בתהילים מזמור י"ד [פסוק א'] נאמר – "למנצח לדוד – אמר נבל בלבו – אין אלהים".
ורש"י שם מפרש – שדוד התנבא כאן על נבוכדנצר [בחורבן בית ראשון] – שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו – ואין אחד מכל חיילותיו מוחה בידו.
במזמור נ"ג [פסוקים א' וב'] נאמר שוב – "למנצח על מחלת משכיל לדוד – אמר נבל בלבו – אין אלהים
ושם מפרש רש"י – על פי דברי הגמ' בגיטין נו: שכאשר טיטוס [בחורבן בית שני] – נטל סייף וגידר את הפרוכת נעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו – ועל כך נאמר "אמר נבל בלבו – אין אלהים".
נמצא אם כן שאותו ביטוי של "נבל" מופיע במזמור י"ד על נבוכדנצר אשר החריב את בית ראשון – ובמזמור נ"ג על טיטוס אשר החריב את בית שני.
השורש נבל בלשון הקודש מורה על ביטול החיות.
ארבע מדרגות חיים בבריאה – הדומם אין בו חיות כלל – הצומח – החי – והמדבר שזו דרגת החיות של נפש חיה – רוח ממללא.
צמח שאין בו חיות נקרא – נובל.
בעל חי שאין בו חיות נקרא – נבלה.
דיבור שחיותו פגומה נקרא – נבול פה.
לפי זה יש לבאר מדוע נקראים ב' מחריבי בתי המקדש בלשון המזמור – נבל.
מוצאים בסידור בב' מקומות – שבית המקדש נקרא "בית חיינו" – ביהי רצון שאחרי קריאת התורה בשני וחמישי נאמר "ולכונן את – בית חיינו" – ובברכות ההפטרה נאמר "רחם על ציון כי היא – בית חיינו"
וביאור הדבר – שכדרך שאדם חי הוא מי שגופו מחובר עם נשמתו וכלשון הפסוק – "וייצר ה' אלקים את האדם – עפר מן האדמה – ויפח באפיו נשמת חיים – ויהי האדם לנפש חיה" – כך בבריאה כולה – בית המקדש הוא המקום המחבר את העולם הגשמי שהוא בדוגמת הגוף עם נשמת הבריאה – עם השכינה הקדושה – ועל כן הוא נקרא בית חיינו.
כאשר טיטוס חילל את בית המקדש יצאה טיפת דם – כדי לבטא שהחילול הזה גרם להפרדת הקדושה מהבית הגשמי – שזה כעין שפיכות דמים [ראה מהר"ל בחידושי אגדות שם – גיטין נו:]
ועל כן על שם המעשה הזה נקרא טיטוס בלשון הפסוק "נבל" – שהוא תואר המורה על מי שאין בו חיים – כי הוא אשר חילל את "בית חיינו".
וכך גם נקרא במזמור י"ד – נבוכדנצר – אשר חילל את בית המקדש הראשון – נבל.
ונראה שלכן רש"י מדגיש שלא קם אחד מחיילותיו למחות בידו – כי כדרך שמוצאים שהמבזה את חברו כאילו שופך דמים – כי הפגיעה בכבודו פוגעת בחיבור שבין גופו הגשמי ובין נשמתו הרוחנית הקרויה כבוד – כך הביזוי של בית המקדש על ידי נבוכדנצר – התעצם בזה שלא היה מי שימחה בידו כמו שמובא בהמשך המזמור שם – "ה' משמים השקיף על בני אדם – לראות היש משכיל דורש את אלוקים" – ומפני שנבוכדנצר חילל את כבוד בית המקדש והפריד את החיות האלוקית מהבית הגשמי – על כן הוא נקרא בלשון הפסוק שם – נבל.
והנה אותו פסוק של "אמר נבל בלבו – אין אלהים" – מתפרש בגמרא בברכות באופן שלישי.
בגמ' ברכות יב: מובאת ברייתא בפירוש הפסוק "ולא תתורו" ואמרו שם – "אחרי לבבכם" – זו מינות – וכן הוא אומר "אמר נבל בלבו – אין אלהים"
ומפרש רש"י מינות – אותם המהפכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל – אמר נבל בלבו – ואין לך נבל מן ההופך דברי אלהים חיים.
מלשון רש"י עולה שהוא מבאר – שמינות ענינה שנוטל את התורה ללא החיות האלוקית שבה וזה הפירוש שהופך דברי אלוקים חיים – שזה כדרך שעשתה יון שהתיחסה אל התורה כאל חכמה בעלמא – ומה שהזכיר רש"י שמהפכים טעמי תורה למדרש טעות ואליל – הכונה במילה אליל היא לבשר מת – כמו שמוצאים במסכת חולין והיינו שמתייחס אל התורה כאל דבר ללא חיות.
נמצא שאותו פסוק של "אמר נבל בלבו – אין אלקים" – אשר התפרש על ידי רש"י בתהילים על נבוכדנצר וטיטוס מחריבי בית המקדש – בית חיינו – מתפרש בגמרא בברכות – על מי שנוטל את התורה ללא החיות האלוקית שבה.
ולפי מה שהתבאר מובן הקשר בין הענינים – מפני שהתואר "נבל" הוא התואר הראוי למי שמפריד את החיות הרוחנית האלוקית – מהמציאות הגשמית, בין כאשר מדובר בבית המקדש – ובין כאשר מדובר בתורה הקדושה.
ויתכן שמשמעות הפסוק מתפרשת לא רק כפשוטו "אמר נבל בלבו- אין אלקים" אלא גם – "אמר נבל – בלבו אין אלקים" – דהיינו הוא אומר שאין בלבו אלוקים – מפני שהנבל מפריד את האלוקות מהלב.
ובתוספת התבוננות יש לומר – שהקשר שבין הרוחניות האלוקית – והעולם הגשמי – אשר מקומו הוא בבית המקדש – והקשר שבין החיות האלוקית שבתורה – אל הדברי תורה – בשרשם אחד הם.
במדרש רבה פרשת תרומה [פרשה לג – אות א'] מובא משל על ענין בנית המשכן.
…אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר "ויקחו לי תרומה".
משל למלך שהיתה לו בת יחידה – בא אחד מן המלכים ונטלה – ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו – אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא – לפרוש ממני איני יכול – לומר לך אל תטלה איני יכול – לפי שהיא אשתך – אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.
כך אמר הקב"ה לישראל – נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול – לומר לכם אל תטלונה איני יכול – אלא בכל מקום שאתם הולכים – בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שאמר ועשו לי מקדש.
וצריך להבין מה פירוש לפרוש ממנה איני יכול? ומה הפירוש עשו לי קיטון אחד?
ונראה בביאור הדברים – שהכוונה היא – שאי אפשר להפריד את התורה ממנו ית' – שכן אז שוב אין זו תורה – התורה היא כביכול בתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – ואי אפשר להפריד אותה ממנו ית' –[ומי שעושה כן זוהי מינות – והוא נקרא נבל.]
אחרי מתן תורה – פונה הקב"ה לכלל ישראל ואומר הרי על ידי לימוד התורה כראוי – בהכרח שתגיעו לדבקות בשכינה – כי קוב"ה ואורייתא חד הם – על כן הכינו מקום להשראת השכינה אשר תבוא על ידי לימוד התורה – וזאת על ידי בנית המשכן.
ולכן בפנימיות המשכן בקודש הקדשים לפני ולפנים – היה הארון אשר בו היו הלוחות – שברי לוחות וספר תורה השייכים כולם לקדושת התורה – כי פנימיות המשכן היא – השכינה השורה על ידי לימוד התורה כראוי.
בזה יאירו דברי הב"ח [או"ח סי' מ"ז] המבאר את דברי הגמ' בנדרים – שבית ראשון חרב על שלא ברכו בתורה תחילה.
ותמצית דבריו שם היא – שתכלית לימוד התורה היא – שעל ידי זה נתדבק בשכינה הקדושה ותמשך השכינה לארץ – אבל כאשר לימודם לא היה בכונה הראויה להתדבק בשכינה – אלא לצורך דברים גשמיים להנאתם ולהראות חכמתם – נסתלקה השכינה מהתחתונים וחרבה הארץ.
יוצא אם כן שאותו לימוד תורה שהוא ההפך ממינות וסעיפיה – דהיינו, לימוד תורה מתוך כונה להתדבק בנותן התורה ולהשרות את שכינתו בארץ – הוא הוא המוריד את השכינה אל המשכן ובית המקדש
על ידי העסק בדברי התורה שהם חיינו באופן הראוי – דהיינו כדי להתדבק בשכינה – מחבר הלימוד את החיות האלוקית אשר בה – עם גופם של הדברי תורה ועל ידי זה שורה השכינה בבית המקדש שהוא בית חיינו – מקום החיבור בין הגשמיות של העולם ובין השכינה נשמת העולם – וכאשר היתה חסרה הכונה הזו בלימוד התורה – חרב מקום השכינה.
ועל כן אותו פסוק של "אמר נבל בלבו – אין אלקים" אשר נאמר על נבוכדנצר וטיטוס מחריבי בית המקדש – נאמר גם על מי שלומד תורה שלא באופן הראוי – של חיבור בין התורה ובין נותן התורה.