בפרשתנו, הקב"ה מצווה את משה רבינו שיורה לעם ישראל לערוך לפרעה הצגה, אשר אמורה להוות תרגיל הטעיה:
"וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן." (שמות יד א-ד).
בני ישראל, אשר היו במהלך המסע אל עבר הארץ המובטחת, אמורים להפוך את פניהם, ולהתחיל לשוב חזרה לעבר מצרים, כדי שפרעה יראה את זה, ויאמר לעצמו שהם תעו במדבר ואיבדו את דרכם. הדבר יעודד אותו לצאת למרדף אחר בני ישראל, כאשר בסוף המרדף הוא ינחל תבוסה סופית ומוחצת, כעונש על תעוזתו להילחם בעמו של הקב"ה.
יש לעיין בדבר, וכי פרעה היה עד כדי כך טיפש, שכבר הספיק לשכוח מכל עשרת המכות, והרי הוכח לו מעל לכל ספק שהקב"ה מנהיג את בני ישראל ושומר עליהם, ומדוע הוא חשב פתאום שאם יצא למרדף זה יסתיים בהצלחה? ואכן, הקב"ה כבר אמר מראש למשה "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם", הקב"ה חיזק את ליבו של פרעה – הכניס בלבו של פרעה בטחון מחודש ללכת לרדוף אחרי בני ישראל. וכאן המקום לשאול, מדוע חיזק הקב"ה את לב פרעה, האם הקב"ה רצה שפרעה ירדוף אחר בני ישראל? והלא ידוע כי הקב"ה מצפה כי גם הרשעים יחזרו בתשובה. ובייחוד ייחל הקב"ה שפרעה ועמו ישובו בתשובה, כפי שמופיע במדרש רבה: "וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה, מַהוּ כֵן, שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהָיוּ פּוֹנִים זֶה בָּזֶה וְהָיוּ מַאֲמִינִים לִדְבָרָיו, וְיָצָא מִשָּׁם כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ עֵצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה". וכן מפרש המדרש "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ וכו'. וַיֵּט משֶׁה אֶת מַטֵּהוּ, לָמָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן זְמַן לַמַּכּוֹת, מָחָר, וְלֹא הָיָה מֵבִיא עֲלֵיהֶן מִיָּד, כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָּהֶן וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה". לאור דברי המדרש, מוכח שהקב"ה דווקא ציפה לתשובתו של פרעה, ואם כן מתעצמת הקושיה, מדוע הכביד את ליבו של פרעה.
הספורנו – ממפרשי התורה – עומד על שאלה זו, ומתרץ – "ואני אחזק את לבו כי בהיותו בלתי יכול לסבול המכות היה משלח את העם בלי ספק, לא מפני שיכנע לאל יתברך לעשות רצונו, ולזה חזק את לבו שיתאמץ לסבול המכות ולבלתי שלחם". כלומר – הקב"ה רצה שיהיה איזון. מצד אחד המכות, משכנעות אתפרעה לשלח את בני ישראל. אולם מצד שני הכבדת הלב, מקשה את ליבו ומשכנעת אותו שיותר ישתלם להשאיא את בני ישראל במצרים.
בעניין זה מצינו ביאור נפלא בדברי האברבנאל על התורה (שמות ז ו). האברבנאל אף הוא עוסק בשאלתנו, ומתרץ, שהקב"ה לא הכביד את ליבו של פרעה באופן ישיר, אלא ליבו של פרעה הוכבד כתוצאה עקיפה מהדרך שבא הנחית הקב"ה את המכות על מצרים.
לצורך הבנת העניין נדמה לעצמנו 2 סיטואציות שונות. במקרה הראשון, יהודי עבר עבירה, -לא עלינו – חילל שבת. באותו רגע באה מכונית ודורסת אותו. הוא איבד הכרה ואישפזו אותו, אך מייד לאחר שהתעורר, עוד לא הספיק להתאושש – וכבר התבשר שמת בנו. עוד לא התאושש מהבשורה הרעה וכבר נשרו לו שיניו, שחין מילא את כל גופו, העסק שלו נכנס לחובות, בבנק החשבון צנח למינוס, ולקינוח, הרופאים בישרו לו כי מחלה ממארת נתגלתה בגופו ונותרו לו חודשיים לחיות. באותו רגע, גם אם מדובר באתאיסט הכי גדול הוא מייד רץ לרבנים מקובלים להתברך, – "וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה" (שמות ח, ד) – הולך לכותל לבכות לקב"ה, משתטח על קברות צדיקים, מניח תפילין, תורם צדקה, ובזמנו הפנוי צופה בשיעורי תורה ביוטיוב.
לעומת זאת, השכן של אותו יהודי, גם הוא חילל שבת, וגם אותו דרסה מכונית. אלא שכעבור שבוע הוא התאושש מהתאונה, והספיק לערוך חתונה לבנו. אחרי חודש מת בנו, ואותו יהודי נכנס לדיכאון. אלא שאז – הוא נחל לפתע הצלחה עסקית גדולה. לאחר זמן מה העסק נקלע לחובות, אולם גם מזה הצליח להתאושש וחשבון הבנק שוב בעלייה.לאחר זמן מה לקה בשחין, אך כעבור שבועיים החלים ממנו. אחרי שנה – התגלתה בגופו מחלה ממארת. הרואפים קצבו לו חודשיים לחיות. אלא שכעבור חודש, הוא התרפא כליל. האם אותו יהודי ימהר לחזור בתשובה בעקבות הצרות שתקפו אותו? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח, הצרות שעבר לא ישפיעו עד כדי כך על מאזן השיקולים שלו האם לחזור בתשובה.
פרעה, אמנם רצה לחזור בתשובה, אך לא מבחירה חופשית, אלא כתוצאה מהמכות שחטף. וכפי שמספרת התורה: "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים. הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד" (שמות ט, כז – כח). אולם, התורה ממשיכה ומספרת (שם, לג – לה) "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְהוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה. וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה" האברבנאל מסביר את פשר הדבר: "אבל היה קושי לבבו (של פרעה) נמשך מהמכות במקרה, כי בראותו מכת הדם ושסרה מיד ולא התמידה – חשב בלבבו שלא היתה המכה ההיא דבר אלהים, אלא דבר טבעי או מפאת המערכה. וכאשר ראה אח"כ מכת הצפרדעי' ושסרה מיד ולא התמידה חשב ככה. וז"א וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו. וגם במכת הכנים שאמרו לו החרטומים אצבע אלהים היא כתוב ויחזק לב פרעה ולא שמע, לפי שהסרת המכות והיותן בלתי מתמידות היתה סבה להיותו מפקפק ובלתי מאמין בהן… והנה פרעה ברוע לבבו כשראה שסר הערוב הכביד את לבו מהסבה אשר קדמה וכן במכת הדבר…" כלומר, המכות אמנם לחצו על פרעה ושכנעו אותו לחזור בתשובה, אולם בסופו של דבר פרעה כבר לא פחד מהמכות כי הוא כבר התרגל שהמכות נוחתות עליו, אך בסוף עוזבות אותו. ולכן הוא התעלם מאצבע אלוהים שהיתה במכות ותלה זאת ביד המקרה והטבע –
"והנה אם כן לא היתה סבת קושי לב פרעה כי אם רבוי המכות והסרתן אחר היותן וכמו שמפאת המכות ההן הוכבד לב פרעה ונתקשה כן אמרו בשאר המכות האחרונות ויחזק ה' את לב פרעה כי אני הכבדתי את לבו אין ענינו שהקדוש ברוך הוא הקשה את לבו ומנעהו מעשות מצות חלילה אלא שנתן בו אותן המכות שמפניהן בא לבו לידי קושי וכבדות, ומזה הצד ייוחס אליו יתברך קושי לב פרעה לפי שנתן הוא יתברך המכות ההן בארצו, עד שמפניהן הקשה פרעה את לבו. וע"ז נאמר במכת הברד כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר וגו'. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגו' ר"ל שהיה בידו יתברך להתמיד עליו מכה א' שתהיה מכה בלתי סרה עד שישלחם אבל העמידו בהסר המכה אחרי בואה ובוא אחרת תחתיה בעבור הראות לו את כחו הגדול ולמען ספר שמו בכל הארץ וכן כשבאו על הים כאשר הוגד לפרעה נבוכים הם בארץ אמר הכתוב וחזקתי את לב פרעה שאותה השמועה ששמע נבוכים הם בארץ היא חזקה את לבו… ומפני זה אמר הכתוב במקום הזה – ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים – כי מרבוי האותות והמופתים נמשך קושי לבבו לפי שלא ישמע אליהם פרעה מפני רבוי האותות והמופתים והסרתם ולזה בא פסוק ולא ישמע אליכם פרעה וגו' שהוא ביאור סבת קושי לב פרעה"
לאור דבריו הנפלאים של האברבנאל, נבחנת מציאות ימינו מזוית מחודשת. הקב"ה מטיל על העולם מכה אחר מכה. תחילה הקורונה – הרגה מיליוני בני אדם. אנשים התחילו לפחד, מה יהיה הסוף. והנה ברחמיו הגדולים הסיר הקב"ה את המגיפה כאן בישראל. בעוד בארה"ב השתולל כאוס מוחלט, כאן בארץ הקודש החיים שבו למסלולם. אולם כמו פרעה, גם אנו הקשינו את ערפנו וכבד לבבנו. במקום להעצים ולחבק את התורה ואת לומדיה, להפסיק את המחלוקות, להסיר את התועבות, לחפש איך לפייס ולעשות נחת רוח לקב"ה. במקום זאת, מה עשתה הממשלה החדשה? הגבירו את שנאת הדת "הדתה", ואת השיסוי והקיטוב; בתל אביב הוקמה ועדת עיריה למלחמה בדת, כדי ללחום בתופעה המטרידה של חב"דניקים מניחים תפילין לעוברי אורח תמימים, חנוכיות ציבוריות ועוד. התחילו להצר את צעדיהם של לומדי התורה ולרדוף אותם, להכביד את חייהם של אנשים עניים וחסרי כל, לוקחים מהעניים ונותנים לחתולים, למחבלים ולרוצחים. בחסות ראש הממשלה חובש הכיפה, נעץ החזיר הטמא את טלפיו בכותל ובמקומות הקדושים. שופטי סדום ועמורה העליונים, כבר הציבו לעצמם רשמת יעדים שערורייתית, וכן שוטרי המשטרה מטפסים לעבר רף חדש של רוע ואכזריות שכמותו לא ידענו.
קיבלנו זן חדש לכאורה ה"דלתא". אלא שבזה לא תמו תלאותינו. התחלנו לראות התאוששות מהדלתא, ובמקום להגיד תודה לקב"ה, החזרנו לו יריקה בפרצוף. ראש הממשלה מנסה כל הזמן להחדיר לתודעה הציבורית, שדלתא וקורונה זה לא אותו דבר. אומיקרון זה גם משהו אחר, זן חדש, לא קשור למה שהיה עד היום. הגיע ממש במקרה. במקום להבין, שוריאנט בריטי, דלתא, אומיקרון, איך שלא תקרא לזה, הכל מגיע מאותו מקום, מאבא שבשמיים שרוצה לעורר אותנו להתחזק ולשוב בתשובה.
צריך להבין, שחלק מההנהגה של הקב"ה, היא עניין הבחירה. שיהיה לאדם בחירה חופשית לטוב או לרע, בחירה אובייקטיבית שלא תלויה בצרות או בנסיונות שאדם עובר. זה הסיבה שגם כשהקב"ה שולח מכות לעורר אותנו, הוא מסתיר זאת מאחורי מעטפה של טבע. אם כל מי שהיה עובר עבירה היה מקבל עונש באותו רגע ומי שהיה מקיים מצווה היה מקבל פרס, אף אחד לא היה עובר עבירות ולא הייתה בחירה. וכפי שמבאר זאת הרמב"ן בפרשת בא, התורה מצווה עלינו להעתיק את סיפור יציאת מצרים ולספר אותו לדורות הבאים, "כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון". אין דרכו של הקב"ה לעשות ניסים גלויים, אולם החכם רואה את הנס דרך מעטפת החומר
כאשר גם הטבע הוא בעצם נס נסתר, כפי שממשיך הרמב"ן לבאר – "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון". מי שישים ליבו ויתבונן על הנהגת העולם, רואה איך ישנה השגחה פרטית מופלאה עד הפרטים הקטנים. אולם לעיתים התאווה שוטפת את האדם ומונעת ממנו לשים לב לדברים בסיסיים.
"וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם" – אומר הרמב"ן – "בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות, ובקש מהם וברכתם גם אותי (לעיל יב לב), לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו אם יברחו, אלא שיעשה משה בהם כרצונו. ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם. ולמטה (פסוק יז) אמר פעם אחרת הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם ואין בכל המופתים כפלא הזה וזה באמת שגעון להם אבל סכל עצתם וחזק את לבם ליכנס בים"
בעניין זה, יהיה נכון להביא את פירושו של רש"י, (שמות יד, ב) "לפני בעל צפון" – "הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן ועליו פירש איוב (איוב יב) משגיא לגוים ויאבדם" הקב"ה השאיר את בעל צפון אליל מצרים על עומדו, כדי שיהיה פתח למצרים לטעות אחריו ולומר שהוא היחיד ששרד את מכת בכורות (כל שאר הפסלים שהיו במצרים נשברו אז), מכיוון שהוא אל חזק. זה מסביר מה שכנע את המצרים לצאת לרדוף אחר בני ישראל. אולם השאלה הגדולה היא: אחרי שהמצרים ראו שהים נקרע לבני ישראל, מדוע הם המשיכו לרדוף אחריהם לתוך המים? וכי לא הבינו שהקב"ה עדיין משגיח ושומר עליהם?
ואכן, לשם כך נדרשה הטעיה נוספת: הקב"ה הוליך רוח קדים (רוח חזקה במיוחד), לפני שקרע את הים. המצרים היו בטוחים שהרוח היא זאת שיבשה את הים, הם תלו זאת ביד הטבע ולא ביד הנס. הרמב"ן מבאר: (שמות יד, כא) "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו'" – "היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו השגיא למצרים ויאבדם (ע"פ איוב י"ב כ"ג) כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל".
וכאן מתעוררת שאלה חדשה. נכון. הקב"ה עשה תרגיל הטעיה. העביר רוח קדים. אולם האם המצרים היו עד כדי כך טיפשים ועקשנים, לחשוב שהרוח יכולה לגרום לים להיקרע ולהיערם על גבי עצמו, ועוד להיפתח ל12 מנהרות?! ומה שהרמב"ן עונה על כך, מפעים: "אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים ואין מידי מציל ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים". אכן, המצרים היו טיפשים ועקשנים, ותלו את סיבת קריעת ים סוף ברוח, משום שהתאווה, ללכוד את עם ישראל להרוג אותם ולנחול את שללם, החשיכה את עיניהם וסתמה את מוחם. לעיתים אדם רואה ניסים כמעט גלויים, אולם התאווה השוטפת אותו מסמאת את עיניו ומחשיכה אותם. הוא רואה נס מפעים כבריאת העולם אך התאווה שלו גורמת למוחו המלומד לתלות זאת ב"מפץ הגדול". הוא רואה את הפלא של אנשים וצמחים, חיות ועופות, ובמקום לראות את יד ה' הוא רואה "אבולוציה". הוא מעדיף להאמין בתאוריות מופרכות, לא אמינות ונסתרות מדעית, מאשר להאמין בדבר הפשוט – הקב"ה קיים, הוא ברא את העולם והוא משגיח על הטבע בהשגחה פרטית.
פעם אחת בהיסטוריה, נפתחו שערי שמיים וניסים גלויים נעשו. באותו לילה של קריעת ים סוף. באותו לילה כולם נוכחו באמת "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. טו אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן". כל האומות הבינו שעכשיו אי אפשר להילחם בעם ישראל משום שהקב"ה שומר עליהם ועושה להם ניסים. את הלילה הזה נמשיך להעביר ולספר הלאה לדורות הבאים, כדי לפרסם את דבר הנס. כדי לפרסם שמאחורי מעטפת הטבע והמקרה, יש מישהו שמושך בחוטים והכל תלוי בו.