"ויצו פרעה לכל עמו… כל הבן היילוד" (א, כב)
"כל ברא דיתיליד ליהודאי בנהרא תרמוניה" (אונקלוס).
בפסוק כתוב שהגזירה הייתה "לכל עמו", אף למצרים, ואילו התרגום מפרש שהיה זה רק "ברא דיתיליד ליהודאי", גזירה החלה רק על היהודים. מה פירוש הדבר?
את הדיוק מציב הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, והוא משיב בשנינות: פרעה היה מלך בסדר גודל עולמי. מלך שכזה אינו יכול לגזור גזירה על חלק אחד מן האוכלוסייה ולהיחשד חלילה בגזענות או בחוסר הגינות. זה לא יצטייר טוב בעיני הרואים.
פרעה מצהיר שמצרים נמצאת במשבר מסוכן מאין כמוהו. הפתרון היחיד – אליבא דפרעה – הוא להשליך את כל הילדים, ללא הבדל דת ולאום, ליאור. אלא שהממונים על אכיפת החוק קיבלו 'תרגום' מיוחד לציווי: אכיפת החוק נעשית אך ורק כלפי היהודים…
משכך: בפסוק מופיע החוק כלשונו, וה'תרגום', הביא את 'תרגומו' המעשי.
מפרעה, סיים הגר"מ שפירא, למדו צוררי ישראל במשך הדורות וחוקקו חוקים כביכול אוניברסליים, אך אכפו אותם רק על היהודים…
"הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (ב, יד)
מהמילים "הלהרגני אתה אומר" למדו חז"ל שהרג משה את המצרי בשם המפורש.
הגאון רבי יצחק מטורטשין בספרו 'באר יצחק', ביאר: את המצרי הרגת בשם המפורש, אמר העברי למשה, משום שלא יכול הגוי לסבול את קדושת השם ומת ממנו.
אולם אותי, העברי, סבור אתה להרוג בכוח קדושת שם המפורש? הן עברי אנכי ויכול אני לסבול קדושתו ולא אמות.
צא ולמד, מדייק ה'באר יצחק', מהותו של עברי. גם כי ירים ידו להכות את אחיו, בכל זאת יתמלא גאווה דקדושה ויכיר בערכו על פני גויי הארצות!…
"וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (ג, יא)
"מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים" (רש"י).
ריבונו של עולם, נמצאים בני אברהם ויצחק ויעקב בצרה, הקב"ה מציע להציל אותם, ומשה מתחיל לבדוק אם יש להם זכות?!
אמר הרה"ק ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ, בשם הגאון רבי שמעון הירשלר, דיין בבודפסט: ההבדל בין יהודי לגוי, הוא: הגוי רוצה לצאת מהצרה, לא אכפת לו באיזו דרך. אולם כאשר יהודי נמצא בצרה, הוא חושב באיזו זכות יוכל לצאת מן הצרה. כיצד יוכל לתקן את מעשיו, איזו קבלה יוכל לקבל על עצמו.
דבר זה עורר משה לזכותם של ישראל בכל הדורות, למען יוכלו להיוושע מכל צרותיהם, בזכות זו עצמה, שהם מחפשים לעצמם זכות…
"והן לא יאמינו לי" (ד, א)
ומפני מה חשש משה שלא יאמינו לדבריו שנראה אליו השם וציווה אותו לגאול אותם?
כנראה שמאז ומעולם היינו חשדנים כלפי אלה ששונים מאיתנו. וכך מבאר הנצי"ב מוואלוז'ין ב'העמק דבר': הסיבה שחשש משה שבני ישראל לא יאמינו לדבריו, היא מפני שגדל בארמון המלך ולבש לבוש מצרי…
ואם אינו לבוש כמותם – מנין יוכלו להאמין לדבריו שהשם שלחו?!…
"מי ה' אשר אשמע בקולו" (ה, ב)
ליהודי פשוט התעוררו ספקות רבים באמונה, שאלות למכביר. נסע לצדיקי הדור וביקש מהם תשובות. לאחר שנפתרו כל ספקותיו, שב לביתו. אולם לא עברו ימים מועטים וכל ספקותיו התעוררו מחדש.
קם היהודי ונסע לבעל ה'יסוד העבודה' מסלונים, ושטח באוזניו את שאלותיו. אף ציין שענו לו כבר על השאלות, אלא שהכל חזר ונעור.
ראה ה'יסוד העבודה' שכאן אין תועלת בעניית תשובות, כי אם בתירוץ מסוג אחר, וענה: כאשר פרעה התבקש על ידי משה ואהרן לשלח את ישראל, הוא סירב בטענה שיש לו שאלות על הנהגת הבורא. "מי ה' אשר אשמע בקולו". משכך, ענו לו מן השמים תשובות שאין אחריהן עוררין: מכות.
על כל קושיה ששאל פרעה – קיבל מכה. עד שלמד היטב היטב מי הוא בורא כל עולמים.
שמע היהודי ונסוג לאחור. "אין לי עוד קושיות, רבי. עניתם לי על הכל"…
יעקב ובניו ירדו למצרים על מנת שיוכלו לקיים את עצמם ברעב, אבל הקב"ה רצה שירידה זו תימשך זמן רב כדי שתתקיים גזירת ברית בין הבתרים, בה נאמר לאברהם אבינו: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
הצרות והייסורים שעברו אבותינו במצרים אינם ניתנים לתיאור במספר שורות. יתרה מזו, לרוב אנחנו קוראים את הפסוקים "וימררו את חייהם בעבודה קשה", בלי להתבונן בתוכן הדברים ובמשמעותם.
לאמיתו של דבר סבלו אבותינו במצרים סבל שקשה להעלות על הדעת. המצרים נקטו בשיטות פסיכולוגיות שונות כדי לשבור את רוחם. המדרש מציין כדוגמה לכך, את העובדה שהמצרים החליפו את מלאכתם של הגברים לנשים ושל הנשים לגברים. האקט הפסיכולוגי היה בכך שאישה אינה מוצאת סיפוק מעבודות בניין, וגבר משתגע משטיפת כלים שלא הוא יאכל בהם אחר כך…
אכזריותם של המצרים באה גם לידי ביטוי בכך שיהודי שלא הספיק לסיים את מכסת הלבנים המוטלת עליו לעשות באותו יום, ראה בעיניים כלות את הנוגשים המצרים נוטלים את בנו הפעוט ותוחבים אותו בקיר הבניין במקום הלבנה החסרה. השם ירחם.
בתוך כל הצרות והייסורים הללו – שבתורה הם כתובים בפסוקים ספורים, אבל נמשכו בפועל למעלה ממאתיים שנה – מתגלה הקב"ה למשה רבנו שהיה רועה צאן במדבריות מדיין, לשם ברח מידו הארוכה של פרעה לאחר שהרג נוגש מצרי, ומצווה עליו לגאול את עם ישראל.
משה רבנו – האיש הענו בעולם – שואל בתמיהה: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?!" אינני ראוי לכך.
הקב"ה מסביר לו מה עליו לעשות ומה הוא צריך לומר, אבל משה מתחמק שוב: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". כתשובה לטענה זו הקב"ה נותן לו סימנים ואותות שבהם יוכיח את דבריו ליהודים.
לאחר משא ומתן שבו טוען משה "לא איש דברים אנכי", "כבד פה וכבד לשון אנכי", ועוד טענות שנמשכו על פני שבוע ימים(!) בינו לבין הקב"ה, מתגלה הסיבה האמיתית לסירובו של משה: "שלח נא ביד תשלח".
אומר משה לקב"ה: יש לי אח צדיק, גדול ממני בשלוש שנים – אהרן. אם אני אופיע במצרים כמושיע וגואל, איך ירגיש אהרן? האם לא ייפגע מכך שאחיו הקטן נבחר והוא לא?!
ואנו עומדים ותמהים: ריבונו של עולם! הגיע הזמן והקץ לסבל הנורא ולצרות העוברות על עם ישראל במצרים, זה הזמן לחשוב מה יחשוב אהרן? אולי ייפגע ואולי לא. קודם נברח ממצרים, אחר כך הוא בוודאי יבין שלא באת מעצמך אלא הקב"ה בחר בך. מדוע שייפגע?
אבל משה רבנו לא מסכים ללכת לגאול את ישראל ממצרים, עד שהקב"ה – היודע נסתרות – מבטיח לו בצורה מפורשת: "הנה אהרן אחיך הלוי יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", אפילו בלב הוא ישמח. ממשיך הקב"ה להסביר למשה, מהיכן יֵדע אהרן שאתה מגיע כדי שיצֵא לקראתך? מכיון שהוא נביא ויודע הוא שאני שלחתי אותך. ללמדנו, שכל גאולת עם ישראל אינה כדאית ואינה משתלמת, אם בדרך לכך נפגע ביהודי. כי המטרה לא מקדשת חלילה את האמצעים.