שבת מנוחה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

רוב בני עמנו מודעים לכך, שהשבת היתה מודל שהאציל את הרעיון של יום המנוחה השבועי על העולם המערבי ועל העולם המוסלמי כאחד. למרבה הצער, הערכתם של אותם אנשים כלפי השבת מתחילה ומסתיימת בנקודה זו. בעוד הם מתגאים בעובדה שרעיון זה הפך לנחלת האנושות, אין להם כל מושג על מהות השבת ועל משמעותה העמוקה.

מי שהיתה לו ההזדמנות לחוות שבת אותנטית, הכיר בעובדה שמשמירת השבת זורמת השפעה עמוקה ומבריאה על ההנהגה האנושית. קיום מצווה זו מעניק איכויות מוסריות ורוחניות נעלות ביותר. ולמרות שאלמנט המנוחה הוא המסד והתשתית של יום השבת, אין מדובר ביום מנוחה בלבד.

העידן הטכנולוגי מרסק את נשמת האדם. הכורח לעמוד באתגר של קצב חיים מטורף, פוגם באיכות הקומוניקציה הרגשית שבין אדם לחבירו והופך את הנשמה לדלת תוכן רוחני. דאגת המדינה למחסורו החומרי של הפרט, “פוטרת” את יתר האנשים מלחוש בצרתו. המושגים והחוויות של חסד וצדקה ושל אהבת הבריות הולכים ומאבדים את היופי הגלום בהם. ובכלל, כבר אין בהם צורך חיוני.

תפקיד הפרסומת לגזול את שארית המרגוע של ה’לקוחות’ ולדחפם ברציפות מתשוקה מדרבנת אחת לרעותה חסרת הטעם. כך נהרסת יכולת הדו-שיח הפנימי של האדם עם עצמו, ואין הוא מגיע כלל להכרת עצמו ולהבנת לבו. ריסוק הנפש מוליד חוסר איזון משווע והרגשת ריקנות, ומכאן נובע הצורך בגירויים, צורך ההולך ומחריף. האדם חש חסר מנוחה, והרגשה זו רק מתגברת ככל שהוא מטפס במעלות ההישג החומרי.

הבידור המהווה חלק אורגני משידפונה של הנשמה בעידן המודרני, אינו מרפא את נזקי הזמן, אלא מחמירם. הוא יוצר אשליה של החלפת כח. איזונו של האדם הטכנולוגי אינו טמון בבידור, אלא בעצירת הסחרור ובשבירת המעגל מיסודו. שבירה קבועה וחוזרת, בלתי תלויה בחוקי המעגל ובהליכיו, משיבה את היחיד ואת סביבתו הקרובה למקורותיהם: ליחסים בסיסיים, לקצב רגוע, לגישה קשובה, לציפיה, לענווה ולמאור פנים.

האומנם, אין זה ברור שתהום מפרידה בין השבת היהודית ליום ראשון החילוני של בן המערב? האם יתכן שאותו פסיכולוג מודרני שטבע את המושג “ההפסקה היוצרת”, חש משהו מרוחה של השבת?

בשבת היהודית המקורית שב האדם אל עצמו. במשך ימי השבוע דומה האדם לגוליבר שגמדים ריתקו אותו בחבליהם וביתדותיהם אל האדמה שהוא שוכב עליה. כדי לעמוד על רגליו, עליו לנתק כבלים אלו. הלכות השבת עושות מלאכת ניתוק למענו. מטרתן ליצור מצב של רוגע נפשי פנימי.

על ידי הימנעות מנהיגה, משימוש במכשירים שונים ובכל שאר האמצעים הבנויים בעזרת מקורות יצירה חיצוניים, מסוגל האדם לשוב אל מקורות היצירה הפנימיים. יצירתיות בשבת חייבת לבוא מתוך האדם. על כן, לדוגמה, מותר בשבת לשיר, אולם אסור לנגן בכלי נגינה. מותר לקרוא, אולם אסור לכתוב.

במשך השבוע אנו משתעבדים, בקצב גובר והולך למקורות יצירה חיצוניים, במיוחד בעידן הטכנולוגי שלנו. לעומת זאת, בשבת, האדם משוחרר משעבודו לטכנולוגיה הסובבת אותו. וכך, בעוד רוב הגברים והנשים המודרניים אינם יכולים לצייר את חייהם ללא מכונית וטלפון, על אף תחושת השעבוד המתלווה אליהם, מתנתק שומר השבת מכל אלו במשך שביעית מחייו.

יכולת ההתנתקות של האדם ממקורות היצירה החיצוניים פותחת בפניו צוהר אל נשמתו שלו. התנתקות זו מעלה אותו בו זמנית מעל עולמנו הטכנולוגי, המסחרי והבידורי שבו הוא נתון בששת ימי המעשה. עצם שבירת המעגל מעניקה לו את הממד הנכון לבחינת חיי המעשה על מרוצם המטורף אחר ההישגיות.

זוהי הברכה הראשונה שהשבת מעניקה לאדם: ‘שבת שלום’ לנשמתו פנימה. מכאן נפתח הפתח אל השלום עם משפחתו ועם סביבתו הקרובה, שלום עם הטבע ועם האלוקים.

ההימנעות ממלאכה ביום השבת אינה משקפת יחס שלילי כלפי העבודה. אדרבה, יש בהימנעות זו משום הרגשה המקדשת את ערכה ואת מעלתה של העבודה. איסור המלאכה ביום השבת בא לאחר שנצטוו בני ישראל: “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך”.

המצווה לעסוק במלאכה במשך ששת ימות השבוע היא חלק מהותי מהברית שנכרתה בין אלוקים לבין עם ישראל, כשם שהמצווה להימנע ממלאכה ביום השביעי היא חלק מברית זו.

הפתרונות לבעיות החמורות ביותר של הקיום האנושי, לא יימצאו בוויתור על הישגי התרבות הטכנולוגית, אלא בשחרור האדם מתלות בתרבות טכנולוגית זו. ביום השבת מתממש השחרור מהתרבות הטכנולוגית – אנו נמנעים מלבצע פעולה היוצרת צורה מחודשת לדברים הנמצאים בממד המרחב. הזכות האלוקית שניתנה לאדם “לכבוש” את הארץ פוסקת ביום השביעי.

השבת היא יום של הפוגה בכל החזיתות: בין אדם לחברו, בין האדם לטבע ובין אדם לעצמו. ביום זה יוצא האדם מעולם המתחים של חיי היומיום, הוא משתחרר מכבלי החומרנות והופך לריבון בממלכת הזמן.

השבת היא יום של אחדות, הסכמה ושלום בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין האדם לסובב אותו. אין לאדם רשות לקרוא תיגר ולשנות את המצב הטבעי של העולם ביום השביעי. כי היום השביעי הוא יום מנוחה לאדם ולכל הבריאה.

השבת היא יותר מאשר הפוגה במלחמת הקיום. קיום השבת מביא למודעות עמוקה להרמוניה ולאחדות השוררות בין האדם לעולמו. נוכחות השבת יוצרת תחושה עמוקה של הזדהות בין האדם לבין העולם, ובכך גורמת לתחושת שיתוף מצד האדם עם הרוח המאחדת את מה שבשמים ואת מה שבארץ. כל אשר יש בו ניצוץ אלוקי, מתאחד עם האלוקים. זוהי השבת – האושר האמיתי של היקום כולו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך