוממנו בכנפי הזמרה, אנו מגיעים אל התחנה הרוחנית הבאה: יום ט"ו בשבט. "כי האדם עץ השדה" אינו רק משל ציורי, אלא יסוד רוחני עמוק. כפי שהעץ זקוק למים, לאדמה ולשורשים כדי להניב פירות, כך נשמת היהודי זקוקה לתורה, ליראת שמיים ולתיקון המעשים כדי להוציא אל הפועל את כוחותיה.

ט"ו בשבט – שער לתיקון היסוד על פי רבנו האר"י הקדוש, כל חג מכוון כנגד ספירה עליונה, וט"ו בשבט מכוון כנגד ספירת ה"יסוד". זהו יום בעל חשיבות מכרעת, במיוחד בתקופה זו של ימי ה"שובבים", המיועדים לתיקון הנפש והקדושה. ספירת היסוד היא הצינור שדרכו עובר כל השפע לעולם. כאשר אדם מתקן את היסוד שלו – את הקדושה האישית ואת מידת האמונה – הוא הופך לכלי קיבול לברכה. התיקון בט"ו בשבט נעשה בדרך ייחודית: דרך הברכות על הפירות.

סוד הברכה: מאכל שהופך למלאך עבודת הברכה היא מהגבוהות ביותר. קיים קשר פנימי בין המילה "מאכל" למילה "מלאך". בתוך כל פרי וגרעין טמונים ניצוצות של קדושה שנפלו בעת שבירת הכלים. כאשר יהודי מברך בכוונה "בורא פרי העץ", הוא משחרר את הניצוץ הכלוא בתוך החומר ומעלה אותו לשורשו הרוחני. "אם תהפוך את אותיות מאכל, תקבל מלאך" – מהברכות נבראים מלאכים מליצי יושר עבור האדם. מנגד, אדם שאוכל בבהילות ללא דעת, אינו מתקן את המאכל אלא משקיע עצמו בחומריות. ט"ו בשבט הוא היום שבו לומדים להפוך את שולחן האוכל למזבח.

פרנסה מן השמיים: המן וההשגחה הפרטית המסר של המן רלוונטי לכל דור: הפרנסה אינה תוצאה של כוחנו, אלא קצובה מהשמיים. כפי שהקדוש ברוך הוא דואג לכל דג בים ומזמין לו את מזונו בדיוק בזמן ובצורה שלא תפגע בו, כך גם האדם – אם ידע שפרנסתו קצובה, יוכל להשקיע את ראשו ורובו בתורה ובמצוות מבלי דאגה ומתח תמידי.

המאבק בעמלק: הקרירות הרוחנית לפני קבלת התורה, מגיע עמלק. עמלק אינו רק אויב היסטורי, אלא כוח רוחני הקיים בתוך כל אחד מאיתנו. "עמלק" בגימטריה "ספק", והוא פועל כ"מקרר" רוחני. כאשר יהודי מתלהב ממצווה, עמלק "מדליק את המזגן" ומנסה לצנן את ההתלהבות בלחישות של "למה למהר?", "אל תהיה קיצוני". זוהי המלחמה על הלב. משה רבנו העמיד את השמש כדי להראות לעמלק שהקדושה היא מעל הטבע, ושום קרירות לא תוכל לכבות את האש היוקדת של נשמת ישראל.

סיפור השגחה: כוחה של ברכת המזון בשאול תחתיות מעשה ביהודי זקן שניצל מהשואה בזכות הקפדה על ברכת המזון. כילד, שמע מהרב מאיר שפירא מלובלין שמי שמברך ברכת המזון בכוונה, לא יחסר מזונו לעולם. בתוך התופת של המחנות, מול הצורר הנאצי, היה ממלמל את הברכה על פירורי לחם. בדרך נסית, מונה לטבח במטבח הגרמני, שם היה לו מזון בשפע. פעם אחת, כשמפקד נאצי ציווה עליו לחפור לעצמו בור תוך שעה כדי להורגו, עברה משאית שפרקה טונות של פירות, והפועלים שחפרו כדי להטמין את השלל חפרו עבורו את הבור והוא ניצל. הברכה היא המגן של האדם מכל פגע.

סוד קבלת התורה – מהפכת יתרו וכוחו של החינוך היהודי

המהפך של יתרו: הכרת הטוב והכרת האמת מדוע נקראת הפרשה שבה ניתנה תורה על שמו של יתרו? יתרו היה אבי אבות הטומאה, יועצו של פרעה המכיר את כל חכמות הכישוף. אך כששמע על קריעת ים סוף, עזב את הכל כדי להצטרף לעם ישראל. זכותו נבעה ממידת הכרת הטוב. הכנסת האורחים שלו למשה רבנו היא שסללה לו את הדרך להיכנס תחת כנפי השכינה ולזכות שצאצאיו ישבו בסנהדרין. גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים.

"כה תאמר לבית יעקב": כוחה של האישה היהודייה לפני מתן תורה נאמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". חז"ל מלמדים ש"בית יעקב" אלו הנשים. האישה היא עמוד השדרה של הבית, והתורה ניתנה להן תחילה כי הן אלו המעבירות את שלהבת הקדושה. האישה הצדקנית, בזכות זהירותה בהדלקת נרות שבת ודמעותיה בשעת ההדלקה, זוכה לבנים המאירים בתורה. אין דבר העומד בפני דמעותיה של אמא המבקשת שבניה יהיו תלמידי חכמים.

כפה עליהם הר כגיגית: קשר שלא ניתן לניתוק במעמד הר סיני כפה הקדוש ברוך הוא על ישראל את ההר כגיגית. מדוע היה צורך בכך אם כבר אמרו "נעשה ונשמע"? הסוד הוא ביצירת קשר של אהבה כה עזה, שהיא הופכת להכרח קיומי. התורה היא החמצן והחיות שלנו. "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי" – ללא לימוד תורה, העולם כולו חוזר לתוהו ובוהו.

סיפורי צדיקים: על כוחה של מסירות הנפש לתורה הסבא של הרב אלישיב (בעל ה'לשם') זכה לנכד שהאיר את העולם בזכות בתו, שחיכתה 17 שנים לילד ובכתה בתפילה במחסן רחוק. וכן חכמי ישיבת 'פורת יוסף' ביטלו גזירות קשות בכוח התורה ותענית הדיבור בט"ו בשבט. הם הבינו שהתורה היא המגן היחיד שלנו.

סיכום ומסר למעשה אל תתפתו להבלים. החינוך האמיתי, הביטחון והשמחה נמצאים רק בתוך היכלי התורה. לא כוח פיזי מחזיק את עם ישראל, אלא התינוקות של בית רבן והעמלים בתורה יומם ולילה. שנזכה לטפל נכון ב"אילן" שלנו – בנשמה ובחינוך הילדים – ולהשקות אותם במי התורה. בזכות זה נזכה לישועות גדולות, לבריאות איתנה ולביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.