כבודו של בית המקדש

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בסוף פרשת יתרו – מיד לאחר פרשת מתן תורה ישנה פרשה קטנה – אשר בה ג' מצוות לא תעשה השייכות לבית המקדש – ובה מסתיימת הפרשה – וכל ענינה אומר לכאורא דרשני.

א] "ויאמר ה' אל משה – כה תאמר אל בני ישראל – אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם – לא תעשון אתי – אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם".

ומפרש רש"י – "אלהי כסף" – בא להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי – שלא יהיו של כסף שאם שיניתם לעשות של כסף הרי הם לפני כאלהות.

"ואלהי זהב" – בא להזהיר שלא יוסיף על ב' – שאם עשית ד' הרי הן לפני כאלהי זהב.

"לא תעשו לכם" – לא תאמר הריני עושה כרובים בתי כנסיות ובתי מדרשות – כדרך שאני עושה בבית עולמים לכך נאמר "לא תעשו לכם".

ב] "מזבח אדמה תעשה לי …ואם מזבח אבנים תעשה לי – לא תבנה אתהן גזית – כי חרבך הנפת עליה ותחללה"

ג] "ולא תעלה במעלות על מזבחי – אשר לא תגלה ערותך עליו."

בסדר עשרת הדברות – שתי הדברות הראשונות מצד ימין שייכות לאיסור עבודה זרה – ושתי הדברות הראשונות מצד שמאל – שייכות לאיסור שפיכות דמים ולאיסור גילוי עריות – לא תרצח ולא תנאף.

מיד אחרי עשרת הדברות ופרשת מתן תורה – נאמרו בפרשה מיוחדת זו – ג' מצוות אשר מתיחסות לאופן דק מאד של ג' מצות הלא תעשה הללו של ע"ז ג"ע ושפ"ד.

האחת יש בה איסור דק הקרוב לעבודה זרה – השניה איסור דק הקרוב לשפיכות דמים – והשלישית איסור דק הקרוב לגילוי עריות.

למספר גדול של כרובים או לעשייתן מכסף התורה קוראת – עבודה זרה

לשימוש בברזל בעת בניית המזבח – התורה מתייחסת כאל – שפיכות דמים

ולעלייה במדרגות על המזבח התורה קוראת – גילוי עריות.

על פי זה יש לבאר את פתיחת הפרשה – "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

התורה באה כאן לומר שאילו היתה הכונה בעשרת הדברות – רק לאיסור עבודה זרה כפשוטו וכן לשפיכות דמים וגילוי עריות כפשוטם – לא היה צריך לשם כך גילוי מיוחד מן השמים – גם השכל האנושי מבין מעצמו את חומרת האיסור – ועל כן כיון ש"אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" – עליכם להבין מזה שהדרישות של מצוות התורה הן כה גבוהות ואוסרות ענינים כל כך דקים – שדרגה כזו של תביעה יכולה להגיע רק מהשמים.

ועל כן – איסור עבודה זרה כולל גם עשית כרובים מכסף – איסור שפיכות דמים – כולל איסור להשתמש בברזל בבנית המזבח ואיסור גילוי עריות – כולל עשית מדרגות למזבח.

ויש להתבונן בזה שג' האיסורים בפרשה זו – עוסקים בענינים הנוגעים לבית המקדש?

בגמרא יומא ט: אמרו מקדש ראשון מפני מה חרב – מפני ג' דברים שהיו בו – עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ומבאר המהר"ל [נתיבות עולם – נתיב לב טוב – פרק א'] – שבתקופת בית ראשון היתה זכותם של ישראל לקיומו של בית המקדש יונקת מכוחם של שלשת האבות אברהם יצחק יעקב – אשר בזכותם קיבל עם ישראל את ארץ ישראל – וכמו שנאמר בפסוק "וגם הקימותי את בריתי – לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה".

על פי זה ממשיך המהר"ל ואומר

…ולפיכך כאשר ישראל היו נוהגים במידת אבותיהם ראוי להם הארץ ואם לאו אין ראוי להם הארץ – אשר הם יוצאים ממידת אבותיהם – ואשר החזיקו האבות כל אחד במידה מיוחדת היו אלה שלשה מידות – גילוי עריות – עבודה זרה – ושפיכות דמים.

לא שהיו [רק] מרוחקים מן ג' מדות הרעות, דבר שהוא אסור – שדבר זה אין חידוש – אבל דבר שהוא הרחקה יתירה היו נוהגים בהם.

אברהם היה מרוחק מגילוי עריות בתכלית ההרחקה – כמו שאמרו בגמ' [ב"ב טז.] שאיוב אמר "ומה אתבונן על בתולה" – אבל אברהם אפילו בשלו לא הסתכל – כמו שנאמר "הנה נא ידעתי וכו' – שעד עתה לא הכיר בה בשביל צניעות שהיתה בהם…

…יצחק היה בתכלית ההרחקה מעבודה זרה – כי עבודה זרה הוא שעובד לאלוה אחר – ואילו יצחק הקריב את עצמו לקב"ה…

…יעקב הפך שפיכות דמים – שעל כן לא ראה יעקב קרי מימיו – כי דבר זה הוא בבחינת שפיכות דמים ומעלת יעקב שאפילו לאנסו לא ראה קרי – שלא היה אצלו שפיכות דמים

ועל כן מסיים המהר"ל – כאשר היו בישראל ג' דברים הללו ג"ע ע"ז ושפ"ד – נחרב הבית וגלו מן הארץ.

מבואר אם כן שבתקופת בית ראשון – זכות הקיום של עם ישראל בארץ ישראל וזכות קיומו של בית המקדש מיוסדת היתה על ההתרחקות היתירה של האבות הקדושים – מג' העברות של ג"ע ע"ז ושפ"ד.

הרמב"ן בתחילת פרשת תרומה כותב …וסוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני – שוכן עליו בנסתר וכמו שנאמר שם "וישכון כבוד ה' על הר סיני" – וכתיב "הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו" וכן כתיב במשכן "וכבוד ה' מלא את המשכן" – והזכיר במשכן שני פעמים "וכבוד ה' מלא את המשכן" כנגד "את כבודו ואת גדלו" – והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני… וממשיך הרמב"ן לבאר שם – שעל כן היה הדבור נגלה למשה במשכן כדרך שנגלה אליו בהר סיני.

על פי זה יתכן לבאר את פרשה זו של "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם".

כונת התורה כאן לומר – אתם ראיתם את התגלות כבודי בהר סיני – הכבוד הזה הוא עתיד לעבור אל המשכן – ומשם יעבור אל בית המקדש.

ומעתה הואיל וכמו שהתבאר בדברי המהר"ל – זכותם של ישראל בתקופת בית ראשון – עמדה על התרחקותם היתירה של האבות הקדושים – מג' עברות של ג"ע ע"ז ושפ"ד – על כן מצוה התורה את עם ישראל מיד אחרי מתן תורה – בג' מצוות, שכל ענינם הוא התרחקות יתירה מג' העברות הללו.

והן ג' מצוות הקשורות לבית המקדש – כדי להזכירם תמיד שהמשך הגילוי של הכבוד אשר שכן בהר סיני בבית המקדש וקיומו – תלוי בהרחקה יתירה הזו מג' העברות הללו

ואם לא ישמרו על כך – אזי המשך הגילוי של בית המקדש נתון בסכנה – כמו שבאמת היה שלבסוף בגלל ג' העברות הללו חרב המקדש ויצאו לגלות.

ביסוד זה של הרמב"ן שהכבוד שהיה על הר סיני עבר אל המשכן והמקדש – אפשר לבאר גם את דברי המשנה במסכת אבות.

בפ"ה דאבות נאמר- הוא היה אומר [רבי יהודה בן תימא] – עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן – יהי רצון מלפניך ה' או"א – שיבנה בית המקדש במהרה בימינו – ותן חלקנו בתורתך"

ושואלים המפרשים – מה הקשר בין תחלת המשנה לסופה – ומה פשר התפילה בסיום דברי רבי יהודה בן תימא?

במעמד הר סיני נאמר – "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים – ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"

"ויאמרו אל משה דבר אתנו ונשמעה – ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות"

"ויאמר משה אל העם אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים – ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"

ובמסכת נדרים כ. אמרו – תניא "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"- זו בושה …ומי שאין לו בושת פנים – בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

ובפירוש הרא"ש על הדף שם מוסיף – שלא עמדו אבותיו על הר סיני – כי משם ירשו הבושת.

מבואר שכלל ישראל קבלו את מידת הבושה בהר סיני.

ומבאר זאת בעל ה"פחד יצחק" [שבועות – מאמר ח'].

התוכן הפנימי של מעמד הר סיני הוא שיחד עם גוף התורה שנתנה לנו על הר סיני על ידי השמעת הדברות נתנה גם כן כבודה של תורה על ידי הקולות והלפידים וההר עשן …כשם שדברות הר סיני הן מתן תורה – כך מעמד הר סיני הוא מתן כבודה של תורה וכנסת ישראל – שהואיל ואורייתא וישראל חד הם – על כן כאשר השיגו את כבודה של תורה על ידי מעמד הר סיני – אזי כבוד התורה נעשה לכבודם של ישראל.

מכאן ואילך התחדש – מבאר ה"פחד יצחק" – שביראת חטא, מלבד הצער על העברה מונחת גם הבושה שהיא ההרגשה של העדר הכבוד של שלמות הצלם אלוקים – אותו קבלו ישראל במעמד בהר סיני. עכ"ד

תמצית הדברים היא – שהיראה על הפנים שהיא מידת הבושה שקבלו ישראל בהר סיני – היא תולדה של כבוד התורה אשר הפך להיות כבודם של ישראל – אשר התגלה שם.

ויש להסמיך לכך את דברי רש"י בקידושין מ: שכתב – וכן האוכל בשוק [פסול לעדות] – הואיל ואין מקפיד על כבודו – אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל – מבואר בדברי רש"י – שהבושה היא תולדת הרגשת כבוד – ועל כן מי שאינו מקפיד על כבודו אינו בוש.

ועל כן כאשר קבלו כלל ישראל את כבודה של תורה שהפך להיות כבודם – קבלו יחד עם זאת את מידת הבושה.

וכך הוא גם לשון הרמח"ל [בספר "אדיר במרום" – עמוד רנ"ג] …הבושה הנולדת מן היראה …כי כבר שמעת איך הבושה היא התחלשות הנשמה לפני כח גדול ממנה – והוא נמשך מהכרת המדרגות והכרת האדנות… עכ"ל.

לפי מה שהתבאר שמידת הבושה שזכו לה ישראל בהר סיני – היא תולדה של ההתגלות של כבוד ה' בהר סיני – יש להמשיך ולומר – שעל פי דברי הרמב"ן שכבוד ה' שהתגלה על הר סיני עבר למקדש – אזי מעתה בית המקדש הוא המקום שממנו אפשר לקבל את מידת הבושה – מכח התגלות כבוד ה' שם.

ויבואר בזה הפסוק ביחזקאל מג – "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית – ויכלמו מעוונותיהם"

כיון שבית המקדש הוא מקור של מידת בושת פנים – על כן גם העסק בעניני הבית – מאיר את אותה המידה.

ויש לבאר בזה ענין נוסף.

בגמ' יבמות עט. – מובא שדוד המלך אמר שלשה סימנים יש באומה זו הרחמנים – והביישנין – וגומלי חסדים.

רחמנים דכתיב "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" – ביישנין דכתיב "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – גומלי חסדים דכתיב "למען אשר יצוה את בניו ובני ביתו".

ידוע שמידת החסד מתייחסת בפרט לאברהם אבינו – מידת היראה ליצחק אבינו – ומידת הרחמים ליעקב אבינו.

ומאידך במשנה באבות פ"א נאמר – שמעון הצדיק אומר – על שלשה דברים העולם עומד על התורה – ועל העבודה – ועל גמילות חסדים.

וכתב על כך המהר"ל ב"רוח חיים" -… ותדע כי אלו שלשה דברים שהם התורה והעבודה וגמילות חסדים נתנו לג' אבות שהם אברהם יצחק ויעקב – שהם גם כן יסודות ואבות העולם.

…גמילת חסדים היה מידת אברהם – כמו שמבואר בכתוב שהיה זריז בכל גמילת חסדים דהיינו קבלת אורחים…

יצחק – זכה במידת העבודה שהרי הקריב עצמו על גבי מזבח – ובמדרש [וקרא רבה פפ"ב] אותו היום שהעלה אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח תקן הקב"ה שני כבשים אחד בשחרית ואחד בין הערביים …הרי כי בשביל העקדה היה העבודה אל השי"ת – מפני כי יצחק הקריב עצמו אל השי"ת…

יעקב – היתה לו מדת התורה כמו שאמר "יעקב איש תם – יושב אהלים".

ואם כן יוצא – שמצד אחד מתייחסת ליצחק אבינו מידת היראה על הפנים – שהיא הבושה – ומצד שני מתייחסת ליצחק אבינו העבודה שהיא בבית המקדש – והיא בזכותו.

לפי מה שהתבאר בדברי הרמב"ן – שתי הענינים הקשורים עם יצחק אבינו מתחברים זה לזה – כי בית המקדש – הוא המקום שבו ממשיכה ההשפעה של מידת הבושה שזכו לה בהר סיני.

על פי זה יש לבאר את הקשר בין שני חלקי המשנה באבות.

אחרי שהזכירה המשנה את מעלת המידה של בושת פנים – מוסיפה המשנה את התפילה לבנין בית המקדש – שהואיל והמקור לזכות למידה זו של בושת פנים הוא הכבוד השוכן בבית המקדש – מפני שהוא המשך של הכבוד ששכן בהר סיני – אשר ממנו זכו ישראל לקנין מידת הבושה – על כן אנו מתפללים לבנינו – כדי שנזכה על ידו לשלמות של מדת היראה על הפנים שהיא הבושה.

עוד יבואר בזה – הקשר בין הבקשה של "שיבנה בית המקדש" – לבין הבקשה של "ותן חלקנו בתורתך".

על פי מה שכתב הרמב"ן שם – שהואיל והכבוד שהיה על הר סיני עבר למשכן ולבית המקדש – על כן היה שם גם ההמשך של נתינת התורה שהיתה בהר סיני – שמשם דבר ה' עם משה – יש לומר שכאשר עבר הכבוד לבית המקדש – הפך בית המקדש להיות ההמשך של הר סיני כמקום השפעה של תורה – ועל כן יחד עם הבקשה של "שיבנה בית המקדש" – אנחנו מבקשים – "ותן חלקנו בתורתך".

ועל כן באותה בקשה של "שיבנה בית המקדש – ותן חלקנו בתורתך" – כאשר היא נאמרת בסוף תפילת שמונה עשרה – אנו מוסיפים בסיומה – "ושם נעבדך ביראה" – כי כשם שבית המקדש הוא מקום השפעה של תורה מפני שבית המקדש הוא המשך של מעמד הר סיני – כך בית המקדש הוא מקום שמושפעת ממנו יראה – מפני שבית המקדש הוא המשך של מעמד הר סיני שבו קבל כלל ישראל את היראה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך