"עד מתי מאנת לֵעָנֹת מפני שלח עמי ויעבדוני" (י, ג)
עדר צאן התדלדל עקב זאב עז-פנים שהתגנב לעדר וטרף ממנו כבש אחד בכל יום למאכלו. יום אחד החליט הרועה לארוב לזאב, לתופסו ולשים קץ למזיק שמכלה בעדרו.
המתין הרועה במארב מספר שעות בסבלנות, וכאשר הגיע הזאב לטרוף – השליך עליו אבן גדולה. האבן פגעה בזאב, אך הוא נשא את רגליו וברח. רדף אחריו הרועה בחמת זעם עד שהצליח לאחוז היטב בזנבו, וירוצו שניהם יחדיו…
לאחר שאפסו כוחותיו של הרועה, כשל על גבי הקרקע תוך שהוא אוחז בחוזקה בזנב ואינו מרפה. הוא נגרר על הקרקע, בשרו נשרט ונחבל ללא הרף ובשארית כוחותיו זעק: "געוואלד" (הצילו).
עבר שם חכם אחד והעיר לו: "לָאז אָפּ דִי שְׁוַואנְץ (עזוב את הזנב) ותינצל".
סיים הגה"ח רבי גד'ל אייזנר, בעל המשל: פרעה אחז בבני ישראל וזעק 'געוואלד' על המכות שנחתו עליו. ואנו מה? כלום איננו מסרבים להרפות מן הרע, בוכים אנו על הייסורים שבאים בעקבותיו, וממשיכים לזעוק להצלה?!…
"ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים" (י, כב)
"ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי אפלה" (רש"י).
במכת ארבה, שהייתה קודם למכת חושך, לא שאל רש"י "ולמה הביא עליהם" מכה זו. מה טעם אפוא דווקא במכת חושך שאל זאת?
מבאר הגאון רבי ברוך אפשטיין בספרו 'תוספת ברכה' פשט נהדר: במכת חושך – מטבע המכה והדברים – היה חושך! המצרים לא יכלו לראות כלום ברדיוס הקרוב. יוצא אם כן, שלא ראו המצרים את ההבדל בין מצרים החשוכה, לבין ארץ גושן שבה "לכל בני ישראל היה אור במושבותם".
זהו ששואל רש"י: אם אי אפשר להראות למצרים את ההבדל החד בין ישראל למצרים – "ולמה הביא עליהם חושך?" ועל כך הוא מתרץ, כדי שלא יראו במיתת הרשעים שבישראל…
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" (יא, ז)
"תנו רבנן כלבים בוכים מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר" (בבא קמא ס:) .
מבארים בדרך צחות: בליל הסדר הסתובב מלאך המוות במצרים כדי להרוג את הבכורות. עקב שהותו של מלאך המוות, היו צריכים הכלבים לבכות. אך כיון שבאותו לילה מלו בני ישראל את עצמם כדי שיוכלו לאכול מקרבן הפסח, ובברית מילה הלא מגיע אליהו הנביא להשתתף – היו הכלבים צריכים לשחק.
כיון שראו עצמם הכלבים במבוכה קשה: האם לבכות בגינו של מלאך המוות, או שמא לשחק בשל אליהו הנביא שנמצא כעת במצרים, נקטו את הכלל הידוע: "שב ואל תעשה עדיף". וזהו שכתוב "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"…
"והיה כי יאמרו אליכם בניכם" (יב, כו)
בהגדה של פסח מובא פסוק זה כשאלתו של הבן הרשע. ודבר זה תמוה: אצל שאר הבנים – החכם, התם, שאינו יודע לשאול – נאמרה לשון שאלה "כי ישאלך בנך". לעומתם, אצל הבן הרשע נאמר "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", ולשון שאלה אין כאן כלל.
מתרצים העולם בדרך צחות: מפני שזו היא דרכו של רשע. אינו ממתין אף פעם לוודא דברים לאשורם ולשאול. הוא תמיד קובע עובדות ומדבר בביטחון. "כי יאמרו אליכם" לדידו, כולם חייבים להסכים לדבריו…
"קדש לי כל בכור… וכל פטר חמור תפדה בשה" (יג, א-יג)
בשונה מהחזיר והגמל שלכל אחד מהם יש סימן טהרה אחד, דווקא החמור שיש בו שני סימני טומאה זוכה לכך שיש לפדות את הקדושה שבפטר הבכור שלו בשה.
מביא על כך ב'ילקוט מרגליות' רעיון חריף: לפעמים קל לקרב אל הקדושה ('קדש לי') מי שטומאתו ניכרת עליו, הרבה יותר מאשר נקל להכניס אל הקדושה את זה שמראה את עצמו צדיק אך תוכו טרף לחלוטין…
טרם יציאתם של בני ישראל ממצרים, ציווה הקב"ה את משה רבנו שיבקש מעם ישראל שישאלו "איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות". היהודים עשו כדבר משה והתורה מספרת: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, וינצלו את מצרים".
סופו של פסוק זה, "וינצלו את מצרים", בצירוף העובדה שהיהודים ביקשו בהשאלה כלים מאת המצרים – כלים שמעולם לא החזירו להם – מעלה תחושה קצת צורמת בקשר למוסריות העם היהודי, מוסריות גבוהה ביותר עליה חונכנו מגיל אפס לאור דרכה של התורה.
ברשותכם, נביא בתרגום חופשי סיפור מהתלמוד (מסכת סנהדרין צא. שם מובאות טענות נוספות דומות של אומות העולם [המתבססות על התנ"ך] כנגד בני ישראל, ומה שענו להם חכמי ישראל) המתאר תביעה משפטית של המצרים מול העם היהודי בנושא זה, ומה השיבו היהודים לעתירה.
חכמי מצרים באו לפני אלכסנדר מוקדון, שהיה בזמנו שליט כמעט כלל עולמי, בטענה שהיהודים שאלו מהם כלים ובגדים ולא החזירו להם זאת מעולם. רצונם לתבוע את היהודים לדין ולהוציא מהם את הרכוש שנלקח מאבותיהם שלא כחוק.
חכמי ישראל קיבלו מכתב מאת אלכסנדר מוקדון שעליהם להשיב לטענות תוך זמן קצוב. הגיע אחד מחכמי ישראל שהיה צנוע וענו ושמו "גביהא בן פסיסא", ואמר לחכמים: אני מוכן ללכת להתווכח עימם, אם אנצח אותם – הרי שהכל יהיה בסדר, אם לאו – תמיד תוכלו לטעון שאני מייצג רק את עצמי וטענותיי לא מחייבות אתכם.
חכמי ישראל הסכימו.
הלך גביהא בן פסיסא לאלכסנדר מוקדון וביקש לקרוא למצרים, משהגיעו, אמר להם גביהא: אתם הרי מסתמכים על התנ"ך כראיה משפטית שמחייבת אותנו. ובכן מצרים יקרים, חדשות רעות בפי: באותו תנ"ך נכתב שחור על גבי לבן: "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה". הבה נחשב את השכר שאבותיכם חייבים לאבות אבותינו על שעבודם הקשה והתפוקה שייצרו בעבורם, אחר כך נדון למי מגיע עודף…
ישבו המצרים וערכו חשבון, שגם לו היו רק 2 מיליון איש משועבדים (600 אלף גברים מגיל 20 עד גיל 60, לא כולל נשים שמקבילות למספר הגברים. לא כולל זקנים מעל גיל 60 וילדים פחות מגיל 20. [בפועל, היו פי חמישה מסכום זה!]) עדיין אין ביכולתם לשלם ליהודים כפי המגיע להם באמת.
מסיים התלמוד: אותה שנה הייתה שנת השמיטה, עזבו המצרים את שדותיהם העמוסות יבול וברחו על נפשם בטרם יפשוט מהם אלכסנדר מוקדון, שוחר הצדק, את עורם כדי לשלם ליהודים את המגיע להם. ליהודים שלא עיבדו את שדותיהם מחמת מצוות התורה, הועבר בפקודת המלך שפע של יבול, די והותר מהנצרך.
מסרים רבים יש בסיפור זה, אך אנו נתמקד במרכזי שבו: חשוב מאוד לשמוע את דעתו של הזולת הטוען שעשקו אותו והכאיבו לו, זה לא נעים לאף אחד להיות בכזו עמדה מנוצלת ("וינצלו את מצרים"). אך חשוב לא פחות לשמוע את דעת הצד השני בסיפור, כדי לראות האם יש בסיס לטענות. לפעמים נגלה שדווקא זה שטוען לניצול עוד חייב לשלם על התנהגות לא הולמת.