סוד הגאולה, הבחירה והציפייה למחר

פרשיות הגלות והגאולה אינן רק זיכרון היסטורי של אירועים שהתרחשו לפני אלפי שנים, אלא הן מפת דרכים נצחית לנפש היהודית בכל דור ודור. כאשר אנו מתבוננים בפסוקי התורה המתארים את המאבק מול פרעה ואת יציאת בני ישראל ממצרים, אנו מגלים יסודות עמוקים על טבע האדם, על כוחה של התפילה ועל ההבדל המהותי שבין תפיסת העולם הגויית לזו היהודית.

הזיכוך דרך ארבעת היסודות

חכמינו מלמדים כי עשר המכות לא היו רק עונש טכני למצרים, אלא תהליך של גילוי השכינה בכל רבדי המציאות. העולם בנוי מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. במצרים, הקדוש ברוך הוא הראה את שליטתו המוחלטת בכל אחד מהם: בברד ראינו את האש המתלקחת, ברוח הקדים שהביאה את הארבה, במכת הדם והצפרדע שיסודן מן המים, ובמכת הכינים שנוצרה מתוך העפר.

התהליך הזה של שליטה בארבעת היסודות אינו מוגבל רק למכות מצרים; הוא מלווה אותנו גם במצוות המעשיות שלנו. ביעור החמץ, למשל, נעשה כנגד כל היסודות הללו: שריפה באש, פירור וזרירה לרוח, הטלה למים, וביטול בפה כדי שיהיה כעפר הארץ. אפילו באפיית המצה אנו מוצאים את השילוב הזה: החיטה הגדלה בעפר, המים הלשים אותה, האש שבתנור, והרוח – שהיא הדיבור והכוונה של האדם האופה "לשם מצת מצווה", שכן הדיבור נחשב ליסוד הרוח ("לרוח ממללא"). ההקבלה הזו מלמדת אותנו שהגאולה היא תהליך של זיכוך החומר והפיכת כל יסודות העולם הפיזיים לכלי שרת לקדושה.

הציווי שבלב: האם אנחנו באמת רוצים לצאת?

שאלה מעניינת עולה בקריאת הפסוק: "ויצווה אל בני ישראל ואל פרעה… להוציא את בני ישראל". מובן מדוע יש לצוות את פרעה לשלח את העם, אך מדוע יש צורך לצוות את בני ישראל לצאת? האם יש אדם הכלוא בבית האסורים שזקוק לציווי כדי להשתחרר?

התשובה טומנת בחובה מוסר השכל עמוק. לעיתים, מרוב גלות וסבל, האדם מתרגל למצבו. בני ישראל במצרים היו שקועים בעבודה קשה עד כדי כך שהם איבדו את היכולת לדמיין מציאות אחרת. הם התרגלו למצרים, לשפה שלה ולתרבותה. משה רבנו היה צריך לבוא ולצוות אותם – "תיצאו!". הוא היה צריך לעורר בהם את הרצון להיגאל. גאולה מתחילה קודם כל ברצון פנימי, בהבנה שהמצב הנוכחי הוא גלות ושעלינו לשאוף למשהו גבוה יותר. גם בימינו, אדם עלול להתרגל לגלות הרוחנית שלו, להרגלים לא טובים או למציאות חיים של חוסר קדושה, ולחשוב ש"ככה זה". התורה קוראת לנו: אל תתרגלו. תרצו לצאת.

עמודי השמירה של עם ישראל

כדי לזכות לגאולה, בין אם במצרים ובין אם בגאולה העתידה, עלינו להתחזק בארבעה יסודות רוחניים המהווים את השמירה הגדולה ביותר על עם ישראל:

1. הצניעות והקדושה: הקדוש ברוך הוא שומר את ישראל, אך התנאי לשמירה זו הוא "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". הצניעות אינה רק עניין של לבוש, אלא תפיסת עולם שבה האדם מקדש את עצמו ומבדיל את עצמו מתרבות מצרים המופקרת. כל הידור בצניעות מוסיף שכבה של הגנה ושמירה אלוקית על העם כולו.
2. הזהירות בגזל וביושר ממון: חז"ל מלמדים כי במקום שיש גזל ועריות, שם נמצאת ה"אנדרלמוסיה" – בלבול וחוסר סדר בעולם. הזהירות בממון הזולת, אפילו בפרוטות קטנות, היא עדות לאמונה שהקדוש ברוך הוא הוא הזן ומפרנס לכל, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא הנימה.
3. ההתרחקות מהמחלוקת: אחד הכוחות הגדולים ביותר ששמרו על עם ישראל אפילו בתקופות קשות היה האחדות. על דורו של אחאב נאמר שהיו מנצחים במלחמות למרות עבודת האלילים, כיוון שהיה ביניהם שלום. המחלוקת היא כסכין המפרידה את חלקי הגוף; כאשר אנו מאוחדים, אנו כלי מחזיק ברכה. עלינו להיזהר מאוד שלא להיגרר לוויכוחים ופירוד לבבות, במיוחד בתקופות של לחץ ובלבול.
4. כוחה של התפילה: התפילה היא הצינור שדרכו אנו מתקשרים עם הבורא. אך תפילה אמיתית היא "תפילת רבים" – לא במובן של כמות אנשים, אלא במובן שאדם מתפלל על צורך הרבים. כשאדם יוצא מעצמו ומבקש רפואה וגאולה לכלל ישראל, תפילתו מתקבלת בכוח גדול יותר.

המאבק בכעס ובאיבוד השליטה

במכת צפרדע אנו מוצאים תיאור מוזר: בכל פעם שהמצרים היכו את הצפרדע, היא התזתה נחילים נוספים של צפרדעים. נשאלת השאלה – אם המצרים ראו שהמכה רק מחמירה את המצב, מדוע המשיכו להכות?

התשובה היא הכעס. אדם כועס מאבד את שיקול דעתו ואת השליטה העצמית. הוא פועל מתוך דחף רגעי להשקיט את הכעס שלו, גם אם המעשה שהוא עושה יזיק לו בטווח הארוך. המצרים היו כל כך מלאי חימה על הצפרדע המטרידה, שהם המשיכו להכות בה שוב ושוב, מבלי להבין שהם אלו שמביאים על עצמם את המשך המכה. הלקח עבורנו הוא החשיבות של כיבוש היצר והשליטה העצמית. אדם ששולט ברוחו גדול מלוכד עיר, והיכולת לעצור רגע לפני התגובה הכועסת היא המפתח לחירות אמיתית.

בין ההווה למחר: ההבדל שבין ישראל לעמים

התורה כותבת במכת ערוב: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה". ספרי החסידות מסבירים שהמילה "למחר" היא המבדילה בין ישראל למצרים. תרבות מצרים חיה את ההווה בלבד. המצרי שואל: "מה טוב לי עכשיו? מה נעים לי ברגע זה?". לכן, כאשר הגיעה מכה, פרעה צעק והבטיח הבטחות, אך ברגע שהמכה עברה וההווה חזר להיות נוח – הוא מיד חזר לסורו. הוא לא הסתכל על המחר, על העתיד הלאומי או על עמידה מול הבורא.

היהודי, לעומת זאת, חי בתודעה של "למחר". הוא יודע שהעולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא. גם כשקשה לו בהווה, הוא שואב כוח מהמחר – מהאמונה בגאולה ומהידיעה שיש שכר לפעולתו. ההסתכלות על העתיד היא זו שמאפשרת לנו להמשיך לשיר ולשבח את השם גם מתוך ייסורים, כפי שעשה דוד המלך. בעוד שרשע כמו נבוכדנצר הפסיק לשבח ברגע שקיבל "סתירה" מהמלאך, דוד המלך המשיך לומר שירה גם ברדיפות הקשות ביותר, כי הוא לא ראה רק את הכאב הרגעי, אלא את התכלית האלוקית הנצחית.

הישועה מגיעה ממקומות לא צפויים

נקודה אחרונה למחשבה היא האופן שבו הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו. לעיתים נדמה לנו שאנו יודעים מה טוב עבורנו ומה יביא לנו ישועה, אך המציאות מלמדת אחרת. יוכבד שמה את משה בתיבה ביאור כדי להצילו, ודווקא בת פרעה – בתו של האויב הגדול ביותר – היא זו שמשתה אותו מהמים וגידלה אותו בבית המלך. מושיען של ישראל גדל בתוך ארמונו של פרעה, מתחת לאפו.

זהו יסוד האמונה: אנו משתדלים ועושים את שלנו, אך הישועה מגיעה בדרכים נסתרות ונפלאות שהשכל האנושי לא יכול לתפוס. התפקיד שלנו הוא לא לנהל את העולם, אלא להתחזק באמונה ובביטחון, לדעת ש"רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום".

בימים אלו, כשאנו רואים תהפוכות בעולם ומגפות שאינן מובנות עד תומן, עלינו לזכור את הלקח של פרשת בא. עלינו להתעורר מהגלות הפנימית, לשאוף לגאולה, להתחזק בקדושה ובבין אדם לחברו, ולדעת שהקדוש ברוך הוא, המנהל את ארבעת היסודות ואת ההיסטוריה כולה, נמצא איתנו. כפי שביציאת מצרים הראנו נפלאות, כך נזכה במהרה לגאולה השלמה ולביאת משיח צדקנו, מתוך שמחה וראיית ה"למחר" המאיר לכל עם ישראל.